Loading AI tools
יהודים ששרדו את השואה והמשטר הנאצי במלחמת העולם השניה. מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שארית הפליטה הם היהודים ששרדו את השואה, המשטר והכיבוש של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כך נקראים במחקר ההיסטורי ניצולי השואה בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה, שטרם מצאו מקום התיישבות קבע ונדדו באירופה או שוכנו במחנות העקורים.
החל משנת 1945, לאחר רצח שישה מיליוני יהודים בשואה, נמצאו מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות. חלקם הסתתרו במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות, או ניצלו על ידי חסידי אומות העולם. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצרכיהם, אך שאלת גורלם לאחר חשיפת היקף השמדת העם היהודי בשואה הפכה לאחד הנושאים שעלו למרכז דעת הקהל בעולם, ושולבה בדיון על גורלה המדיני של ארץ ישראל שהתנהל באותו זמן.
בסופו של דבר, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות הברית, והאחרים היגרו לקנדה ולמדינות שונות במרכז ובמערב אירופה וכן לדרום אפריקה ולשאר מדינות העולם.
חלק מהניצולים, בעיקר מהולנד, בלגיה, צרפת והונגריה חזרו לארצותיהם. אחרים, בעיקר ממזרח אירופה, לא רצו לחזור ואלה שחזרו - לא תמיד התקבלו בברכה (בחלק מהמקרים, כמו בפולין, התבצעו אף פוגרומים ביהודים, הידוע ביניהם היה פוגרום קיילצה). ארגון "הבריחה" עזר להם לעבור ממזרח אירופה למערבה ומשם - לארץ ישראל. תחילה העבירו פליטים למחנות העקורים ולאחר תחילת האיבה בין ברית המועצות והמערב החלו אנשי התנועה להבריח פליטים ממזרח אירופה לשטחים בשליטת המערב.
ניצולי השואה היו חסרי כל, ללא רכוש או תעודות, ללא בית, כשבריאותם רופפת. היקף ההשמדה הגדול הביא לכך שאצל רובם המוחלט נרצחו לפחות חלק מבני משפחתם. רוב השורדים איבדו קשר עם בני משפחתם במהלך המלחמה וההישרדות ולא היה להם כל מידע מי חי והיכן הוא. הם החלו לחפש את יקיריהם במקומות בהם רוכזו היהודים או את ילדיהם שנתנו למסתור ולרוב לא מצאום. במקרים רבים, במיוחד במזרח אירופה, הם נתקלו באנטישמיות שהקשתה על הליך החזרה לחיים והחזרה לארצותיהם. רבים בחרו להגר ממולדתם בשל כך. רבים היו הפליטים היהודים שנדדו ברחבי אירופה כדי למצוא מקום להתחיל בו חיים חדשים.
ועדים מקומיים של הקהילות היהודיות ניסו לעזור בלינה ועזרה לפליטים ובחיפוש ילדים יהודים, אך משאביהם היו מצומצמים מאוד. מספר ארגונים כגון הג'וינט ו"ועד ההצלה" של הסוכנות היהודית טיפלו באיתור יתומים או ילדים שנמסרו למשפחות נוצריות, במשלוח עזרה כספית וחומרית ליהודים ובהברחת פליטים יהודים לגבול בטוח.
_-_A_group_of_orphans,_survivors_of_the_holocaust,_atthe_reception_camp_in_Atlit..jpg)
בעייתי במיוחד היה גורלם של הילדים היהודים לאחר המלחמה. חלקם הוסתרו בבתי זרים והיה צורך לקחתם לפעמים תוך התנגדות המשפחה (מטעמים של קשר נפשי או דרישה כספית מהפודים) וחלקם שוטטו ברחובות לאחר שהצליחו לשרוד, להסתתר או שנזרקו מהמשפחה שהסתירה אותם.
תנועות הנוער הציוניות, בעיקר דרור והשומר הצעיר, החלו להקים בפולין יותר משבעה עשר קיבוצי הכשרה לנוער בני שש עשרה עד עשרים ואחת, על-פי דגם קיבוצי ההכשרה מלפני המלחמה. הוועד היהודי המרכזי הקים בשנת 1945 רשת של בתי ילדים ברחבי פולין אך רק מקצת הילדים הניצולים נקלטו בהם. גם זרם הפליטים שהחל להגיע לפולין מברית המועצות, הביא עמו אלפי ילדים. אלה שבאו עם הורה, שוכנעו פעמים רבות להישלח לקיבוצי הילדים, על מנת להגיע לארץ ישראל באמצעות הבריחה. אולם הייתה בעיה עם היתומים מברית המועצות שנמסרו בשעתו לבתי יתומים מעורבים (רוסיים או פולניים) ועתה חזרו לפולין, וכן עם היתומים מפולין ומזרח אירופה שנשארו אצל משפחות נוצריות ובמנזרים, וחלקם גם לא ידעו על מוצאם היהודי. למען מתן פתרון ליתומים שלא גדלו כיהודים הוקם ב-1945 ארגון יהודי-ציוני שנקרא "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים", שמטרתו לפדות ילדים אלה בכסף מידיים נכריות, לייסד למענם כפרי ילדים ולהעניק להם חינוך חלוצי (כולל לימוד עברית וחיי שיתוף). את הארגון יזם השליח הארצישראלי אריה שרון, בתמיכה חלקית של המפלגות הציוניות, הג'וינט, הסוכנות היהודית ותנועות הנוער.
בשנת 1946 נפדו כשישים אחוז מסך כל הילדים שביקשה הקואורדינציה לפדות. הוקמו על ידי הוועד היהודי מעל לחמישים פנימיות ובהן נקלטו כ-3,800 ילדים, רובם היו יתומים שנאספו לאחר ששרדו בכפרים, במשפחות נוצריות וביערות. בשנת 1947 ההצלחה התמעטה עקב מחסור במימון. בשנת 1949 נסגרה הקואורדינציה.
חוגי היהדות הדתית (בעיקר המזרחי) פעלו בנפרד ובאופן מצומצם יותר למען פדיון ילדים; כך למשל ישעיהו דרוקר[1] עסק בפדיון יתומים והקים שני בתי ילדים בשלזיה בעידודו של הרב דוד כהנא, ואילו הרב שלמה שנפלד מאנגליה הקים את "ועד החירום הדתי" והצליח להוציא מפולין 250 ילדים ובני נוער, באמצעות אשרות כניסה בריטיות.[2] הרב הראשי לארץ ישראל, יצחק הרצוג, ערך מסע באירופה והפעיל רשת של אנשים שאיתרו ילדים והוציאו אותם ממשפחות וממוסדות, תמורת סכום של כ-50 דולר לילד. למעלה מ-500 ילדים כאלה הגיעו לארץ ישראל ברכבת שנקראה על שמו, "רכבת הרצוג".[3]
ערך מורחב – מחנות העקורים
הפליטים היהודים שהתקבצו בארצות אירופה היו חסרי בית ולרוב גם כל רכושם נגזל בשואה. בעלות הברית הקימו למענם מחנות מיוחדים, בעיקר בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה (רבים מהם בדרום איטליה, למשל בסלנטו), שם הם חיו בצפיפות גדולה. 250,000 פליטים יהודים שכנו במחנות שניהל הג'וינט, חלקם בתוך מחנות הריכוז המשוחררים. בשטחי הכיבוש הסובייטי לא הוקמו מחנות נפרדים ליהודים, כי הסובייטים סירבו להכיר בכך שמצבם שונה ממצב שאר הפליטים.[4]
ארגונים יהודיים, בעיקר הג'וינט, החישו עזרה לשוכני המחנות והפעילו תוכניות הכשרה מקצועית (במסגרת ארגון אורט) כדי לעזור להם לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה. הניצולים התארגנו במסגרות ציבוריות ובעזרת חיילים אמריקאיים הוקם במינכן "הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים" שייצג כ-175,000 פליטים באזור הכיבוש האמריקאי.[5] ועדים נוספים התארגנו במחנה העקורים ברגן-בלזן ובאזורי הכיבוש באוסטריה ובאיטליה. כמו כן התארגנו במחנות בתי ספר, ישיבות, תיאטראות ותנועות נוער והוצאו לאור עיתונים. גם הפעילות המפלגתית התעוררה מחדש.
ברומניה הוקמו מספר קיבוצים על ידי אגודת ישראל, שיועדו לניצולים חרדים[6]
ברבים מריכוזי שארית הפליטה לאחר המלחמה, התארגנו בתי דין מיוחדים שעסקו בהסדרת היתרי נישואים לעגונות המלחמה. הטיפול בבעיה זו החל כבר במהלך המלחמה ונמשך בשנים שלאחריה. ההערכות הן שרובן המכריע של העגונות הותרו לבסוף להינשא.[7]
ערכים מורחבים – מחנות העקורים בסלנטו, מחנה העקורים גרוליאסקוביולי 1943 נחתו בעלות הברית בסיציליה ובספטמבר 1943 פלשו בעלות הברית לאיטליה. הממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית. גרמניה פלשה לאיטליה, שם ישבו מרבית יהודי איטליה, והחלה בגרוש יהודים. בעת זו היו באיטליה כ-9,000 פליטים יהודים שהגיעו בעיקר מגרמניה, אוסטריה וצרפת. חלקם היו בדרום איטליה, באזורים שהיו עתה בידי בעלות הברית. כך, עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה נפגשו באיטליה ניצולי השואה עם חיילים ארצישראליים ששרתו בצבא הבריטי. איטליה הפכה עבור הניצולים לתחנה מרכזית בדרך לארץ ישראל.
במאי 1945 נכנעו הכוחות הגרמניים באיטליה. בתוך שלושה חודשים הגיעו לאיטליה כ-15,000 ניצולי השואה, בעיקר מפולין, הונגריה והמדינות הבלטיות. בעלות הברית המערביות הקימו מחנות עקורים באיטליה. במחנות אלה שכנו ניצולים ממחנות הריכוז ושרידי השואה, וכן ניצולים שברחו מזרחה, לעומק שטחי ברית המועצות, ושבו לאחר המלחמה. הניצולים במחנות חידשו את חיי התרבות וכן עסקו בהנצחת הנספים. הם פרסמו עיתונים וכתבי עת ביידיש, רכשו מקצוע והקימו משפחות. בין 1945–1951 שהו באיטליה כ-70,000 פליטים ועקורים יהודים. כ-50,000 מהם עלו לישראל. באותן שנים פעלו באיטליה כ-35 מחנות עקורים. בחלק מהמחנות היו גם פליטים לא יהודים. במחנות ובסביבתם פעלו עשרות הכשרות חלוציות וקיבוצים.[8]
ערך מורחב – מחנות המעצר בקפריסיןחלק גדול מיושבי מחנות העקורים והיהודים שנותרו באירופה הביעו את רצונם לעלות לארץ ישראל, אך שלטון המנדט הבריטי הטיל הגבלות על היקף עליית היהודים לארץ והתאמץ לעצור אוניות מעפילים שניסו להביא פליטים יהודים ארצה חרף האיסור. הבריטים ניסו למנוע את ההעפלה בדרכים שונות: הם אסרו על פליטים יהודים להיכנס לאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה, הפעילו לחץ פוליטי על מדינות שונות כדי שימנעו הפלגת ספינות מתחומן ונקטו באמצעים שונים כדי לעצור את אניות המעפילים שהגיעו לארץ ישראל. מאוגוסט 1946 העבירה ממשלת בריטניה את המעפילים המגיעים לארץ ישראל אל האי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי, והושיבה אותם במחנות מעצר באי. שוכני המחנות עלו לארץ ישראל על פי מכסות עלייה (סרטיפיקטים) שהסוכנות היהודית העמידה לרשותם.
נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, הקים ועדה לבדיקת מצבם של העקורים. ארל הריסון, ראש המשלחת, עמד על מצבם הקשה של הפליטים הממתינים לפתרון מגורים. הזעזוע ממסקנות הוועדה, שגרר אחריו לחץ ציבורי ופוליטי בארצות הברית, גרם לאמריקאים ולבריטים להקים את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. בשל התנגדות ערבית בוטלו מסקנותיה, שקראו לעלייה של 100,000 יהודים לארץ ישראל. כדי למצוא מוצא מן הסבך, הוקמה ועדה מעורבת שנייה. הצעתה, שנתפרסמה בשם תוכנית מוריסון, דיברה בין היתר על הגירת 100,000 נפש רק לאזור יהודי קטן בארץ-ישראל, לאחר חלוקתה. הן המנהיגות הערבית והן ההסתדרות הציונית דחו את ההצעה. לבסוף החליטה בריטניה להביא את בעיית ארץ ישראל בפני האו"ם.
רק לאחר הקמת מדינת ישראל הורשו הפליטים במחנות השונים לעלות ארצה, כחלק מגל העלייה ההמונית. עוד לפני כן הועלו כ-20,000 פליטים מאנשי הגח"ל, שהיו נחוצים לעזור בקרבות מלחמת העצמאות. בינואר 1949, חצי שנה לאחר הקמת המדינה, הותר למעפילים שנכלאו בקפריסין להגיע לישראל. בשנים 1953–1954 נסגרו סופית מחנות העקורים. בסך הכל, מתוך 250 אלף הפליטים ששהו בהם מאז סיום מלחמת העולם השנייה, עלו 136 אלף לישראל, 80 אלף היגרו לארצות הברית והאחרים עברו לקנדה, מדינות מערב ומרכז אירופה ומדינות נוספות בעולם. ניצולים שהתגוררו במדינות שעברו לשלטון קומוניסטי נשארו באותן מדינות למשך שנים עד שהורשו לעזוב מדינות אלו.
התמודדות נפשית:
אבנר הולצמן, "אנשים אחרים הם": דיוקנה של שארית הפלטה בסיפורת של דור תש"ח, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: יד ושם: קובץ מחקרים ל, תשס"ב
מיכל שפירא, מי באמת היו העקורים היהודים שמצאו את עצמם בגרמניה הכבושה אחרי השואה?, באתר הארץ, 13 באפריל 2017
פליטים מארצות הבלקן מגיעים לארץ ישראל, 1944, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים משלוח בקבוקי יין מהג'וינט למחנות באירופה, 1947, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושליםמחנות העקורים:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
