Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דייוויד רוס ברואר (באנגלית: David Ross Brower 1 ביולי 1912 – 5 בנובמבר 2000) היה סביבתן בולט ומייסד ארגוני איכות הסביבה רבים, כולל קרן מועדון סיירה (Sierra Club Foundation), מכון ג'ון מיור לחקר הסביבה (John Muir Institute for Environmental Studies), ידידי כדור הארץ (Friends of the Earth; 1969) הליגה של מצביעי השימור (League of Conservation Voters), מכון האי כדור הארץ (Earth Island Institute; 1982), מועצת השימור של צפון קסקייד (North Cascades Conservation Council), וכנסי עתיד כדור הארץ (Fate of the Earth Conferences). בין 1952 ל-1969 שימש כמנכ"ל הראשון של מועדון סיירה ובתקופה זו הוביל מערכות לעצירת הקמת סכרים בנהר הקולורדו ולהקמת תשעה פארקים לאומיים (בהם מערכת הפארקים רדווד) וחופים לאומיים. ברואר שירת בדירקטוריון של מועדון סיירה שלוש פעמים: בשנים 1953-1941, 1988-1983 ו-2000-1995. בצעירותו היה מטפס הרים בולט.
 | |
| לידה |
1 ביולי 1912 ברקלי, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
5 בנובמבר 2000 (בגיל 88) ברקלי, ארצות הברית |
| שם לידה |
David Ross Brower |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה | ברקלי |
| מקום מגורים | ארצות הברית |
| פעילות בולטת | פעילותו למען איכות הסביבה באמצעות ארגוני איכות הסביבה שהקים |
| השכלה |
תיכון ברקלי |
| מקצוע | פעיל איכות הסביבה ומטפס הרים |
| תפקיד | מנכ"ל מועדון סיירה |
| בת זוג | אן הוס ברואר |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
דייוויד ברואר נולד ב-1 ביולי 1912 בעיירה ברקלי שבקליפורניה. הוא היה הילד השלישי מתוך ארבעת ילדיהם של מרי ברלו (Mary Barlow) ורוס ברואר (Ross J. Brower). מילדותו טיפחו הוריו את האהבה לטבע באמצעות סיורים בסביבה ומסעות מחנאות בהרי סיירה נבדה הקרובים. האב היה תחילה מורה לשרטוט טכני באוניברסיטת קליפורניה, ולאחר שפוטר הועסק בפיקוח על דירות מושכרות וכאיש תחזוקה. על מנת לשבור את השעמום בעבודה החדשה נהג האב להסיע את משפחתו בסוף השבוע ללינה בשטחי היערות, כשדייוויד היה בן חמש.
כשברואר היה בן שמונה איבדה אמו את ראייתה עקב סיבוך לאחר לידת בנה הרביעי. ברואר הפך לעיניים של אמו, כשנהג לקחת אותה לטיולים, תחילה בברקלי, ואחר-כך הם העזו יותר והחלו לטפס גם על ההרים בסביבה, כשברואר מתאר לאמו את יפי הנוף הנגלה, ותוך כדי כך הפך לחובב טבע נלהב. ברואר מייחס את אהבתו לטבע גם לתאונה שבה איבד את שיניו הקדמיות, ועקב כך לעגו לו חבריו לכיתה. בתגובה החל להתבודד ומצא נחמה ושלווה בשיטוט בחיק הטבע.
בגיל 16 החל ברואר את לימודיו באוניברסיטת קליפורניה בברקלי במטרה ללמוד אנטומולוגיה. עקב קשיים כלכליים נשר מהלימודים אחרי שנה אחת בלבד והחל לעבוד בדוכן בפארק הלאומי יוסמיטי. בזמן שהותו במקום טיפח את כישוריו כמטפס הרים חובב. ביוסמיטי פגש לראשונה בצלם אנסל אדמס, שעתיד היה לעודד את ברואר להצטרף למועדון סיירה. ב-1930 הוא נשכר כלבלר במחנה הנוער "אקו לייק קמפ" (Echo Lake Camp), אחד משלושת מחנות הקיץ השוכנים בהרים, המתופעלים על ידי עיריית ברקלי הסמוכה.[1] ברואר ניצל את שהותו במקום למסעות ולשיפור יכולתו בטיפוס הרים, בייחוד בעונה שבה המחנה היה סגור. אחד האורחים במחנה העביר לו גיליון של הביטאון של מועדון סיירה, וברואר החל לקרוא את הביטאון בשקיקה, והוא שימש לו השראה למסעות בהרים.
ב-1933 בילה ברואר שבעה שבועות בהרי סיירה נבדה יחד עם ג'ורג' רוקווד (George Rockwood). במסע זה פגש ברואר בהרווי ווג (Hervey Voge) ששכנע אותו להצטרף למועדון סיירה. ב-18 במאי 1934 הוא החל במסע טיפוס הרים בן עשרה שבועות יחד עם ווג בהרי הסיירה הגבוהים במטרה לחפש נתיבים לטיפוס ולקבוע שיאי טיפוס הרים עבור המועדון. במסע זה הם טיפסו על 63 פסגות, בהן 32 שהייתה זו הפעם הראשונה. ב-1935 נכשלה הקבוצה של מועדון סיירה, שברואר נמנה עם חבריה, בניסיון לטפס על הר ודינגטון (Mount Waddington) המרוחק והקפוא בקולומביה הבריטית שבקנדה. בעקבות הכישלון צבר ברואר ניסיון בטיפוס חורפי כשהיה הראשון לטפס על כמה פסגות בסיירה נבדה בתקופת החורף. באותה שנה הוא נשכר כמנהל הפרסום של הפארק הלאומי יוסמיטי, שם עתיד היה לעבוד במשך שש השנים הבאות, תפקיד שגרם לו להפוך לחסיד נלהב של ההגנה על הטבע.[2]
בין 9 ל-12 באוקטובר השלימה משלחת מטפסי הרים מטעם מועדון סיירה שברואר נמנה עם חבריה את הטיפוס הראשון המוצלח על שיפרוק (Shiprock – "סלע הספינה"), הר בדד שהוא פקק געשי המתנשא לגובה של 2,188 מטרים מעל פני הים, מתוכם 420 מטרים מעל פני הסביבה. ההר הוא שריד מצינור ההזנה של הר געש שקירותיו זקופים כמעט לחלוטין, השוכן בתחום שמורת הנאוואחו בצפון מערב ניו מקסיקו. בטיפוס זה נעשה, לראשונה בארצות הברית, שימוש בלוֹלַבי עִגּוּן (expansion bolts)[3] לשם הגנה.
שנים עשר ניסיונות קודמים לטפס על שיפרוק נכשלו, והוא הוכתר בשם "בעיית הטיפוס האמריקנית הגדולה האחרונה". ההצלחה של החבורה תוארה כ"מאמץ יוצא דופן" על ידי "קרוב לוודאי הקבוצה היחידה ביבשת שהייתה מסוגלת לבצע את הטיפוס".[4]
לזכותו של ברואר רשומים 72 טיפוסי פסגות ראשונים באזור יוסמיטי ובמקומות נוספים במערב ארצות הברית.[2]
ב-1941 נבחר ברואר לדירקטוריון של מועדון סיירה. במקביל החל לעבוד כעורך בהוצאה לאור של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי. במקום זה פגש באן הוס, אשתו לעתיד (Anne Hus Brower; 2001-1913), שעבדה אף היא כעורכת.
ב-1942 ערך ברואר את "מדריך לסקי טיפוס הרים" וגם תרם מניסיונו. המדריך, שהודפס במשותף על ידי אוניברסיטת קליפורניה ו-Cambridge University Press נועד כחומר הדרכה באימון לוחמי הרים של בנות הברית במלחמת העולם השנייה. הספר הודפס אחר-כך שוב בשלוש מהדורות משופרות.
ברואר שירת בדרגת לוטננט בדיוויזיה ההררית העשירית, כשהוא מאמן חיילים בלחימה בהרים ובסקי למרחקים במדינות ורמונט ווושינגטון. במקביל היה בקשר מכתבים עם אן הוס, וכך גם שלח לה הצעת נישואים. ב-1 במאי 1943 קיבל חופשה מהצבא על מנת להינשא לה. השניים עתידים היו להקים את ביתם על פסגת גריזלי (Grizzly Peak) הסמוכה לברקלי. הם חיו בבית זה כל חייהם, ושם גם נולדו לזוג ארבעה ילדים. הידוע שבהם הוא קנת ברואר (Kenneth Brower), שהתפרסם כמחבר ספרי עיון, בהם "ספינת החלל והקאנו" (The Starship and the Canoe) על פרימן דייסון ובנו, היסטוריון המדע ג'ורג' דייסון.
ברואר נשלח עם הדיוויזיה ההררית העשירית לחזית איטליה והשתתף בקרבות האחרונים שם באביב 1945, טרם כניעת הגרמנים ב-2 במאי. על תפקודו במהלך הקרבות שהתנהלו באזור ההררי שלחופי אגם גארדה הוענק לו העיטור הצבאי כוכב הארד.[5] ברואר כתב אחר-כך תיאור של קרבות אלה במאמר "מרדף בהרי האלפים" (Pursuit in the Alps) שהתפרסם בביטאון מועדון סיירה ב-1946,[6] ופעילותו במסגרת הדיוויזיה ההררית העשירית באיטליה מתועדת בסרט הדוקומנטרי "אש על ההר" (Fire on the Mountain) מ-1996. הוא שירת כמייג'ור במילואים שנים רבות אחרי שהמלחמה הסתיימה.[7]
לאחר המלחמה חזר ברואר לעבודתו בהוצאה לאור של אוניברסיטת קליפורניה, וב-1946 החל לערוך את Sierra Club Bulletin, ביטאון מועדון סיירה. בין 1947 ל-1954 היה אחראי על המסעות השנתיים הממושכים בהרי הסיירה המכונים "מסעות גבוהים" (High Trips).[7] ב-1952 מונה למנכ"ל (executive director) הראשון של מועדון סיירה. והוא שירת בתפקיד זה במשך 17 שנים. אף שמספר החברים במועדון צמח מ-2,000 בעת שהתמנה ל-77,000 בעת שפרש, חלוקות הדעות על תפקודו בתקופה זו.[2]
כבר בתחילת דרכו כמנכ"ל מועדון סיירה הצטרף ברואר למאבק נגד ההצעה של לשכת הטיוב של ארצות הברית (USBR) להקים במסגרת מיזם אגירת מי נהר הקולורדו זוג סכרים בפארק אקו (Echo Park) בשטח המונומנט הלאומי דינוזאור. שנים רבות קודם כשל מועדון סיירה, אז בהנהגת ג'ון מיור, בניסיון למנוע את הקמת סכר אושונסי מזרחית לסן פרנסיסקו, שהציף את עמק הץ' הצ'י בתחומי הפארק הלאומי יוסמיטי. תוך ניצול הרקע שלו כעורך בהוצאת ספרים הוציא ברואר לאור בזריזות את הספר "זהו דינוזאור" (This is Dinosaur) אותו ערך וולאס סטגנר (Wallace Earle Stegner; 1993-1909) בלוויית תמונות שצילמו מרטין ליטון (Martin Litton) ופיליפ הייד (Philip Hyde) בהוצאת אלפרד קנופף (כיום חלק מהוצאת הספרים רנדום האוס), ובו פרקים שנכתבו על ידי ברואר, קנופף ואחרים ותמונות מהאתר. הספר נשלח לכל אחד מחברי הקונגרס בתוספת איור של עמק הץ' הצ'י המוריק לפני הקמת הסכר ותמונות עדכניות מחופו הבוצי המכוער.
תוך שימוש בטענה "בניית סכר לא רק תהרוס אזור פרא ייחודי, אלא גם תקבע תקדים רע לניצול משאבים בפארקים ובמונומנטים הלאומיים של אמריקה"[8] הצליחה שדולת תומכי שימור הסביבה לשכנע את חברי הקונגרס להתנגד למיזם פארק אקו. ב-1955 הסכימה ה-USBR שלא לבנות את שני הסכרים בפארק אקו והאתר הושמט מחוק מיזם אגירת מי נהר הקולורדו כפי שאושר ב-1956. ההחלטה התקבלה כניצחון גדול לתנועה לאיכות הסביבה האמריקנית, כשמועדון סיירה בהנהגת ברואר קיבל את מרבית הקרדיט להצלחה זו. ניצחונו של מועדון סיירה במאבק נגד סכר פארק אקו גרם להכפלת מספר החברים במועדון.[9]
עם זאת, לשכת הטיוב הסכימה לוותר על צמד הסכרים הללו בתנאי שלא תהיה התנגדות לסכרים אחרים שתוכננו במסגרת מיזם אגירת מי הקולורדו, בנקיק פליימינג (Flaming Gorge Dam) ובקניון גלן. בפועל תמכו ברואר ומועדון סיירה בהרחבת הסכר בקניון גלן על מנת להוסיף למאגר שמאחורי הסכר (אגם פאוול) את המים שהיו אמורים להיות מאחורי הסכר בפארק אקו. הדבר היחיד ממנו חששו שוחרי איכות הסביבה לגבי סכר קניון גלן היה שגובה פני המים במאגר המתוכנן אמור היה להציף את המונומנט הלאומי ריינבו ברידג'.
ברואר, שלא טייל בקניון גלן קודם להסכם הפשרה, התחרט אחרי שביקר במקום כשעבודות הקמת הסכר כבר עמדו להסתיים ותיאר זאת "כשגיאה הגרועה ביותר של הקריירה שלי" ו"החטא הגדול ביותר שביצעתי". ב-1963, כשבניית סכר קניון גלן כבר הייתה בעיצומה, הדפיס מועדון סיירה ספר על קניון גלן, "המקום שאיש לא הכיר" (The Place No One Knew), שבו קונן על אובדן הנקיק הנופי לפני שלרוב הציבור האמריקני היה סיכוי לבקרו, או אפילו לדעת על קיומו.
ההדים מפרשת פארק אקו הפכו את מועדון סיירה לארגון שימור סביבה לאומי, ותומכי שימור הסביבה החלו ליטול יוזמה במאבקים בתוכניות פיתוח של אזורי הבר. החל מ-1949 ארגן המועדון יחד עם חברת אזורי הטבע הבראשיתי (The Wilderness Society) כנסים דו-שנתיים בשם "כנס אזורי הטבע הבראשיתי" (Wilderness Conference) שהיו כוח מניע חשוב במסע התעמולה, בהנהגת ברואר, שהוביל לחקיקת חוק אזורי הטבע הבראשיתי (Wilderness Act) ב-1964.
ב-1960 יזם ברואר הוצאה לאור של סדרת ספרים בפורמט גדול שכותרתה "זו היא האדמה האמריקנית" (This Is the American Earth), וב-1962 סדרה נוספת שכותרתה "שימור העולם הוא באזורי הבר" (In Wildness Is the Preservation of the World) עם תמונות צבע מרהיבות מעשה ידיו של אליוט פורטר (Eliot Furness Porter; 1990-1901). ספרי מתנה מהודרים אלו, שהודפסו באמצעות חטיבת ספרי מועדון סיירה, הביאו לידיעת ציבור נרחב את פועלו של מועדון סיירה. בארבע השנים הראשונות נמכרו כ-50,000 עותקים מספרים אלו והיקף המכירות עלה על 10 מיליון דולר. ברואר החל להדפיס מדי שנה שני כותרים חדשים בפורמט של ספרי מתנה, אבל לא כולם זכו להצלחה של "שימור העולם". אף שהספרים היו הצלחה בכך שהביאו את מועדון סיירה ואת נושא שימור אזורי הבר לידיעת הציבור האמריקני, הם גרמו הפסד כספי לארגון, כ-60,000 דולר מדי שנה לאחר 1964. הניהול הכספי של הארגון הפך להיות נושא למחלוקת בין הדירקטוריון של הארגון לבין ברואר.[10]
מסע הצלב המפורסם ביותר של מועדון סיירה בשנות ה-60 היה במאמץ לעצור את התוכנית של לשכת הטיוב לבנות שני סכרים שהיו אמורים להציף חלקים מהגרנד קניון במסגרת מיזם המכונה Pacific Southwest Water Plan (תוכנית המים של דרום מערב הפסיפיק).
ב-1964 ארגן ברואר מסע סירות במורד נהר הקולורדו שבו השתתפו הצלמים מרטין ליטון ופיליפ הייד והסופר פרנסואה ליידה (Francois Leydet). בעקבות המסע יצא לאור הספר "הזמן והנהר זורמים" (Time and The River Flowing) שחיזק את ההתנגדות הציבורית לסכרים המוצעים.
ב-1966 פרסם המועדון מודעה על פני עמוד שלם בעיתונים הניו יורק טיימס ווושינגטון פוסט, בכותרת "הפעם הם רוצים להציף את הגרנד קניון". בתגובה להצהרה של פלויד דומיני, מנהל לשכת הטיוב, שמהאגם שייווצר יטיבו התיירים לצפות בקירות הקניון, שאל ברואר בציניות "האם אנו צריכים להציף את הקפלה הסיסטינית על מנת שהתיירים יתקרבו לתקרה?". המודעות יצרו גל של מכתבי מחאה לקונגרס, והמריצו את מס ההכנסה האמריקני, ה-IRS, להודיע על השעיית ההגדרה של מועדון סיירה כמוסד ללא כוונת רווח שהתרומות לו פטורות ממס (במינוח של מס ההכנסה האמריקני ארגון מסוג (c)(3)501[11]) עד תום החקירה בעניינו. דירקטוריון הארגון נקט אמצעי זהירות מקדים כנגד צעד כזה כשהקים ב-1960 את "קרן מועדון סיירה" (Sierra Club Foundation) כארגון מסוג (c)(3), לשם קבלת מענקים ותרומות לפעילות חינוך ופעולות שאינן קשורות בשדלנות. למרות זאת, הייתה ירידה בתרומות למועדון, שהחמירו את הגרעון התפעולי השנתי. החברות בארגון, לעומת זאת, טיפסה בחדות בתגובה לחקירה על תוקף הגדרת המיסוי של המועדון על ידי ה-IRS, מ-30,000 ב-1965 ל-57,000 ב-1967 ו-75,000 ב-1969.[12]
ההתנגדות הציבורית למיזם עצרה את התוכנית לבנות סכרים בגרנד קניון. אבל בראייה לאחור הייתה זו דווקא דוגמה לקוצר ראות. המטרה העיקרית של סכרים אלו הייתה הפקת חשמל, ומכיוון שהתוכנית נפלה היה צריך למצוא מקור אחר לחשמל. ההחלטה נפלה על הקמת תחנת כוח פחמית בשמורת הנאוואחו בסמוך לעיירה פייג' (Navajo Generating Station). הפעילות הציבורית הנוכחית של מועדון סיירה היא נגד השימוש בפחם משום היותו מזהם ובגלל פליטת גזי החממה. באופן אירוני, דווקא פעילות הארגון בשנות ה-60 הגבירה במקרה זה את השימוש בפחם.
למרות הצלחת המועדון בעצירת התוכניות לסכור את הגרנד קניון, והמעבר ממעמד של ארגון במעמד 501(c)(3) למעמד 501(c)(4), שמשמעו שתרומות שניתנות למועדון אינן פטורות ממס, גברה המתיחות בין הדירקטוריון לבין ברואר על דרך טיפולו בכספי המועדון. הגירעון השנתי של המועדון צמח מ-100,000 דולר ב-1967 ו-1968 לכ-200,000 דולר ב-1969. עימות נוסף התרחש בנוגע למדיניות של המועדון כלפי תחנת הכוח הגרעינית שחברת החשמל והגז הפסיפית (Pacific Gas and Electric בראשי תיבות PG&E) תכננה לבנות בקניון דיאבלו, בסמוך לעיר סן לואיס אוביספו בקליפורניה. על אף שהמועדון שיחק תפקיד ראשי בעצירת התוכנית של PG&E לבניית תחנת כוח גרעינית בבודגה ביי (Bodega Bay) בתחילת שנות ה-60, במקרה ההוא ההתנגדות לתחנה נבעה מהשפעתה על הסביבה ומסכנת רעידות אדמה בשל הקרבה להעתק סן אנדראס, ולא מהתנגדות לשימוש באנרגיה גרעינית. בתגובה להעתקת תחנת הכוח מהאתר בחולות ניפומו (Nipomo Dunes), שבו הייתה פגיעה בסביבה, לקניון דיאבלו, הצביע הדירקטוריון לתמוך בתוכנית של PG&E להקמת התחנה באתר זה. משאל בין חברי המועדון ב-1967 תמך בהחלטת הדירקטוריון, אבל ברואר הגיע למסקנה שתחנת כוח גרעינית בכל מקום שהוא היא שגיאה, והוא ביטא בעל פה את התנגדותו לתחנת הכוח בניגוד לעמדה הרשמית של המועדון. הקיטוב שחל בין הסיעות של חברי המועדון התומכות והמתנגדות לברואר הגיע לידי ביטוי בבחירות השנתיות לדירקטוריון. תומכי ברואר השיגו רוב בבחירות של 1968, אבל בבחירות של אפריל 1969 השתייכו כל חמשת חברי הדירקטוריון החדשים לסיעה שהתנגדה לברואר. אנסל אדמס והנשיא ריצ'רד לאונרד, שניים מידידיו הקרובים ביותר בדירקטוריון, הובילו את ההתנגדות לברואר, כשהם מאשימים אותו בפזיזות בטיפול בכספי המועדון ובאי-ציות להחלטות הדירקטוריון, וקראו לפיטוריו כמנהל כללי. הדירקטוריון הצביע עשרה כנגד חמישה לקבל את התפטרותו של ברואר.
שנים אחר-כך התפייס ברואר עם המועדון ונבחר כחבר דירקטוריון לתקופה שבין 1983 ל-1988 ושוב בין 1995 ל-2000. בסוף ימיו היה ברואר מוטרד מאוד מנושאי התפוצצות האוכלוסין וההגירה, נושאים שבהם היה חלוק על שאר חברי הדירקטוריון, ועל רקע זה התפטר מהדירקטוריון, כמה חודשים לפני מותו. "התפוצצות האוכלוסין היא ככל הנראה הבעיה הגדולה ביותר הניצבת בפנינו", כך אמר, "וההגירה היא חלק מבעיה זו. חייבים למצוא לה פתרון".[13]
מיד לאחר שהתפטר מתפקידו כמנכ"ל מועדון סיירה ב-1969 יסד ברואר את הארגון ידידי כדור הארץ (Friends of the Earth) בראשי תיבות FOE. הקמת הארגון התרחשה בזמן הנכון, בעקבות התגברות המודעות הכללית לבעיות הסביבה שבאה בעקבות יום כדור הארץ הראשון ב-1970. הארגון גם זכה לפרסום נרחב בעקבות סדרה של מאמרים מפרי עטו של הסופר ג'ון מקפי (John McPhee) בניו יורקר, שקובצו אחר-כך לספר שכותרתו "מפגשים עם ארכי דרואיד" (Encounters with the Archdruid), שבהם גלל מקפי את סיפור סדרת העימותים בין ברואר לגאולוג ומהנדס המכרות פלויד דומיני (Floyd Dominy; 2010-1909) שהיה המנהל של לשכת הטיוב. ברואר נהנה מאוד מהכינוי ארכי דרואיד שהודבק לו, ואחר-כך הוא השתמש בו בכתובת הדואר האלקטרוני שלו.
המטה של ארגון ידידי כדור הארץ הוקם בסן פרנסיסקו, והארגון פתח משרד בבירה וושינגטון. תוך זמן קצר יסד ברואר שני ארגונים חדשים שהתבססו על הצוות של FOE בוושינגטון. ב-1970 הוקמה הליגה של מצביעי השימור (League of Conservation Voters), וב-1971 הוא הקים את מרכז מדיניות הסביבה (Environmental Policy Center). הקשרים הבינלאומיים של ברואר הובילו להקמת הארגון הבינלאומי של ידידי כדור הארץ (FOE International), פדרציה רופפת של ארגונים דומים ב-44 ארצות.[14] ברואר גם החל בתוכנית להוצאה לאור של פרסומים, שבתחילה נחלה הצלחה עם "המדריך לסביבתנות" (The Environmental Handbook), בעקבות הצלחת יום כדור הארץ, אבל אז היא החלה להפסיד כסף.
אף שהרקע של ברואר בתנועה לאיכות הסביבה היה בתחום שימור אזור הטבע הבראשיתיים, הוא הוביל את FOE לעסוק בסוגיות רבות שהועלו על ידי פעילי איכות הסביבה החדשים. הארגון נאבק נגד צינור הנפט של אלסקה, נגד מטוס נוסעים על קולי (כדוגמת הקונקורד), נגד אנרגיה גרעינית ונגד השימוש באייג'נט אורנג', חומר משיר עלים, שבו נעשה שימוש במסגרת מלחמת וייטנאם. לאחר שרונלד רייגן נבחר לנשיא ארצות הברית ב-1980, הוביל ה-FOE את ההתנגדות למדיניותו של מזכיר הפנים ג'יימס ואט (James G. Watt) למכור ולהחכיר אדמות ציבוריות במערב ארצות הברית ולפתח את האדמות הסמכות לפארקים הלאומיים. ברואר פרש מתפקיד מנהל ה-FOE ביום השנה העשירי להקמת הארגון ב-1979, אבל המשיך לשרת כיושב ראש הדירקטוריון. גם ב-FOE, בדומה למה שהתרחש במועדון סיירה, נוצרו מתחים בין ברואר למרבית חברי הדירקטוריון, בין השאר בגלל החוב הכספי התופח של ה-FOE. כשניצב בפני הצורך לפטר עובדים ב-1984 עקף ברואר את הדירקטוריון ופנה ישירות לחברי הארגון למגבית חירום. הוא סולק מהדירקטוריון בשל חוסר ציות לסמכויות, אבל משרתו הושבה לו לאחר שאיים בתביעה משפטית. ב-1985 הצביע הדירקטוריון לסגור את המשרד בסן פרנסיסקו ולעבור לוושינגטון. במשאל שנערך בין חברי הארגון תמכו מרביתם בצעד זה. ב-1986 התפטר ברואר על מנת לעבוד באמצעות מכון האי כדור הארץ שייסד.
ברואר הקים את מכון האי כדור הארץ ב-1982. לאחר שארגון ידידי כדור הארץ העתיקו את המטה לבירה וושינגטון ב-1986 פיתח ברואר את המכון כחממה במבנה ארגוני מבוזר לפרויקטים חדשניים באקולוגיה ובצדק חברתי. אף שהיה יושב ראש הדירקטוריון הקפיד להישאר ברקע בזמן שהמנכ"לים המשותפים דייוויד פיליפס (David Philips) וג'ון נוקס (John Knox) ניהלו את הארגון. פעילים שיזמו מיזם חדש במסגרת המכון נדרשו לגייס את המימון עבורו בעצמם, ולעיתים קרובות התנתק המיזם מהמכון ברגע שעמד על הרגליים. ארגונים שנוצרו תחת מטריית החסות של המכון כוללים את "רשת הפעולה של יער הגשם" (Rainforest Action Network), מיזם הסביבה על אמריקה המרכזית (Environmental Project on Central America) ורבים אחרים. חופשי מדאגות ניהול ומחלוקות על תקציבים, יכול ברואר להמשיך לטייל, להרצות, ולעבוד על רבים מהנושאים שהעסיקו אותו שנים רבות. בנוסף לחזרתו לדירקטוריון מועדון סיירה למשך שתי תקופות נפרדות, הוא גם שירת בדירקטוריון של ארגן הסביבה האמריקני "מועצת היער הטבעי" (Native Forest Council) מ-1988 עד מותו בשנת 2000. ברואר תמך במועמדותו של ראלף ניידר בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000.[15] הוא השתתף בכינוס מפלגת הירוקים בדנוור ביוני 2000, והצביע עבור ניידר יום לפני שנפטר.[16]
ברואר מת בביתו שבברקלי בקליפורניה ב-5 בנובמבר 2000. הוא היה בן 88 במותו.[17]
דייוויד ברואר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
דייוויד ברואר, באתר AllMovie (באנגלית)
דייוויד ברואר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
