פרדריק דאגלס

פרדריק דאגלס (באנגלית: Frederick Douglass‏; 14 בפברואר 1818 – 20 בפברואר 1895) היה לוחם זכויות האדם ומדינאי אפרו-אמריקאי.

פרדריק דאגלס
Frederick Douglass

לידה	14 בפברואר 1818 מחוז טלבוט, ארצות הברית
פטירה	20 בפברואר 1895 (בגיל 77) וושינגטון די. סי., ארצות הברית
שם לידה	Frederick Augustus Washington Bailey
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות מאונט הופ (ניו יורק)
מקום מגורים	בולטימור
תפקיד	Washington, D.C. Recorder of Deeds (1881) שגריר שירות המרשלים של ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
השקפה דתית	הכנסייה המתודיסטית המאוחדת
בן או בת זוג	אנה מאריי-דאגלס (1838–1882) הלן פיטס דאגלס (1884–1895)
מספר צאצאים	5
פרסים והוקרה	היכל התהילה של איגוד העיתונאים השחורים הלאומי (2004)
חתימה

דאגלס נולד כעבד, נמלט, והקדיש את חייו לשיפור מצבם של האמריקנים-אפריקאים בארצות הברית במאבק נגד העבדות בארצות הברית, ולאחר מלחמת האזרחים - במאבק למען שוויון זכויות לאמריקנים-אפריקאים ולנשים. כתב את החיבור האוטוביוגרפי "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו", אחד הספרים המשפיעים ביותר במאבק לביטול העבדות בארצות הברית במאה ה-19.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

דאגלס נולד כפרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי במחוז טלבוט (Talbot) שבמדינת מרילנד להארייט ביילי, שפחה שנאנסה על ידי אדונה, הקפטן אהרון אנטוני. הסברה המקובלת היא שאנטוני הוא אביו של דאגלס אך סברה זאת מעולם לא הוכחה. למעשה, זהותו של אביו אינה ידועה (גם לא לדאגלס עצמו), וייתכן שהיה לבן. כשהיה כבן שנה (תאריך הולדתם של עבדים לא נרשם), נלקח פרדריק מאמו וניתן למטפלת שחורה מבוגרת שלא יכלה עוד לעבוד בעבודות השדה הקשות. פרדריק ראה את אמו פעמים בודדות בלבד, כיוון שהיא עבדה בחווה המרוחקת כ-20 ק"מ ממקום מגוריו של פרדריק. כדי לראות את בנה היה עליה ללכת מרחק זה ברגל אחרי סיום עבודתה ולשוב לחווה אליה הושכרה לפני עלות השחר. בגיל 7 לערך התייתם פרדריק מאמו, ואדוניו של דאגלס כלל לא סיפרו לו על מחלתה ומותה של אמו אלא זמן מה לאחר קבורתה. כילד חי דאגלס ב"בית הגדול", אחוזת ענק שפיקחה על חוות רבות במחוז טלבוט בבעלותו של הקולונל לויד (Lloyd). עוד כילד נחשף לאכזריות הקשה שבחיי העבדות. בספרו האוטוביוגרפי מתאר דאגלס שורה ארוכה של מעשי זוועות שאותם ראה כילד - השפלה, ענישה גופנית ואלימות פיזית עד כדי רצח, היו מעשים יומיומיים מקובלים.

כבן תשע, הועבר דאגלס לשירות קרובי משפחה של אדונו בעיר בולטימור, יו וסופיה אולד (Auld), ושימש כמטפל בבנם של בני הזוג. היציאה מהסביבה הכפרית והחשיפה לתרבות העולם כפי שבאה לידי ביטוי בבולטימור, הייתה נקודת מפנה קריטית בחייו. השפעה גדולה להתפתחותו של דאגלס הייתה לסופיה אולד שלקחה אותו תחת חסותה. היא לימדה אותו קריאה בסיסית, אך כאשר גילה זאת בעלה - אסר עליה להמשיך ללמד את דאגלס. הסברו של יו אולד לאשתו כי ידיעת קרוא וכתוב תפגע בנכונותו של אדם לשמש כעבד עוררה בדאגלס קו מחשבה חדש - לראשונה הוא פקפק בגורלו הקבוע מראש של עבד, ואף הבין כי הדרך לחירות תלויה בהשכלה. על אף שסופיה הפסיקה ללמדו, המשיך דאגלס ללמוד קרוא וכתוב בסתר, תוך שהוא נעזר בילדים לבנים שאותם הכיר בסביבת מגוריו.

ייתכן שאף חשוב מן החינוך שקיבל מסופיה, הייתה זאת הפעם הראשונה בחייו שבה נחשף דאגלס לחיבה וטוב לב מאדם לבן. בניגוד לנשים הלבנות מהמעמד הגבוה שאותן הכיר, סופיה אולד הייתה בת למשפחה עירונית מהמעמד הבינוני, כך שמעולם לא היה בבעלותה עבד. סופיה סלדה מגילויי ההתרפסות שהיו נהוגים ביחסים שבין עבדים לאדוניהם, שכללו השתחוויות ואיסור על העבד להסתכל בעיני אדונו. יחס זה נטע בלבו של דאגלס את האמונה בשוויון הבסיסי בין כל בני האדם.

בכתביו מתאר דאגלס את המעבר לבולטימור כהתערבות אלוהית, בלעדיה לא היה יוצא לעולם מחיי העבדות.

בין הספרים שהשפיעו ביותר על דאגלס בעת ההיא, היה הספר "הדרשן הקולומביאני" (The Columbian Orator) אותו קרא בשקיקה. הספר מציג ויכוח בין אדון לעבד שהוחזר אליו אחרי שברח בפעם השלישית. האדון מסביר לעבד את הסיבות להיותו עבד, ובתגובה משיב העבד לאדון את טיעוניו בעד החירות. טיעוניו של העבד משכנעים את האדון והוא משחררו לחופשי. ספר זה ואחרים עיצבו את תפיסת עולמו של דאגלס - אדוניו אינם יותר מכנופיה מצליחה של שודדים שעזבו את מולדתם כדי לחטוף מאפריקה את בני עמו ולהעבידם בפרך בארץ חדשה. הכרתו החדשה של דאגלס גרמה לו לצער רב, כיוון שהרגיש שאינו יכול עוד לשרת את אדוניו כמו שאר העבדים המקבלים על עצמם את הדין בשל בורותם.

השיבה לכפר והבריחה

בשנת 1832, בהיותו בן 14, פרצה מריבה בין יו אולד לאחיו תומאס שהיה בעליו החוקיים של דאגלס. בעקבות המריבה נלקח דאגלס מבולטימור לבית אדונו החדש תומאס אולד שבסט. מייקלס, מרילנד. שוב, כמו בילדותו, חזר הרעב והפחד המתמיד מן העונש הגופני להיות גורם חשוב בחייו. השכלתו של דאגלס בעיר הפכה אותו לעבד בעייתי בעיני אדונו החדש, על כן נשלח דאגלס למשך שנה לחווה חקלאית קטנה בניהולו של אדוארד קובי (Covey). קובי היה ידוע ברחבי האזור כמומחה ל"אילוף" עבדים בזכות שיטותיו האכזריות. חוסר ניסיונו של דאגלס בעבודה חקלאית, ואופן התנהגותו, הפכה אותו למטרה מועדפת ליחסו האכזרי של קובי. לאחר שישה חודשים של התעללות מידיו של קובי, חוויה שחווה לראשונה בחייו, החזיר דאגלס מנה אחת אפיים לאדונו, ולאחר תגרה בת שעתיים שבה נחבל קובי קשות, הבין קובי כי מוטב שלא להצליף בדאגלס, וחשוב מכך - דאגלס הבין כי ניתן להילחם בדיכוי. ניצחון זה הצית בו מחדש את התקווה לחירות. בכתביו טוען דאגלס כי הקטטה גרמה לו לשחרר עצמו ממעמדו כעבד, לא באופן פיזי כי אם באופן נפשי.

בחג המולד של 1833, הועבר דאגלס מחוותו של קובי אל חוותו של ויליאם פרילנד. התקופה שבין חג המולד לראש השנה הנוצרי היא תקופת החופשה היחידה לעבדים. דאגלס הבחין, כי רוב העבדים מבלים תקופה זאת בשיכרות הודות לוויסקי שאותו מספקים להם אדוניהם. ולכן, הגיע למסקנה כי החג והוויסקי הם מן האמצעים היעילים ביותר הנתונים בידי בעלי העבדים לגונן עליהם מפני מרד. משמע, החג משמש שסתום ביטחון לשם פריקת רוח המרדנות של העבדים. על ידי עידוד התנהגות בהמית מצד העבדים מבטיח האדון כי אלה יפחדו מהחופש שמרד יכול לתת להם, ועם סיום החופשה יחזרו לעבדותם כאשר הם בטוחים באי יכולתם לחיות בתנאי חופש.

בניגוד לקובי, פרילנד היה אדם הגון שלא התעלל בעבדיו. אווירת החופש היחסי שהייתה נהוגה בחוותו איפשרה לדאגלס ללמד את חבריו העבדים קריאה וכתיבה. עד מהרה שימש דאגלס כמורה מחתרתי בכל יום א' לעבדי החווה ולעבדים מחוות קרובות, ולעיתים הגיעו לשיעוריו עד כ-40 תלמידים. למרות מספר הלומדים הגדול, עובדת קיומם של השיעורים לא נחשפה לאדוניהם, מה עוד שאילו היו נחשפים השיעורים היו התלמידים נענשים באכזריות. הקבוצה הפכה במשך הזמן לא רק לקבוצת לימוד אלא גם לקבוצת תמיכה נפשית ולתכנון בריחה.

בשנת 1835 עשה דאגלס, יחד עם כמה מחבריו לקבוצת הלימוד, את ניסיונו הראשון להימלט, אך חברי החבורה נתפסו עוד לפני שברחו ונכלאו בבית הסוהר. באופן מפתיע זמן קצר לאחר כליאתו שוחרר דאגלס על ידי אדונו קפטן תומאס אולד ונשלח שוב לאחיו - יו אולד בבולטימור. בבולטימור הושכר דאגלס כעבד במפעל ספנות, אך לאחר שכמעט איבד את עינו בקטטה חזר אל ביתו של אולד.

סמל העיר ניו בדפורד

בשנת 1838, בגיל 20, נמלט דאגלס מבולטימור לניו יורק. דאגלס אינו מספר כיצד ביצע את הבריחה, זאת בשל החשש לסכן גורמים אחרים שהיו מעורבים בבריחתו, וכדי שפרטי הבריחה לא יגרמו לערנות רבה יותר בקרב בעלי העבדים. יחד עם זאת הוא מציין שהצליח להגיע לניו יורק "בלי הפרעה ולו הקטנה ביותר מכל סוג שהיא".^[1]

למרות חירותו בעיר הגדולה עדיין נמצא דאגלס בסכנת חטיפה והחזרה למעבידו. ימים אחדים לאחר שהגיע לניו יורק קיבל דאגלס מקלט באכסנייתו של דיוד רוגלס עם עבדים נמלטים נוספים. בניו יורק התחתן ונמלט בזהות בדויה לניו בדפורד שבמסצ'וסטס, כדי לעבוד במקצוע שרכש בבולטימור, בנאי ספינות. בניו בדפורד שוב החליף דאגלס את שמו, והפעם לשמו הידוע - פרדריק דאגלס. אף שהתקשה לקבל תעסוקה כבנאי ספינות עקב האפליה הגזעית שהתקיימה גם במדינות הצפון, עבד דאגלס בכל עבודה אפשרית, ולראשונה בחייו התקיים בכבוד מיגיע כפיו.

פעילות ציבורית

ב-11 באוגוסט 1841 נערכה בננטקט עצרת של שחורים ולבנים כנגד העבדות, ובזכות מעט הכסף שחסך בעבודתו הצליח דאגלס להגיע לכינוס, אף שלא היה בכוונתו לקחת חלק פעיל בדיונים. אחד המשתתפים, ויליאם קופין (William C. Coffin), פעיל ידוע נגד העבדות, ביקש מדאגלס לומר מספר מילים בעצרת. בכתביו המאוחרים מספר דאגלס כי הנאום המאולתר היה מגומגם ולקוי מבחינה תחבירית, למרות זאת קיבל הקהל את נאומו של דאגלס בתדהמה ובהתרגשות, ובין לילה הפך דאגלס לנושא דגל המאבק בעבדות. ג'ון קולינס (John A. Collins), נציג מסצ'וסטס בחברה נגד העבדות, ביקש מדאגלס לצאת למסע הסברה שבו יציג את קורות חייו, ולאחר חשש ולבטים קשים הסכים דאגלס להצעה אך לתקופה מוגבלת. בחודשים הבאים עברו דאגלס ומלוויו ברחבי מסצ'וסטס, כאשר דאגלס מטיף במרץ לביטול העבדות. רוב הקהל שהגיע לכינוסים אלו עשה זאת מסקרנות על מנת לראות "מופע מוזר" (freak show), ופעמים רבות יושב-ראש הכינוס הרגיע את הקהל לפני נאומו של דאגלס ואמר "זה יכול לדבר" (it could speak). לקהל ציפתה הפתעה כאשר במקום העבד המשוחרר, הבור והעילג שאותו ציפו לראות, התגלה בפניהם אדם אינטליגנטי שסיפוריו המרתקים מסופרים בשפה גבוהה ועשירה.

בהמשך מסע ההסברה התעוררה בעיה. השפה העשירה שבה השתמש דאגלס גרמה לכך שמאזיניו חשדו בו בהונאה: מסיבות של ביטחון אישי לא סיפר דאגלס לשומעיו מהו שמו המקורי, המחוז בו נולד ומהם שמות אדוניו. בנוסף, השכלתו סתרה את הידוע לגבי בורותם של עבדים. כדי לְהָזֵם את טענות ההתחזות החליט דאגלס לכתוב את סיפורו האוטוביוגרפי. בשנת 1845 יצא לאור ספרו Narrative of the Life of Frederick Douglass, An American Slave (בתרגומו העברי "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו"), המתאר לפרטי פרטים את תולדות חייו של המחבר תוך שימוש בשמותיהם האמיתיים של כל הנוגעים בדבר, כך שלא ניתן היה לפקפק באמיתות הסיפור. לספר זה מקום חשוב בהיסטוריה של ארצות הברית: הייתה זו הפעם הראשונה שבה עבד שחור העלה על הכתב תיאור מפורט של סיפור חייו.

דאגלס בבריטניה

הכתיבה והתפוצה הרחבה לה זכה ספרו האוטוביוגרפי סיכנה את חרותו של דאגלס, והתעורר אצלו החשש שבעליו החוקיים, בני משפחת אולד, יאתרו אותו וישובו להעבידו. כדי להימנע מגורל זה יצא דאגלס עם בני משפחתו, בשנת 1845, לגלות בבריטניה. בספינה נתקל דאגלס במספר נוסעים בני ניו אורלינס שניסו למנוע ממנו לנאום, אך בזכות נחישותו של קברניט הספינה נכנעו המתנגדים ודאגלס אמר את דברו. עם הגיע הספינה לנמל ליברפול יצאו בני ניו אורלינס בהצהרות גזעניות לתקשורת הבריטית, אך להצהרות אלו היה אפקט הפוך לזה שאליו התכוונו, ובתוך מספר ימים הפך דאגלס לאישיות ידועה ברחבי בריטניה.

לביקור הכפוי בבריטניה הייתה השפעה רבה על דרך ראיית העולם של דאגלס. לראשונה קיבל דאגלס יחס שוויוני ללא כל קשר לצבע עורו. מעשים שהיו אסורים בתכלית האיסור על שחורים גם במדינות הצפון החופשיות מעבדות, היו מובנים מאליהם בבריטניה: ביקור במוזיאון, במסעדה או בספרייה לא גרמו לאיש להרים גבה. במכתב שכתב דאגלס לקוראי עיתון אמריקני בו כתב, הוא מתאר את ביקורו בארמונו של המרקיז מוסטמינסטר: ”כאשר נכנסנו הלכנו באופן שוויוני עם הלבנים, ככל שיכולתי להבחין המשרתים נתנו מידה שווה של תשומת לב אלי כאל חיוורי העור. בהולכי ברחבת הביניים העמודים לא נפלו, התמונות לא זינקו ממקומן, הדלתות לא סירבו להיפתח, והמשרתים לא אמרו: "אנחנו לא מכניסים כושונים לפה"”.

בכל רחבי בריטניה, ובכלל זה בסקוטלנד ובאירלנד נאם דאגלס כנגד העבדות. לביקורת על כך כי הוא תוקף את מולדתו, ענה דאגלס כי מסעו כנגד העבדות אינו מיועד להסית בריטים נגד אמריקנים אלא לעורר את מצפונם של אנשים הגונים מכל העולם לגינוי הזוועות שבעבדות. בין הנושאים שעמדו על סדר היום בבריטניה היו תרומות לכנסייה העצמאית של סקוטלנד ולכנסייה האוונגליסטית שנתקבלו מידי סוחרי עבדים אמריקניים. הדיון הער בסוגיה זו חילק באופן חד את סקוטלנד בין המצדדים בעמדתו של דאגלס לבין המתנגדים לה - במאמרי המערכת, בדיוני הכנסייה ובהפגנות רחוב הפכה שאלת העבדות לסוגיה ששמה בסכנת פיצול את הכנסיות הסקוטיות. אף שלא הופסקו היחסים בין הכנסיות לסוחרי העבדים, עצם העלאת הנושא לדיון ציבורי גרמה לכנסייה לחוסר נוחות ולהסתייגות, לפחות מוסרית, מסחר בבני אדם.

הנרי ריצ'רדסון (Henry Richardson), ממעריציו הבריטים של דאגלס, פדה אותו מידי אדוניו יו ופרנק אולד בתמורה למאה וחמישים לירות שטרלינג, ובכך התאפשרה חזרתו של דאגלס לארצות הברית כאזרח חופשי. הסכמתו, ולו בשתיקה, של דאגלס לעסקה עוררה ביקורת מצד חלק מחברי התנועה נגד העבדות - אלו ראו בעסקה הכרה בהיות בני אדם מוצר עובר לסוחר. המצדדים בפדיון ראו פעולה זאת כתשלום כופר נפש לחוטף, פעולה שאינה שמה במישור מוסרי אחד את החוטף ואת הנחטף.

עיתונות והמאבק באפליה הגזעית

בשנת 1847, לאחר שנתיים שבהן נדד בבריטניה לאורכה ולרוחבה, שב דאגלס לארצות הברית. עם שובו הגיע דאגלס להכרה כי מצבם העגום של השחורים בארצות הברית נובע במידה רבה מן ההנחה השגויה בדבר נחיתותם האינטלקטואלית יחסית ללבנים. כדי לְהָזֵם דעה קדומה זאת פתח דאגלס עיתון שבועי - כוכב הצפון (The North Star Press), שנועד לשמש במה למאבק בעבדות ובאפליה הגזעית. בניגוד לעיתונים הוותיקים נגד העבדות, כמו הליברטור והניו סטנדרט, התרכז כוכב הצפון בגילויים היומיומיים, הפורמליים והבלתי פורמליים, של האפליה במדינות הצפון - סירובם של לבנים לשבת על ספסל רכבת אחד עם שחורים, סירובן של מסעדות לשרת לקוחות שחורים, וכיוצא באלה. היה זה גם העיתון הראשון והיחיד באותם ימים שנכתב ונערך כולו בידי כתבים שחורים. בכך ביקש דאגלס להראות לציבור כולו, אך בעיקר לבני הקהילה השחורה ולפעילים הלבנים נגד העבדות, כי בתנאי חופש יכולתו השכלית של האדם השחור אינה נופלת מזו של האדם הלבן.

ג'ון בראון בשנת 1859

ב-1847 פרש דאגלס מן הזרם המרכזי של התנועה נגד העבדות בעקבות מפגש שערך עם ג'ון בראון, מתנגד העבדות המיליטנטי. בראון שכנע את דאגלס כי לא די בפעילות פציפיסטית כדי לסיים את העבדות, וכי בעלי העבדים ויתרו למעשה על זכותם לחיים, ועל העבדים לשחרר את עצמם בכל דרך אפשרית. עם הרחבת מעגל התומכים בדאגלס איים זה על מנהיגותו של ראש התנועה הוותיק ויליאם גאריסון (William L. Garrison), שדגל בהפעלת לחץ פוליטי לביטול העבדות וללא שימוש בכוח הזרוע. עוד חלק גאריסון על דאגלס בתחום הפמיניזם, וראה בסוגיה זאת קוריוז שאינו ראוי להשקעת מאמץ. גאריסון גם ביקר קשות את דאגלס על כך שהוא מקיים יחסים קרובים עם הנשים הלבנות הפעילות בתנועה הפמיניסטית.

אף שדאגלס תמך ברבים מרעיונותיו של בראון, הוא סירב לקחת חלק פעיל בפעולותיו החמושות של בראון בשל החשש מביקורת ציבורית רחבה. כאשר ביקש בראון מדאגלס בשנת 1859 את עזרתו בכיבוש הרפרס פרי (וירג'יניה המערבית), סירב דאגלס לבקשה. לאחר סיומו הטרגי של הקרב בווירג'יניה נמצא בכליו של בראון מכתב שבו מוזכר דאגלס, ומפחד שיועמד לדין בווירג'יניה, ברח דאגלס לקנדה ומשם לאנגליה.

מלחמת האזרחים

דאגלס חזר לארצות הברית רק לקראת הבחירות שבהן ניצח אברהם לינקולן, אך זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית. בתחילתה הייתה מטרת המלחמה לשוב ולאחד בין הצפון לדרום. דאגלס פעל למען שתי מטרות נוספות במלחמה: ראשית, שחרור (אמנציפציה) של כל העבדים בתחומי ארצות הברית והקונפדרציה, ושנית, גיוס חיילים שחורים לצבאות הצפון. ב-1862 החל התהליך הפורמלי של שחרור העבדים, ראשית בוושינגטון הבירה, לאחר מכן באזורי הדרום שנכבשו ולבסוף בכל רחבי ארצות הברית.

ב-1863 נתאפשר לראשונה לשחורים להתגייס לצבא ארצות הברית. דאגלס נתבקש לעזור בגיוס, במאמרים שכתב לעיתונים מקומיים ובנאומיו הרבים הצהיר דאגלס כי על ידי התגייסותם לצבא יחסלו השחורים את העבדות, ירוויחו את השוויון ויוכיחו פטריוטיות. בין המגויסים הראשונים לצבא ארצות הברית היו בניו של דאגלס. באופן אירוני גם בצבא נתקלו השחורים באפליה. הם הוצבו ביחידות נפרדות, שכרם היה מחצית מזה של חיילים לבנים, ציודם היה מיושן וחיילים שחורים לא היו מועמדים לתפקידי קצונה. גרוע מכל, חיילים שחורים שנפלו בשבי הוצאו להורג מיד עם תפיסתם. ב-1863 נפגש דאגלס עם הנשיא לינקולן ושטח באוזניו את טענותיו על היחס המחפיר לו זוכים החיילים השחורים, ולינקולן הבטיח לשפר את תנאי החיילים הללו בעתיד.

סך כל הנלחמים האפרו-אמריקנים בשורות צבא ארצות הברית במלחמת האזרחים, היה 200 אלף חיילים, שהם כ-10% מכלל הסד"כ הלוחם, מתוכם 38 אלף נפלו בקרב. חייליה השחורים של ארצות הברית הצטיינו בשדה הקרב, אף שהאפליה נגדם לא בוטלה.

תקופת הרקונסטרוקציה

בשנת 1865 הסתיימה מלחמת האזרחים והחלה תקופת השיקום. כל מדינות האיחוד המחודש ביטלו את העבדות, והועבר התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית. אך הנשיא אברהם לינקולן, שהיה אמור להוביל את המסע לשוויון, נרצח. בחלקים רבים של הדרום לא כובדו זכויותיהם של העבדים המשוחררים, והנשיא החדש אנדרו ג'ונסון לא מצא לנכון לעסוק בנושא זכויות השחורים, ואף מינה מושלים שמרנים שתמכו בעבדות. סדרה של חוקים במדינות הדרום הבטיחה כי העבדים המשוחררים לא יזכו לזכויות שיאפשרו להם לצאת ממצבם העגום, ובין היתר נאסרה על השחורים ההצבעה.

כדי לאכוף את שוויון הזכויות לשחורים דאגלס פנה אל הוועידה הרפובליקנית בדרישה להעניק את זכות ההצבעה לשחורים. ב-1866 העביר הקונגרס את התיקון ה-14 לחוקה לפיו שחורים מוגנים על ידי החוקה מפני שלילת זכויותיהם על ידי המדינות. בשנת 1867 נתבקש דאגלס על ידי הנשיא ג'ונסון לעמוד בראש ה"משרד לאנשים חופשיים" (Freedman's Bureau). במשרה זאת היה מתאפשר לו לפקח על כל תוכניות הממשל לקידום שחורים, אך דאגלס סירב להצעה מאחר שסירב לתמוך בממשלו של ג'ונסון.

במרוץ הבחירות של 1868 תמך דאגלס במועמד הרפובליקני, הגנרל יוליסס גרנט. בנאומי התמיכה בגרנט תקף דאגלס את המפלגה הדמוקרטית על אדישותה והזהיר בפני עליית כוחו של הקו קלוקס קלאן. גרנט נבחר בין השאר בזכות תמיכה מסיבית מן הקהילה השחורה. בין מעשיו הראשונים היו התיקון ה-15 לחוקה שהבטיח את זכות ההצבעה לכל אזרח ללא קשר לגזעו. דאגלס פעל רבות בשידול בתי המחוקקים של המדינות למען העברת החוק וב-1870 אושר התיקון ונחתם על ידי הנשיא. בזכות התיקון נכנסו בפעם הראשונה שחורים לסנאט ולבית הנבחרים. עם אישור זכות ההצבעה פורקה התנועה נגד העבדות.

דאגלס ופמיניזם

דאגלס היה מעורב במאבק הפמיניסטי וזכות ההצבעה לנשים עד מותו. בשנת 1848, הראה שוב דאגלס את תמיכתו בארגוני הנשים בכך שנכח כאפרו-אמריקאי הראשון בועידת סנקה פולס, הכנס הראשון שעסק בזכויות נשים. בנאומו בכנס טען דאגלס בעד זכות הבחירה לנשים (זכות שאפילו חלק ממשתתפות הכנס לא העזו לדרוש). לאחר הכנס הקדיש דאגלס לנושא מאמר בן שני עמודים בעיתונו "כוכב הצפון". דאגלס כתב את הסיסמה לזכות אין מין, לאמת אין צבע - "Right is of no Sex - Truth is of no Color".

למרות זאת כאשר נאבק בעד זכות הבחירה לאפרו-אמריקאים או העברת התיקון ה-15 לחוקה בשנת 1870, נאלץ, כמו כל תומכי התיקון, להתפשר ולוותר על הכללת נשים בתיקון שהוצע על מנת שיעבור. זאת בניגוד לעמדה של פמיניסטיות כמו סוזן ב. אנתוני אשר התנגדו נחרצות לתיקון ה-15 ואף ראו זאת כבגידה. דאגלס לא האמין שתהיה מספיק תמיכה פוליטית למתן זכויות הצבעה לשחורים ונשים בו זמנית, לטענתו זו אסטרטגיה מסוכנת שתגרום לשני הצדדים להפסיד. דאגלס האמין שמתן זכות ההצבעה לאפרו-אמריקאים היא זו שתעזור להעביר בעתיד תיקון דומה עבור נשים (שלימים נודע בתור התיקון ה-19 לחוקה). לדבריו זכות ההצבעה של השחורים לא יכולה לסבול דיחוי: "כאשר נשים בגלל היותן נשים יתלו מעצים... יהיה צורך דחוף להבטיח להן מיידית את זכות הבחירה".

יחסיו של דאגלס עם ארגוני הנשים שוקמו בתוך זמן קצר, והוא המשיך במאבק להבטחת זכות ההצבעה לנשים, אך נשים נאלצו לחכות עד שנת 1920 לקבלת זכות הבחירה בארצות הברית, 25 שנים לאחר מותו של דאגלס.

אחרית ימיו

הלן פיטס, אשתו השנייה של דאגלס

בשנת 1877 ביקר דאגלס במחוז טאלבוט בו נולד כעבד, וחזר אל האחוזות שבהן שועבד. במהלך הביקור אף פגש את תומאס אולד, אדונו לשעבר. תומאס, אז חולה וחלוש ביקש את סליחת דאגלס על יחסו האכזרי אליו, והשניים נפרדו ביחסים טובים.

בשנת 1882 נפטרה אנה (אנ'), אשתו של דאגלס (נישאו ב-1838), לאחר מחלה קשה. ב-1884 הדהים דאגלס את הציבור הלבן והשחור, כאשר התחתן עם הלן פיטס, אישה לבנה הצעירה ממנו ב-20 שנה. דאגלס הכיר את פיטס במסגרת עבודתם למען המטרות הפמיניסטיות. למרות התנגדות המשפחות, השניים העבירו את 11 השנים עד למותו של דאגלס במסעות ברחבי העולם וארצות הברית.

ב-1889 הנשיא בנג'מין הריסון מינה את דאגלס לציר האמריקאי בהאיטי, אך הוא התפטר מהתפקיד כעבור שנתיים לאחר שלא הסכים עם גישת הממשל האמריקאי שלדעתו ניסה לנצל את האיטי.^[2]

ב-20 בפברואר 1895, זמן קצר לאחר שנאם בכנס לזכויות נשים נפטר פרדריק דאגלס מאוטם שריר הלב בגיל 77 (לערך, יום הולדתו אינו ידוע) בוושינגטון. הוא נקבר ברוצ'סטר, ניו יורק, ולאחר מותו, אלמנתו הלן פיטס, עמלה רבות על שמירת בית דאגלס כיד זיכרון למפעל חייו.

בתרבות הפופולרית

דמותו של דאגלס מופיעה בהזיות של ג'יי דיפרז'יה, החוקר במשרד רדיק-לוקהארט, בסדרת הטלוויזיה 'הטובות לקרב'. דאגלס מופיע בדרך כלל לצדו של קרל מרקס, שכמוהו נולד ב-1818. מארקס ודאגלס מבטאים בהזיותיו של החוקר ג'יי את התחבטויותיו הערכיות והרעיוניות ביחס לאירועי שנות ה-20' הראשונות של המאה ה-21: מגפת הקורונה, נשיאותו של טראמפ, אלימות המשטרה, תנועות המחאה למיניהן וכדומה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרדריק דאגלס בוויקישיתוף

• ספרו האוטוביוגרפי של פרדריק דאגלס טקסט (באנגלית)
• ספרו האוטוביוגרפי של פרדריק דאגלס קובצי שמע (אודיו)
• כל כתבי פרדריק דאגלס מתוך פרויקט גוטנברג
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על פרדריק דאגלס‏, 20 בפברואר 2012
• הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון יום הולדתו ה-198 של פרדריק דאגלס, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית)
• סמי שלום שטרית, "ראיתי ברור מאי פעם את השפעותיה המבהמות של העבדות", באתר הארץ, 23 בינואר 2006
• פרדריק דאגלס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פרדריק דאגלס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי פרדריק דאגלס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• פרדריק דגלס (1818-1895), דף שער בספרייה הלאומית
• פרדריק דאגלס, ברשת החברתית Goodreads

הערות שוליים

1. 'פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו', פרק 11.
2. פרדריק דאגלס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)