פייר פאולו פאזוליני

פייר פאולו פאזוליני (באיטלקית: Pier Paolo Pasolini;‏ 5 במרץ 1922, בולוניה – 2 בנובמבר 1975, אוסטיה) היה במאי קולנוע, תסריטאי, משורר (באיטלקית ובפורלן) איטלקי. נמנה עם אנשי רוח בולטים אחרים באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה. נודע גם כהוגה דעות ופובליציסט, בלשן, סופר ומחזאי, שחקן, צייר ופעיל פוליטי בקצה השמאלי של הזירה הפוליטית בארצו.

פייר פאולו פאזוליני
Pier Paolo Pasolini

פאזוליני בשנת 1962
לידה	5 במרץ 1922 בולוניה, ממלכת איטליה
נרצח	2 בנובמבר 1975 (בגיל 53) אוסטיה, איטליה
מדינה	ממלכת איטליה, איטליה
תקופת הפעילות	מ-1957
מקום לימודים	Liceo Luigi Galvani אוניברסיטת בולוניה
פרסים והוקרה	פרס ויארג'יו (1957) Kinema Junpo דוב הכסף (1971) פרס חבר השופטים של פסטיבל ונציה (1964) פרס רצועת הכסף (1965) פרס רצועת הכסף לנושא הטוב ביותר פרס יוסי (1968) גרנד פרי של פסטיבל קאן פרס דב הזהב סרט הכסף לבמאי הטוב ביותר פרס התסריט הטוב ביותר של פסטיבל קאן פרס קרוטונה (1959) פרס סנט ג'ורדי
פרופיל ב-IMDb
חתימה

ביוגרפיה

נעוריו

פאזוליני נולד בבולוניה, הידועה כאחת הערים השמאלניות באיטליה. הוא היה בנם של חייל, קרלו אלברטו, שהתפרסם בכך שהציל את חייו של מוסוליני, ושל מורה בבית ספר יסודי, סוזנה קולוסי. משפחתו עברה לקונליינו ב-1923 ולאחר שנתיים לבֶּלוּנו, שם נולד אחיו גואידלברטו. ב-1926 נאסר אביו בגלל חובות הימורים ואמו עברה לבית אביה בקזרסה, בנפת פורדנונה אשר במחוז פריולי.

פאזוליני החל לכתוב פואמות בגיל שבע, בהשראת יפי הטבע בקזרסה. ב-1933 הועבר אביו לכלא בקרמונה ולאחר מכן לסקנדיאנו ומשם לרג'ו אמיליה. לפאזוליני היה קשה להתרגל למעברים, אבל הוא ניצל את זמנו לקריאת שירה ולקריאת ספריהם של דוסטויבסקי, טולסטוי, שייקספיר, קולרידג', נובאליס והתרחק מהקנאות הדתית^{[דרוש מקור: מנין שגדל באזור קנאי דתי? רבים מהמצוטטים היו נוצרים דתיים כך שזו לא לגמרי התרחקות]} שבה גדל. בתיכון ברג'ו אמיליה פגש פאזוליני את מי שהיה לחברו הטוב הראשון, לוצ'אנו סרה. השניים נפגשו שוב בבולוניה, שם חי פאזוליני במשך שבע שנים שבהן השלים את לימודיו בתיכון. בתקופה זו, בה הוא טיפח תחומי עניין חדשים כמו כדורגל, ייסד פאזוליני קבוצה לדיונים ספרותיים יחד עם ארמס פריני, פרנקו פרולפי ואליו מלי.^{[דרוש מקור]}

ב-1939 סיים את לימודיו והחל ללמוד ספרות באוניברסיטת בולוניה, בה התוודע לנושאים חדשים כגון בלשנות ואסתטיקה של אמנות חזותית. פאזוליני, שהרבה לבקר במועדון הקולנוע המקומי, נהג להציג בפני חבריו חזות גברית וחזקה והחביא מהם לחלוטין את ייסוריו. הוא אפילו השתתף בתחרויות התרבות והספורט של הממשל הפשיסטי. ב-1941 ניסה להוציא לאור מגזין ספרותי ביחד עם פרנצ'סקו לאונטי, רוברטו רוברסי ואחרים, אך הניסיון נכשל עקב מחסור בנייר. שיריו של פאזוליני מתקופה זו החלו לכלול קטעים בשפת פורלן, שלמד כשהיה לצדה של אמו.

שיריו הראשונים

ב-1941, אחרי קיץ בקזרסה, פרסם פאזוליני את "שורות על קזרסה", אוסף שירים בפורלן. אינטלקטואלים ומבקרים כגון ג'אנפרנקו קונטיני, אלפונסו גטו ואנטוניו רוסי התרשמו מיצירתו. תצלומיו זכו אף הם להצלחה. פאזוליני היה גם העורך הראשי של המגזין "איל סטאצ'ו" ("הנפּה"), אך הוא פוטר לאחר חילוקי דעות עם המנהל, שהחזיק בדעותיו של המשטר הפשיסטי. בטיול לגרמניה גילה פאזוליני את אופייה ה"פרובינציאלי" של התרבות האיטלקית באותו זמן, והדבר הביא אותו לפקפק בדעותיו על הפוליטיקה התרבותית של הפשיזם, ובהדרגה השתנו עמדותיו לקומוניסטיות.

ב-1942 מצאה המשפחה מחסה בקזרסה, שנתפסה כמקום שליו להמתין בו לסיום מלחמת העולם השנייה. שם התמודד פאזוליני לראשונה עם המתח המיני שהדחיק בשנות התבגרותו. הוא כתב "הפרעה תמידית, ללא מראות או מילים, פועמת ברקותיי ומטשטשת אותי".

בשבועות שקדמו לשביתת הנשק שחתמה איטליה עם בעלות הברית ב-3 בספטמבר 1943 גויס פאזוליני למלחמה, ולאחר שביתת הנשק נכלא על ידי הגרמנים. הוא הצליח להימלט מחופש לאיכר, ומצא את דרכו לקזרסה. שם הצטרף לקבוצה של צעירים חובבי שפת פורלן ששאפו לתת לפורלן המדוברת בקזרסה מעמד שווה לניב הרשמי של המחוז. החל ממאי 1944 הם הוציאו לאור מגזין שנקרא, בניב המקומי, "ירחון שמתפרסם כאן על המים". בינתיים סבלה קזרסה מהפצצות בעלות הברית, מפעילות פרטיזנית ומגיוס כפוי שביצעה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, ממשלת בובות שהקימו הגרמנים בצפון איטליה. מוסוליני הועמד בראש הרפובליקה וקבע את בירתו בסאלו שעל אגם גרדה, והיא כונתה "הרפובליקה של סאלו", שם שפאזוליני השתמש בו מאוחר יותר ליצירת הסרט השנוי במחלוקת "סאלו או 120 ימי סדום" (1975). בזמנים אלו התלווה לאימו בלימוד תלמידים שהמלחמה מנעה מהם להגיע לבתי ספר בערים הגדולות.

באותו זמן התאהבה בפאזוליני תלמידה סלובנית שלו, פינה קאלץ', אך הוא התאהב באחד מתלמידיו - אהבתו ההומוסקסואלית הראשונה. מצב רגשי מורכב זה הפך לטרגי כשגווידו, אחיו של פאזוליני, נהרג במארב ב-12 בפברואר 1945. שישה ימים מאוחר יותר נוסדה האקדמיה לפורלן, וכן באותה שנה הצטרף פאזוליני לשורות האגודה לאוטונומיית פריולי וסיים את לימודיו בעבודה על יצירותיו של ג'ובני פסקולי.

באוקטובר 1946 נסע לרומא ובמאי 1947 החל לכתוב את "המחברות האדומות". הוא כתב דרמה באיטלקית, "הכומר", ואוסף שירה נוסף, "הבכיות". אלו זכו לפרסום אקדמי.

דבקותו במפלגה הקומוניסטית האיטלקית

ב־26 בינואר 1947 כתב פאזוליני הצהרה מעוררת מחלוקת לעמוד הראשי של העיתון "ליברטה" (חירות): "לדעתנו, רק קומוניזם יכול להבטיח תרבות חדשה". תרמה למחלוקת העובדה שכלל לא היה חבר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (מק"א) בעת פרסום הדברים.

פאזוליני תכנן להרחיב את עבודתה של האקדמיה לספרות בשפות רומאניות אחרות, והכיר אז את המשורר הקטלני הגולה, קרלס קרדו. לאחר שנרשם למק"א הוא השתתף בכמה הפגנות ובמאי 1949 השתתף בקונגרס השלום בפריז. כשהשקיף על העימותים בין האזרחים והאיכרים למשטרה האיטלקית החל לחשוב על ספרו הראשון.

באוקטובר הואשם פאזוליני בשחיתות ובמעשים מגונים במקום ציבורי וגורש מהפלג המקומי של המפלגה הקומוניסטית. הוא גם פוטר ממשרת המורה שהשיג שנה קודם לכן בוולוזונה. חיי הדוחק גרמו לפאזוליני לעבור לרומא יחד עם אמו בינואר 1950.

מאוחר יותר תיאר את התקופה הזו בחייו כקשה ביותר. "באתי לרומא מהכפרים של פריולי. אחרי שנים של אבטלה, כשכולם מתעלמים ממני, שבור מהפחד שהחיים יהיו לא כמו שהם אמורים להיות". אך במקום לבקש סיוע ממשכילים אחרים בחר פאזוליני דרך משלו. הוא מצא עבודה באולפני צ'ינצ'יטה ומכר את ספריו על מדרכות רומא. לבסוף, בסיועו של ויטוריו קלמנטה, משורר באברוצית, מצא עבודה כמורה בצ'מפינו, פרבר של רומא.

באותן שנים העביר פאזוליני את השראת הכפר הפריולי לפרבר רומא, ה"בּוֹרגָטָה" הידועה לשמצה שבה גרו מהגרים פרולטרים עניים בתנאים חברתיים וסניטריים איומים.

הצלחות וכתבי אישום

ב־1954 עזב פאזוליני את משרת ההוראה לטובת עבודה באגף הספרות של הרדיו האיטלקי הלאומי. עבר לרובע מונטוורדה ופרסם את "הנעורים הטובים יותר" - האוסף החשוב הראשון שלו של שירים בדיאלקט. הרומן הראשון שלו, "נערי החיים" ראה אור ב-1955. הספר זכה להצלחה רבה אך לא נשא חן בעיני הממסד של מק"א ובעיני ממשלת איטליה, שהגישה תביעה נגד פאזוליני והעורך שלו גרצנטי.^{[דרושה הבהרה]} אף על פי שזוכה מכל אשמה, הפך פאזוליני לקורבן לגינויים בעיתונות הצהובה.^{[דרוש מקור]}

ב-1957 כתב פאזוליני, ביחד עם סרג'ו צ'יטי, דיאלוגים לדיאלקט הרומי בסרטו של פדריקו פליני, "לילות כביריה". ב-1960 שיחק בפעם הראשונה בסרט "הגיבן". הסרט הראשון שכתב לו תסריט וביים אותו היה "הקבצן" (1961), שעלילתו התרחשה ברובעי השוליים של רומא. הסרט עורר פולמוס ושערורייה. ב-1963 הוחרם הפרק "המחושל" שנכלל בסרטו "רוגופאג", ופאזוליני נשפט על פגיעה באיטליה.

בתקופה זו נסע פאזוליני תכופות לטיולים מסביב לגלובוס: ב-1961 נסע להודו עם אלזה מורנטה ואלברטו מורביה (לשם חזר לאחר שבע שנים), ב-1962 נסע לסודאן ולקניה, ב-1963 לגאנה, לניגריה, לגינאה, לירדן ולישראל, בה צילם את הסרט "בידוק בפלסטינה". ב-1970 נסע שוב לאפריקה וצילם סרט תיעודי - "רשימות מאפריקה".

בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, עידן מהומות הסטודנטים, הכריז פאזוליני, אף על פי שהוא מקבל את המניעים האידאולוגיים שלהם, הם "מעמד ביניים אנתרופולוגי" ולפיכך דינו של ניסיון המהפכה שלהם להיכשל. סרטו "תיאורמה" מ-1968 השתתף בפסטיבל הסרטים של ונציה באווירה סוערת, כי פאזוליני טען שהפסטיבל מנוהל על ידי הבמאים עצמם (ראו כאן).

ב-1970 קנה פאזוליני טירה עתיקה ליד ויטרבו, כמה עשרות קילומטרים מצפון לרומא, ושם החל לכתוב את ספרו האחרון והבלתי-גמור, "נפט". ב-1972 החל לשתף פעולה עם אגודת השמאל הקיצוני, "לוטה קונטינואה" והפיק סרט תיעודי, "12 בדצמבר", על הפיצוץ בכיכר פונטנה (התקפה אנרכיסטית על משרדי בנק ב-1969). ב-1973 החל לשתף פעולה עם העיתון האיטלקי הנחשב ביותר, "קוריירה דלה סרה". בתחילת 1975 פרסם גרצנטי אוסף של מאמרי ביקורת של פאזוליני.

הירצחו

קברו של פייר פאולו פאזוליני

פאזוליני נרצח ב־2 בנובמבר 1975 על חוף אוסטיה, ליד רומא, מסוג המקומות שנהג לתאר ברומנים שלו. הרצח היה ברוטלי: גופתו הוכתה פעמים רבות והוא נדרס מספר פעמים. פינו פלוזי, זונה ממין זכר, בן 17 באותה עת, נעצר והודה ברצח, אך ב־7 במאי 2005 חזר בו מהודאתו וטען ששלושה אנשים לא מזוהים בעלי מבטא דרומי הם שהרגו את פאזוליני ואיימו על פלוזי לשמור על שתיקה. הוא נימק את הודאתו באיומי אלימות שנעשו כנגד משפחתו. בעקבות שינוי גרסתו נפתחה מחדש החקירה ברצח פאזוליני.

הרצח לא הוסבר עדיין באופן משביע רצון: בהצהרתו של פלוזי ישנן סתירות, השירותים החשאיים האיטלקיים התערבו משום מה במהלך החקירות, ויש חוסר עקביות במסמכים מסוימים מההליכים המשפטיים. על פלוזי לא נמצא כלל דמו של פאזוליני למרות אכזריות הרצח, ולפי הממצאים סביר שיותר מאדם אחד ביצע את הרצח. דברים אלה הביאו כמה מידידיו של פאזוליני, ובמיוחד את חברתו הקרובה, השחקנית לאורה בטי, לחשוד שמותו היה בהזמנה. ידוע שבחודשים שלפני מותו פגש פאזוליני פוליטיקאים רבים ואמר להם שהוא יודע סודות מסוימים.^{[דרושה הבהרה]} בעקבות הצהרתו המתוקנת של פלוזי מ־2005 פתחה משטרת רומא מחדש את תיק החקירה, אך השופטים קבעו שהממצאים החדשים אינם מספיקים.^{[דרוש מקור]}

פאזוליני נקבר בקזרסה שבפריולי. גופתו הולבשה בסוודר של קבוצת כדורגל התנדבותית שמימן.

יצירותיו

הרומן הראשון של פאזוליני, "נערי החיים" ("Ragazzi di Vita" מ-1955), עסק בזנות גברית, סרסורים וגנבים. בעקבות הספר הואשם פאזוליני בפרסומי תועבה. היה זה מקרה ראשון מני רבים בהם גרמה אמנותו של פאזוליני לבעיות משפטיות. ארבע שנים לאחר מכן, הופיע רומן נוסף "חיים אלימים", אשר כרקע לעלילתו משמשת רומא ומעמד הפועלים השחורים בפרווריה.

כמשורר, הוציא פאזוליני לאור בשנת 1954 קובץ שירים בדיאלקט ("La meglio gioventù"). שמו של קובץ השירים נתן את שמו האיטלקי לסרט קסם הנעורים שיצא בשנת 2003. תהילתו גברה עם הוצאת "האפר של גראמשי" ("Le ceneri di Gramsci") בשנת 1957 - מיצירותיו החשובות ביותר. בהמשך הוציא לאור קובצי שירה נוספים, ביניהם: "זמיר הכנסייה הקתולית", "הדת של זמני", "שירה בצורת ורד".

סרטו "אקטונה" ("Accattone") מ־1961, גם הוא על העולם התחתון ברומא, גרם לעימות עם שמרנים שדרשו צנזורה קשוחה יותר. באופן משונה, הוא קיבל תמיכה מהכנסייה הקתולית לבימוי הסרט בשחור-לבן "הבשורה על פי מתי", סרט שיש הסכמה רחבה שהוא הסרט הטוב ביותר על חיי ישו (ששיחק אנריקה אירזוקי). במהלך צילומי הסרט נדר פאזוליני לביים אותו "מנקודת מבט של מאמין" אבל מאוחר יותר, כשצפה ביצירה הגמורה, הבין שבמקום זאת הביע את אמונותיו שלו. במהלך החיפוש אחר אתרי צילום לקראת הפקת סרטו "הבשורה על פי מתי", סייר פאזוליני ברחבי ישראל (1964), אך לא מצא את אותם נופים תנ"כיים מרהיבים להם ציפה, ואת הסרט צילם לבסוף באירופה. את הקטעים שצילם בארץ, ערך מאוחר יותר לכדי סרט תיעודי בן 55 דקות, המשמש כעדות יחידאית לנוף הישראלי של ראשית שנות ה-60.

בסרט "תיאורמה" ("Teorema" מ-1968), בו כיכב טרנס סטמפ כזר מסתורי, תיאר התמוטטות מינית של משפחה בורגנית (אחריו ביים פרנסואה אוזון את הסרט "סיטקום"). פולקלור רווי מין עמד במרכזם של סרטים מאוחרים יותר של פאזוליני, כגון "אלף לילה ולילה" (Il fiore delle" mille una notte") מ-1974, "דקמרון" מ-1970 לפי ספרו של בוקאצ'ו, "סיפורי קנטרברי" של צ'וסר מ-1972 ו-"הטרילוגיה של החיים".

סרטו האחרון, היחיד מ"טרילוגיית המוות" המתוכננת, היה "סאלו או 120 ימי סדום" ("Salò o le 120 giornate di Sodoma") מ-1975. סרט זה היה מעבר למה שקיבתם של רוב הצופים יכלה לעכל בזמנו, בגלל סצנות רבות של אלימות סאדו מזוכיסטית בוטה. הסרט התבסס על ספרו של המרקיז דה סאד, אך העמיד אותו בהקשר מודרני, הרפובליקה של סאלו קצרת הימים, שהוקמה על ידי בניטו מוסוליני בספטמבר 1943, והייתה למעשה מדינת בובות פאשיסטית, בחסות נאצית. הסרט היה בד בבד אמירה אישית ואמירה פוליטית נוקבת על מהותו של הפאשיזם והוא נחשב לסרטו מעורר המחלוקת ביותר.

בסרטו מ-1966, "ציפורי טרף, ציפורי שיר" ("Uccellacci e Uccellini"), אגדה הרפתקנית אך גם מיסטית, רצה שהקומיקאי האיטלקי טוטו ישחק לצידו של אחד השחקנים ה"טבעיים" שלו, נינטו דאוולי. הייתה זו הזדמנות ייחודית לטוטו להראות את כוחו כשחקן דרמטי מרשים.

דעותיו הפוליטיות

גם בפוליטיקה, ובוויכוחים בחברה, גרם פאזוליני לשערוריות ולוויכוחים בקביעות שלא נשמעו עד אז. כך למשל היה במהלך המהומות של 1969, שבהן התעמתו ברחובות רומא סטודנטים עם שוטרים כבלוחמת גרילה. כל כוחות השמאל הצהירו על תמיכה מוחלטת בסטודנטים ותיארו את המהומות כמחאת הפרולטריון כנגד הממסד, אך פאזוליני היה היחיד בין הקומוניסטים שאמר שהוא תומך במשטרה או, אם לדייק, בשוטרים, שהם הפרולטרים האמיתיים שנשלחו להילחם בסטודנטים הבורגנים (שהיו צעירים בגילם), ועשו זאת בשכר נמוך ומשיקולים שאותם בכלל לא הבינו, כי המזל לא שיחק להם ומעולם לא זכו להשכלה. בכך עורר עליו את זעמם של תומכי השמאל, בנוסף לתומכי הימין שראו בו אויב בגלל היותו הומוסקסואל וביקורתו על הפשיזם ועל המפלגה הדמוקרטית-נוצרית שהיו בשלטון באיטליה.

הוא סלד מכך ששמחת החיים החייתית של נערים מתחלפת במהירות בשאיפות בורגניות כמו בית ומשפחה. אל סרטו סאלו הכניס סצנה בה ילדים חטופים מוכרחים לאכול צואה באיומי נשק. לטענת פזוליני הסצנה היא ביקורת על תעשיית המזון המעובד.^{[דרוש מקור]}

פאזוליני הביע אכזבה מהגלובליזציה הכלכלית.^{[דרושה הבהרה][דרוש מקור]}

מבט על על עבודתו

פאזוליני כבמאי יצר נאו-ריאליזם איטלקי שהראה מציאות עצובה, חבויה, ענייה - אך כביכול כואבת ואמיתית, שרבים מהפעילים החברתיים סלדו מהבנייתה.^{[דרושה הבהרה]}. "מַאמא רומא", סרט (1962) שסיפר את סיפורה של פרוצה (אנה מניאני) ובנה, היה אגרוף בבטן הרכה של המוסר של אותה התקופה.^{[דרוש מקור: וכן אותה שאלה כמו קודם.]} הספק המבצבץ שפאזוליני נהג לכלול ביצירותיו – שמציאות כזו אינה מרוחקת מאיתנו כפי שנדמה – הוא אחת מתרומותיו העיקריות של פאזוליני לשינוי שהתחולל בנשמת האיטלקים, ודוגמה שאין שנייה לה לגישתו של משורר למציאות אכזרית.^{[דרוש מקור]}

כבמאי קידם בסרטיו גם את התפישה של "קדושה שבטבע": הרעיון שהעולם הוא קדוש מאליו ואינו נצרך למהות רוחנית או לברכה על-טבעית כדי להפוך לקדוש. פאזוליני היה אתאיסט מושבע. הניגוד בין דעתו של הציבור של אז ובין מה שפאזוליני הראה לו (שהתמקד במוסריות מינית) הוא כנראה הגורם לחוסר שביעות הרצון ממנו, ולכאורה נבע מאפליות אותן חווה בתרבותו בגלל ההומוסקסואליות שלו. השירה של פאזוליני, עוסקת תכופות באמו שהייתה נערצת עליו ובאהוביו, אבל אלה אינם הנושאים העיקריים או היחידים. בשירתו ביקש להמחיש פינות נסתרות של המציאות העכשווית.

ביקורת

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מסרטיו

• אקטונה (1961)
• מאמא רומא (1962)
• הבשורה על פי מתי (1964)
• ציפורי טרף, ציפורי שיר (1966)
• אדיפוס רקס (1967)
• תיאורמה (1968)
• מדאה (1970)
• דקמרון (1971)
• סיפורי קנטרברי (1972)
• אלף לילה ולילה (1974)
• סאלו או 120 ימי סדום (1975)

ספריו בעברית

• חיים אלימים, מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, תש"ן 1990.
• קולנוע של שירה, מבחר מאמרים, מאיטלקית: אלון אלטרס, הוצאת רסלינג, 2009.

לקריאה נוספת

• יצחק לאור (עורך), מחווה לפייר פאולו פאזוליני (חוברת המוקדשת לפאזוליני), מטעם 24.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פייר פאולו פאזוליני
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פייר פאולו פאזוליני

• פייר פאולו פאזוליני, ברשת החברתית Goodreads
• פייר פאולו פאזוליני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• פייר פאולו פאזוליני, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• פייר פאולו פאזוליני, באתר AllMovie (באנגלית)
• פייר פאולו פאזוליני, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• פייר פאולו פאזוליני, באתר Metacritic (באנגלית)
• פייר פאולו פאזוליני, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• פייר פאולו פאזוליני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• פייר פאולו פאזוליני, באתר Discogs (באנגלית)
• פייר פאולו פאזוליני, באתר DNCI, הדיסקוגרפיה הלאומית של שירים איטלקיים
• אריאלה בנקיר, הבמאי שמסרב להישכח, באתר הארץ, 12 במאי 2009
• אתר איטלקי שדן בפירוט בגישות, בסרטים ובספרים של פאזוליני
• על פאזוליני באתר על קולנוע
• דיווח של ה-BBC על פתיחת תיק הרצח מחדש
• מאמר על יצירתו
• יצחק לאור, אפוקליפסה, תמיד, באתר הארץ, 24 ביולי 2009
• יצחק לאור, שום תום, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2009
• יצחק לאור, את "השמאל החדש" הוא שנא, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2010
• ענבר רווה, צילום רצף ומשמעות, מגזין ארץ אחרת, גיליון מספר 54, גופניות: בין משטור לחופש
• הראיון האבוד - ראיון שהעניק פאזוליני בסמוך למותו ונחשב לאבוד במשך שנים ארוכות
• אלי ערמון-אזולאי, נירה פרג בעקבות פאזוליני, באתר הארץ, 21 בפברואר 2013
• בנימין פרידנברג, מחשבות על השוט הארוך, תקריב 23, קיץ 2022
• רונן טל, שתי נובלות אוטוביוגרפיות של פייר פאולו פזוליני מוסיפות צד אישי וחושפני לכתיבתו, באתר הארץ, 22 בפברואר 2024
• פייר פאולו פאזוליני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פייר פאולו פאזוליני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פיר פאולו פזוליני (1922-1975), דף שער בספרייה הלאומית