Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסטיבל האי וייט 1970 (באנגלית: The Isle of Wight Festival 1970) היה פסטיבל מוזיקה שנערך מ-26 עד ל-31 באוגוסט 1970 באי וייט, השוכן במרחק קילומטרים אחדים מחופיה הדרומיים של אנגליה מול העיר פורטסמות'. דרך הגישה היחידה למקום הייתה באמצעות מעבורות. פסטיבל זה היה השלישי והגדול מכולם שנערך באי (והאחרון, עד 2002 - מאז הוא נערך מדי שנה). כמו כן היה זה פסטיבל הרוק הגדול ביותר שהתקיים מאז ומעולם, גדול יותר מוודסטוק, מהלייב אייד ומרוק בריו. עובדה זו אושרה על ידי חברת הרכבת הבריטית, שהייתה גם מפעילת שירות המעבורות לאי שאישרה כי כ-600,000 איש השתמשו בשירותי המעבורות אל האי בתקופת הפסטיבל, וכן ועל ידי ספר השיאים של גינס שקבע כי כ-600,000 איש נכחו במקום, יותר מההערכות המארגנים שעמדו על כחצי מיליון איש. הערכות לא רשמיות שפורסמו טענו כי מספרם האמיתי של המשתתפים נע בין 700,000 ל-800,000 איש.
הפסטיבל באי וייט לא התפרסם ולא זכה לתהילת עולם כמו פסטיבל וודסטוק בשנה החולפת, אך גם לו הייתה חשיבות לא מועטה - הן בגלל האמנים שהופיעו בו, מהשורה הראשונה בעולם הרוק והפולק, הן בגלל הקהל העצום שנכח בו, הגדול ביותר אי פעם בהיסטוריה שנכח בפסטיבל רוק באוויר הפתוח, והן מבחינה היסטורית-תרבותית-ערכית. היה זה מבין פסטיבלי הרוק הראשונים הגדולים של שנות השבעים שסימלו את תחילתו של עשור ועידן חדש במוזיקה, וכפועל יוצא גם בתרבות הנגד, בתרבות בכלל ובעוד מגוון נושאים שהשתנו עם תחילתו של העשור החדש. הפסטיבל סימל גם את ההתמסחרות והשתלטותם של תאגידי הענק על תעשיית המוזיקה בכלל ועל פסטיבלי הרוק בפרט. בה בעת, לאחר הפלישה ההמונית של הקהל בפסטיבל וודסטוק שגרמה למארגנים להכריז עליו כחופשי ולפשוט רגל, ולאחר האלימות הקשה שהתרחשה בפסטיבל אלטמונט בו נרצח משתתף, סימל הפסטיבל מבחינה ערכית ומוסרית גם את סופה של התמימות, וסתם סופית את הגולל על דור ילדי הפרחים של שנות השישים המהפכניות.
הרעיון לשלושת הפסטיבלים נולד כתוצאה מהצורך בגיוס תרומות לאגודת בריכת השחייה באי. שלושה יזמים צעירים מסאות'המפטון, האחים רון, ריי וביל פולק, גויסו למבצע. לאחר שגויס הסכום הרצוי (כ-750 פאונד) חברו השלושה לדי ג'יי והיזם ריקי פאר, והחליטו ביחד על מיזם של פסטיבל רוק באי. האתר שנבחר לשם כך היה שדה שעורה קצורה בגודל 420 דונם בשם הל פילד בחוות פורד על יד הכפר גודסהיל. הבמה הייתה מורכבת משתי משאיות שהיו צמודות זו לזו, והחשמל סופק על ידי גנרטור שהוצב מאחוריה.
כ-10,000 איש הגיעו לפסטיבל שהתקיים במשך לילה אחד ב-31 באוגוסט 1968 בהשתתפות הלהקות ג'פרסון איירפליין, שהייתה הלהקה הזרה (לא בריטית) היחידה בפסטיבל, בהופעתה הראשונה אי פעם בבריטניה, והלהקות הבריטיות טי רקס, העולם המטורף של ארתור בראון, פלסטיק פני, אורנג' בייסיקל, דה מוּב, פיירפורט קונבנשן ועוד. מנחה הפסטיבל היה שדרן הרדיו המפורסם ג'ון פיל. פסטיבל זה היה קטן בהיקפו ובעל אווירה אינטימית ורומנטית, ונחל הצלחה בעקבותיה הוחלט על קיומו של פסטיבל נוסף בשנה שלאחר מכן. ב-1969 גדל כמעט פי עשרים מספר המשתתפים, וכ-150,000 איש נטלו חלק בפסטיבל השני שהתקיים בווטון, על יד העיר רייד ב-30 וב-31 באוגוסט. רובו המכריע של הקהל הגיע על מנת לצפות בבוב דילן ולהקתו, הבנד שהופיעו כשבועיים לפני כן (ללא דילן) בפסטיבל וודסטוק.
דילן שהגיע לאי מלווה באשתו שרה, ניצל את זמן שהותו במקום לחופשה בת כשבועיים בחווילה מיוחדת שנשכרה עבורו כחלק מחוזה ההופעה, והשתכר שכר עתק לאותה תקופה בסך כ-35,000 פאונד. בזמן שהותו באי הרבו לבקרו חברי החיפושיות (שגם נכחו בהופעתו), עובדה שגררה גל שמועות על הופעת על משותפת שלבסוף לא יצאה אל הפועל. לדילן הייתה זו ההופעה הראשונה לאחר תאונת האופנוע שעבר ב-1966 שלאחריה נעלם מעין הציבור למספר שנים. לאחר מספר אלבומי מופת שהוציא בשנות השישים היה כוכב הפולק-רוק היהודי-אמריקאי בשיאו האישי והיצירתי, והפופולריות שלו גאתה והגיעה לשיאה בארצות הברית ובאירופה. הוא נערץ על ידי מיליוני צעירים ברחבי העולם שראו בו מנהיג ודובר של דור שלם - דור ילדי הפרחים, וגם משיח. גם תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם והתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית ראו בו מנהיג ודובר וניסו בדרכים שונות, ללא הצלחה יתרה, זאת כיוון שדילן סירב בכל תוקף להיות מעורב פוליטית, לגייסו לשירותם.
ותיקי וודסטוק נוספים שהשתתפו בפסטיבל המפורסם, והופיעו לצידו של דילן היו The Who, ג'ו קוקר, ריצ'י הייבנס, ג'ואן באאז וסליי אנד דה פמילי סטון. בין שאר האומנים שהופיעו בפסטיבל היו פמילי, Free, מרשה האנט, דה נייס והמודי בלוז. מיד עם סיומו של הפסטיבל שנחל הצלחה גדולה הן מוזיקלית, הן כלכלית והן מבחינת התנהגות הקהל הגדול שהייתה למופת החלו האמרגנים, חברת Fiery Creations לתכנן את הפסטיבל של השנה הבאה. תוכניתם השאפתנית הייתה לארגן את פסטיבל הרוק הגדול ביותר שנערך מאז ומעולם, כזה שיאפיל גם על וודסטוק ובהשתתפות הכוכבים הגדולים ביותר מעולם הרוק שנראו יחדיו על במה אחת למשך 5 ימים. ג'ימי הנדריקס היה בין הראשונים לתת את הסכמתו להופיע בפסטיבל, ומרגע זה נתנו את הסכמתם מיטב כוכבי הרוק והפולק של התקופה: ג'וני מיטשל, ג'ואן באאז, לאונרד כהן, Ten Years After, ג'ת'רו טאל, Free, הדלתות, The Who, אמרסון לייק ופאלמר ועוד רבים אחרים. מאבק ציבורי ומשפטי ארוך וקשה שנמשך חודשים רבים, ניטש בין פוליטיקאים מקומיים ממועצת האי והאוכלוסייה במקום ששמעו על היקף הפסטיבל המתוכנן ואופיו, וניסו בכל כוחם למנוע ולטרפד את קיומו לבין האמרגנים ותומכי הפסטיבל.
אחת מאבני המחלוקת העיקריות הייתה מיקומו של הפסטיבל באי, כשהאופוזיציה לפסטיבל ניסתה בכל כוחה לדחוק את מיקומו כמה שיותר רחוק ממקום ישוב. לשיאו הגיע המאבק באיום מפורש מאחד מתושבי האי, קצין בגמלאות מהצבא הבריטי שאיים לירות בלהקה הראשונה שתתייצב על הבמה. האי באותה תקופה היה יעד מועדף לפרישה לגמלאות על אמידי בריטניה ונחשב מקום פופולרי בקרב חוג היאכטות היוקרתי. הוא מנה אוכלוסייה של פחות מ-100,000 איש ונחשב כמקום שקט במיוחד ובעל אוכלוסייה מבוגרת ושמרנית באופיה עימה נמנו פנסיונרים לא מועטים. עובדה זו לא התאימה על-פי תפיסת עולמם של תושביו למקום האירוח האידיאלי של מאות אלפי היפים ומוזיקת רוק ל-5 ימים. לבסוף צלחו האמרגנים (חלקית) את הקשיים, ומיקומו (הבעייתי) של הפסטיבל נקבע בחוות איסט אפטון שבמחוז פרשווטר בחלקו המערבי של האי הגובל בים מצד אחד ובשדות נרחבים וגבעה תלולה בשם אפטון דאון בצדו השני. האמרגנים - חברת Fiery Creations שהייתה מורכבת מהאחים רון, ריי, וביל פולק הביאו לאי בפעם השלישית את מיטב אמני הרוק, הפולק והבלוז של התקופה למה שנודע כ"וודסטוק הבריטי". כ-600,000 איש צלחו את הסולנט במעבורות, תקעו יתד באי הקטן למשך חמשת ימי הפסטיבל, ויצרו באתר הפסטיבל ועל הגבעות שמסביב לו עיר אוהלים ענקית.
המוזיקה בפסטיבל הייתה מגוונת וכללה את הסגנונות הפופולריים שרווחו באותה תקופה: רוק על סוגיו השונים - רוק פסיכדלי, רוק כבד, בלוז רוק, רוק מתקדם שהחל את דרכו באותה תקופה, פולק, פולק רוק, פופ רוק, קאנטרי, בלוז, רית'ם אנד בלוז, פאנק, גוספל, מוזיקת נשמה, ג'אז וגם סמבה ובוסה נובה. חלק מן האמנים התפרסמו וזכו לתהילת עולם בפסטיבל וודסטוק שהתקיים כשנה לפני כן, והיו בשיאם בעת הפסטיבל. להקת הדלתות האמריקאית שלא הופיעה בפסטיבל וודסטוק שהתקיים במולדתה, היוותה את אחד משיאיו של הפסטיבל. עוד בין האמנים הבולטים היו ג'ימי הנדריקס, בהופעתו האחרונה על אדמת אנגליה כ-18 ימים לפני מותו, The Who, ג'ת'רו טאל, זמרת הפולק הקנדית ג'וני מיטשל, שכתבה כשנה לפני כן את השיר "וודסטוק" בעקבות התרשמותה מהפסטיבל בו לא נטלה חלק, ג'ואן באאז, ג'ון סבסטיאן, סופרטרמפ, ז'ילברטו ז'יל, שיקגו, Free, Ten Years After, לאונרד כהן, דונובן, אמרסון לייק ופאלמר שהייתה זו הופעתם השנייה בקריירה, מיילס דייוויס, פרוקול הארום, המודי בלוז, ראלף מקטל וזמר הקאנטרי האמריקאי קריס קריסטופרסון. הלהקות הבריטיות הפסיכדליות Pink Fairies ו-Hawkwind, קיימו הופעות ללא תשלום על במה נפרדת לקהל הנכנס באזור הכניסה לשטח הפסטיבל. הימים רביעי וחמישי שהיו שני ימיו הראשונים של הפסטיבל היו ללא תשלום, וסוף השבוע בן שלושת הימים בהם הופיעו הכוכבים הגדולים עלה כשלושה פאונד.
מן ההתחלה התאפיין הפסטיבל בחלק ניכר מן הזמן, בעיקר בין ההופעות בעימותים פיזיים ומילוליים אלימים חוזרים ונשנים בין הקהל העצום שכלל אלפי אנרכיסטים צרפתים, ספרדים ואיטלקים שדרשו להיכנס בחינם, לבין אנשי האבטחה הרבים אותם שכרו האמרגנים על מנת למנוע הישנות מקרה פסטיבל וודסטוק, כאשר מאות אלפים לא שילמו עבור הכניסה, והאמרגנים נאלצו להכריז על הפסטיבל כחופשי ופשטו את הרגל. אזור הפסטיבל גודר משני צידיו על ידי חומות ברזל כפולות בגובה שלושה מטר, ודרך עפר טבעתית שנעה ביניהן שימשה לשינוע אנשים, וכן להעברת כספים מאזור הפסטיבל למשרדי האמרגנים ובחזרה. אנשי האבטחה שהיו מצוידים בכלבי שמירה ובאלות, ערכו כל העת סיורים מסביב לאתר הפסטיבל על מנת למנוע כניסת אנשים שלא החזיקו בכרטיסי כניסה. היפים רבים התמרדו כנגד האמרגנים וסירבו לשלם את שלושת הפאונד הדרושים בטענה שהפסטיבל שייך לאנשים, והם רשאים לעשות בו ככל העולה על רוחם.
עימותים רבים ואווירה אלימה ועוינת נרשמו כמעט מדי יום בין המתנגדים לתשלום לבין האמרגנים, והעכירו מאוד את האווירה במקום, גם בקרב האמנים. אחד מהאמרגנים ומנחה הפסטיבל, ריקי פאר, התעמת מן הבמה פעם אחר פעם עם הקהל וספג גידופים, נאצות, שריקות בוז צורמות ולמטר של פחיות שתייה וחפצים שונים. ליחס דומה זכו גם חלק מן האמנים. ג'וני מיטשל נאלצה להפסיק את הופעתה באמצע ופרצה בבכי עקב היחס המתפרע של הקהל, לאחר סצנה שנגרמה על ידי היפי מגודל שיער וזקן שהצליח להסתנן לבמה ונעמד מאחורי הפסנתר בו ניגנה, מאיים להשתלט על המיקרופון על מנת להעביר את מסר הפסטיבל החופשי לקהל. גם קריס קריסטופרסון נטש את הבמה בזעם באמצע ההופעה, לאחר שזו נקטעה פעם אחר פעם עקב הפרעות בלתי פוסקות מאחוריה. קריסטופרסון שב והופיע שנית מספר ימים מאוחר יותר, והופעתו השנייה עברה בשקט וללא הפרעות.
אחד מן המשתתפים שהוזמן לבמה להביע את דעתו, כינה את הפסטיבל "מחנה ריכוז פסיכדלי". למקום נהרו כל העת עוד אנרכיסטים ופעילי מחתרת קיצוניים ממדינות שונות באירופה (בעיקר צרפתים). אלו ליבו את האש והסיתו את הקהל הרב שנשאר מחוץ לחומות כנגד האמרגנים שנתפסו בעיניהם כממסד המושחת, הקפיטליסטי ורודף הבצע המעוניין אך ורק לגזול את כספם. אנרכיסטים אלו הפריעו כל אותה העת להופעות על ידי יצירת רעש רב ממכות שהפליאו עם מוטות ברזל ומקלות בגדרות, בדרישה להיכנס חינם אין כסף. את התוהו ובוהו הכללי שנוצר במקום ניסו לנצל לטובתן גם תנועות מחאה ואחרות כמו "הפנתרים הלבנים" ומלאכי הגיהנום שהפגינו נוכחות, ותרמו אף הן למהומה במקום.
הגרעין הקשה של המתנגדים לתשלום שכלל אלפי היפים ואנרכיסטים יצרו קומונה ענקית והתמקמו עם אוהלים, שקי שינה ומבנים ארעיים ומאולתרים עשויים חבילות קש, ניילון, פח, ענפים ולוחות עץ על הגבעה התלולה הצופה אל אזור הפסטיבל כולל הבמה, וניצלו עובדה זו על מנת לצפות בהופעות בחינם. היפים אלו כינו עצמם "שורת החורבן" - Desolation Row. שמה של קומונה ענקית זו נגזר משמו של שיר של בוב דילן. הם היו מסוממים על ידי LSD, גראס וחשיש שנצרכו בכמויות ענק על ידי הקהל, והשתתפו בחגיגה הפרועה שנמשכה כ-5 ימים. כחלק מהשקפת עולמם, ומתפיסתם הרעיונית והאידאולוגית, הם ניסו לשחזר את אווירת החופש, האהבה ואת המוטו של ילדי הפרחים בשנות השישים שתמו להן רק מספר חודשים קודם לכן, שדגל בחברה כקומונה או קולקטיב בו ערב האדם לחברו, ובעולם ללא כסף או תשלום וניסו כל העת להיכנס אל שטח הפסטיבל בכל דרך כדי להתקרב אל הבמה ולהתמזג עם הקהל העצום ששהה בשדה הפתוח שגודלו היה כ-1300 דונם, ששימש כאתר הפסטיבל. האמרגנים ניסו שיטות שונות כדי למנוע את התופעה. בין היתר האירו בלילות את הגבעה עם זרקורים חזקים על מנת ליצור סנוור, אולם ללא הועיל.
רבים מן האומנים בפסטיבל תמכו בקהל, חלקם אף בגלוי, אך רובם לא הסכימו לוותר על שכרם או לפחות על חלקו, וחלקם אף דרש את הכסף במזומן כביטוח עוד לפני שהופיעו. בשלב מסוים איבד חלק גדול מן הקהל שנשאר מחוץ לחומות את סבלנותו. הם החלו לכופף ולשבור את הגדרות ופרצו לשטח הפסטיבל, כאשר הם מותירים מאחוריהם פרצות לעשרות אלפים נוספים שנהרו פנימה אחריהם, אף הם מבלי לשלם. בצהרי יום ראשון שהיה היום האחרון לפסטיבל, הכריזו האמרגנים שראו בעיניים כלות את עמלם הרב יורד לטמיון, על הפסטיבל כחופשי.
ארגון הפסטיבל היה טוב בחלקו, אולם לקה בחסר בכמה נושאים מרכזיים. האמרגנים לא חזו מראש את היקפו העצום של הקהל שהגיע לאי, ובעקבות זאת ואירועים נוספים שהתרחשו במהלך הפסטיבל, נוצרו מספר בעיות ארגוניות ולוגיסטיות קשות שהעיבו על האווירה בו. במקום פעלו דוכני מזון ומשקאות מסוגים שונים, לרבות מזון מהיר, ואספקה שוטפת מכל הסוגים. כמו כן פעלו במקום דיסקוטק, ברים, קולנוע ואטרקציות נוספות מסוגים שונים, אוהלים מצוידים למתן טיפול רפואי ולסובלים מטריפ רע, וכמרים מקומיים ערכו מיסות בהשתתפות הקהל. רבים מבעלי דוכני המזון המהיר במקום דרשו מחירים מופקעים, עובדה שהעלתה את חמתם של המשתתפים ויצרה עימותים אלימים עם הקהל הגדול. עקב איכותו הירודה במקרים רבים של המזון שנמכר במקום, ויתרו עליו רבים והסתפקו במים ובמזון מועט שהביאו עימם למשך רוב ימי הפסטיבל. אספקת המזון והשתייה בעיירות ובכפרים הסמוכים, שלא היו מוכנים למספר העצום של המשתתפים לא הייתה מספקת, וסחורות שהגיעו לחנויות אזלו תוך דקות ספורות. 1200 תאי השירותים, שהיו תעלות ארוכות שנחפרו עליהן הולבשו תאי השירותים הפתוחים, היו ברמה סניטרית והגיינית ירודה ביותר שגבלה בסכנה בריאותית, וצחנה נוראה עלתה מן המקום. עקב תנאים ירודים אלו, החליטו רבים מן הנוכחים שלא להשתמש בהם.
הגדרות סביב האתר התבררו כלא יעילות ותרמו למתח, לכעס רב ולחשדנות בקרב המשתתפים כלפי האמרגנים, ולביקורת חריפה שהוטחה בהם על היותם רודפי בצע וקפיטליסטים שבנו במקום מחנה ריכוז או מעצר, ומעוניינים אך ורק בכספם של המשתתפים. גם מיקומו של הפסטיבל היה בעוכריהם של האמרגנים. עשרות אלפי אנשים ניצלו את העובדה כי על אזור הפסטיבל, ובכלל זה הבמה, חולשת גבעה גבוהה ותלולה כדי להתמקם על גבעה זו למשך ימי הפסטיבל, ולצפות בהופעות מבלי לשלם. בנוסף, שינוע כ-600,000 איש אל האי, בתוכו וממנו התברר כסיוט לוגיסטי ועל סף הכאוס והבלתי אפשרי. תורים ארוכים בני קילומטרים רבים של אנשים עייפים ומותשים לאחר 5 ימים ללא מזון ושינה מספקים, שהמתינו שעות ארוכות ואף ימים לאוטובוסים לנמלי יארמות' ורייד באי בדרכם הביתה השתרכו באתר הפסטיבל, ועל המעבורות שררה צפיפות קשה כשמפעיליהן דחסו על גבי הסיפונים, שהיו מיועדים גם לנשיאת רכבים כמה שיותר בני אדם כדי להורידם מן האי במהירות. טונות של פסולת שהושארו באתר ובסביבותיו עקב מחסור בכח אדם מספק לאספם, התפזרו וזיהמו חלקים נרחבים באי הרחק מאזור הפסטיבל, וגרמו למורת רוח קשה בקרב תושביו. בעקבות אירועי הפסטיבל, חוקק ב-1971 בפרלמנט הבריטי "חוק האי וייט", האוסר על כל התכנסות של למעלה מ-5000 איש על האי ללא היתר מיוחד.
על אף גודלו עצום הממדים והקונפליקטים שאירעו תוך כדי קיומו, התנהל הפסטיבל שהיה כגודלה של עיר באווירה טובה בקרב מרבית משתתפיו, ושלום ואחווה שררו בין מאות האלפים שנכחו במקום ושנהנו ממיטב אמני התקופה ומתחושת האחדות של מאות אלפי הנוכחים במקום. עיקר חוסר השקט בקרב הקהל, המתח והתקריות האלימות היה בין ההופעות. שינוי דרמטי לטובה באווירה הכללית נרשם בצהרי יום ראשון שהיה יומו האחרון של הפסטיבל, כשהמארגנים הכריזו עליו כחופשי והורו להוריד את הגדרות ולפתוח את השערים. מסורת שנוצרה בימי הפסטיבל, הייתה השמעת גרסת רוק מוקלטת ממערכת ההגברה שעל הבמה, שבוצעה על ידי להקת Great Awakening ושהפכה להמנון הרשמי של הפסטיבל ללחן הדתי הנוצרי המפורסם חסד מופלא בתחילתו ובסופו של כל יום. עשרות אלפי אנשים עמדו לצליליו ואחזו ידיים אל על, סמל לשלום ולאחוות האדם, כשתנועת הוי המפורסמת מתנוססת באוויר.
הסמים היוו גורם דומיננטי בקרב הקהל. הבולטים שבהם היו ה-LSD, הגראס והחשיש שנצרכו בכמויות אדירות על ידי הקהל העצום שהתאסף על האי הקטן. המשטרה שנערכה מראש בכוחות מתוגברים על מנת לבצע מעצרים לא הצליחה לעשות הרבה, ומספרם היה כמעט אפסי. שוטרים סמויים במסווה של היפים המתינו לבאים בנמלי האי אליהם הגיעו המעבורות, שם נערכו בדיקות בחיפוש אחר סמים. שוטרים סמויים אף נשלחו אל תוך הקהל למען אותה מטרה, אולם ללא הצלחה של ממש. בשלב מסוים אף הוצאה הודעה מטעם המשטרה אל הקהל, בה היא מתחייבת להעניק חנינה לכל אדם מתחת לגיל 17 המחזיק או שהחזיק בסמים, זאת במידה והסמים יוסגרו אליה על ידו. שיעור ההיענות להצעה זו עמד על אפס. בין דין מיוחד שדן בעבירות סמים ואחרות פעל באי משך כל תקופת הפסטיבל, וקרן מיוחדת הוקמה על ידי כספים שנתרמו מטעם הקהל לשם הגנה על עצורים בעבירות קלות, ורובם שוחררו בערבות. גנבות בשטח הפסטיבל היו דבר נדיר, ולמרות הצפיפות והקשיים הלוגיסטיים האדירים נשמר ברוב המקרים הסדר. משתתפים רבים שהשאירו את כל רכושם באוהלים בעת צפייה בהופעות או קניית מזון, חזרו שעות ארוכות לאחר מכן ומצאו שדבר לא נגנב. במהלך הפסטיבל הגיעו תלונות על רקעים שונים מתושבי האי. בין היתר דווח על היפים בעירום מלא או חלקי שהסתובבו באזורים מיושבים באי, רחצה בעירום בחוף הים סמוך לאתר הפסטיבל, היכן שגם נופשים "מן השורה" שוהים, גנבות מחנויות, פאבים, וגם מקופות צדקה בכנסיות, הסגת גבול והשחתת רכוש (בעיקר גידולים חקלאיים), והשלכת פסולת ברבים.
עקב הכמות האדירה של הקהל והמאורעות שליוו אותו, יצא עיתון המוזיקה מלודי מייקר (Melody Maker) במשך ימי הפסטיבל בכותרת "חמישה ימים שהרקידו (באנגלית גם: זעזעו) את בריטניה". גם בעיתוני מוזיקה ואחרים של התקופה הופיעו בזמן הפסטיבל ואחריו דיווחים על המתרחש, ביקורות מוזיקה על ההופעות וטיבן, ודיווחים שוטפים מאתר הפסטיבל הובאו כל העת גם בכלי התקשורת האחרים. צוותי רדיו וטלוויזיה גדולים הגיעו למקום, ובמדינות שונות שודר הפסטיבל בשידור חי או במהדורות החדשות. האירוע תועד על ידי הבמאי זוכה האוסקר, מורי לרנר, שנעזר בצוות הפקה גדול ובשמונה צלמים, ויצא לבסוף לאור בשנת 1995 בסרט "מסר לאהבה - הפסטיבל באי וייט 1970". כמו כן יצא תקליטור כפול הנושא את אותו השם.
יום רביעי, 26 באוגוסט
יום חמישי, 27 באוגוסט
יום שישי, 28 באוגוסט
יום שבת, 29 באוגוסט
יום ראשון, 30 באוגוסט
Message to Love - The Isle of Wight Festival 1968-1969-1970 by Brian Hinton. Castle Communications 1995. ISBN 1-86074-147-9
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
