צבי מצוי
מין של צבי, יונק במשפחת הפריים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צבי מצוי המכונה גם צבי ההרים (שם מדעי: Gazella gazella), הוא מין של אנטילופה בסוג צבי, החי במזרח התיכון ובכלל זה גם בארץ ישראל. זהו אחד משני הצבאים החיים בישראל, לצד צבי הנגב.
.jpg)
תיאור המין
סכם
פרספקטיבה
הצבאים חיים בארץ במדבר יהודה ובנגב, צבאיים ממשפחה אחרת חיים גם בצפון, ברמות יששכר. שטחי המחיה שלהם לרוב פתוחים ושוממים, עובדה שמקשה עליהם להסתתר מטורפים.
לצבי רגליים דקות ומערכת שרירים מפותחת, בזכותה הצבי מיטיב לרוץ ולדלג. במצבי מצוקה בכוחו לדלג מעל מכשולים בגובה שלושה מטרים ויותר[דרוש מקור], ולרוץ במהירות המגיעה עד 80 קמ"ש. הדבר הופך את הצבי לטרף שקשה לתופסו. הטורפים העיקריים שלו הם נמר המדבר, זאב הודי וצבוע מפוספס. פרטים צעירים יכולים להיטרף גם בידי עיטים או תנים.
הצבי המצוי ניזון מעשבים, בפרט דגניים, מעלים של שיחים ועצים וכן ממזון אחר מהצומח, אם יימצא בסביבה.
לצבי זוג קרניים קצרות יחסית לאלה של אנטילופות אחרות, כגון אנטילופה הודית או דישון מקראי. הן משמשות זכרים להגנה ולבדיקת יריבם, ומצויות גם אצל הנקבות. הנקבות משתמשות בקרניהן להגנה על עצמן ועל עָפריהן. קרני הנקבות קצרות וצרות מאלו של הזכרים. בנוסף לקרניים, קיימת גם דו-צורתיות זוויגית בגודל הגוף, כאשר משקל זכר בוגר 17-29.5 ק"ג ונקבה בוגרת 16–25 ק"ג.
הצביה ממליטה עופר אחד אחרי חמישה חודשי הריון, כשהיא מרוחקת מהצבאים האחרים. בימיו הראשונים, העופר, הפגיע לטורפים, ייוותר לבדו, חבוי בצמחייה וחסר תנועה, בשעה שהאם מחפשת מזון. האם תחזור אליו כדי להיניקו ולשמור עליו. כעבור כמה שבועות יצטרף אל אמו בשעה שהיא מחפשת מזון. בגיל שלושה חודשים בערך, האם והעופר יחברו לעדר אמהות. עפרה נקבה עשויה להישאר יחד עם אמה עד מותה, אך עופר זכר יעזוב את אמו בגיל 6 חודשים בקירוב ויצטרף לעדר של עופרים זכרים. בערך בגיל שנתיים, ייפרד הצבי מהעדר של "הרווקים" ויעבור ל"חדר משפחה" משלו. הוא יקבע לעצמו שטח מחיה, שאותו יסמן בעזרת גללים.
הצבי המצוי בתרבות ישראל
סכם
פרספקטיבה
ציטוטים מהמקרא
...וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה.
וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ, וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן.
...וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר.
יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמיים.
התנ"ך מרבה להציג את הצבי כסמל לעוז והדר במצבי מלחמה. בספר שמואל, למשל, זוכה הצבי לדמות גיבורי מלחמה רבים, שכמוהו נלחמים על חייהם.
כשרות הצבי
הצבי נזכר שתים עשרה פעמים במקרא, והוא השני ברשימת החיות הכשרות לאכילה. נראה כי הצבי והאייל, המוזכר ראשון ברשימה, היו חיות הבר השכיחות ביותר במזונו של האדם בישראל בתקופת המקרא. הממצא הארכאוזואולוגי מחזק טענה זו, שכן עצמות צבאים נמצאו בשבעים ושניים אתרים מתקופה זו[2].
עדויות לאכילת בשר צבאים מופיעה במקרא[3] ובמקורות חז"ל. עד לקום המדינה השתמרה מסורת כשרות ואכילת בשר הצבי בקרב יהודי ארצות האסלאם, ובעת החדשה נהגו גם היהודים בארץ ישראל לאכול צבאים. בנוסף, יהודי בבל נהגו בעבר לכתוב ספרי תורה על גוויל העשוי מצבאים, ומהם נותרו מאות ספרים בכל רחבי הארץ. ספרי תורה נכתבים על עורות של בעלי חיים טהורים[4] והשימוש הפעיל בהם עד היום מהווה אפוא עדות ומסורת חיה ומתמשכת חזקה לגבי כשרותם[5].
תת-מינים ותפוצה
- בישראל:
- צבי ארץ ישראלי, G. g. gazella – נפוץ בישראל
- צבי השיטים (או "צבי הערבה") G. g. acaciae – תת-מין נדיר, אנדמי לדרום הערבה בישראל (פחות מ-30 פרטים נותרו)
- בחצי האי ערב ובסביבת ים סוף:
היה נפוץ בעבר צבי סיני (gazella arabica). אולם, החוקרים חלוקים בדעתם לגבי תת-מין זה. יש הרואים בו מין נפרד שנכחד, בעוד אחרים רואים בו תת-מין (שגם הוא נכחד) שממנו התפצלו ושרדו התת-מינים:
- G. g. farasani – תפוצתו באיי פרסאן בים סוף
- G. g. cora – תפוצתו בחצי האי ערב ואזור המפרץ הפרסי
- G. g. erlangeri – תפוצתו בערב הסעודית ותימן
- G. g. rueppelli – תפוצתו בסיני
- G. g. muscatensis – תפוצתו בעומאן בלבד
מניין אוכלוסיית הצבאים המשתייכים למין זה מונה כ-15,000 פרטים.
קישורים חיצוניים
צבי מצוי, באתר ITIS (באנגלית)
צבי מצוי, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)- צבי מצוי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- צבי מצוי, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
צבי מצוי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
צבי מצוי, באתר GBIF (באנגלית)- צבי מצוי, באתר Xeno-canto (באנגלית)
- עמיר בלבן, החברה להגנת הטבע, רגע בטבע: אחוות צבאים, באתר הארץ, 3 בפברואר 2019
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.