Loading AI tools
סכר על הקולורדו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סכר קניון גלן (באנגלית: Glen Canyon Dam) הוא סכר קשת על נהר הקולורדו בצפון מדינת אריזונה בארצות הברית, בסמוך לעיירה פייג'. הסכר נבנה כדי לשמש תחנת כוח הידרואלקטרית ולווסת את זרימת נהר הקולורדו מאגן הקולורדו העליון לאגן התחתון. מאגר המים שמאחורי הסכר קרוי אגם פאוול, האגם המלאכותי השני בגודלו בארצות הברית, והוא מתמשך הרחק לתוך מדינת יוטה. הסכר קרוי על שם קניון גלן (Glen Canyon), סדרה של נקיקים צבעוניים, שרובם מצויים כיום מתחת למי המאגר.
 | |
| חזית הסכר וגשר קניון גלן | |
| מיקום | מחוז קוקונינו, אריזונה, ארצות הברית |
|---|---|
| סוג | סכר קשת עבה |
| סוכר את | נהר הקולורדו |
| יוצר את | אגם פאוול |
| אורך | 480 מטרים |
| רוחב בבסיס | 91 מטרים |
| רוחב בראש | 7.6 מטרים |
| גובה | 220 מטרים |
| נפח סכר | 4,110,000 מ"ק |
| ייצור חשמל | 1,296 מגה-ואט |
| תקופת הבנייה | 1956–1966 (כ־10 שנים) |
| שטח אגם | 635 קמ"ר |
| נפח אגם | 25.750 קמ"ק |
| קואורדינטות | 36°56′15″N 111°29′04″W |
הקמת הסכר הוצעה בשנות ה-50 של המאה ה-20 כחלק ממיזם אגירת מי נהר הקולורדו (Colorado River Storage Project), מפעל מים של לשכת הטיוב של ארצות הברית (U.S. Bureau of Reclamation, בראשי תיבות USBR), סוכנות פדרלית הפועלת במסגרת מחלקת הפנים של ארצות הברית. המיזם נועד לפתח מאגרי מים בחלקו העליון של נהר הקולורדו ובכמה מיובליו. מטרתו העיקרית של המיזם הייתה ליישם את חלוקת מי הנהר עבור המדינות באגן העליון של הנהר כפי שנקבע ב"הסכם נהר הקולורדו" - הסכם בין שבע מדינות בארצות הברית שנחתם ב-1922 וקבע את חלוקת מי הנהר בין המדינות שבהן הוא זורם. מטרה נוספת הייתה לאגור מים על מנת להבטיח כמות מים מספקת עבור האגן התחתון בשנים שחונות. המיקום הראשוני שהוצע על ידי לשכת הטיוב של ארצות הברית להקמת הסכר היה בקניון "פארק אקו" (Echo Park) ביוטה. אולם לאחר התנגדות של ארגוני איכות הסביבה, כדוגמת מועדון סיירה, שפנו לבתי המשפט במטרה לעצור את המיזם, החליטה הסוכנות לבנות את הסכר בקניון גלן.
בניית סכר קניון גלן החלה ב-1956 והסתיימה ב-1966. כאשר המאגר התמלא, החל הסכר לשמש לוויסות זרימת המים במורד הנהר ולאספקת חשמל לתושבי האזור. ב-1983 כמעט גרמו שיטפונות גדולים להתמוטטות הסכר, אך האסון נמנע ברגע האחרון. באמצעות ריסון שיטפונות וגורמים נוספים שאפיינו בעבר את הקולורדו, גרם הסכר לשינויים פיזיים ואקולוגיים במורד הנהר. ההשפעות החיוביות והשליליות של הסכר שנויות במחלוקת, ומאמרים רבים נכתבו בזכותו ובגנותו.
ב-1922 חתמו שש ממדינות ארצות הברית על "הסכם נהר הקולורדו" (Colorado River Compact) שבו הסכימו על חלוקת מימי נהר הקולורדו ויובליו. כל מחצית מאגן הנהר קולורדו - האגן העליון, שחלקים ממנו שייכים לקולורדו, ניו מקסיקו, יוטה וויומינג - והאגן התחתון שחלקים ממנו שייכים לקליפורניה ונבדה - קיבלה 9.3 מיליארד מ"ק מים מדי שנה.[1] ב-1944 נחתם הסכם בין ארצות הברית למקסיקו שבו הוקצו למקסיקו 1.850234 מיליארד מ"ק מדי שנה ממי הנהר.[2] המדינה השלישית באגן התחתון של הנהר, אריזונה, לא אשררה את ההסכם עד לשנת 1944 משום שחששה שקליפורניה תנסה להשתמש בחלק ממה שיועד לאריזונה לפני שאריזונה תוכל להתחיל להשתמש במים. סך כל כמות המים השנתית שחולקה, כ-20 מיליארד מ"ק, הייתה הכמות שנמדדה באותה תקופה בליז פרי (Lee's Ferry - "המעבורת של לי", המקום היחיד לאורך הנהר שפעלה בו מעבורת משום שהייתה אליו גישה נוחה לשתי הגדות), 26 קילומטרים במורד הנהר מסכר קניון גלן של ימינו, אתר ששימש רשמית כגבול בין האגן העליון לאגן התחתון. בפועל התברר שמדידה זו הייתה תוצאה של אחת מהעונות הגשומות ביותר של דרום-מערב ארצות הברית ב-800 השנים האחרונות. על סמך מדידות בתקופה האחרונה ספיקת הנהר השנתית הממוצעת בליז פרי היא כ-16.7 מיליארד מ"ק.[3]
הספיקה השנתית של נהר הקולורדו ויובליו נעה בין 4.9 מיליארד מ"ק ל-27 מיליארד מ"ק,[4] וגם ממוצעים של עשר שנים יכולים לנוע בטווח של 1.2 מיליארד מ"ק.[3] בנוסף, הסחף הרב שנישא בנהר הקולורדו הקשה על השקיית שדות החקלאים בחלקו התחתון של עמק נהר הקולורדו, שהיו בין המשתמשים העיקריים במי הנהר. בין תושבי אגן נהר הקולורדו ובין פקידי הממשל הייתה הסכמה כללית שיש לבנות סכר גבוה על נהר הקולורדו במטרה למנוע שיטפונות ולאגור מים לתקופות שחונות. במשך שנים דנו באתרים אפשריים, ולמעשה המחקר הראשון על הקמת סכר בקניון גלן בוצע על ידי לשכת הטיוב של ארצות הברית ב-1924, בנוסף למחקרים על אתרים בקניון השחור (Black Canyon) ובקניון בולדר (Boulder Canyon), שניהם מערבית לאתר בקניון גלן מעבר לגרנד קניון. מחקרים אלו גילו שלאתרים המערביים יתרונות רבים: סלעי התשתית בהם חזקים יותר, פחות מים יאבדו עקב חלחול, וקל יותר להגיע אליהם.
ב-1936 הוגשמה הדרישה המקורית להקמת מאגר מים כאשר הושלמה הקמת סכר הובר בקניון השחור, וסימלה בכך את הפעם הראשונה שבה שלט האדם על נהר הקולורדו. עם זאת, מספר גורמים הביאו לחשיבה על הקמת סכר נוסף:
גורמים אלו הובילו להחלטה להקים מיזם שנקרא אחר-כך מיזם אגירת מי נהר הקולורדו (Colorado River Storage Project). בקווים כלליים נקבע כי במסגרת המיזם יוקם סכר על נהר הקולורדו בקניון גלן, וכמה סכרים נוספים ביובלי הקולורדו: גניסון (Gunnison), סן חואן (San Juan) וצמד סכרים על הנהר גרין, היובל העיקרי של חלקו העליון של הקולורדו: ב"פארק אקו" (Echo Park) ובהר ספליט (Split Mountain). שני הסכרים האחרונים היו עתידים להציף יותר מ-180 קילומטרים של קניונים באזור המונומנט הלאומי דינוזאור (Dinosaur National Monument) המוגן על ידי הממשל הפדרלי על פי החלטת נשיא ארצות הברית. צעד זה היה לצנינים בעיני שוחרי איכות הסביבה שלא רצו לחוות שוב את המחלוקת שפרצה ב-1924 סביב סכר אושונסי (O'Shaughnessy Dam), כאשר סכר נבנה בעמק נופי בתחומי הפארק הלאומי יוסמיטי.[8]
בהנהגתו של דייוויד ברואר (David Ross Brower; 2000-1912) ניהל מועדון סיירה, ארגון איכות סביבה ותיק, מאבק ממושך כנגד לשכת הטיוב, תוך שימוש בטענה כי "בניית סכר לא רק תהרוס אזור פרא ייחודי, אלא גם תקבע תקדים רע לניצול משאבים בפארקים ובמונומנטים הלאומיים של אמריקה"[9] הצליחה שדולת תומכי שימור הסביבה לשכנע את חברי הקונגרס של ארצות הברית להתנגד למיזם פארק אקו. ב-1955 הסכימה לשכת הטיוב של ארצות הברית שלא לבנות את שני הסכרים בפארק אקו והאתר הושמט מחוק מיזם אגירת מי נהר הקולורדו כפי שאושר ב-1956. ההחלטה התקבלה כניצחון גדול לתנועה לאיכות הסביבה האמריקנית, ומועדון סיירה בהנהגת ברואר קיבל את מרבית הקרדיט להצלחה זו. ניצחונו של מועדון סיירה במאבק נגד סכר פארק אקו גרם להכפלת מספר החברים במועדון.[10]
עם זאת, לשכת הטיוב הסכימה לוותר על צמד הסכרים הללו בתנאי שלא תהיה התנגדות לסכרים אחרים שתוכננו במסגרת מיזם אגירת מי הקולורדו, בנקיק פליימינג (Flaming Gorge Dam) ובקניון גלן. בפועל תמכו ברואר ומועדון סיירה בהרחבת הסכר בקניון גלן על מנת להוסיף למאגר שמאחורי הסכר (אגם פאוול) את המים שהיו אמורים להיות מאחורי הסכר בפארק אקו. הדבר היחיד ממנו חששו שוחרי איכות הסביבה לגבי סכר קניון גלן היה שגובה פני המים במאגר המתוכנן אמור היה להציף את המונומנט הלאומי ריינבו ברידג'.
מיזם אגירת נהר הקולורדו אושר באפריל 1956, ואבן הפינה של סכר קניון גלן הונחה באוקטובר של אותה שנה. דעה מוטעית נפוצה היא שלשוחרי איכות הסביבה ניתנה זכות הבחירה בין הקמת הסכר בפארק אקו או בקניון גלן. לאמיתו של דבר לשכת הטיוב של ארצות הברית "תכננה תמיד לבנות סכר בקניון גלן, בלא קשר לתוצאות של הוויכוח על פארק אקו".
ברואר, שלא טייל בקניון גלן קודם להסכם הפשרה, התחרט אחרי שביקר במקום כשעבודות הקמת הסכר כבר עמדו להסתיים ו"הבין ברגע שהגיע לשם שלא היה זה מקום למאגר".[11] אמירה זו לא הייתה מדויקת, שכן לא מעט מטיילים ושייטים (ובהם ג'ון וסלי פאוול שעל שמו המאגר, מנהיג משלחת המחקר הגאוגרפי של 1869 שהגיעה לראשונה למקום) חקרו את הקניון בטרם הקמת הסכר, וברואר שוחח עם חלק מהם. כפי שאמר לברואר הסופר וולאס סטגנר (Wallace Earle Stegner; 1993-1909), שהיה בקניון ב-1947, "אקו אינו מגיע לקרסוליים של גלן" ("Echo doesn't hold a candle to Glen"). שנים אחר-כך תיאר ברואר את הסכמתו לבניית סכר קניון גלן "כשגיאה הגרועה ביותר של הקריירה שלי" ו"החטא הגדול ביותר שביצעתי".
ב-1963, כשבניית סכר קניון גלן כבר הייתה בעיצומה, הדפיס מועדון סיירה ספר על קניון גלן, "המקום שאיש לא הכיר" (The Place No One Knew), שבו קונן על אובדן הנקיק הנופי לפני שלרוב הציבור האמריקני היה סיכוי לבקרו, או אפילו לדעת על קיומו.
התכנון של סכר קניון גלן היה מבוסס באופן כללי על זה של סכר הובר: מבנה בטון מסיבי קשתי המעוגן לסלע המוצק, בתוספת כמה שינויים. המהנדסים רצו שהסכר יסתמך בעיקר על צורתו הקשתית על מנת שיסיט את הלחץ העצום של המים הכלואים על דפנות הקניון בחזרה, כפי שנעשה בסכר הובר. עם זאת, מרבית המסלע באתר מורכב מאבן חול נאוואחו הנקבובית והחלשה, יחסית לסלע המוצק באתר סכר הובר. עובדה זו חייבה להיצמד לתכנון שמרני יותר על ידי הרחבה ניכרת של הבסיסים, ובכך להגדיל את שטח הפנים שבו משקל הסכר והמאגר יושלך על הסלע ולהקל את הלחץ על הצוקים השבירים מאוד. המתכנן הראשי והמפקח על הבנייה היה המהנדס הוותיק לם פ. ויילי (Lenuel F. "lem" Wylie; 1984-1906), שעבד גם על פרויקט סכר הובר והיה המהנדס הראשי של שישה סכרים אחרים של לשכת הטיוב של ארצות הברית.
לפני שבנתה את הסכר, איתרה הסוכנות שני מקומות אפשריים, שניהם שוכנים במבואות הצרים שבמורד קניון גלן, במרחק קצר במעלה הנהר מליז פרי. הראשון, 6.5 קילומטרים במעלה הנהר, נחשב תחילה לאתר המועדף, אבל ההחלטה הסופית הייתה לבנות את הסכר 26 קילומטרים במעלה הנהר בשל הסלע החזק יותר והגישה הקלה יותר לאתר כריית החצץ במפגש ערוץ ואוויפ (Wahweap Creek) עם נהר הקולורדו. אתר הסכר שכן באזור מרוחק ומבותר של רמת קולורדו, יותר מ-50 קילומטרים מהכביש הסלול הקרוב ביותר (U.S. Highway 89). היה צריך לסלול כביש חדש, שהתפצל מכביש 89, צפונית לפלאגסטאף שבאריזונה, ושהמשיך דרך אתר הסכר לנקודת הקצה שלו בקנאב שביוטה. קטע כביש זה הפך לחלק מכביש 89 וקטע הכביש הקודם שחצה את הקולורדו בסמוך לליז פרי קרוי מאז כביש 89A. בשל המיקום המבודד, לא היה קשה לרכוש את הקרקע באזור המיועד לסכר ובאתר המאגר, אבל עדיין פרצו עימותים עם החוואים והכורים באזור (רבים מהם מבני שבט הנאוואחו). חלק נכבד מהקרקע שנרכשה היה בעסקאות של חילופי שטחים עם הנאוואחו, שבהן ויתרו בני השבט על מנסון מסה (Manson Mesa), דרומית לאתר הסכר, עבור קרקע בשטח זהה בניו מקסיקו, שהנאוואחו רצו בה מזמן.
כיוון שהיה ברור שנדרש כביש להובלת מטענים, שיחצה את הקניון ויחבר בין שני קצות הסכר, היה גם ברור שחייבים לבנות גשר כמה מאות מטרים במורד הסכר, שמסוגל לא רק לשאת את הפועלים, אלא גם חומרי בנייה כבדים. הגשר הראשון באתר נבנה מסורגי מתכת עטופים ברשת ויועד להולכי רגל ולא התאים לצרכים. החוזה לבניית הגשר הוענק לחברות Peter Kiewit Sons ו-Judson Pacific Murphy Co תמורת 4 מיליון דולר. הבנייה החלה ב-14 בפברואר 1956, והושלמה ב-14 באוגוסט 1957. הגשר נחנך רשמית ב-20 בפברואר 1959.[12] עם השלמתו היה גשר קניון גלן בעצמו פלא הנדסי. הגשר, באורך 387 מטרים ובגובה של 210 מטרים מעל הנהר, היה הגשר הגבוה מסוגו בארצות הברית ואחד הגבוהים בעולם. ב-1959 הפך הגשר לאתר משיכה לתיירים ונאמר ש"נהגים סטו מדרכם עשרות קילומטרים רק כדי להתרגש מגובהו המסחרר".
עובדים רבים הגיעו לאתר הסכר בשלהי שנות ה-50, ומחנה הבנייה שהוקם עבורם החל כמחנה קרוונים בלתי מאורגן שגדל ככל שגדל כוח העבודה. במהלך בניית גשר קניון גלן, החלה לשכת הטיוב לתכנן עיירה לשכן בה את העובדים. הייתה זו תחילת העיירה פייג' שנקראה על שמו של מנהל הסוכנות לשעבר ג'ון ק. פייג' (John C. Page). בהגיע 1959 הייתה פייג' מקבץ של מבנים זמניים, ובית ספר קטן שבו למדו ילדי העובדים. ככל שהעיירה גדלה, כך נוספו לה מבנים פונקציונליים, כולל מספר חנויות, בית חולים ואפילו צורף. העיירה תוכננה לשרת אוכלוסייה מרבית של שמונת אלפים, הכוללת את משפחות העובדים. מספר העובדים באתר הגיע לשיא של 2,500 בשיא הבנייה.
העבודה החלה ב-1956 בחפירת שתי מנהרות שנועדו להסיט את מי הנהר מאתר הסכר. כל אחת מהמנהרות הייתה באורך של 820 מטרים ובקוטר של 12 מטרים, וביחד הן יכלו להוביל 5,700 מ"ק מים בשנייה. המנהרה שבימין הנהר נועדה להוביל את מי הנהר בתקופות של זרימה רגילה, בעוד שהמנהרה בשמאל הסכר, בגובה 10 מטרים מעל פני המים, נועדה לשימוש רק במקרה של שיטפונות. חלקן התחתון של המנהרות נועד לשמש מאוחר יותר כחלקם התחתון של מברצי הגלישה[13] של הסכר. ב-15 באוקטובר 1956 לחץ דווייט אייזנהאור, נשיא ארצות הברית, על כפתור שעל מכתבתו בבירה וושינגטון, ושלח בכך איתות טלגרפי שהפעיל את פיצוץ מטען הדינמיט בכניסה למנהרת ההסטה הימנית.[14]
חפירת המנהרות באבן חול נאוואחו הנקבובית, שעליה עתיד היה הסכר להיסמך, הציבה קשיים כבדים בפני צוותי החפירה של חברת הבנייה מאונטיין סטייטס (Mountain States Construction Company), שזכתה בחוזה לחפירת מנהרות ההסטה ב-1956.
הסעת עובדים והובלת ציוד לתחתית הקניון הייתה קשה מאוד. בתחילה בוצעה ההובלה על ידי רפסודה מאתר כריית החצץ במפגש ערוץ ואוויפ (Wahweap Creek) עם נהר קולורדו, מרחק קצר במעלה הזרם, אך שיטה זו הייתה מסוכנת והוחלפה במעלית כבל, לאחר שהרפסודה טבעה תוך אובדן טונות של ציוד. בהמשך נחפרה מנהרת שירות באורך מעל ל-3 קילומטרים שהחלה מהרמה שמעל האתר והסתיימה למרגלות הסכר המיועד. מנהרה זו משמשת גם כיום להובלת ציוד ואספקה.[15]
גם הגאולוגיה של האתר הציבה קשיים. במהלך החפירה נשבר הסלע לעיתים קרובות והתמוטט לתוך המנהרות, ונדרש לחזק את הסלע באמצעות בורגי פלדה שנקדחו לתוכו. באירוע הגדול ביותר מסוג זה, שהתרחש ב-5 באוגוסט 1958, התמוטטו 4,000 מ"ק של סלעים לתוך פתח הכניסה העליון של מנהרת ההסטה השמאלית. סלעים ועפר שהוצאו מחפירת מנהרות ההסטה, ממנהרת השירות ומהחפירות להקמת בסיסי הגשר, שימשו להקמת שני סכרי עצירה.[hebrew 1] האחד, הגדול יותר, הוקם במעלה הנהר ונועד לתעל את מי הנהר למנהרות ההסטה, והשני הוקם במורד הנהר ונועד למנוע זרימת מים בחזרה אל אתר הסכר. מטרת הסכרים הייתה לשמור את אזור הסכר יבש במהלך בניית הסכר עצמו. האחרון שבהם הושלם בפברואר 1960. גובהו של הסכר שנבנה במעלה הנהר היה 51 מטרים, והוא לבדו היה מסוגל לאגור מאחוריו כמה מיליוני מ"ק של מים על מנת להגן על אתר הסכר מהצפה למקרה שספיקת המים תעלה על קיבולת המים של מנהרות ההסטה. המנהרה הימנית הושלמה ב-11 בפברואר 1959 והחלה להוביל את מי הקולורדו. המנהרה השמאלית הושלמה שלושה חודשים אחר-כך, ב-19 במאי 1959, עיכוב קל מול לוח הזמנים המתוכנן.[16]
מרגע שהאתר שיועד לבניית הסכר התייבש, אפשר היה להתחיל לבנות את גוף הסכר. חוזה הבנייה הוענק לחברת מריט-צ'פמן וסקוט (Merritt-Chapman & Scott) תמורת הסכום הנמוך להפליא של 107,955,552 דולרים. לרוע המזל, ממש לפני התחלת הבנייה פתחו 750 עובדים בשביתה, עקב הפחתת השכר לאור השלמת המבנים הציבוריים בפייג'. בשלהי 1959 הועלו המשכורות ב-4 דולר ליום, והשביתה הסתיימה. יציקת הבטון החלה ב-16 ביוני 1960, והתחילה בקצב איטי שהלך והתגבר. ב-1962 הגיעה מצבת העובדים בסכר לשיא של 2,500. הבנייה עלתה בסופו של דבר בחייהם של שמונה עשר עובדים ורבים נוספים נפצעו, אבל בניגוד לאגדה האורבנית, אף אחד מהעובדים לא נקבר חי בבטון.[15] את הצמנט שנדרש ליצירת הבטון עבור הסכר יצרה חברת מלט פיניקס (Phoenix Cement Company), חברת בת של חברת המלט האמריקנית (American Cement Corporation) שהוקמה במיוחד למטרה זו. החברה הקימה לצורך זה מפעל בסמוך לעיירה קלארקדייל (Clarkdale) באריזונה, דרומית לעיר פלאגסטאף. נכון ל-2013 המפעל עדיין פעיל (אם כי בבעלות שונה).[17]
באתר הוקם מפעל בטון ענק המסוגל לייצר 1,450 טון בשעה, ולרוחב הקניון נמתח זוג כבלים שעליהם נעו על גלגיליות שני מנופים, האחד עם כושר מעמס של 50 טון והשני עם כושר מעמס של 25 טון. המנופים הסיעו מכלי בטון במשקל של 12 טון למיקום הסופי על ראש הסכר ההולך ומתרומם. את הבטון יצקו לתוך תבניות הבנויות מלוחות עץ בגובה 2.3 מטרים. התבנית הגדולה ביותר הייתה בגודל של 18 על 64 מטרים.[15] לצורך בניית הסכר נדרשו יותר מ-3,000 תבניות כאלו. לאחר שהבטון התייבש הוסרו פיגומי העץ והועלו כלפי מעלה על מנת לקלוט את מטען הבטון הבא. כוח האדם באתר פחת בהדרגה משום שהבנייה התייעלה כשהחלו ליישם שיטות חדישות של הובלה ויציקה, כולל מסועים ושליטה מרחוק על הפעלת מכלי הבטון. בשלהי 1962 יצקו בטון לתוך הסכר בקצב של 6,100 מ"ק בטון ליום, אף שמצבת כוח האדם ירדה ל-1,500 עובדים.
בתחילת 1963 היה הסכר גבוה מספיק על מנת להתחיל לאגור מים מאחוריו. ב-2 בינואר נאטמו פתחי מנהרות ההסטה באמצעות שערי פלדה ענקיים, ואגם פאוול החל להתמלא. באותו יום ביקר דייוויד ברואר, מנהל מועדון סיירה, בחדר הסגלגל שבבית הלבן בניסיון אחרון להציל את קניון גלן מהצפה - אבל נכשל בניסיונו לשכנע את נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי.[18] הבנייה נמשכה, וב-13 בספטמבר 1963 הגיע הסכר לגובה המתוכנן. מנהרות המברץ נחצבו משני צדי בסיסי הסכר וצנחו בתלילות משערי הבקרה באגם פאוול על מנת להתמזג עם החלק התחתון של מנהרות ההסטה. שיטה זו חסכה עלות, אבל יצרה נקודת חולשה במברצים - בנקודה שבה נפגשו המברצים עם מנהרות ההסטה היה שינוי כיוון חד של 55 מעלות. חלקן העליון של מנהרות ההסטה נאטם בבטון. הפעם הראשונה שבה הופק חשמל מהסכר הייתה ב-4 בספטמבר 1964, כאשר החשמל נשלח לרשת החשמל האזורית באמצעות זוג קווי מתח גבוה ארוכים. עד 1966 הותקנו והופעלו כל שמונת הגנרטורים המתוכננים. קווי המתח הגיעו למרחקים עד פיניקס, בירת אריזונה ועד העיר פרמינגטון (Farmington) שבניו מקסיקו.[14]
במהלך המחצית הראשונה של 1983 הצטברו מספר גורמים שיצרו תנאים מושלמים להתהוות שיטפון גדול: הצטברות כמויות שלג גדולות באזור מקורות נהר הקולורדו, גשמי אביב כבדים והתחממות מהירה שגרמה להפשרת שלגים מהירה. תחזיות מזג אוויר שגויות עיכבו את ההחלטה לשחרור מים בחירום מהסכר על מנת להתכונן לשיטפון, וביוני זרמו מים לתוך אגם פאוול בקצב של 3,400 מ"ק לשנייה. אפילו עם פתיחה מלאה של המגופים של הצינורות שהובילו מים באופן סדיר לתחנת הכוח, המשיך אגם פאוול להתרומם עד לנקודה שבה היה צריך לפתוח את המברצים. מלבד ניסיונות חטופים ב-1980, הייתה זו הפעם הראשונה שהשתמשו במברצים.
בתחילת יוני פתחו מפעילי הסכר חלקית את מגופי המברץ השמאלי והמים החלו לזרום דרכו בקצב של 280 מ"ק לשנייה, כ-7.2% מקיבולת המברץ, לנהר שבמורד הסכר. לאחר כמה ימים, החל כל הסכר לרעוד בעוצמה. המברץ נסגר לבדיקה והעובדים גילו שזרם המים גרם לקוויטציה כבדה, התמוטטות נפיצה של בועות אדים במים הזורמים במהירות גבוהה עקב היווצרות תת-לחץ גבוה, אשר הזיקה לציפוי הבטון ושחקה את הסלע שמתחתיו.[19] המצב הוחמר משום שהמברצים תוכננו כך שהם התחברו לחלקן התחתון של מנהרות ההסטה מטעמי חיסכון. מעלה מנהרות ההסטה שהובילו לתחתית המאגר היה פקוק בבטון, והבטון נהרס בהדרגה בשל הקוויטציה. היה חשש שהפקק ייהרס ומי האגם יחדרו בעוצמה דרך מנהרות ההסטה, תוך סיכון יסודות הסכר.
בינתיים המשיך השלג בהרי הרוקי להפשיר ואגם פאוול המשיך להתרומם במהירות. על מנת לדחות את השימוש במברצים התקינה הסוכנות וסתי-מפל,[20] לוחות לבידים (שהוחלפו אחר-כך בפלדה) על גבי השערים על מנת לאפשר הגבהה של פני האגם. אפילו קיבולת נוספת זו נוצלה, ספיקת המים במברץ השמאלי הגיעה ל-910 מ"ק בשנייה ומגופי המברץ הימני נפתחו אף הם. ספיקת מי הנהר בליז פרי שבמורד הנהר הגיעה ל-2,760 מ"ק בשנייה, שהיה אז ועודנו הספיקה הגבוהה ביותר שנמדדה שם מאז תחילת בניית הסכר בתחילת 1958.[21] ב-15 ביולי הגיעו פני המים באגם פאוול לרמה הגבוהה שנמדדה אי פעם. ואז, כשנראה היה שהתמוטטות הסכר היא בלתי נמנעת, פחתה זרימת המים הנכנסים לאגם והסכר ניצל. למרות זאת טוענת לשכת הטיוב שהסכר לא היה בשום מצב בסכנת התמוטטות.[14] בבדיקה התברר שהקוויטציה גרמה נזק שחיקה עצום לשני המברצים, והמים סחפו עמם אלפי טונות של בטון, מוטות חיזוק מפלדה וגושי סלע גדולים.
תיקונים למברצים החלו מיד כשניתן היה, והם נמשכו גם לתוך 1984. בתחתית כל מברץ הותקנו חריצי אוורור שנועדו לשבור ולספוג את ההלם מהבועות שנוצרות בקוויטציה. ב-1984 יצר אגן נהר הקולורדו מי נגר בכמות גדולה יותר מאשר ב-1983, אבל הסוכנות שהתכוננה לאירוע זה רוקנה את המאגר מבעוד מועד, כך שהוא קלט את מרבית השיטפונות המוקדמים. עם זאת אגם פאוול התקרב במהירות לקצה שערי המברצים ומאמצי הבנייה התמקדו עקב כך במברץ השמאלי במטרה להכינו לפעולה בזמן. ב-12 באוגוסט נפתחו המגופים של המברץ השמאלי, תוך שחרור כמות מים בקצב של 1,400 מ"ק לשנייה. המברץ לא ניזוק, והצדיק בכך את התכנון המחודש והבטיח שסכר קניון גלן יהיה מסוגל להתמודד עם שיטפונות עתידיים בקנה המידה של 1983.
מאז שנבנה סכר קניון גלן מתנהלים ויכוחים סוערים בין אלו המאמינים שיש להשאיר את הסכר לבין אלו החושבים שיש להורסו. פלויד דומיני (Floyd Dominy) מנהל לשכת הטיוב לשעבר שהיה קשור לבניית סכר קניון גלן וסכרים גדולים אחרים שבנתה הסוכנות אמר: ”בלי סכר קניון גלן, הספוג הגדול של אגם פאוול הקולט את מי השיטפונות בשנים הגשומות, לא הייתה שום דרך שבה המדינות של האגן העליון היו מסוגלות לנצל את המכסה בת 9.3 מיליארד מ"ק מים שהוקצתה להם. הן אומרות עכשיו שקניון גלן איננו דרוש, אתה אינך מוביל מים מאגם פאוול, ובכן, אתה בהחלט מוביל מים מאגם פאוול. כשאתה מוביל מים דרך ההרים ביוטה וקולורדו לשימושים אחרים, בפועל זה מאגם פאוול. בשל המאגר הגדול זה ניתן לביצוע - מאפשר לאגן העליון להתפתח”.[22] דעה הפוכה הביע דייוויד ברואר, שכינה את הסכר הטעות הגדולה ביותר שעשה ו"החטא הגדול ביותר שביצעתי" בשל הפשרה שארגונו הסכים לה בתמורה לביטול התוכניות לבנות סכר בפארק אקו.
ב-21 במרץ 1981 התרחשה אחת ההפגנות המעניינות יותר כנגד סכר קניון גלן. מול עיני כמאה צופים גללו ארבעה מחברי ארגון איכות הסביבה "כדור הארץ תחילה!" (!Earth First), שעשה אז את צעדיו הראשונים, גיליון פלסטיק שחור דק באורך 90 מטרים במורד הסכר, וגרמו בכך לאשליה כאילו הופיע במבנה סדק ענק. השלטונות לא הצליחו ללכוד את האחראים.[23][24]
מתחילת המאה ה-21 יש בצורת נמשכת שגרמה למי אגם פאוול לרדת בצורה המסכנת את המשך הפעלת תחנת הכוח שבסכר. ביוני 2022 החליטה לשכת הטיוב של ארצות הברית להזרים 1.2 מיליארד מטרים מעוקבים מתוך מאגרים שבמעלה הנהר. כמות זו עתידה להעלות את מפלס האגם ב-4.8 מטרים, אבל חוקרים דוגמת פרופסור דניאל פרי פסימים לגבי עתיד המאגר.[25]
סכר קניון גלן סוכר את מימי נהר הקולורדו כקילומטר וחצי צפונית מערבית לעיירה פייג' בנקיק צר במורד קניון גלן, כ-26 קילומטרים במעלה הזרם מליז פרי. גובה הסכר מבסיסו ועד ראשו הוא 220 מטרים ואורך ראשו הוא 480 מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר מעל הנהר נמצאת בגובה 178 מטרים מעליו.[26] בסך הכול מסתמך הסכר על מבנהו הקשתי שיסיט את לחץ מי המאגר לקירות הקניון, אבל בשל גודל המבנה והסלע החלש יחסית של הקניון מגיע עוביו הממוצע של הסכר ל-91 מטר בנקודה הרחבה ביותר. קצה הסכר נמצא בגובה של 1,132 מטרים מעל פני הים כשפני הנהר מתחת לסכר הם בגובה 955 מטרים מעל פני הים.[26]
כנגד שיטפונות הותקנו שני מברצים וארבעה מתקני פליטה הפועלים בלחץ גבוה.[27] המברצים הם מנהרות מטויחות בבטון הממוקמות משני צדי הסכר במרחק קצר ממנו. המנהרות יורדות בחדות דרך קירות הקניון הצמודים לסכר עד שהן נכנסות בזווית חדה לחלק התחתון של מנהרות ההסטה (המנהרות שנחפרו במקור להסיט את מי הנהר בזמן בניית הסכר). הסיבה לשימוש משני זה במנהרות ההסטה הייתה חיסכון בעלויות של חפירת מנהרות חדשות.[28] כל אחד מהמברצים נשלט על ידי תריסי גזרה שאורכם 12 מטרים וגובהם 16 מטרים והם מסוגלים לאפשר מעבר של עד 3,900 מ"ק מים בשנייה ובסך הכול 7,800 מ"ק מים בשנייה.[29] מתקני הפליטה כוללים ארבעה צינורות בקוטר של 2.4 מטרים הנשלטים על ידי תריסים מסוג follower gate ושסתומי מחט מסוג hollow-jet valve שספיקתם 420 מ"ק לשנייה.[28] במברצים של סכר קניון גלן נעשה שימוש פעמיים, פעם ראשונה ב-1983 ואז נגרם נזק כבד למברצים שכמעט גרם להתמוטטות הסכר, ופעם נוספת ב-1984 שבה השיפורים שהוכנסו במברצים מנעו חזרה על נזקי השנה הקודמת (ראו פסקה קודמת).
תחנת הכוח בסכר קניון גלן שוכנת בתחתית המבנה ומכילה שמונה גנרטורים בהספק של 155,000 כוחות סוס כל אחד, והספק כולל של 1,296 מגה ואט. כל גנרטור מופעל על ידי טורבינה המוזנת על ידי צינורות שקוטרם הראשוני 4.6 מטרים והם מוצרים לקוטר 4.3 מטרים בכניסה לטורבינה. חמישה גנרטורים הם בהספק של 165 מגה ואט ושלושת הנותרים בהספק של 157 מגה ואט כל אחד. לפני השיפור שנעשה בהם בשלהי המאה ה-20 היה ההספק של כל אחד מהגנרטורים 118.75 מגה ואט וסך כל ההספק היה 950 מגה ואט. החשמל שמופק בקניון גלן מחולק על ידי מנהל החשמל של האזור המערבי (Western Area Power Administration), סוכנות ממשלתית במסגרת מחלקת האנרגיה של ארצות הברית, לחברות אנרגיה פרטיות.[30]
אגם פאוול שמאחורי הסכר הוא האגם המלאכותי השני בגודלו בארצות הברית (אחרי אגם מיד שמאחורי סכר הובר). קיבולתו המקסימלית היא 32.33 קילומטרים מעוקבים, אבל חלק מהקיבולת אבד בשל השקעת סחף. כשהוא מלא מגיע אורך המאגר ל-229 קילומטרים עד פתח קניון קטרקט (Cataract Canyon), כשהוא מכסה שטח של 650 קילומטרים רבועים. קו החוף של המאגר מתפתל אז לאורך של 3,200 קילומטרים. הקיבולת הפעילה היא 25.75 קילומטרים מעוקבים, והקיבולת הבלתי פעילה (הנפח הקטן ביותר בו עדיין ניתן להפיק חשמל) היא 4.9 קילומטרים מעוקבים. אף שהסכר שוכן בצפון אריזונה, מרבית המאגר שוכנת בדרום יוטה. לאגם יש שלוחות רבות, הארוכות ביותר הן אלו שנוצרו בערוץ ואוויפ (Wahweap Creek), ערוץ נאוואחו (Navajo Creek), ערוץ לסט צ'אנס ("ההזדמנות האחרונה") (Last Chance Creek), נהר סן חואן (San Juan River), נהר האסקלנטה (Escalante River), ערוץ הולס (Halls Creek) וערוץ בולפרוג (Bullfrog Creek). מרבית המאגר שוכן בתחומי אזור הנופש הלאומי קניון גלן (Glen Canyon National Recreation Area).
המטרה העיקרית של סכר קניון גלן היא ליישם את הסכם נהר הקולורדו שבו התחייבו מדינות האגן העליון לאפשר לפחות ל-9.3 מיליארד מ"ק מים לזרום מדי שנה מעבר לליז פרי לשימושן של אריזונה, נבדה וקליפורניה. הסכר פועל על מנת לשחרר 10.15 מיליארד מ"ק מים מדי שנה או בממוצע כ-321 מ"ק מים בשנייה, שזה הרבה מעבר להסכם נהר הקולורדו, אבל לא מספיק על מנת לספק את כמות המים למקסיקו כפי שהוסכם ב"אמנה לניצול המים של הקולורדו הטיחואנה והריו גרנדה" שחתמה מקסיקו עם ארצות הברית ב-1944. את השלמת החסר מבצעים על ידי שחרור כמות נוספת של כ-0.9 מיליארד מ"ק מים בממוצע מדי שנה מסכר קניון גלן - ותוספת מיובלים הנשפכים לקולורדו בין סכר קניון גלן לסכר הובר, כמו גם יובלים מעבר לסכר הובר, אף שרבים מהם הוטו לצורכי השקיה במרכז אריזונה.[31]
כשהסכר נבנה לראשונה היה נפח המים השנתי ששוחרר מהסכר שווה לכמות שהעריכו שתאפשר זרם בר-קיימא מינימלי פחות הקצאת המים שיועדה לאגן העליון. מחקרים שביצעה לשכת הטיוב העלו שבממוצע פעם בארבע שנים תהיה כמות המים הנשפכים למאגר במהלך שיטפונות האביב מהקולורדו ויובלים אחרים המזינים את המאגר, כדוגמת נהר סן חואן ונהר אסקלנטה, גדולה יותר מאשר ניתן לשחרר לתוך אפיק הקולורדו על מנת לקבל תפוקת חשמל מרבית. לכן המאגר מתוכנן להגיע לשיא הנפח של כ-90% במהלך יולי, כאשר כמות המים המוזרמים לאפיק דרך תחנת הכוח מבוססת על תחזית השיטפונות. השיטפונות של 1983 ו-1984 הוכיחו בצורה דרמטית שלא ניתן לחזות שיטפונות בצורה מדויקת תמיד. מאז, אף שסכר קניון גלן לא נבנה למטרת בקרת שיטפונות, שמרה לשכת הטיוב נפח של כ-3 קילומטרים מעוקבים (כ-9% מקיבולת אגם פאוול) שתהיה זמינה ב-1 בינואר כל שנה. במאה ה-21 גרמה בצורת ממושכת למפלס המים באגם פאוול לצנוח לשיא שלילי של 33% מקיבולת האגם ב-2005, כש-2011 הייתה השנה הגשומה הראשונה לאחר שמונה שנים רצופות של מפלס נמוך.
תחנת הכוח של הסכר הופעלה במטרה שההכנסות ממכירת החשמל שהיא מייצרת ישמשו לממן את עלות הבנייה המקורית ואת תחזוקת הסכר השוטפת וכן כמקור הכנסה ללשכת הטיוב. המטרה העיקרית של הסכר היא יצירת חשמל, והוא מייצר יותר מ-75% של הקיבולת ההידרואלקטרית של מיזם אגירת מי נהר הקולורדו. הסכר גם משמש כמקור ראשי לרשת החשמל למצבי צריכת שיא בחשמל,[32] או כשצריך להתניע מחדש תחנות כוח שהושבתו[33] עבור כל האזור הנרחב במערב ארצות הברית בין הרי הרוקי להרי סיירה נבדה המכונה באנגלית Intermountain West.[15] במצב הרגיל נעה זרימת המים באפיק מעבר לסכר ביממה בין ספיקה של 420 מ"ק לשנייה ל-620 מ"ק לשנייה, תלוי בביקוש לחשמל.[34] הספיקה יורדת עד 28 מ"ק בשנייה בדצמבר ועולה עד 890 מ"ק לשנייה ביוני וביולי (מקסימום קיבולת הפליטה של הטורבינות). בשנה ממוצעת מנצלת תחנת הכוח רק קצת יותר משליש מהקיבולת המלאה שלה.[35] כשהיא מייצרת 3.454 מיליארד קילו ואט-שעה (KWh) מדי שנה.[30] תפוקת החשמל השנתית נעה בין 10.4 מיליארד KWh ב-1984 לפחות מ-2 מיליארד KWh ב-2002.
בשל ההשפעה האקולוגית הכבירה על נהר הקולורדו, עורר סכר קניון גלן מחלוקת עזה בקרב שוחרי איכות הסביבה. כמות גדולה מאוד של מים אובדת מאגם פאוול, הן בשל התאדות באקלים המדברי שבו הוא נמצא והן בשל חלחול לתוך הסלעים הנקבוביים שבקירותיו ובקרקעיתו. ההערכות של שוחרי איכות הסביבה הן שכמות המים האובדת מדי שנה בשל סיבות אלו נעה בין 0.833 ל-1.2 מיליארד מ"ק, ובממוצע 1.06 מיליארד מ"ק. כמות זו שוות ערך ל-8-6% מהספיקה השנתית של נהר הקולורדו, כמות מים גדולה ויקרת ערך באזור הצחיח, הן עבור התושבים והן עבור הצמחים ובעלי החיים השוכנים באגן הנהר.[36]
כמו כל סכר אחר, לוכד סכר קניון גלן סחף, אך כיוון שנהר הקולורדו עשיר במיוחד במשקעים, היו השלכות הקמת הסכר לקטע הנהר שבינו לבין אגם מיד (הגרנד קניון) גרועות הרבה יותר. מאחורי הסכר נלכדים מדי שנה כ-100 מיליון טון של משקעים, כמות הצטברות יומית שהיא שוות ערך לתכולה של 30,000 משאיות עפר מדי יום.[37] בשל הסכר הולכים ומתמלאים בסחף קניון הקולורדו ויובליו שמעל לסכר, והתחזיות האופטימיות ביותר צופות לסכר אורך חיים שבין 300 ל-700 שנים. אם לא תינקט שום פעולה, דוגמת שימוש באוניות מחפר, אזי בתוך כמה מאות שנים, יצטברו המשקעים למרגלות הסכר ויחסמו בהדרגה את פתחי היציאה שנועדו לזרימת מים. כך שאם תהיה שנת בצורת בתקופה זו, לא יהיה הסכר מסוגל להזרים מים בשל חסימת פתחי היציאה אל הנהר וחסימת צינורות ההזנה של מחוללי הזרם. זרם המים בקולורדו שבמורד הסכר יצטמצם לזרזיף, תוך כדי הכחדה חסרת תקדים של בעלי חיים בנהר.[38]
בלא הסחף חסר לנהר קולורדו, בעוברו בגרנד קניון, המקור למשקעים הנחוצים לבניית שרטונות החול והאיים, ותצורות טבעיות אלו של הנהר בתוך הקניון סבלו מנזקי סחיפה חמורים. השיטפונות, שבעבר שחקו את הקניון מדי שנה, נבלמים מאחורי הסכר למעט במקרי גבול. ביטול השחיקה התקופתית אפשר פלישה של צמחייה שלא רק ששינתה באופן משמעותי את סביבת גדות הנהר אלא גם גרמה בעיות לתיירות, משום שמטיילים ברגל או שייטים ברפסודות מתקשים למצוא מקום נוח להקמת מחנה בשל הצמחייה העבותה. הפיקוח על עוצמת הזרם גם מנע את היכולת של מי הנהר לשאת סלעים שנפלו לנהר במפולות סלעים הנפוצות לאורך הקניונים, ועקב כך נוצרו אשדות המסכנים הן את השייטים והן את הדגים. לפני הקמת הסכר זרמו בקולורדו באביב יותר מ-2,500 מ"ק מים בשנייה, וזרם זה הצטמצם לכ-990 מ"ק מים בשנייה, למעט בשנים גשומות במיוחד.[39][40]
קניון גלן, אותו הציף אגם פאוול, היה בפועל יותר עמק צר שמדרונותיו תלולים מאשר קניון, ותואר כ"לבו הביולוגי של הקולורדו" בשל הצמחייה השופעת על גדות הנהר ובית הגידול על מדרגות הנהר הנמוכות המרובות. בקניון נמנו 79 מיני צמחים, 189 מיני עופות ו-34 מיני יונקים.[41] לדברי ניקולאי רמזי (Nikolai Ramsey) מקרן הגרנד קניון (Grand Canyon Trust) הפך הקולורדו במורד הסכר ל"אזור מוות לדגים המקומיים",[42] כדוגמת Gila cypha (באנגלית humpback chub), דג אנדמי לקולורדו שאוכלוסייתו התמעטה לאחר הקמת הסכר והמוגדר במצב שימור פגיע. טמפרטורת המים בנהר הקולורדו במורד הסכר קבועה במהלך כל השנה ועומדת על 8°C, בשל קיבול החום הגדולה של אגם פאוול. מי האגם הם במקור מי הפשרת שלגים. המים המוזרמים לאפיק הנהר דרך הסכר מגיעים מהשכבה התחתונה של מי האגם המבודדת מתנודות הטמפרטורה של פני האגם על ידי שכבת המים העבה שמעליה. לפני שהוקם הסכר נעה הטמפרטורה של הנהר בין 27°C בשיא הקיץ ל-0°C בחורף.[43] בנוסף להשפעה שיש לכך על הדגה שבנהר, טוען מייקל גיגלירי (Michael P. Ghiglieri), ביולוג ומדריך טיולים ותיק בנהר, כי רבים ממקרי הטביעה של שייטים בגרנד קניון נגרמו או הוחמרו בשל היפותרמיה או הלם היפותרמי שנגרמו בשל הקור העז של המים. גיגלירי ציין כי בעת שעוצמת הזרימה בנהר הייתה בשיאה, בזמן השיטפון של 1983, היה רק מקרה אחד של מוות מתאונת שיט בקניון, עובדה שמעמידה בסימן שאלה את הטענה שהסכר מגביר את בטיחות השטים בנהר בכך שהוא מווסת את עוצמת הזרימה בנהר. הטמפרטורה של המים ב-1983 הייתה גבוהה באופן משמעותי מהטמפרטורה הרגילה, משום שחלק נכבד מהמים שזרמו אז באפיק הגיעו מעודפי המים שנשפכו למברצי הסכר משכבת המים העליונה החמימה יותר, בניגוד לזרימה הרגילה של מים קרים מאוד המגיעה ממעמקי האגם.
ב-26 במרץ 1996 נפתחו צינורות מי השימוש[44] ושניים מצינורות מתקני הפליטה במלואם, תוך יצירת שיטפון שבשיאו הגיע לספיקה של 1,300 מ"ק לשנייה. פעולה זו לא נעשתה עקב שיטפון ולא נגרמה מכשל טכני, אלא הייתה חלק מניסיון מבוקר לסייע בשיקום המערכת האקולוגית הפגועה של הנהר באמצעות חיקוי של שיטפונות האביב ששטפו בעבר מדי שנה את הקניונים. הזרם שחק לגמרי כמה כיסי צמחייה פולשנית, נשא עמו גושי סלע ממפולות סלעים שהיוו סיכון לציבור השייטים, וייצר מחדש את שרטונות החול והחצץ לאורך הנהר, דבר שנראה תחילה כהצלחה אקולוגית מרשימה.[42][45]
אולם, בניגוד לתוצאות הראשוניות, במהלך השנים שלאחר מכן התברר כי הצמחייה הפולשנית לא נעקרה בזרם כפי שחשבו תחילה, אלא רק נקברה תחת הסחף, ובתוך שישה חודשים התאוששה כמעט לגמרי. שטח שרטונות החול גדל אמנם, אבל מרבית החומר ששימש לבנייתם נסחף דווקא מהחלקים השקועים מתחת למים של אותם שרטונות עצמם והושקע על גבי החלק הגלוי, ולא כפי שקיוו שהחומר קורצף מתחתית הנהר, וכתוצאה מכך הפכו השרטונות לבלתי יציבים.[46] לשכת הטיוב חזרה על הפעלת השיטפון היזום בשנים 2004, 2008 ו-2012.[47][48]
עם זאת, יש לא מעט הממשיכים להאמין שהסכר גדול מדי והשפעתו על האקולוגיה של הנהר חמורה מדי מכדי שלניסיונות השיקום יהיה ערך ממשי.[43]
אגם פאוול הוא אחד מהאתרים הפופולריים ביותר לספינות מגורים וסקי מים בארצות הברית. לאזור הנופש הלאומי קניון גלן (Glen Canyon National Recreation Area), המקיף את המאגר מגיעים מדי שנה יותר משני מיליון תיירים.
כ-300,000 מתיירים אלו שטים בספינה למונומנט הלאומי ריינבו ברידג' (Rainbow Bridge National Monument) ביוטה, קשת טבעית, שבעבר הייתה הגישה אליה קשה, אבל מאז הקמת הסכר קל להגיע אליה משום שאחת משלוחות המאגר מגיעה קרוב אליה.[49]
כאמור, אזור הנופש הלאומי קניון גלן מושך אליו תיירים רבים. פעילות הנופש באזור כוללות שיט, דיג, סקי מים, שיט באופנוע ים וטיולים רגליים. בכל מרינה קיים אתר קמפינג מסודר, אבל תיירים רבים בוחרים לשכור ספינת מגורים או להגיע עם ציוד קמפינג, למצוא פינה מבודדת במקום כלשהו באחד הקניונים ולהקים לעצמם מחנה זמני (אין הגבלות היכן מותר למבקרים ללון).
נכון ל-2013 מרבית המרינות אינן מצוידות בתחנות ניטור של מערכת זיהוי אוטומטי (AIS) המשדרות את מיקומי הספינות לאתרי ה-AIS לצורכי קהילת השייטים. חלק גדול מכלי השיט על האגם לא מצוידים במשדרי AIS, לכן מוזהרים השייטים לנקוט באמצעי זהירות בהקשר לבטיחות השיט.
משום שמרבית האגם מוקף במדרונות אבן חול תלולים, מוגבלת הגישה אליו למספר מרינות מאורגנות.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link){{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
