סוג של ציפורי שיר ממשפחת הירגזיים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פויסילה (שם מדעי: Poecile) הוא סוג של ציפורי שיר ממשפחת הירגזיים בו 15 מינים החיים לאורך אירואסיה ואמריקה הצפונית ביערות ממוזגים. מקור השם המדעי ביוונית עתיקה, בה משמעות המילה ποικίλος (פויקילוס) היא צבעוני, מנוקד, מנומר, וכו'.[1]
| פויסילה | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||
| מיון מדעי | |||||||||||||
| ממלכה: | בעלי חיים | ||||||||||||
| מערכה: | מיתרניים | ||||||||||||
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים | ||||||||||||
| מחלקה: | עופות | ||||||||||||
| סדרה: | ציפורי שיר | ||||||||||||
| תת־סדרה: | דמויי־דרור | ||||||||||||
| משפחה: | ירגזיים | ||||||||||||
| סוג: | פויסילה | ||||||||||||
| שם מדעי | |||||||||||||
| Poecile קאופ, 1829 | |||||||||||||
| תחום תפוצה | |||||||||||||
 | |||||||||||||
הסוג תואר ב-1829 בידי החוקר הגרמני יוהאן יקוב קאופ אך במשך שנים נחשב לתת-סוג של הירגזי.
בני הסוג הם עופות קטנים בעלי כסות שחורה ולבנה לאורך פניהם ופלג הגוף העליון. הם נעים בקבוצות קטנות ביערות בחיפוש אחר חרקים וזרעים. המין ירגזי החרמון מצוי גם בישראל.[2] הירגזים מהסוג פויסילה חיים ביערות, חורשים, גינות, פארקים, צמחיית שיחים צפופה, שטחים עירוניים ושדות בחצי הכדור הצפוני. כל מיני הסוג מוגדרים כמינים ללא חשש.[3]
מיני הסוג הם ירגזים בינוניים בגודלם, אורכם נע בין 11–15 ס"מ, מוטת כנפיהם נעה בין 17–23 ס"מ, ומסתם 7–17 גרם. לרובם כיפה וסנטר שחורים-חומים ולחיים בהירות, בטן בצבע בז' (בין אוכרה ללבן) וגב, כנפיים וזנב אפורים.[4][5][2][6][7][8][9][10][11][12][13] לשני מינים (ירגזי לבן-גבה וירגזי גמבל) גבה לבנה שמפרידה את פס העיניים השחור מהכיפה.[9][14] לירגזים 10 אברות יד (מהן הארוכה היא האמצעית והקצרה היא הקיצונית), 9 אברות אמה (מהן הארוכה היא הקיצונית והקצרה היא הפנימית), וזנב שמורכב מ-12 אברות שיוצרות מניפה.[15][16] הרגל בצבע אפרפר, המקור שחור וקצר, וקשתית העין כהה.[4][6][17][8][9][7][5][18][12] חלק מהמינים בסוג משמיעים קריאה שנשמעת כ-"צ'יקדי-די-די!", מקור שם המינים האמריקאיים באנגלית, צ'יקדי (Chickadee).[19][17][6][20][12][21]
הסוג תואר ב-1829 בידי החוקר הגרמני יוהאן יקוב קאופ אך במשך שנים נחשב לתת-סוג של הירגזי. מחקר משנת 2005 (גיל, סליקאס ושלדסון, 2005) מבוסס נתונים גנטיים ומורפולוגיים תמך בהפרדת הסוג פויסילה,[22] כפי שביצעו גופים אחדים, בהם IUCN,[23] ITIS,[24] ו-IOC (אנ').[25] תוצאות דומות חזרו במחקר מאוחר יותר (יוהנסון ואחרים, 2013), אם כי פוצלו מהסוג מספר מינים לסוג סיטיפרוס.[26]
העץ הפילוגנטי של משפחת הירגזיים על פי יוהנסון ואחרים (2013):[26]
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
העץ הפילוגנטי של הסוג פויסילה (Poecile), על פי טריץ' ואחרים (2017), הוא:[27]
| פויסילה |
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שם | שם מדעי | תמונה/איור | תחום תפוצה: |
|---|---|---|---|
| ירגזי לבן-גבה | Poecile superciliosus |  |  |
| ירגזי החרמון | Poecile lugubris |  |  |
| ירגזי חלוד-חזה | Poecile davidi |  |  |
| ירגזי שחור-סינר | Poecile hypermelaenus | .jpg) |  |
| ירגזי ביצות | Poecile palustris |  |  |
| ירגזי סצ'ואני | Poecile weigoldicus |  |  |
| ירגזי פרסי | Poecile hyrcanus |  |  |
| ירגזי הרים | Poecile montanus |  |  |
| ירגזי סיבירי | Poecile cinctus |  |  |
| ירגזי ערמוני-גב | Poecile rufescens |  |  |
| ירגזי הדסון | Poecile hudsonicus |  |  |
| ירגזי מקסיקני | Poecile sclateri | .jpg) |  |
| ירגזי קרוליינה | Poecile carolinensis |  |  |
| ירגזי שחור-כיפה | Poecile atricapillus | .jpeg) |  |
| ירגזי גמבל | Poecile gambeli |  |  |
המינים ירגזי שחור־כיפה וירגזי גמבל מזדווגים בטבע לאורך אזור החפיפה במערב ארצות הברית ודרום-מערב קנדה. המינים ירגזי סיבירי וירגזי הדסון מזדווגים בטבע באזור החפיפה בצפון מערב אמריקה הצפונית. נקבות ירגזי סיבירי וזכרי ירגזי הרים מזדווגים בטבע לאורך אזור החפיפה בצפון רוסיה ופנוסקנדיה. חלק מצאצאי הכלאיים פוריים. נקבות ירגזי ביצות וזכרי ירגזי הרים מזדווגים בטבע לאורך אזור החפיפה במערב אירופה. ירגזי שחור (Periparus ater) וירגזי הרים תועדו מספר פעמים בשנות ה-80 מזדווגים בטבע באזורים בהם תחומי התפוצה חופפים. המינים ירגזי מצויץ (Lophophanes cristatus), ירגזי ביצות וירגזי הרים מזדווגים בטבע בצפון אירופה. קיימים תיעודים ישנים (Ridgway, 1876; Suchetet, 1897) של רביית כלאיים בין ירגזי שחור-כיפה וירגזי דו-גוני (Baeolophus bicolor). קיים תיעוד ישן של רביית כלאיים בין ירגזי תכול וירגזי ביצות (Suchetet, 1897). בשנת 1995 תועדה רביית כלאיים טבעית בין ירגזי ביצות וירגזי מצוי בצרפת. קיימים תיעודים (Kuroda, 1937; Mishima, 1968) של רביית כלאיים בין ירגזי הרים וירגזי רבגוני (Sittiparus varius) מיפן.[28] תועדה גם רביית כלאיים בין ירגזי הדסון וירגזי שחור-כיפה.[29]
ב-2021, גראהם, גאזלי, אוטר ובורג חקרו את שיעורי ההכלאות במינים ירגזי שחור-כיפה, ירגזי גמבל, ירגזי הדסון וירגזי ערמוני-גב.מבין הפרטים שנבדקו מארבעת המינים, כ-5% הראו סימנים כלשהם לרביית כלאיים. נמצא כי הכלאה מתרחשת פי 2 יותר בקרב מינים קרובים פחות ממינים קרובים יותר, בניגוד למה שהיה מקובל לחשוב בעבר ולמצב בסוגים רבים אחרים, אם כי בתי גידול משותפים לא משפיעים על תדירות ההכלאות האופן משמעותי. בנוסף, שיעורי ההכלאות היו גבוהים יותר בבתי גידול בפארק עירוני מאשר בבתי גידול של יערות בר.[29]
_(32384457431).jpg)
המינים ירגזי שחור־כיפה וירגזי קרוליינה (Poecile carolinensis) מזדווגים בטבע, כאשר תועדו מקרים רבים של רביית כלאי בין זכרי ירגזי שחור־כיפה ונקבות ירגזי קרוליינה, ושל זכרי ירגזי קרוליינה ונקבות ירגזי שחור־כיפה. רביית הכלאיים מתרחשת לאורך רצועה שבה תחומי תפוצתם חופפים, העוברת בקנזס, מיזורי, אילינוי, אינדיאנה, אוהיו, פנסילבניה וניו ג'רזי. נוסף על כך, המינים מזדווגים גם לאורך הרי האפלאצ'ים). לאורך המאה העשרים האזור בו מתרחשות ההכלאות הפך צפוני יותר ויותר. לפי בראון ואחרים (2003), נקבות שני המינים מראות העדפה להזדווג עם זכרי ירגזי קרוליינה. הירגזי שחור־הכיפה וירגזי קרוליינה דומים מאוד במראם וגודלם, ולרוב הדרך להבדיל ביניהם היא בשיריהם. עם זאת, באזורים הקרובים לאזור ההכלאות, זיהוי על בסיס השיר קשה יותר (באזורים אלו, כל ירגזי ששר את השיר של שני הוריו או שיר לא טיפוסי הוא ככל הנראה הכלאה). שיטה יעילה יותר להבדיל בין המינים באזורים אלו היא בדיקה גנטית. ברונסון גרוב ובראון (2003) חקרו את הצלחת רביית צאצאי הכלאיים בהשוואה לרבייה של זוגות ירגזי שחור־כיפה וזוגות ירגזי קרוליינה. על אף שתנאי הסביבה היו דומים, הזוגות המעורבים הטילו פחות ביצים וגידלו פחות גוזלים עד לפריחת הגוזלים מהקן מאשר זוגות ירגזי שחור־כיפה וזוגות ירגזי קרוליינה. תוצאות אלו, אשר מבוססות על תצפיות של רבייה בטבע, מתאימות לשפע המידע מרביית כלאיים בשבייה, מה שמרמז שצאצאי כלאיים הם לרוב פחות פוריים מהמינים ה"טהורים". במוזיאון הסמית'סוניאן יש יותר ממאתיים דגימות של צאצאי כלאיים.[30]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
