Remove ads
סוזן בראונל אנתוני (באנגלית: Susan Brownell Anthony, 15 בפברואר 1820 – 13 במרץ 1906) הייתה סופרז'יסטית, פעילה חברתית אמריקאית ופמיניסטית, שמילאה תפקיד מרכזי בתנועה למען זכות ההצבעה לנשים. אנתוני נולדה למשפחה קווייקרית שהייתה מחויבת לשוויון חברתי בכלל ולביטול העבדות בפרט. כבר בגיל 17 הייתה פעילה בתנועה לביטול העבדות ובשנת 1856, היא הפכה לנציגת האגודה אמריקאית לביטול העבדות (American Anti-Slavery Society) במדינת ניו יורק.
 | |
| לידה |
15 בפברואר 1820 אדאמס, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
13 במרץ 1906 (בגיל 86) רוצ'סטר, ארצות הברית |
| שם לידה |
Susan Anthony |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות מאונט הופ (ניו יורק) |
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית |
| פרסים והוקרה |
היכל התהילה הלאומי לנשים (1973) |
| חתימה |
 |
  | |
בשנת 1851, היא פגשה את אליזבת קיידי סטנטון, שהפכה לחברתה ושותפתה להובלת מאבקים חברתיים, בעיקר למען זכויות נשים וביטול העבדות. במהלך השנים הן הקימו איגודים וארגונים שונים לקידום נושאים אלו. בשנת 1852, לאחר שלא אפשרו לאנתוני לנאום בכינוס של פעילים בעד חוק היובש בגלל היותה אישה, הן הקימו ארגון נשים שפעל בתחום זה. בשנת 1863, הן הקימו את ליגת הנשים הלאומית הנאמנה לאיחוד (Women's Loyal National League). הליגה הובילה את מבצע איסוף החתימות הגדול ביותר שהיה באותה תקופה. 400,000 חתימות נאספו בקריאה לביטול העבדות. בשנת 1866, הן יזמו הקמת האגודה האמריקאית לשוויון זכויות (American Equal Rights Association), אשר נאבקה למען שוויון זכויות הן לנשים והן לאפרו-אמריקאים. בשנת 1868, אנתוני וסטנטון החלו להוציא לאור עיתון בנושא זכויות נשים בשם "המהפכה". החל מ-1869, פעלה אנתוני במספר ארגונים וקבוצות למען זכות הבחירה לנשים.
בשנת 1872 נעצרה אנתוני בעקבות ניסיון להצביע בבחירות לנשיאות ארצות הברית באותה שנה, וזאת בניגוד לחוק באותה עת אשר לא אפשר לנשים להצביע[1][2]. אנתוני נשפטה, הורשעה ונגזר עליה קנס, אולם היא מעולם לא שילמה אותו. אף על פי שסירבה לשלם את הקנס, הרשויות סירבו לעצור אותה בגלל היותה אישה. במשפט טענה אנתוני כי היא בעלת זכות בחירה בהתאם לתיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית[א] שהתקבל זמן קצר לפני כן, אולם בית המשפט דחה את הטענה. בשנת 1878, אנתוני וסטנטון הציגו את ההצעה לתיקון החוקה האמריקאית בנושא זכות ההצבעה לנשים, מה שהפך כארבעים שנה מאוחר יותר לתיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית.
בשנת 1876, אנתוני וסטנטון החלו לעבוד עם מטילדה ג'וסלין גייג' (Matilda Joslyn Gage) על תיעוד ההיסטוריה של התנועה למען זכות ההצבעה לנשים. כתב היד גדל לשישה כרכים.
אנתוני נסעה ברחבי ארצות הברית לקדם את נושא זכות ההצבעה לנשים. היא נאמה בין 75 ל-100 נאומים בשנה, ולקחה חלק בפעילות הסברה ושתדלנות במדינות שונות בארצות הברית. מעבר לפעילותה בארצות הברית, היא פעלה גם בזירה הבינלאומית למען זכויות נשים, כשהיא ממלאת תפקיד מפתח בכינון מועצת נשים בינלאומית, אשר עדיין פעילה.
כשהחלה פעילותה הציבורית למען זכויות נשים, הייתה אנתוני מושא ללעג, ונטען כנגדה שהיא מנסה להרוס את מוסד הנישואים.
אנתוני נפטרה ברוצ'סטר שבניו יורק, בבית משפחתה ברחוב מדיסון. ב-1920, 14 שנים לאחר מותה, אושר בארצות הברית התיקון ה-19 לחוקה אשר העניק זכות בחירה לנשים בארצות הברית. סוזן בראונל אנתוני הפכה לאישה הראשונה שדמותה הופיעה על מטבעות בארצות הברית. דיוקנה הופיע על מטבע בסכום של דולר ב-1979.
Remove ads
סוזן בראונל אנתוני נולדה ב-15 בפברואר 1820 לדניאל אנתוני ולוסי ריד באדמס מסצ'וסטס. היא הייתה השנייה מבין שבעת ילדיהם. במשך שנות ילדותה ונעוריה, נדדה המשפחה בעקבות פרנסה, בעיקר במדינת ניו יורק. לבסוף הם השתקעו בפרוורי רוצ'סטר ניו יורק, שם רכשה המשפחה חווה[3]. המשפחה ארגנה במקום מושבה החדש מפגשים של הקהילה הקווייקרית המקומית, שם פגשה אנתוני את מי שיהיה חברה למאבק, פרדריק דאגלס, עבד לשעבר, שהיה מנהיג מרכזי בתנועה לביטול העבדות[4].
כבר בגיל 16 החלה אנתוני להיות פעילה בתנועה לביטול העבדות. היא ארגנה כינוסים, החתימה עצומות והייתה חברה במסילת הרכבת המחתרתית[4].
תחילת העשייה החברתית
אנתוני החלה את הקריירה שלה כפעילה לשינוי חברתי באופן מלא אנרגיה ונחישות. היא למדה בכוחות עצמה את הסוגיות החברתיות אותן ביקשה לקדם, ומצאה עניין ברעיונות רדיקליים של אנשים כמו ויליאם לויד גאריסון, ג'ורג תומפסון ואליזבת קיידי סטנטון. היא בחרה להתלבש בשמלת Bloomer נפוחה באורך הברך (שתחתיה נלבשו מכנסים), שהייתה נוחה יותר מהשמלות הכבדות המסורתיות אשר נגררו על הקרקע, אך לאחר שנה הפסיקה ממנהגה זה כי גילתה שהדבר נתן למתנגדיה ההזדמנות להתמקד בלבוש שלה ולא ברעיונותיה.
השותפות עם אליזבת קיידי סטנטון בתנועה לזכויות האשה
פעילותה של אנתוני בתנועה למען זכויות נשים החלה בזמן שהתנועה כבר צברה תאוצה מסוימת. ב-1851 הוצגה אנתוני לאליזבת קיידי סטנטון, שהייתה כבר פעילה למען זכויות נשים ואחת ממארגנות ועידת סנקה פולס, הכינוס הראשון שעסק בזכויות נשים שנערך בשנת 1848. כבר במפגש זה אנתוני התוודעה למחלוקת בין הקבוצות השונות הפועלות למען זכות הצבעה לנשים. אנתוני וסטנטון הפכו במהרה לחברות קרובות ועמיתות לעבודה. לאחר כינוס אמנת סנקה פולס, התקיימו כינוסים תקופתיים. בשנת 1852, אנתוני השתתפה, לראשונה, בכינוס שהתקיים בסירקיוז, ניו יורק, שם היא שימשה כאחת ממזכירות האירוע[4].
אחד המכשולים העיקריים עמם נשים התמודדו היה נגישות לכסף. לנשים מעטות באותה תקופה היה מקור הכנסה עצמאי וגם אלו שעבדו או היו בעלות הון נדרשו על פי חוק להעביר את שכרן לבעליהן[5]. ב-1848 נחקק חוק במדינת ניו יורק, המכיר במספר זכויות של נשים נשואות, גם בזכות מאמצים של התנועה לזכויות האישה. אך החוק היה מוגבל. אנתוני בשיתוף פעולה עם כהן הדת האוניברסליזם האוניטריאני, ויליאם הנרי צ'אנינג, השיקו מסע הרצאות והחתמת עצומה לשיפור זכויות הקניין לנשים. אנתוני נסעה בכל מדינת ניו יורק בסוס ועגלה גם בחורף המושלג[4]. כשאנתוני הציגה את העצומה החתומה בוועדת המשפט של סאנט מדינת ניו יורק, היא התקבלה בזלזול ובוז. הפעילות הציבורית השיגה את יעדה כשב-1860 נחקק חוק שמאפשר לנשים נשואות להיות בעלים של רכוש, להתקשר באופן עצמאי בחוזים והאפוטרופסות על הילידים הפכה למשותפת.
החברות והאמונה המשותפת חיברו בין הנשים והיו לכוח משמעותי בתנועת הנשים. מאז שמשפחתה של סטנטון עברה לניו יורק בשנת 1861, הוקצה לאנתוני חדר בכל בית בו התגוררו[6]. באחת הביוגרפיות שנכתבו על אנתוני צוין כי במהלך חייה סטנטון בילתה עם אנתוני זמן רב יותר מאשר עם כל מבוגר אחר כולל בעלה[7]. לשתי הנשים היו כישורים משלימים. אנתוני הצטיינה בארגון, ואילו לסטנטון היה כישרון בתחומים אינטלקטואליים ובכתיבה. אנתוני לא הייתה מרוצה מיכולת הכתיבה שלה וכתבה יחסית מעט קטעים לפרסום. כאשר היסטוריונים באים להמחיש את מחשבותיה הם לרוב משתמשים בציטוטים מהנאומים שלה, מכתביה ומקטעי היומן שכתבה[8].
כאשר הן נפגשו, אנתוני הייתה בת 31 וסטנטון בת 36. סטנטון הייתה מרותקת לביתה בהיותה נשואה ואם לשבעה ילדים ואילו אנתוני הייתה רווקה החופשייה לנוע בדרכים. אנתוני סייעה לסטנטון ושמרה על ילדיה בעוד סטנטון עסקה בכתיבה.
באחת מהביוגרפיות על אנתוני נכתב שבשנים הראשונות של החברות שלהן "סוזן הפכה לאחת מבני המשפחה והייתה כמעט אם שנייה לילדיה של גברת סטנטון"[9] על פי הביוגרפיה של סטנטון, בשנים הראשונות סיפקה סטנטון את הרעיונות, הרטוריקה, והאסטרטגיה ואילו אנתוני נשאה את הנאומים, הפיצה עצומות ושכרה אולמות[6]. בעלה של סטנטון אמר: "סוזן בחשה את הפודינג, אליזבת עוררה את סוזן, ולאחר מכן סוזן עוררה את העולם"[10].
סטנטון עצמה אמרה: "אני חישלתי את הרעמים, היא ירתה אותם."[11] לדברי אן ד. גורדון, פרופסור להיסטוריה של הנשים, בשנת 1854 "אנתוני וסטנטון שיכללו את שיתוף הפעולה ביניהן באופן שהפך את התנועה בניו-יורק למתוחכמת ביותר בארצן."[12]
התנועה לריסון צריכת אלכוהול ומאבק דיבור נשים בפומבי
נושא נוסף שהיה על סדר יומה של אנתוני היה המאבק לריסון צריכת משקאות אלכוהוליים (Temperance). המאבק בצריכת אלכוהול נגע לזכויות נשים שבאותה התקופה מאחר שהחוק, נתן לגבר שליטה מוחלטת במשפחה ובממון. אפשרויות הסעד ממערכת המשפט שהיו לאישה שבעלה היה אלכוהוליסט היו מעטות ביותר אפילו אם הבעל נטש את המשפחה, רושש אותה או התעלל באישה ובילדים. אם אישה הייתה מקבלת גט, הבעל היה יכול לקבל בקלות אפוטרופסות על הילדים[13].
בזמן שלימדה ב- Canajoharie, הצטרפה אנתוני לארגון the Daughters of Temperance ובשנת 1849 היא נשאה את הנאום הפומבי הראשון שלה באחת מפגישות הארגון. ב-1852 היא נבחרה כנציגה למפגש ארצי של הארגון, אבל יו"ר הארגון מנע ממנה לדבר, בטענה כי נציגות נשים נמצאות שם רק כדי לשמוע וללמוד. אנתוני ונשים אחרות שהיו שם עזבו מיד את המקום והודיעו על פגישה משלהן, וארגנו כנס משלהן. הכנס שאורגן בעיקר על ידי אנתוני התקיים ברוצ'סטר באפריל אותה שנה בהשתתפות כ-500 נשים, הקימו ארגון בשם Women's State Temperance Society, בו סטנטון נבחרה לנשיאה ואנתוני כנציגת המדינה.
אנתוני וחברותיה אספו חתימות 28,000 בדרישה למנוע מכירת אלכוהול במדינת ניו יורק. היא ארגנה שימועים לחוק בפני מחוקקים מהמדינה, אלו היו השימועים הראשונים במדינה זו שאורגנו על ידי נשים. עם זאת בכנס של הארגון בשנה לאחר מכן חברות שמרניות תקפו את הקו של סטנטון שטען כי לאשה שיש לה בעל אלכוהוליסט יש זכות לדרוש גט. סטנטון הודחה מהנשיאות והיא ואנתוני פרשו מהארגון.
ב-1853, בעת הכינוס הבינלאומי למאבק במשקאות משכרים בניו יורק, דרשה אנתוני שייתנו לנשים זכות דיבור בכינוס. הדיון על הזכות של נשים לשאת דברים בפומבי נמשך שלושה ימים ולא הביא לתוצאות הרצויות[4]. שנים לאחר מכן טענה אנתוני כי:
שום צעד מתקדם שננקט על ידי נשים לא היה שנוי במחלוקת כה מרה כמו הדיבור בפומבי. על שום דבר שהן ניסו, אפילו לא הבטחת זכות הבחירה, הן לא עברו עוצמה כזו של התעללות, הוקעה, והתנגדות
לאחר תקופה זו התמקדה אנתוני במאבק לביטול העבדות ובזכיות לנשים.
פעילות לביטול העבדות
ב-1856 אנתוני קיבלה על עצמה להיות הנציגה של האגודה אמריקאית לביטול העבדות בניו יורק. שמה של אנתוני יצא לפניה כמי שאינה חוששת להתמודד עם המתנגדים לתנועה לביטול העבודות. עם זאת, ערב מלחמת האזרחים האופוזיציה הייתה טורדנית מאוד והצליחה לבטל מפגשים רבים של התנועה והמשטרה נאלצה ללוות את אנתוני ודוברים אחרים למען ביטחונם[4].
בחזונה ראתה אנתוני חברה בה מתקיים שילוב בין-גזעי. רעיון השילוב היה רדיקלי בימים בהם התנהל המאבק לביטול העבדות, ובין התומכים לא הייתה הסכמה מה יהיה מקומם של האפרו-אמריקאים בחברה החדשה. בנאום מ-1861 קראה אנתוני: "בואו נפתח בפני האדם השחור את כל בתי הספר שלנו... נזמין אותו לחדרי המכונות במפעלים שלנו, לחנויות, למשרדים, לעסקים המשגשגים שלנו... תנו לשבת לידכם בכנסייה, לתפוס מקום טוב בתיאטרון... העניקו לו את כל הזכויות האזרחיות"[14].
התנועה לשחרור האישה הייתה קטנה ונסמכה על התנועה לשחרור העבדות, במיוחד על האגודה האמריקאית לביטול העבדות בראשות ויליאם לויד גאריסון (William Lloyd Garrison). היא הסתמכה על המשאבים של האגודה לביטול העבדות במימון פעילות ובפרסום מאמרים בעיתוני התנועה[15].
במהלך הזמן, נוצר מתח בין מנהיגות תנועת הנשים ולבין מנהיגי התנועה לביטול העבדות. האחרונים חששו כי פעילות נמרצת למען נשים תפגע במערכה נגד עבדות. חילוקי דעות משמעותיים נתגלעו ב-1860 בין התנועות בנוגע לפעילות להקלה בחוקי הגירושין במדינת ניו יורק. הגברים בתנועה לביטול העבודות התנגדו בתוקף לקידום המהלך ופרסמו את התנגדותם בעיתון שלהם[16].
ליגת הנשים הלאומית הנאמנה לאיחוד
אנתוני וסטנטון ארגנו ב-1863 מסע לתיקון חוקת ארצות הברית לביטול העבדות. ליגת הנשים הלאומית הנאמנה לאיחוד הייתה ארגון הנשים הפוליטי הראשון בארצות הברית שפעל ברמה הלאומית. שמו של הארגון מרמז (השימוש במנוח לויאליסט - נאמן) כי הארגון תמך באיחוד ארצות הברית ובביטול העבדות. בקמפיין לשינוי החוקה נאספו 400,000 חתימות והוא היה הגדול ביותר בתקופתו. אין ספק שהעצומה השפיעה על התיקון ה-13 לחוקה שהוביל לסיום העבדות. אנתוני הייתה המארגנת הראשית של מאמץ זה, שכלל גיוס ותיאום בין כ-2,000 נשים שאספו חתימות[17]. הליגה שילבה בין המאבק נגד העבדות והמאבק למען זכויות הנשים. בפעילותה היא הזכירה לציבור כי הכלי היחידי העומד ברשותן של נשים להשפיע על המרחב הציבורי הוא עצומות, משום שרק גברים הורשו להצביע[18]. בליגה היו רשומות 5,000 חברות, שמתוכן צמחה מנהיגות חדשה לתנועת הנשים, למשל אנה אליזבת דיקסון (Anna Elizabeth Dickinson), שהייתה האישה הראשונה שנאמה לפני הקונגרס של ארצות הברית. הרשת הנרחבת של פעילות שלקחו חלק בפעילות הליגה, היו גם הבסיס לתנועת הרפורמה שפעלה לאחר מלחמת האזרחים גם בנושא זכות ההצבעה לנשים. לליגה היה מבנה מאורגן ברור וזאת בניגוד לתנועת הנשים שעד אז הייתה מאורגנת באופן רופף. הפעילות המוסדרת סייעה בהרחבת הפעילות עד מלחמת האזרחים[18].
האגודה האמריקאית לשוויון זכויות
כאשר נודע לאנתוני ולאחרות כי נוסח המוצע לתיקון חוקת ארצות הברית שיעניק זכויות אזרחיות לאפרו-אמריקאים, כולל את המילה זכר, הן התנגדו לו. אנתוני, שהייתה פעילה לביטול העבדות, התנגדה לניסיון לקדם את מתן הזכויות לגברים אפרו-אמריקאים תוך פגיעה בזכויותיהן של נשים. סטנטון העריכה שאם המילה זכר תכנס לחוקה "ייקח לנו לפחות מאה שנה להוציא אותה"[15]. בכינוס של תנועת הנשים ב-1866 הן ייסדו את האגודה האמריקאית לשוויון זכויות, שמטרתה הייתה לפעול למען זכויות שוות לכל האזרחים. באגודה היו חילוקי דעות בין שתי קבוצות בדבר דרך הפעולה להשגת זכויות לנשים ואפרו-אמריקאים: הראשונה, בהובלת לוסי סטון, הייתה נכונה שגברים אפרו-אמריקאים יקבלו זכויות ראשונים. גישה זו זכתה בתמיכת המפלגה הרפובליקנית והתנועה לביטול העבדות. ואילו הקבוצה השנייה, בהובלת אנתוני וסטנטון, טענה כי יש לפעול למען זכויות אפרו-אמריקאים ונשים ביחד. המתח בין הקבוצות החריף עד כי האגודה התפצלה לשני ארגונים במאי 1869, כאשר אנתוני וסטנטון יסדו את האגודה הלאומית לזכות בחירה לנשים (National Woman Suffrage Association)[15].
פעילויות נוספות
אנתוני וסטנטון פעלו להפיץ את רעיון זכות הבחירה לנשים ולכל גם באמצעות הוצאה של העיתון השבועי "המהפכה" (The Revolution), שיצא לאור בניו יורק בין ינואר 1868 לפברואר 1972. העיתון קידם את הדיון הציבורי ומיצב את מעמדן של סטנטון ואנתוני כדמויות משמעויות בשיח הציבורי בנושא זכויות נשים בכלל וזכות הבחירה בפרט. סנסטון והכומר פרקר פילסברי (תומך במאבק לסיום העבודות ובזכויות נשים) היו אחראים על התוכן ואנתוני על הניהול העסקי[5][19].
The National Labor Union (NLU) היה ארגון הגג הראשון של איגודי העובדים בארצות הברית. הארגון ביקש לגייס לשורותיו עובדי חקלאות, אפרו-אמריקאים ונשים מתוך כוונה להקים מפלגה פוליטית עם בסיס רחב. אנתוני וסטנטון קדמו בברכה את היוזמה ואף לקחו חלק בהקמת איגוד נשים (עובדות), Working Women's Association ב-1868. הברית המשותפת לא החזיקה מעמד זמן רב כשאנתוני יצאה ביוזמה להכשיר נשים כצבעיות בעת שביתת הצבעים. היא הואשמה כשוברת שביתה[5].
בשנת 1901 פנתה אליה אלייזה אן גריר, רופאה שחורה מג'ורגיה, בבקשה לסיוע כלכלי, ואנתוני פנתה בשמה למכללה ללימודי רפואה לנשים בפילדלפיה, אך למרות המאמצים גריר לא קיבלה את הסיוע לו ציפתה ונפטרה כעבור זמן קצר.
הפיצול בתנועה לזכויות הנשים
במאי 1868, אחרי הכינוס של האגודה האמריקאית לשוויון זכויות, אנתוני, סטנטון ואחרות הקימו את האגודה הלאומית למען זכות הבחירה לנשים (The National Woman Suffrage Association). מאוחר יותר באותה השנה, הקימו ג'וליה וורד האו, לוסי סטון ואחרות ארגון נוסף בשם "האגודה האמריקנית לזכות הבחירה לנשים" (The American Woman Suffrage Association)[15].
הגורם המידי לפילוג היה ההצעה לתיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שאסר על אפליה במתן זכות הצבעה על רקע גזעי. תומכי ההצעה טענו כי התיקון ישיג שתי מטרות; ראשית, זכות הצבעה שתינתן לשחורים תמוטט פוליטית את מרבית תומכי חוקי ג'ים קרואו ותמגר את מקרי הלינצ'ים בדרום (בעיה בוערת באותם זמנים). שנית, "הקול השחור" יאפשר לפוליטיקאים אשר תמכו במתן זכות הצבעה לנשים להיבחר, ואלו יחוקקו תיקון נוסף (שלימים נודע בתור התיקון ה-19 לחוקה).
אך באחד מהמלכים השנויים ביותר במחלוקות שלה, הביעה אנתוני התנגדות להצעה לתיקון ה-15 ואף הוסיפה; "אכרות את יד ימני לפני שאתמוך במתן זכות הצבעה לשחורים ולא לנשים". אנתוני וסטנטון סברו שמאבקן על זכויות אזרחיות שקול למאבק של האפרו-אמריקאים, אשר נאבקו לא רק למען זכויות אזרחיות, אלא למען זכויות אדם. הן האמינו כי שחרור האפרו-אמריקאים לא צריך לבוא על חשבון הדרת נשים ושהתיקון עלול לייצר "אריסטוקרטיה מגדרית" על ידי מתן סמכות חוקתית לרעיון שגברים עדיפים על פני נשים[20]. התיקון ה-15 לחוקה כלל מתן זכות הצבעה לנשים אפרו-אמריקאיות, אך בפועל מדינות רבות בארצות הברית הערימו קשיים ולא אפשרו לנשים שחורות להצביע.
מעבר למחלוקת העקרונית, הארגונים פעלו בדרכים שונות וקידמו נושאים שונים למען נשים. גם אחרי שהתיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית עבר ב-1870, היריבות בין שני הארגונים נותרה והמיזוג המתבקש התרחש רק ב-1890. הארגון החדש נקרא "האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות ההצבעה לנשים". סטנטון הייתה הנשיאה הראשונה וכשפרשה ב-1892, מונתה אנתוני כנשיאה[21].
האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים
האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (National American Woman Suffrage Association) מיקדה את פעילותה ברמה הכלל ארצית. זו הייתה הפעם הראשונה שהפעילות למען זכות הבחירה לנשים התרחשה בכול מדינות ארצות הברית. זו הייתה זירת פעילות חדשה לאנתוני והיא הקדישה את כל זמנה לארגון החדש. אנתוני וסטנטון יצאו, כל אחת בנפרד, לסבבי הרצאות. ההרצאות שלהן גייסו נשים חדשות לתנועה הלאומית וחזקו את הארגונים המקומיים (ברמת המדינה) שפעלו למען זכות הצבעה לנשים.
הזדמנות מיוחדת התעוררה בשנת 1876, בשעה שארצות הברית חגגה 100 שנה לעצמאותה. האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (NWSA) ביקשה להציג את הצהרת זכויות לנשים בטקס רשמי בפילדלפיה, אך נענתה בשלילה. במהלך הטקס, חמש נשים, בראשות אנתוני, הלכו אל בימת הנואמים ומסרו את ההצהרה לפקיד שניהל את סדר הדוברים וחלקו עותקים לקהל. אנתוני הבחינה בבימת תזמורת פנויה מחוץ לאולם, וקראה משם את הצהרת זכויות הנשים בפני קהל רב. היא הזמינה את הקהל לכנס NWSA בכנסייה הסמוכה, שם המתינו להן לוקרישה מוט ואליזבת קיידי סטנטון[13].
הפעילות הנמרצת של מגזרים שונים של התנועה למען זכות בחירה לנשים החלו לייצר תוצאות ברורות בשטח. נשים זכו בזכות ההצבעה בוויומינג ב-1869 וביוטה בשנת 1870. הרצאותיה של אנתוני בוושינגטון ובארבע מדינות נוספות הובילו להזמנות לשאת דברים בפני חברי קונגרס מקומיים. קבוצות לחץ מקומיות וכלל ארציות החלו לתמוך בסופרג'יסטיות[13]. מחויבותה של אנתוני לתנועה, אורח חייה הספרטני והעובדה שהיא לא התעשרה מפעילותה הציבורית, הפכו אותה למגייסת כספים יעילה ביותר. כמו כן היא זכתה להערכה של רבים גם מקרב אלו שלא הסכימו עם מטרותיה.
כדי להבטיח המשכיות במנהיגות התנועה, הכשירה אנתוני קבוצת פעילות צעירות שנודעו בכינוי "אחייניות", שהחלו לקחת על עצמן תפקידי מנהיגות באגודה. שתיים מהן, קארי צ'פמן קאט ואנה הווארד שו (אנ'), כיהנו כנשיאות NAWSA אחרי שאנתוני פרשה[13].
ארצות הברית נגד סוזן ב. אנתוני
בכנס האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים ב-1871, הוחלט לעורר את המודעות לזכות ההצבעה לנשים באמצעות פעילות אקטיבית. האגודה עודדה נשים לנסות להצביע, ולאחר שיסורבו, להגיש תביעות בבתי משפט פדרליים בדרישה שתוכר זכותן להצביע. הבסיס החוקי להגשת התביעה היה התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, שאומץ כמה שנים לפני כן, ב-1868[1]. אחד הסעיפים בתיקון אסר למנוע זכות הצבעה מאזרחים (גברים בלבד).
אנתוני וחמישים נשים נוספות ניסו לממש את זכות הבחירה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1872. 15 נשים שכנעו את הפקידים בקלפיות לאפשר להן להצביע ואילו לאחרות לא התאפשר להצביע. כשאנתוני ביקשה לבחור, בקשתה הפכה לסוגיה לאומית. היא נעצרה ב-18 בנובמבר 1872 על ידי סגן מרשל בהאשמה להצבעה לא חוקית. 14 נשים נוספות נעצרו יחד איתה וכולן שוחררו עד למשפטה[1]. המשפט של אנתוני החל ב-17 ביוני 1873 וסוקר ברמה הכלל ארצית. הניו יורק טיימס הדגיש כי הנאשמת היא אישה[22].
כללי המשפט המקובל של אותה תקופה מנעו מנאשמים פליליים להעיד בבתי משפט פדרליים. השופט וורד האנט סירב לאפשר אנתוני לדבר, עד שהפסיקה נמסרה. ביום השני של המשפט, לאחר ששני הצדדים הציגו את טיעוניהם, האנט הקריא את דעתו ולאחר מכן ביקש מהמושבעים לתת פסק דין בו הם קובעים כי אנתוני אשמה[1]. ביום השלישי למשפט, נשאלה אנתוני האם היא מבקשת לשאת דברים:
”כן אדוני השופט יש לי הרבה דברים לומר, בכך שהכרזת שאני אשמה, רמסת תחת רגלייך כל עיקרון חיוני של השלטון שלנו. הזכויות הטבעיות שלי, זכויות האזרח שלי, הזכויות הפוליטיות שלי, הזכות שלי למשפט הוגן, מכולן התעלמת. נשדדו ממני הזכויות הבסיסיות כאזרחית, מעמדי כאזרחית בוזה ולא רק אני עצמי אלא כל המין שלי, הן, על ידי פסיקתך, כבוד השופט, נדונו לשעבוד פוליטי תחת ממשל זה”[1].
השופט האנט גזר של אנתוני קנס בסך 100$. אנתוני הצהירה כי היא לא תשלם ולו דולר אחד על הפסיקה הבלתי הוגנת שקיבלה[1]. אם השופט האנט היה מורה לכלוא את אנתוני עד לתשלום הקנס, היא הייתה פונה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון לא אישר אחרי 1875 לנשים לתבוע את זכות ההצבעה שלהן דרך בית המשפט.
תולדות מתן זכות ההצבעה לנשים
אנתוני וסטנטון יזמו פרויקט לכתיבת ההיסטוריה של התנועה למתן זכות ההצבעה לנשים בשנת 1876 - תולדות מתן זכות ההצבעה לנשים (History of Woman Suffrage). אנתוני שמרה במשך שנים מכתבים, קטעי עיתונות, ומסמכים אחרים בעלי ערך היסטורי לתנועת הנשים. בשנת 1876, היא עברה להתגורר עם משפחתה של סטנטון בניו ג'רזי והביאה יחד עמה כמה ארגזים ותיבות של חומרים[4].
הכוונה המקורית הייתה להדפיס פרסום צנוע שייצא לאור במהירות, אולם הספר כולל בסופו של דבר שישה כרכים שנכתבו על פני תקופה של 41 שנה. שלושת הכרכים הראשונים, שמתארים את פעילות התנועה עד שנת 1885, יצאו לאור בין השנים 1881 ל-1886. הכרכים נכתבו ונערכו על ידי סטנטון, אנתוני ומטילדה ג'וסלין גייג'. אנתוני פרסמה את הכרך הרביעי, שמכסה את התקופה בין השנים 1883 ל-1900, בשנת 1902, לאחר מותה של סטנטון. הכרך יצא לאור בעזרתה של אידה הסטד הארפר (Ida Husted Harper). שני הכרכים האחרונים, הסוקרים את הפעילות עד לשנת 1920, הושלמו בשנת 1922 על ידי הארפר לאחר מותה של אנתוני.
ארגוני נשים בינלאומיים
סוזן ב אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון היו פעילות גם בארגונים בינלאומיים לקידום זכויות נשים. שלושת הארגונים המרכזיים בהן היו פעילות: מועצת נשים בינלאומית (ICW - International Council of Women) ,World's Congress of Representative Women וברית הנשים הבינלאומית למען זכות ההצבעה (International Woman Suffrage Alliance).
מועצת נשים בינלאומית נוסדה ב-1888 במטרה לקדם זכויות אדם לנשים. כבר מתחילת דרכו, היה ה-ICW לארגון מוערך והנשיא קליבלנד ואשתו ערכו קבלת פנים בבית הלבן למייסדות שלו[4]. הארגון עדיין פעיל ועובד בתיאום עם מוסדות האו"ם.
במסגרת התערוכה הקולומביאנית ב-1893, הוקם ביתן הנשים, כמעט ברגע האחרון. הקונגרס האמריקאי החליט כי התערוכה צריכה להציג גם את תפקידן של נשים בחברה. מחשש להתנגדות של גורמים שונים, ניהלה אנתוני מאחורי הקלעים את המגעים להקמת ביתן הנשים בתערוכה. במקביל, על כל צרה שלא תבוא, היא החתימה על עצומה בעד הביתן רעיות ובנות של שופטי בית המשפט העליון, חברי קונגרס ובעלי שררה אחרים[16].
מבנה גדול שנקרא בניין הנשים, נבנה כחלל תצוגה ומקום מפגש לנשים בתערוכה. אנתוני ונשים נוספות ארגנו במסגרת התערוכה כנס בן שבוע של ICW, בו השתתפו משלחות מ-27 מדינות. יותר מ-150,000 איש השתתפו במושבים שונים של הכנס, שעסקו בעיקר זכות הבחירה לנשים[4].
הברית הבינלאומית למען זכויות הנשים לבחור ולהיבחר הייתה יוזמה של אנתוני שהפכה למציאות על ידי קארי צ'פמן קאט כשכיהנה כנשיאה של האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים. הכינוס הראשון התקיים בברלין ב-1902. בהמשך הארגון שינה את שמו לברית הנשים הבינלאומית. הארגון עדיין פעיל ומסונף לאומות המאוחדות[23].
שנים מאוחרות ומורשת
לאחר שחייתה את רוב חייה במלונות או התארחה אצל חברים ומשפחה, הסכימה אנתוני, בגיל 71, לעבור לגור אצל אחותה מרי סטפורד אנתוני ברוצ'סטר, ניו יורק. האנרגיות שלה וכח הסיבולת שלה לעיתים התישו גם קולגות צעירות. בגיל 75, היא סיירה בפארק הלאומי יוסמיטי על גב פרד[3].
אנתוני נשארה פעילה באגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים והמשיכה לנסוע ולהרצות. היה לה תפקיד מרכזי בגיוס הכספים שאפשר לסטודנטיות ללמוד באוניברסיטת רוצ'סטר. לשם כך משכנה את פוליסת ביטוח החיים שלה, על מנת לסגור את פער המימון[3].
בשנותיה המאוחרות של אנתוני, הוכר מקומה של כפורצת דרך על ידי חלק מהפוליטיקאים בוושינגטון, ואת יום הולדתה השמונים היא חגגה בבית הלבן בהזמנתו של הנשיא ויליאם מקינלי.
בנאומה האחרון, חודש לפני שנפטרה, אמרה: ”היו גם אחרות שהיו נאמנות ומסרות למטרה - הלוואי שהייתי יכולה לנקוב בשמן של כל אחת מהן - אבל עם כל הנשים הללו קידושו חייהן, הכישלון הוא בלתי אפשרי”. "הכישלון הוא בלתי אפשרי" הפך במהרה לססמה של תנועת הנשים[3].
סוזן ב. אנתוני נפטרה ב-13 מרץ 1906 בבית משפחתה ברו'סצטר.
אנתוני לא זכתה לראות את ההישג של התנועה למען זכות הבחירה לנשים ברמה הארצית. עוד בחייה, נשים השיגו זכות בחירה בוויומינג, יוטה, קולורדו, איידהו, ובמספר מדינות גדולות יותר ניתנה זכות הצבעה לנשים זמן קצר לאחר מכן. זכויות משפטיות לנשים נשואות אושררו ברוב המדינות ונשים עבדו ברוב המקצועות. 36,000 נשים למדו במכללות ובאוניברסיטאות, לעומת אפס כמה עשורים קודם לכן[24].
התיקון התשע עשרה לחוקת ארצות הברית, שהבטיח את זכות ההצבעה לנשים, ידוע גם בכינוי "תיקון סוזן ב. אנתוני"[25]. אחרי שאושרר ב-1920, האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים, שאופיה ומדיניותה הושפעו במידה רבה על ידי אנתוני, שינתה את שמה ל-League of Women Voters. הארגון עדיין פעיל בארצות הברית[4].
פעמיים, ב-1936 וב-1958, הפיק השרות הבולאי האמריקאי בול לכבוד אנתוני[26]. ב-1979 מטבעת ארצות הברית הנפיקה מטבע בערך של דולר לכבודה של אנתוני. היא הייתה האישה הראשונה שהוטבע מטבע על שמה. עד אז הטובעו דמויות נשים אלגוריות. במיצב האומנות ארוחת הערב של אמנית האמריקאי ג'ודי שיקגו, מתוארת דמותה של אנתוני[27]. ב-1999 קן ברנס ואחרים יצרו סרט דוקומנטרי על פועלן של סטנטון ושלה: Not for Ourselves Alone: The Story of Elizabeth Cady Stanton & Susan B. Anthony[28].
ב-2016, כאשר נבחרה הילרי קלינטון למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, הניחה ראשת העיר של רוצ'סטר שלט ליד הקבר של סוזן ב. אנתוני בו נכתב כי בפעם הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית, 144 שנה אחרי שאנתוני נאבקה למען זכות הבחירה לנשים, יש מועמדת ראשונה לנשיאות[29].
ב-18 באוגוסט 2020 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי יעניק לה חנינה מלאה[30].
Remove ads
- נדב הלפרין, סוזן ב. אנתוני: האישה הראשונה שהצביעה, במלאת 150 שנה למשפטה. "אש זרה" פודקסט (הסכת) באתר תאגיד השידור הישראלי
- סוכנויות הידיעות, חנינה לאישה שנלחמה על זכות הצבעה לנשים, באתר ynet, 18 באוגוסט 2020
- סוזן ב. אנתוני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- סוזן ב. אנתוני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי סוזן ב. אנתוני בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- בדבר זכויות האזרח השוות לכל מי שנולד בארצות הברית,
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads