Loading AI tools
השליט האחרון של רומניה הקומוניסטית (1918–1989) מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נִיקוֹלַאֶה צַ'אוּשֶׁסְקוּ (ברומנית: ⓘⒾ; אלפבית פונטי בינלאומי: (nikoˈla.e t͡ʃe̯a.uˈʃesku) ; 23 בינואר[1] 1918 – 25 בדצמבר 1989) היה פוליטיקאי קומוניסטי רומני, והשליט השני והאחרון של רומניה הקומוניסטית. הוא עלה לשלטון לאחר מותו של גאורגה גאורגיו-דז' ב-1965 וכיהן כמזכיר המפלגה הקומוניסטית הרומנית ובהמשך גם כנשיא רומניה עד פרוץ המהפכה הרומנית בדצמבר 1989, שבסופה הוצא להורג יחד עם רעייתו, אלנה צ'אושסקו. הוא היה חבר האקדמיה הרומנית ונשיא הכבוד שלה מ-1985, תארים שנשללו ממנו לאחר מותו, כמו תוארי כבוד ועיטורים זרים אחרים, שהורעפו עליו בחייו.
 | |||||
| ניקולאה צ'אושסקו | |||||
| לידה |
23 בינואר 1918 סקורניצ'שט (אנ'), ממלכת רומניה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| הוצאה להורג |
25 בדצמבר 1989 (בגיל 71) טרגובישטה, רומניה | ||||
| מדינה |
 הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות גנצ'אה Ghencea, בוקרשט, רומניה | ||||
| מפלגה | המפלגה הקומוניסטית הרומנית | ||||
| בן או בת זוג |
אלנה צ'אושסקו  | ||||
|
www | |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
צ'אושסקו המשיך במדיניות הלאומית שהונהגה בשלהי שלטונו של גאורגיו-דז': הפגנת עצמאות מוגבלת ביחסי החוץ של רומניה ביחד עם הקפדה על משטר קומוניסטי נוקשה כלפי פנים. הוא ביקר בחריפות פעולות מסוימות של השלטון תחת המנהיג שקדם לו, והביא לטיהור חלק מהמורשעים במשפטי ראווה מבוימים. צ'אושסקו הכניס את רומניה לבולמוס של תיעוש ובנייה, הקמת פרויקטים גדולים וחתירה לכלכלה שאפתנית. הוא הצליח לפרוע את חובות החוץ של רומניה כחצי שנה לפני נפילתו, אך הפגיעה הקשה ברמת חיי התושבים ברומניה בדרך להשגת מטרה זו השניאה אותו על רבים בעם. פולחן האישיות סביב דמותו והנפוטיזם ברומניה בתקופתו הגיעו לשיאם: בעוד שהוא נבחר לכהן לכל ימי חייו, הייתה רעייתו האישיות השנייה בהיררכיה השלטונית, ואחד מבניהם הוכן לרשת את השלטון.
צ'אושסקו נולד למשפחת איכרים בכפר סקורניצ'שט (Scornicești), במחוז אולט שבחבל מונטניה. הוא נולד ב-23 בינואר 1918, אך נרשם ברשומות רק לאחר שלושה ימים, ב-26 בינואר. שמו – ניקולאה, ניתן לו על ידי סנדקו, ניקולאה אלכסנדרו. אביו, אנדרוצה, היה בן למשפחת רועי צאן שכיהן זמן מה כראש הכפר. אימו, אלכסנדרינה, הייתה בתו של קצין ששירת בצבאו של טודור ולדימירסקו. הוריו ידעו קרוא וכתוב, דבר לא טריוויאלי באותה תקופה, כשמחצית מתושבי רומניה היו אנאלפביתים. למשפחה היו שלושה הקטרים של אדמה חקלאית ועדר כבשים, והאב עבד לעיתים גם כחייט. לניקולאה היו חמישה אחים (האח השישי, קונסטנטין, מת בגיל חמש) ושלוש אחיות. המשפחה חיה בבית בן שני חדרים, כשהמזון הבסיסי היה ממליגה (דייסת קמח תירס). כמו יתר ילדי הכפר למד ניקולאה ארבע כיתות בבית הספר בכפר, בו לימד המורה בני גילים שונים באותו חדר. לא היו לו ספרי לימוד, והוא היה הולך יחף לבית הספר גם בשלג, כשאר ילדי הכפר. הוא יצר לעצמו את הנעליים הראשונות מקליפות עצים. ניקולאה היה בין התלמידים הטובים בכיתתו, בעל זיכרון טוב וסקרן[2]. אחותו הבכורה, ניקולינה, ילידת 1914, הייתה הראשונה שעזבה את הבית ועברה לבוקרשט הבירה בחיפוש אחר עבודה. ניקולאה עבד ברעיית כבשים ובגיל 11, בתום לימודיו בבית הספר היסודי, נשלח להתמחות כשוליה אצל הסנדלר אלכסנדרו סנדולסקו בעיר הבירה, חבר המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שהחל לקרב אותו לרעיונותיה. ניקולאה התגורר בבוקרשט אצל אחותו, ניקולינה[3].
ב-1932 כבר הצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית הרומנית (הלא-חוקית באותה תקופה), וב-1933 נעצר לראשונה באשמת הסתה לשביתה. במהלך 1934 נעצר שלוש פעמים בעוון גיוס חתימות למען שחרור חברי מפלגה עצורים, והפצת כרוזים מחתרתיים. צ'אושסקו היה נמוך קומה, מגמגם, וכשהתקשה בדיבור נטתה רגלו הימנית לרעוד – השוטרים ריחמו עליו והוא שוחרר לאחר מעצר קצר. הוא נדד בין הערים בוקרשט, קראיובה, קמפולונג ורמניקו ולצ'אה תוך ביצוע המשימות שהוטלו עליו. לאחר מעצרים קצרים אלה גברה פעילותו במחתרת.
בדצמבר 1935, בטרם מלאו לו 18, מונה צ'אושסקו לראש ארגון הנוער הקומוניסטי באזור פרחובה. הוא נעצר שוב באמצע ינואר 1936 בביתו של יון אולטאנו, פעיל קומוניסטי מקומי, שהיה מודיע של משטרת הביטחון (הסיגורנצה) ונידון בבית דין צבאי לשנתיים מאסר על סעיף האשמה העיקרי, ולמחצית שנת מאסר נוספת על התחצפות לשופטים. ב-30 בדצמבר 1933 הוכרז מצב חירום צבאי במדינה בגלל שביתות כלל-ארציות; ההכרזה חודשה מדי שישה חודשים והקומוניסטים נשפטו בפני בתי דין צבאיים[4]. הכליאה בוצעה בבית הסוהר דופטאנה. בתקופת כליאתו בכלא דופטאנה חלה מאוד חברו לתא של צ'אושסקו וחבריו במפלגה הקומוניסטית הקצו לו חלק ממנת האוכל שלהם, כדי לעזור לו להבריא; יום אחד נראה צ'אושסקו אוכל מהתוספות המיועדות לחברו החולה ועל כך נענש על ידי חבריו במלקות[5]. עד גיל 26 הספיק צ'אושסקו להיות כלוא בסך הכל כשבע שנים.
ב-1939 הוא פגש את אלנה פטרסקו, קומוניסטית ותיקה שהשפיעה עליו רבות. בשנת 1940 נעצר מחדש ונכלא, וב-1943 הועבר למחנה הריכוז טרגו ז'יו, שם נכלא גם גאורגה גאורגיו-דז' (לימים מנהיג רומניה), שהיה איתו באותו תא. צ'אושסקו גונה במפלגה וקיבל נזיפה בעקבות חוסר זהירותו במפגשיו עם אהובתו, אלנה.
ב-23 בדצמבר 1947 נישאו בני הזוג צ'אושסקו. אלנה הייתה אז בחודש השביעי להריונה[6]. לזוג צ'אושסקו נולדו שלושה ילדים: ולנטין (1948), זויה (1949) וניקו (1951). בשנת 1952, לאחר שסיעת בית הסוהר גברה על הסיעה המוסקבאית במפלגה הקומוניסטית הרומנית ואנה פאוקר הודחה מתפקידיה, נכנס צ'אושסקו לוועד המרכזי של "מפלגת הפועלים הרומנית", השם הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית באותה עת. בשנת 1954 התמנה לחבר מלא בלשכה הפוליטית (המקבילה לפוליטבירו בברית המועצות) ובהדרגה הוכר מעמדו כמספר שתיים בשלטון הקומוניסטי.
לאחר מלחמת העולם השנייה מונה צ'אושסקו למזכיר איחוד הנוער הקומוניסטי. בשנת 1946, טרם עליית הקומוניסטים לשלטון, יועד צ'אושסקו לתחום החקלאות והיה למדריך של המפלגה בקונסטנצה (כסגנו של גאורגה סטויקה) ולאחר מכן באולטניה. בגיל 29 הצליח להיבחר לפרלמנט של ממלכת רומניה בבחירות הכלליות שנערכו ב-19 בנובמבר 1946 כנציג מחוז אולט[7]. הוא מונה כאחראי על המגזר החקלאי במרכז.
בסוף 1947 כפתה המפלגה הקומוניסטית הרומנית על מיכאי הראשון, מלך רומניה לעזוב את כס המלוכה ואת הארץ. המדינה הוכרזה רפובליקה, ונתקבלה חוקה חדשה. ב-28 במרץ 1948 נבחר צ'אושסקו כחבר האספה הלאומית הגדולה של רומניה, הגוף המחוקק החדש של הרפובליקה העממית הרומנית, והוסיף להיבחר לגוף זה שוב ושוב עד סוף חייו. במאי 1948 מונה למזכיר משרד החקלאות, ובמרץ 1949 קודם לתפקיד סגן השר במשרד זה.
ממאי 1950 ועד אוקטובר 1955 היה חבר נשיאות האספה הלאומית הגדולה והוצב בראש הוועדה למדיניות חוץ[8].
ב-1950 מונה לסגן השר האחראי על הכוחות המזוינים[9]. במרץ 1950, ב"צו כללי מספר 12 של המשרד להגנה לאומית" הועלה לדרגת מיור גנרל; בהמשך קודם לדרגת גנרל-לויטננט ונהיה סגן ראשון לשר ההגנה. שמונה חודשים למד צ'אושסקו באקדמיה הצבאית הרומנית, ובנוסף – קיבל פעמיים בשבוע הדרכה בגאוגרפיה ובטופוגרפיה צבאית. בכל אחת מהשנים 1951 ו-1952 השתלם במשך חודשיים רצופים גם באקדמיה הצבאית הסובייטית על שם מיכאיל פרונזה במוסקבה.
ב-19 באפריל 1954 נבחר ללשכה הפוליטית (פוליטביורו) של המפלגה הקומוניסטית בתפקיד מזכיר הוועד המרכזי שלה, מינוי שמיקם אותו בין חברי צמרת המפלגה.
ב-5 בנובמבר 1957, בעודו מכהן כמזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שותף במשלחת שטסה למוסקבה – והמטוס נפגע בנחיתתו שם; שר החוץ הרומני ושלושה חברי צוות המטוס נהרגו, אחרים נפצעו – אך צ'אושסקו יצא רק בחבלות ושריטות קלות[10].
בדצמבר 1957 הוביל צ'אושסקו, אז גנרל וסגן שר החקלאות, כוחות שדיכאו את התנגדות האיכרים לקולקטיביזציה. ב-4 בדצמבר 1957 פעלו הכוחות שבפיקודו, שכללו שני טנקים ומשאיות נושאות מקלעים, נגד איכרים, שהתמרדו בואדו רושקה (Vadu Rosca). הם ירו על האיכרים, שהיו מזוינים במוטות עץ וגרזנים, הרגו תשעה מהם במקום, ופצעו רבים אחרים. הכוחות גם עצרו איכרים רבים, שהועמדו למשפט באשמת מרד נגד הסדר החברתי ונידונו לשנות מאסר רבות[11].
לאחר מותו של גאורגה גאורגיו-דז', פנה צ'אושסקו בנפרד לכל אחד מחברי ההנהגה הקומוניסטית של רומניה בהבטחה שישאיר את הכוח בידיהם ואף יגביר את השפעתם ותפקידיהם, אם ייבחר כיורש. מתחרהו הבולט, גאורגה אפוסטול, סבר שבחירתו מובטחת ולא פעל לגיוס תמיכה. אחרים מבכירי המפלגה לא התאימו לתפקיד כיוון שלא עמדו בשלושה תנאים מוקדמים, לא כתובים: מוצא רומני "טהור" (מוצאו של יון גאורגה מאורר היה גרמני, מוצאו של אמיל בודנראש היה אוקראיני וגרמני); רקע של פועל לשעבר; והיסטוריה של פעילות בתקופה המחתרתית של המפלגה הקומוניסטית הרומנית[12]. שלושה ימים לאחר מותו של גאורגה גאורגיו-דז', במרץ 1965, נבחר צ'אושסקו למזכיר הכללי של מפלגת השלטון, "מפלגת הפועלים הרומנית" (Partidul Muncitoresc Român)[13], אשר תחת הנהגתו חזרה לשם "המפורש": המפלגה הקומוניסטית הרומנית. צ'אושסקו שינה, בהמשך, גם את שם המדינה מ"הרפובליקה העממית הרומנית" ל"הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה". ב-1967 נהיה צ'אושסקו יושב ראש מועצת השרים של רומניה (מקביל לראש ממשלה).
עם עלייתו לשלטון, מינה צ'אושסקו ועדה שנועדה לחקור פעולות שנעשו על ידי השלטונות לפני כניסתו לתפקיד, בהם פרשת שטפאן פוריש ופרשת לוקרציו פטרשקנו. בקונגרס המפלגה הקומוניסטית הרומנית מאפריל 1968, בהנהגת צ'אושסקו, גונו שיטות השליטה והדיכוי של גאורגה גאורגיו-דז' וטוהרו רבים ממורשעי אותה תקופה, ובהם לוקרציו פטרשקנו (שמייד עם הרשעתו הוצא להורג) ואנה פאוקר, שהודחה מן הצמרת, ולימים נפטרה. המורשעים שטוהרו ונותרו בחיים שוחררו מן הכלא ואף שוקמו בעבודה ובחברה. טוהרו גם קומוניסטים רומנים שחוסלו בגלותם בברית המועצות בתקופת סטלין. בהזדמנות זו הודחו ממעמדם בכירים קומוניסטים אחרים, דוגמת אלכסנדרו דרגיץ', שהיו קשורים בחקירות ובביום משפטי הראווה בתקופת גאורגיו-דז'[14].
ב-28 במרץ 1974 יסדה האספה הלאומית הגדולה של רומניה בחוק את תפקיד נשיא רומניה, וניקולאה צ'אושסקו נבחר פה אחד למשרה.
כצפוי ממנהיג קומוניסטי, היה ניקולאה צ'אושסקו אתאיסט מוצהר וקפדן, וכשנזדמן לסעודה בחו"ל שבה השתתף גם איש כנסייה בכיר, שעמד על עריכת התפילה לפני תחילת הארוחה, הוא נהג לקום ולעזוב. עם זאת היה מתירני כלפי אחרים, וב-1969 אמר: ”אני מעדיף חבר מפלגה שהולך לכנסייה, אך הוא ממושמע בעבודתו, מסודר ומקיים את התחייבויותיו על פני זה שלא הולך לכנסייה, אך מחדיר אי סדר, חוסר משמעת וכאוס בחברה.”[15] אמו של צ'אושסקו הייתה אדוקה בדתה, וכשמתה, השתתף הבן בטקס דתי שנערך על ידי כומר ואף הורה על בניית כנסייה על שמה בכפר.
לאחר עלייתו לשלטון ברומניה, ערך צ'אושסקו שינויים מבניים בהנהגת המדינה ובחלוקה האדמיניסטרטיבית שלה. בנוסף להיותו מנהיג המפלגה הקומוניסטית הרומנית, הוא התמנה לתפקיד נשיא המדינה – תפקיד חדש, העליון במדרג האדמיניסטרטיבי של המדינה. כשהוא מרכז בידיו את עוצמת השלטון, החליש צ'אושסקו את מנגנוני הבקרה ובכך חיזק עוד יותר את שלטונו. שינויים אלה הדאיגו מאוד את מנהיגי הגוש הקומוניסטי, שדנו בכך וחיפשו דרכים להתמודד עם המצב, כולל ניסיונות לפלג את הנהגת המפלגה הקומוניסטית הרומנית, ניסיונות שנכשלו[16]. ניקולאה צ'אושסקו הנהיג משטר מהדגם הנושא את התואר "דמוקרטיה", אך בעל אפיונים דיקטטוריים מובהקים. רק המפלגה הקומוניסטית הרומנית הייתה חוקית, אמצעי הייצור היו מולאמים, והכל נוהל בצורה ריכוזית מתוכננת. התקשורת והספרות היו מצונזרים בקביעות, והיוצרים המקומיים נדרשו ליצור בסגנון ריאליזם סוציאליסטי.
בנובמבר 1968, בוועידת הסופרים הרומנים, הזהיר צ'אושסקו את הסופרים מהשפעת התורות הפילוסופיות הזרות, גינה מגמות "לא בריאות", לדבריו, שנתגלו אצל סופרים מסוימים, והודיע שהמפלגה הקומוניסטית נקטה אמצעים כדי שהדבר לא יישנה[17].
בריחת המוחות מרומניה למערב התגברה בהדרגה. ב-1967 לא שבו לרומניה 11 מומחים שיצאו לביקורים במערב, ב-1968 לא שבו 28, וב-1969 לא חזרו 51 מומחים. ניתנו הוראות להחרמת כל הדרכונים ושמירתם בסקוריטטה ומסירתם למעוניינים רק לאחר בדיקות ובירורים מעמיקים לכל נסיעה ונסיעה, והנסיעות התמעטו מאוד. ב-1970 חוקק חוק נגד הפרזיטיות, ועל סמך חוק זה ניתן היה להרשיע חברי קהילות דתיות לא מוכרות; על פי הסעיף הראשון היו צפויים אזרחים בעלי תפיסת חיים פרזיטית או אנרכית לעונש של עד שישה חודשי מאסר וקנס עד חמשת אלפי ליי.
הוחלט שמגורים בבוקרשט מותרים רק למי שעובד בה ולגמלאים, ובכך הפכה הרשות לגור בעיר הבירה למבוקשת מאוד[18].
ערך מורחב – משטר הצנע הרומני שקדם למהפכהבמסגרת השוק המשותף של מדינות הגוש הקומוניסטי יועד לרומניה תפקיד של ספקית תוצרת חקלאית. רומניה לא השלימה עם ההחלטה הזאת והחליטה להשקיע בתיעוש ובמיוחד בפיתוח התעשייה הכבדה. ההשקעות הכבדות שנדרשו נעשו על חשבון רווחת בני העם הרומני, והתוצאה הייתה ירידה ברמת החיים של האוכלוסייה. כדי להתגבר על הגירעונות פנתה רומניה של צ'אושסקו אל המערב בבקשת הלוואות, והמשיכה במדיניות מכירת המיעוטים שלה: פדיון יהודי רומניה ופדיון בני המיעוט הגרמני ברומניה – מתן היתרי הגירה תמורת מטבע זר. לצורך פיתוח הפרויקטים התעשייתיים, לקחה רומניה הלוואות גדולות בשוקי הכספים של המערב וחובות החוץ שלה צמחו מ-1.2 מיליארד דולר אמריקאי ב-1971 ל-9.5 מיליארד ב-1981.
צ'אושסקו יזם מפעלים כלכליים, דוגמת המפעל לייצור יהלומים מלאכותיים בבוקרשט, שהפיקו הכנסות לרומניה. אלה הפרו פטנטים והתבססו על ריגול תעשייתי.
.jpg)
בתקופת צ'אושסקו נחפרה תעלת דנובה-הים השחור, בניית ארמון הפרלמנט עמדה בפני סיום ובוצע חלק גדול מכריית תעלת דנובה-בוקרשט. צ'אושסקו שם דגש על פיתוח התעשייה והתשתיות והפנה לכך את מרבית ההשקעות. הוא לא הסתפק לשם כך במקורות הפנים, אלא לקח הלוואות, הן במערב והן מהגוש הקומוניסטי. ב-1971 הוקם מפעל Electroargeş (אלקטרוארג'ש), שנועד לייצר מכשירי חשמל לצריכה ביתית ומוסדית (התחיל לייצר ב-1973); באפריל 1973 נחנך בבראילה מפעל לייצור מחפרים; באותו חודש התחילו לייצר במפעלי Electroputere (אלקטרופוטרה) בקראיובה את השנאי הגדול ביותר ברומניה, ובטולצ'אה נחנך שדה התעופה. כעבור חודשיים נחנך בטולצ'אה מפעל לייצור אלומיניום. באוקטובר באותה שנה נפתח המפעל לייצור אמוניה בסלובוזיה, ובהמשך החודש נחנך הסכר שליד וידרארו, חלק מהמערך ההידרואלקטרי על הנחל לוטרו. בדצמבר 1973 נפתח בטרגובישטה מפעל לפלדות מיוחדות[19].
צ'אושסקו סבר שחובות החוץ של רומניה פוגמים בעצמאותה, ולכן החליט לעשות מאמץ לפרוע אותם. משטר צנע, שהוטל על רומניה, גרם למחסור במוצרים שונים ואפילו בחשמל ובשידורי טלוויזיה, אך רומניה שילמה את כל חובותיה (פרט לתביעות השוודיות, שההתדיינות לגביהן נמשכה משנות העשרים של המאה העשרים ועד לאחר נפילת משטר צ'אושסקו[20]) והמשימה הושלמה כחצי שנה לפני כן.
ערכים מורחבים – טרנספגרשאן, הרכבת התחתית של בוקרשט, תעלת דנובה-הים השחור, קרקס הרעבצ'אושסקו הפנה משאבים רבים לצורכי הקמת מפעלי בנייה גדולים מאוד, בחלקם אולי גדולים מדי. הוא עקב אחר התקדמות מפעלי הבנייה ודאג לספק את צורכי הבונים, כדי שהמפעלים יצליחו. בחלקם, כמו הרכבת התחתית של בוקרשט ותעלת דנובה-הים השחור, מדובר ביוזמות ישנות, שנכשלו בתקופות קודמיו, אולם חלקם האחר, כמו ארמון הפרלמנט הענק, שהושלם רק לאחר הפלת צ'אושסקו, היו לנקודות משיכה עבור תיירים ונושאי גאווה, אך היוו גם מושא לביקורת על המשאבים הגדולים שהושקעו בהם; כשבעה וחצי קילומטרים רבועים ממרכז העיר הישנה הוחרמו לטובת בניית הארמון הענק, שכונה "ארמון העם", וכ-40,000 תושבים נאלצו להתפנות מהאזור. העלויות לבנייתו הוערכו בכשלושה מיליארד דולרים[21].
יוזמות בנייה אחרות, כמו מבני "קרקס הרעב", היו לתזכורת תמידית לכישלונות מדיניות צ'אושסקו[22].
עם נפילת צ'אושסקו ומשטרו נפסקו מפעלי בנייה רבים ובחלקם, דוגמת תעלת דנובה-בוקרשט, לא התחדשה העבודה בהם ומה שכבר נבנה, נבזז ונהרס בהדרגה.
ב-2 באוגוסט 1966, בישיבה של הוועד הפועל של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, נידון מחקר דמוגרפי שערכה ועדה בראשותו של שר הבריאות. בדיון הועברה ביקורת קשה על צו משנת 1957, שאיפשר ליברליזציה בהפלות מלאכותיות יזומות. צ'אושסקו חיווה דעתו שהלגיטימיזציה של הגרידות גררה לגיטימציה לזנות והקלות לגירושים. צ'אושסקו ביקר בחריפות גם פעילים קומוניסטיים, שהתגרשו ונישאו מחדש. לפי הנתונים שהוצגו בישיבה, בוצעו ברומניה 1,115,000 הפסקות היריון יזומות ב-1965, מספר כפול מהמספר הנכון לשנת 1959[23]. צ'אושסקו הוביל לקבלת החלטה להגדלת המקומות במעונות לילדים, וב-1 באוקטובר ניתן צו מספר 770, שאסר הפלות יזומות, פרט לכמה מצבים מוגדרים היטב והם:
צ'אושסקו הוביל מדיניות המעודדת ריבוי ילדים במשפחה, כשהוא נותן כדוגמה את משפחתו מרובת הילדים. למטרה זו זכו לתמיכה סרטים, הצגות תיאטרון ויצירות אמנות עם מסר של עידוד משפחות גדולות. במפלגה הקומוניסטית הרומנית הודחו או הורדו בדרגה בעלי תפקידים גרושים או בעלי אורח חיים מתירני מדי.
מדיניות זו הגיעה לשיאה בשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר הונהגה בדיקה גינקולוגית תקופתית במפעלים, לאיתור נשים בהיריון ומס רווקות, המוטל על לא נשואים.
התוצאה של צעדים אלה הייתה קודם כל הכפלת הילודה ב-1967 לעומת השנה הקודמת. האפקט התמתן עם הזמן, וב-1973 חזר מספר הילדים הממוצע לאישה ברומניה למספר 2.4. האיסור הכללי של הפסקות ההיריון היזומות הוביל נשים רבות לביצוע הפסקות היריון מחתרתיות בתנאים לא נאותים, תופעה שהגדילה את מספר הנשים שמתו כתוצאה מכך. בשנים 1966–1989 נספרו 9,452 נשים שמתו מסיבה זו, אך ההערכות גבוהות יותר, כי מקרי מוות רבים נרשמו עם סיבות מוות שונות, כדי להסתיר את הסיבה האמיתית.
למדיניות זו היו תוצאות שליליות נוספות ובהן ריבוי מספר הילדים הלא-רצויים והילדים הנטושים, שחייבו יצירת מחנות מיוחדים להחזקתם והטיפול בהם. במחנות אלה התפשטו מחלות מידבקות, בין היתר בגלל שימוש חוזר במזרקים. מספר הילדים בבתי היתומים הגיע למאה אלף בעת המהפכה הרומנית ב-1989. ילדים אלה חיו בתנאים קשים, וגם לאחר המהפכה, בשנות התשעים של המאה העשרים, נשאר מצבם רע. הם התקשו למצוא כסף להחזקתם, ומהעולם המפותח באו זרים חסרי ילדים שהוכרו כמאמצים[25], בינם גם פדופילים, שניצלו את התוהו ובוהו למטרותיהם[26].
ערכים מורחבים – פדיון יהודי רומניה, פדיון בני המיעוט הגרמני ברומניהעם הגעתו לראש הפירמידה השלטונית ברומניה, נטה צ'אושסקו לכיוון של ליברליזציה מתונה וזה התבטא גם ביחסו למיעוטים הלאומיים ברומניה ובמיוחד כלפי ההונגרים והגרמנים. צ'אושסקו חילק מחדש את המחוזות בהם חיו המיעוטים וזה איפשר לו להרחיק מתפקידם נציגי מיעוטים, שהיו בין נאמני קודמו ולקדם לתפקידיהם ולתפקידים נוספים נציגי מיעוטים הנאמנים לו.
עוד לפני עלייתו לשלטון של צ'אושסקו, השתמש קודמו, גאורגיו-דז', במתן היתרי יציאה ליהודים, כדי לקבל הטבות כלכליות שונות. במרץ 1965 מת גאורגיו-דז' ובמקומו התמנה צ'אושסקו. המסחר ביהודים נשמר בסוד, עד כדי כך שעד עלייתו לשלטון של צ'אושסקו הוא לא ידע דבר על כך. צ'אושסקו קבע שהנושא שערורייתי והורה להפסיק אותו. הוא פיטר את הגנרל שעסק בכך וצמצם מאוד את אישורי היציאה ליהודים. כעבור שנתיים שינה צ'אושסקו את דעתו והתעניין אם המתווך עדיין חי. לפי הוראתו של צ'אושסקו, חודש הקשר עם המתווך, והגנרל הרומני שהודח הובא מחדש ואף הועלה בדרגה. אלא שהפעם לא הסתפק צ'אושסקו בסחר חליפין – הוא תבע תשלום במטבע זר.
בתקופה שבין 1968 ועד המהפכה הרומנית (1989), בהוראתו של צ'אושסקו, נרקמו עסקאות בהן שולמו כספים רבים למען מתן היתרי הגירה לבני המיעוט הגרמני שחיו ברומניה, סקסונים טרנסילבנים, ציפסרים וגרמנים אתניים אחרים. העסקאות נרקמו לפי דוגמת העסקאות לפדיון יהודי רומניה ונוהלו בדרכים דומות.
בסיום מלחמת האזרחים ביוון, ב-1949, היגרו עשרות אלפי יוונים מארצם לארצות שונות וחלקם הגיעו לרומניה, שם הצטרפו למיעוט היווני, שכבר היה קיים בה. מרבית המהגרים היו קומוניסטים והשלטונות הקומוניסטיים ברומניה הושיטו להם סיוע חברי כדי להתבסס ברומניה ולהשתלב בה. בתחילת 1968, בכינוס של המפלגה הקומוניסטית היוונית הגולה בבודפשט, חל משבר ופיצול במפלגה, כולל הדחת המיעוט מעמדותיו. הרוב פנה לשלטונות רומניה ותבע מהם לגרש את תומכי המיעוט. צ'אושסקו שמע את טענות שני הצדדים והחליט לא לקחת צד, ורומניה המשיכה לתמוך בכל המהגרים[27].
תחת הנהגת צ'אושסקו נקטה רומניה קו עצמאי במדיניות החוץ שלה, קו מתבדל לעומת יתר ארצות הגוש הקומוניסטי. היא לא השתתפה בפלישה לצ'כוסלובקיה ואף מתחה ביקורת על צעד זה בנאום תקיף שנשא צ'אושסקו בפני המונים ב-21 באוגוסט 1968[28]; היא גם לא ניתקה את יחסיה עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ובניגוד לשאר המדינות הקומוניסטיות, היא השתתפה באולימפיאדת לוס אנג'לס בשנת 1984.
צ'אושסקו שאף להכרה בינלאומית ופעל להשגתה. במאי 1968 ביקר ברומניה נשיא צרפת, הגנרל דה גול, שניסה, ללא הצלחה, למשוך את צ'אושסקו ליציאה מברית ורשה[29].
ב-1970 ביקר ברומניה נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, שפיתח יחסים חמים עם צ'אושסקו ועם רומניה. צ'אושסקו וניקסון הרבו במתן מחמאות האחד לזולתו וגם קשרו יחסים ההולכים ומתהדקים בין שתי המדינות, כולל מתן מעמד של שותפת סחר מועדפת לרומניה[30].
מדיניות זו הפכה את רומניה למדינה מקובלת על המערב ולגורם בפוליטיקה העולמית. מעמד זה בא לידי ביטוי במהלכי תיווך של ממשל צ'אושסקו, שתרמו לקיום ביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בשנת 1977. כדי לא לתת תירוצים לברית המועצות לפלוש לרומניה, כפי שפלשה להונגריה ב-1956 או לצ'כוסלובקיה ב-1968, אך גם מסיבות פנימיות אחרות, הקפיד משטר צ'אושסקו על שלטון קומוניסטי אדוק יותר מכל מדינה קומוניסטית אחרת באירופה, פרט לאלבניה. בתחילת הנהגתו זכה לאהדה עממית, הודות לעמדתו העצמאית בגוש הקומוניסטי. אולם בהמשך התהפכה המגמה: הירידה ברמת החיים של העם, פולחן האישיות הסטליניסטי, טיפוח הנפוטיזם, שהתבטא בין היתר בעמדה הבכירה של אשתו ובהכנת הבן לירושת השלטון והבזבוז האדיר של משאבים על בניית ארמון הפרלמנט – כל אלה השניאו את צ'אושסקו על שכבות רחבות של האוכלוסייה.
בסוף שנות השבעים של המאה העשרים ערק למערב יון מיכאי פצ'פה, מראשי הביון הרומני. פצ'פה כתב ספר בשם "אופקים אדומים" ובו חשף את מדיניותו של צ'אושסקו. חבר הקונגרס האמריקאי, פרנק וולף, נתן לנשיא רונלד רייגן עותק מהספר. הנשיא קרא את הספר ולמחרת קריאתו ביטל את המעמד של רומניה כחברת סחר מועדפת של ארצות הברית. מאוחר יותר אמר רייגן שהספר הפך עבורו כתנ"ך לדרך בה יש לטפל בדיקטטורים[31].
ערך מורחב – פולחן האישיות של ניקולאה צ'אושסקו.jpg)
עוצמתו של צ'אושסקו בהנהגת רומניה הקומוניסטית ויכולתו להיטיב או להרע עם אחרים הובילו רבים לנסות להתחבב עליו באמצעות חנופה. התחרות הייתה רבה, וצ'אושסקו זכה לתארים כגון "הגאון מהקרפטים", "יצור שנולד פעם בחמש מאות שנים", "גיבור בין גיבורים", "אדריכל הגורל הלאומי"[32], "נווט חכם", "מנהיג בעל חזון", "אסטרטג גאון", "דגלן אמיץ", "גיבור האומה", "גיבור בלתי נלאה", "גיבור השלום העולמי"[33] ועוד בסגנון זה.
לא רק ברומניה הרעיפו על צ'אושסקו דברי חנופה. גם מנהיגי המערב, נשיאי ארצות הברית וראשי מדינות מערב אירופה לקחו חלק בכך, כדי לקרב אותו אליהם ולהרחיק את רומניה מהגוש הקומוניסטי.
במטרה לקנות את רצונו הטוב, התחרו הפקידים הבכירים בינם ובין עצמם במציאת, רכישת ויצירת מתנות מקוריות עבור צ'אושסקו. אחד מהם הזמין עבור הזוג שטיח צמר בגודל 2.95 על 2.60 מטרים עם הדיוקנות שלהם במרכזו[34]. העבודה על השטיח ארכה שנתיים.
לא רק הפקידים התחנפו אליו, גם אנשי האקדמיה. ב-11 ביולי 1985 בחרה האקדמיה הרומנית בצ'אושסקו כחבר מן המניין ונשיא כבוד שלה[35]. תקופת שלטונו ברומניה כונתה באמצעי התקשורת "תור הזהב" או "תקופת ניקולאה צ'אושסקו".
כדי להבטיח את מעמדו הציבורי הייחודי, נתן צ'אושסקו הוראות לאמצעי התקשורת להדיר דמויות שעלולות להאפיל עליו, כמו האסטרונאוט הרומני הראשון, דומיטרו פרונאריו[36].
צ'אושסקו קידם לעמדות בכירות רבים מבני משפחתו. רעייתו, אלנה צ'אושסקו, קודמה לפסגה המקצועית בקבלה תואר דוקטור מהנדס בכימיה[hebrew 1] וחברה באקדמיה הרומנית, ואילו במסלול הפוליטי היא הייתה חברה בלשכה המתמדת[hebrew 2] של הוועד הפועל הפוליטי של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית[hebrew 3] וסגנית ראשונה של ראש ממשלת רומניה – למעשה מספר שתיים בהיררכיה הפוליטית ברומניה.
אחיו הגדול של צ'אושסקו, מרין צ'אושסקו, התמנה לראש המשלחת הכלכלית של רומניה, תחילה בצ'כוסלובקיה ולאחר מכן באוסטריה.
אחיו הצעיר של צ'אושסקו, איליה צ'אושסקו, למד היסטוריה צבאית, קיבל תואר דוקטור ודרגת גנרל-לויטננט עם שני כוכבים והיה לסגן שר ההגנה. במהלך המהפכה הרומנית מינה אותו אחיו לשר ההגנה, תפקיד בו הספיק לכהן במשך מספר שעות.
הצעיר בילדי הזוג צ'אושסקו, ניקו צ'אושסקו, קודם לתפקיד ראש איחוד הנוער הקומוניסטי, תפקיד שבעבר מילא אביו בעצמו, ולאחר מכן התמנה לאחראי מטעם המפלגה הקומוניסטית הרומנית על אזור סיביו.
ערך מורחב – התזות של יוליבמסגרת מאבקיו מול הנהגת ברית המועצות בתוך הגוש הקומוניסטי, יצא צ'אושסקו ב-1971, ללא ברכתה של ברית המועצות, למסע בסין הקומוניסטית, בקוריאה הצפונית, בצפון וייטנאם ובמונגוליה והידק את יחסים איתן. במהלך המסע נחשף צ'אושסקו למהפכת התרבות בסין ולשיטות ממשל מקובלות במדינות אלה, שיטות שונות במידה מסוימת מהמקובל בארצות הקומוניסטיות האירופאיות. צ'אושסקו התפעל מההישגים בסין ובקוריאה הצפונית ונטה לחקות כמה מהשיטות הנהוגות בהן, כמו אידאולוגיית ג'וצ'ה. בדרך חזרה, בעוברו בברית המועצות, הביעו מנהיגיה מורת רוח מהביקור בסין, שהייתה מסוכסכת עם ברית המועצות, ובמהלך הביקור רוכזו דיוויזיות של הצבא האדום בגבול המזרחי של רומניה, והצי הסובייטי ערך תמרונים מול החוף הרומני[37].
בעקבות מסעו באסיה, נשא צ'אושסקו ב-6 ביולי 1971 הרצאה בפני הוועד הפועל של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שקיבלה מאוחר יותר את השם "התזות של יולי". התזות הכילו 17 הצעות ובהן הגדלה מתמדת של תפקיד ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית, שיפור החינוך באמצעות המפלגה, השתתפות הצעירים בפרויקטי הבנייה הגדולים כחלק מהעבודה הפטריוטית, העצמת החינוך הפוליטי-אידאולוגי בבתי ספר ובאוניברסיטאות, אך גם בארגוני סטודנטים, תלמידים ואף ילדים, והרחבה של התעמולה הפוליטית תוך שימוש ברדיו, בטלוויזיה, בהוצאות לאור, הקולנוע, האופרה, הבלט, איגודי האמנים ועוד. השינויים שהתרחשו במדיניות הפנים הרומנית בעקבות התזות של יולי הובילו למיני-מהפכת תרבות, חיזוק הצנזורה, והתמעטות הפתיחות.
בקיץ 1970 יצא לאור בהוצאה Editura Politică החלק הראשון של הספר "România pe drumul societății socialiste multilateral dezvoltate" ("רומניה בדרך החברה הסוציאליסטית המתפתחת בכיוונים רב-צדדיים"). תחת כותרת זו הופיעו הנאומים, המאמרים, הראיונות והדיווחים של צ'אושסקו החל מאביב 1969. במהדורות אלו נעשה שימוש בנייר המשובח ביותר, בכריכות חזקות במיוחד, בגוון אדום זהה לצבע הדגל ועם אותיות זהב. ההוצאה לאור המשיכה בפרסום דברי צ'אושסקו עד הפלתו, וב-1989 יצא לאור הכרך ה-32.
פרסום דבריו של מנהיג אבסולוטי תחת אצטלה של "הוגה מהפכני" היה באופנה באותה תקופה, דוגמת הספר האדום של מאו דזה-דונג והספר הירוק של מועמר קדאפי, וצ'אושסקו הלך בדרכם[38].
ב-1971 פורסמה בו-זמנית ברומניה ובצרפת הביוגרפיה הרשמית של ניקולאה צ'אושסקו, שנכתבה על ידי העיתונאי הצרפתי מישל המלט. הספר, שהופיע בשם "NICOLAE CEAUSESCU BIOGRAFIE SI TEXTE SELECTATE" ("ניקולאה צ'אושסקו, תולדות חייו וטקסטים נבחרים"), היה חנפני מאוד. צ'אושסקו הושווה בו עם הגנרל דה גול, וניצח בהשוואה[39].
חנויות הספרים ובמיוחד חלונות הראווה הוצפו בספרים מאת צ'אושסקו ואודותיו.
בין שליטי העבר הרומנים, תופס מירצ'אה הזקן מקום של כבוד, הן בגלל מאבקיו למען עצמאות רבה יותר של נסיכות ולאכיה והן בגלל שרידותו רבת השנים בשלטון (שלושים שנים בשתי תקופות כהונה). עם התארכות תקופת שלטונו של צ'אושסקו החלו להשוות בין שני האישים, וצ'אושסקו נהנה מההשוואה, אך עם הסתייגות אחת. צ'אושסקו ניסה להרחיק עצמו ממחלות ומזקנה. אנשים שחלו הורחקו מחוגו, והוא עצמו נמנע אפילו ממשקפי קריאה כדי לא לייצור רושם של זקנה. מירצ'אה ה"זקן" מת בגיל 63 וצ'אושסקו עבר כבר גיל זה וחשש שגם אותו יכנו "הזקן". כשהזכיר את מירצ'אה הזקן באחד מנאומיו, שינה את כינויו וקרא לו "מירצ'אה הגדול", על משקל כינויו של שטפן הגדול. אחרי כן טרחו אנשי המנגנון לשנות את כינויו של מירצ'אה בספרי הלימוד, בספרי הקריאה ובכל מקום בו הוזכר שמו.
במאי הסרטים הרומני סרג'יו ניקולאסקו שקד על הכנת סרט היסטורי על מירצ'אה הזקן, שנשא את השם "מירצ'אה". הסרט היה מוכן לצאת לאקרנים בקיץ 1988, והבכורה תוכננה ל-5 ביוני. הבמאי, ששהה באותו זמן במערב אירופה, הוזעק טלפונית ב-3 ביוני לשוב לרומניה. כשענה שיבוא בכל מקרה לבכורה בעוד יומיים, השיבו לו שהבכורה בוטלה, ו"החברים" (כינוי לבני הזוג צ'אושסקו) רוצים שינויים. השינויים נועדו לרמז יותר על הדמיון בין שליט העבר לבין ניקולאה צ'אושסקו ומטרותיו. הבמאי סירב לבצע את השינויים והודיע שלא יבוא. כשהגיע לבסוף לרומניה, נלקח ממנו דרכונו בכניסתו אליה, אולם הוא עמד בסירובו לשנות את הסרט. בסרט נעשו שינויים ללא רשותו, והוא הוצג לבסוף בנובמבר 1989, אך הורד מהאקרנים כעבור יומיים. הסרט יצא שוב להקרנה בעת המהפכה הרומנית[40].
בני הזוג צ'אושסקו התגוררו ברובע השלטוני המיוחס, רובע האביב, בבוקרשט. תחילה הם גרו ברחוב הלשטאולוי 27, אך לאחר שעלה בסולם השלטוני נבנתה לו וילה בשדרות האביב 50, שם, בחצר של הקטר וחצי, נבנו לו בהמשך עוד חמש וילות, ששימשו את הוריו, את בתו, את גיסו, את אחותו ואת רופאיו. כל הבתים נבנו על ידי השלטון הרומני והיו לרכוש המדינה. הבית של צ'אושסקו כלל מרפסת פתוחה, בריכה, אולם קולנוע, סאונה, סלון כפרי בסגנון אולטני, משרדים, חדרי שינה, מטבח, חדר רחצה וחדר מגורים. הבית כולו, פרט לכמה מנורות תלויות ומראות מיובאות מאיטליה, נבנה מחומרים מקומיים.
צ'אושסקו גידל שני זוגות כלבי לברדור רטריבר ורעייתו אימצה כלב רחוב. חוסר הוודאות לגבי נסיבות מותו של קודמו, גאורגה גאורגיו-דז', השמועות על האפשרות שהורעל או הוקרן על ידי סוכנים רוסים, השפיעו על צ'אושסקו, שחשש מהקרנות ומהרעלות. מזונם של צ'אושסקו, של רעייתו, של ילדיו ושל בני זוגם הוכן ובושל במרוכז, תחת פיקוח רפואי וביטחוני. המזון הוכן, נארז ונשלח תחת ליווי אנשי סקוריטטה לבני המשפחה. כשניקו צ'אושסקו, בנו של ניקולאה, חי בסיביו, נשלח אליו מזונו בטיסות יומיות, ואם תנאי מזג האוויר לא אפשרו טיסה, נשלחה מכונית מיוחדת כדי להוביל את המזון המוכן.
במכלול Vlăsia, על שטח של 40 הקטרים, גידלו במיוחד את הירקות והפירות עבור משפחת צ'אושסקו, ללא קוטלי עשבים ודישון כימי, ועם שמירה קבועה. במקום היו גם שמונה פרות חולבות, שסיפקו את החלב ונגזרותיו עבור משפחת צ'אושסקו. פרות אלה נהנו מדיאטה מיוחדת והשגחה של איש סקוריטטה[41].
מתחת לבית היה מעבר למנהרה המקשרת אל המועדון השכונתי ואל רשת מנהרות המובילות אל מרכזי השלטון.
לאחר הדחת צ'אושסקו מהשלטון הפך ארמון פרימוורי בו התגורר למוזיאון[42].
בני הזוג צ'אושסקו היו קרובים מאוד זה לזה. הם נהגו להחזיק ידיים ולאכול יחד בחצר הבית. צ'אושסקו אהב להקשיב לשירת הזמרות יואנה ראדו ומיאה בראיה ואף היה נותן קולו בשיר לאחר הארוחה. הוא נהג לשחק שחמט עם חברים ושש בש עם רעייתו. בנוסף על אלה, אהב לשחק גם ביליארד וכדורעף.
בצעירותו לא עסק צ'אושסקו בציד; הוא היה עני, וזה היה ספורט של בעלי ממון. עם עלייתו בדרגות ההיררכיה הקומוניסטית, התחיל להצטרף למסעי ציד של אחרים והדבר מצא חן בעיניו. לאחר שנעשה השליט של רומניה הקומוניסטית, הפכו מסעי הציד לשגרה קבועה, וצ'אושסקו אפילו חיבר אותם למגעים עם דיפלומטים ומנהיגים זרים, שהוזמנו להשתתף וליהנות מההווי המקומי. פטרו גרוזה היה שותף קבוע למסעי הציד של צ'אושסקו, והאחרון נהג להשוות את הישגיהם. צ'אושסקו נהג להזמין למסעי הציד גם שגרירים חדשים ולהעבירם טקס מיוחד, שכלל הצגת שאלות וענישה על תשובות בלתי מספקות לטעמו. הענישה כללה הלקאה קלה עם זרדים על ישבנו של הנחקר[43].
צ'אושסקו שאף להישגים בתחום הציד, וכדי להבטיח לעצמו אובייקטים מפוארים, נאסר הציד על תיירים זרים והותר רק לאנשי מנגנון המפלגה ועובדי מדינה. אותרו עבורו במיוחד דובים גדולים ואיילים בעלי קרניים מפוארות, ואורגנו מסעי ציד בהם יוכל לרשום לזכותו הישגים אלה.
בני הזוג צ'אושסקו קיבלו מתנות רבות ויקרות מראשי מדינות זרות, מפירמות מסחריות, ומיצרנים זרים שהיה להם עניין לפעול ברומניה. מגרמניה המערבית קיבלו מכוניות יוקרה – האב (ניקולאה), הבן (ניקו) והאם (אלנה). אלנה אהבה במיוחד מתנות ואפילו תבעה את הדברים המיוחדים, כמו פנינים שחורות, שאותן קיבלה מהיפנים. בביקור בירדן ראתה את היאכטה של המלך חוסיין וביקשה אותה. המלך לא ויתר על היאכטה שלו, אך כדי לרצותה, הזמין בארצות הברית יאכטה זהה לשלו וכשזו הגיעה, נשלחה לרומניה, שם עגנה אך אף פעם לא שימשה את משפחת צ'אושסקו.
לקראת שילוח אפולו 11 אל הירח פנתה ארצות הברית למדינות שונות, בהן גם רומניה, וביקשה מהן מסר קצר להטמין בירח. ניקולאה צ'אושסקו כתב ברומנית ובאנגלית מסר בן שלוש שורות, צירף דגל של רומניה ומסר אותם. האמריקאים אספו את המסרים של 73 מדינות, צילמו אותם ומזערו אותם, את התוצאה הדפיסו על תקליטור זעיר ואותו טמנו בקרקע של ים השלווה.
זמן לא רב לאחר מכן, בתחילת אוגוסט 1969, הגיע ריצ'רד ניקסון לביקור ממלכתי ברומניה[44] ובהזדמנות זו מסר לצ'אושסקו את הדגל הרומני, עם מכתב המעיד שהדגל היה על הירח והוחזר משם בצירוף כמה פירורים של קרקע הירח[45].
גאורגה גאורגיו-דז' יזם פרויקט של בניית שבע וילות ברמה גבוהה על חוף הים השחור, במקום שעתיד היה להיות היישוב נפטון. הפרויקט הושלם לאחר מותו של גאורגיו-דז', וצ'אושסקו בחר לו את הווילה המפוארת ביותר, שם נפש כל קיץ מאמצע יולי עד ספטמבר. יתר ראשי הממשל הקומוניסטי הלכו בעקבותיו, והכל נהגו לבלות נופש קיצי קולקטיבי עם המשפחות, תחת שמירה של אנשי סקוריטטה וברמת שירות גבוהה[46].
ערכים מורחבים – שביתת הכורים בעמק הז'יו (1977), המרד בבראשובבמהלך שנות שלטונו של צ'אושסקו היו מקרים של התנגדות לשלטון, אך מרביתם היו חסרי עוצמה של ממש ולא הצריכו תגובות חריפות מדי. באוגוסט 1977 פרצה שביתה ספונטנית באזור המכרות בעמק הז'יו על רקע שינויי חקיקה שהקטינו את זכויות הכורים. עשרות אלפי כורים, בני משפחה וסקרנים התגודדו והפסיקו את העבודה במכרות, וסירבו להפצרות ולאיומי הנכבדים הקומוניסטים שנשלחו אליהם. הם דרשו לדבר עם צ'אושסקו, שהיה בנופש על חוף הים בנפטון, והוא נחלץ ובא אליהם. הוא הבטיח להם הטבות מסוימות, והם התרצו לחזור לעבודה. כעבור זמן מה, כשצ'אושסקו חיזק את אחיזתו באזור עם אנשי סקוריטטה ואנשי צבא, נחקרו אלפי כורים, חלקם באלימות; עשרות נשלחו לכלא או לבתי חולים לחולי נפש, ומאות הועברו עם משפחותיהם לאזורים אחרים.
עשר שנים לאחר שביתת הכורים בעמק הז'יו ושנתיים לפני המהפכה הרומנית, פרץ מרד עובדים בבראשוב. במפעל "הדגל האדום" לייצור משאיות קיבלו עובדי משמרת הלילה את תלושי המשכורת ונדהמו לראות שמשכורתם קוצצה בחצי לטובת סעיף תמוה, בו נכתבה רק מילה אחת: "סוציאלי". העובדים פנו לאחראי, שהתייחס אליהם בזלזול ואמר שבוודאי יבינו זאת בבוקר. בבוקר נפגשו העובדים עם משמרת הבוקר וכולם יחד החליטו לא לעבוד ולהשבית את המכונות. הם יצאו אל העיר, אל מושב המפלגה המקומי, לתבוע את משכורתם כשהם צועקים סיסמאות: "רוצים את הכסף שלנו!", "רוצים אוכל וחימום!", "רוצים אוכל עבור הילדים שלנו!", "רוצים לחם ללא הקצבה!" וכדומה. המורדים התפרעו במרכז המפלגה המקומי, אך המרידה דוכאה על ידי השלטונות. ראשי המורדים אותרו, נעצרו, נחקרו, נשפטו לעונשים שלא עברו את הרף של שלוש שנות מאסר ופוזרו ברחבי רומניה.
ערך מורחב – המהפכה הרומנית (1989)המדיניות הליברלית שהפעיל מיכאיל גורבצ'וב לא השפיעה על הקו של צ'אושסקו, והוא המשיך במדיניות הדיכוי של האזרחים ברומניה. אזרחי רומניה ראו בעיניים כלות כיצד משתנים המשטרים במדינות הסובבות אותם, בעוד שאצלם דבר לא משתנה. בשנת 1989 אירעה בטימישוארה תקרית שהציתה את ראשית המרד נגד השלטון. צ'אושסקו ועוזריו ניסו להכניע את המורדים בעזרת כוחות הביטחון וגיוס פועלים מיישובים אחרים ושילוחם נגד המורדים. מהלכיהם לא צלחו, והמהפכה הרומנית, שהחלה בטימישוארה, התפשטה על פני רומניה והגיעה לבוקרשט. המשטר ארגן כינוס תומכים המוני בבוקרשט, אך בשעה שצ'אושסקו נאם בפניהם, התחילו המהומות שהלכו וגברו.
ערך מורחב – משפטם והוצאתם להורג של בני הזוג צ'אושסקובבוקרו של 22 בדצמבר 1989 נטה צ'אושסקו להאמין שמאמציו לייצב את המצב ולדכא את המהומות עולים יפה, אך בשעה 7:00 קיבלה אלנה, אשתו, ידיעות על המוני פועלים ממפעלים שונים, שמתקדמים לכיוון מרכז הבירה. מתרסי המשטרה, שנועדו למנוע את המעבר לכיכר האוניברסיטה ולכיכר ההיכל, לא עמדו במשימתם. בשעה 9:30 כבר הייתה כיכר האוניברסיטה גדושה. כוחות הביטחון, הצבא והמשטרה הופיעו שוב, אך הפעם כדי להצטרף למהפכנים. בשעה 10:00 שודר ברדיו שנכנסו לתוקף חוקי החירום ואסורה התכנסות של יותר מחמישה אנשים. מאות אלפי המפגינים, שהתכנסו בפעם הראשונה בחייהם ביוזמתם, בזו להודעות. צ'אושסקו ניסה לפנות אל ההמון ממרפסת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, אך ההמון היסה אותו בזעם רב. מסוקים השליכו כרוזים אל המפגינים, שקראו להם ללכת הביתה וליהנות מחופשת חג המולד (שבדרך כלל היה יום עבודה רגיל ברומניה תחת השלטון הקומוניסטי), אך רוח חזקה העיפה את הכרוזים הלאה וההמונים המשיכו בשלהם.
במקביל נפוצו ידיעות על מותו של שר ההגנה, ואסילה מילאה. הוא מת בין השעות 9:00–11:00 בנסיבות חשודות. בהודעה שפרסם צ'אושסקו נמסר שהוא נמצא אשם בבגידה והתאבד לאחר שנחשפה בגידתו. התאוריה הפופולרית ביותר גרסה שהוא נרצח לאחר שסירב לבצע את הוראות הדיכוי של צ'אושסקו. בעקבות ניתוח שלאחר המוות, שבוצע בגופתו בשנת 2005, הגיעו למסקנה שאומנם ירה בעצמו באקדחו של אחד מפקודיו, אך התכוון רק לפצוע את עצמו ומת בגלל שטף דם כתוצאה מפגיעה בעורק[47].
בצל הכאוס הגובר, נמלטו צ'אושסקו ואשתו מבוקרשט, אך אותרו ונעצרו. ב-25 בדצמבר 1989 כונס בית דין צבאי מיוחד, ובמשפט בזק שנמשך שעה ועשרים דקות בלבד נמצאו שניהם אשמים במספר עבירות, כולל רצח עם וארגון פעולות מזוינות נגד העם ועוצמת המדינה. בני הזוג נידונו שניהם למוות, וגזר הדין הוצא לפועל כעבור דקות אחדות מסיום המשפט, באמצעות כיתת יורים. שגריר רומניה בישראל ראדו יואניד הסביר את מהירות הביצוע בחשש מפני עוצמתו של צ'אושסקו והשפעתו המאגית ומפני הפחד שהוא עוד עלול לחזור לשלטון[48].
ב-26 בדצמבר 1989, יום לאחר ההוצאה להורג, התכנסה האקדמיה הרומנית והחליטה לבטל את כל אותות הכבוד והתארים שהוענקו לבני הזוג צ'אושסקו[35]. תואר הכבוד שניתן לצ'אושסקו ב-1978 על ידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת (Knight Grand Cross of the Most Honourable Order of the Bath), הוסר כבר ב-24 בדצמבר, יום לפני הוצאתו להורג[49].
צ'אושסקו הואשם במשפטו בכך שהעביר מאות מיליוני דולרים לחשבונות פרטיים בחוץ לארץ, אך הוא הכחיש זאת בתוקף. לאחר מותו נעשו מאמצים כבירים לאתר את הכספים, אולם המומחים לא מצאו דבר והגיעו למסקנה שלא היו רגליים לשמועה. לצ'אושסקו לא היו חשבונות בחוץ לארץ וגם ברומניה לא היה בעל רכוש של ממש, אפילו לא היה לו חשבון בנק, לא לו ולא לרעייתו. מסקנות הוועדה התקבלו בפרלמנט הרומני וגם חברי הפרלמנט, שדיברו בדיון, התייחסו לצ'אושסקו כאל אדם חסר אמצעים והגון[50].
הפופולריות של צ'אושסקו בקרב הרומנים גדלה מאוד אחרי מותו, אולי מתוך געגועים לעבר, ואולי בגלל אכזבה מהמנהיגים הנוכחיים. בסקר שנערך באפריל 2014 ענו הרומנים שאם צ'אושסקו היה חי, הם היו שוקלים בחיוב הצבעה עבורו לתפקיד נשיא המדינה. מספר התומכים בצ'אושסקו עלה בהרבה על התומכים בכל יתר המועמדים, שהוצעו בסקר[51].
אמיל ברבולסקו, אחיינו של ניקולאה צ'אושסקו, לשעבר קצין משטרה שבעצמו היה עצור שמונה חודשים שלאחריהם שוחרר ללא אישום, פתח בסקורניצ'שט לציבור הרחב את בית סבו – הבית בו נולד וגדל צ'אושסקו, וב-2007 הציב בכניסה לבית פסל של צ'אושסקו שהרשויות סירבו להציב במרכז היישוב[52].
אחרי המהפכה הרומנית של שנת 1989 צצו ופרחו תאוריות קונספירציה שונות, שבאו להסביר אותה כהתרחשות מתוכננת ולא ספונטנית. אחת התאוריות התבססה על העובדה שמרבית ההנהגה שלאחר המהפכה הגיעה משורות המפלגה הקומוניסטית. תומכי התאוריה הזאת גרסו שמדובר בקשר של הק.ג.ב., שהפעיל את הקומוניסטים הוותיקים כדי להפיל את המשטר של צ'אושסקו, העצמאי מדי, ולתפוס את מקומו. וריאנטים שונים של תאוריה זו דיברו על משמר שכירים ערבים שסבב את צ'אושסקו וגם על צבא יתומים שגידלו בני הזוג צ'אושסקו, יתומים שראו בזוג השליט את הוריהם והיו אמורים להגן עליהם מפני העם.
תאוריה אחרת התבססה על כך שהמהפכה ניצתה בטימישוארה, בעניינו של אדם הונגרי אתני, וטענה שמדובר משום כך בקשר הונגרי שנעזר בסוכנים מהמערב או מהק.ג.ב., תלוי באיזה נוסח מדובר. תאוריה זו מבליטה במיוחד פרשה סתומה מימי המהפכה בטימישוארה, בה נעלמו גופותיהם של כמה עשרות הרוגים, מה שפתח מבול של ניחושים לגבי מי היו ההרוגים (סוכנים חשאיים שהעלימו את גופותיהם) או אם היו קיימים בכלל (נטען שצילום הגופות בוים בעזרת גופות של מתים רגילים שהמתינו לקבורתן).
התאוריה הפופולרית ביותר טוענת שסוכנים של הסקוריטטה ואלמנטים מהצבא, שרצו מזמן להדיח את צ'אושסקו, ניצלו הזדמנות, הסיתו את ההמון בפעולות מכוונות והפילו את צ'אושסקו. מכאן מתפצלת התאוריה לכמה נוסחים, לפי האישים שעמדו בראש הקנוניה או שהקנוניה ניסתה לפגוע בהם. בין היתר נטען שניסו להרוג את יון איליאסקו או לעצור אותו. בכל התאוריות מככב גנרל ויקטור סטנקולסקו.
חודשיים אחרי הוצאתם להורג של בני הזוג צ'אושסקו, התאבד השופט הראשי שקבע את גזר דינם, קולונל ג'יקה פופה (Gică Popa). התאבדות זו, מטעמים לא ברורים (במכתב ההתאבדות טען שמאס בחיים בפחד), הוסיפה דלק לתאוריות הקונספירציה.
המשפט החפוז של בני הזוג צ'אושסקו והוצאתם להורג, ללא אפשרות לערער, עדיין טורדים את מצפונם של רומנים רבים ובהם כאלה שהיו מעורבים בהליך[53].
המשפט שנערך לבני הזוג צ'אושסקו, שהוביל להוצאתם להורג, לא עמד בקני המידה המקובלים של משפט צדק וזאת מסיבות רבות. המשפט נערך על ידי הרכב שיפוטי שרירותי, הנאשמים לא הכירו בסמכות בית המשפט המסוים לשפוט אותם, והסוגיה לא הובררה בפני פורומים מתאימים, הסנגורים נכפו על הנאשמים ולא שירתו את טובתם, לנאשמים לא ניתנה הזדמנות לפני המשפט לקרוא את כתב האישום ולהכין את הגנתם, הם לא נבדקו על ידי פסיכיאטרים, סעיפי האישום לא הוכחו בבית המשפט, ולבסוף לא ניתנה לנאשמים הזדמנות לערער על פסק הדין. לכל מורשע ברומניה עמדה הזכות לבקש חנינה, גם מזכות זו התעלמו השופטים בחפזונם להוציא את בני הזוג להורג.
במהלך הזמן שחלף מאז המשפט, התברר שסעיפי האישום היו מופרכים. רצח עם, לפי הגדרתו, הוא ניסיון מכוון של שלטון להשמיד קבוצה חברתית מובחנת – עם, קבוצה לאומית, אתנית או קבוצה דתית – באמצעות רצח המוני. אפשר היה להטיל על צ'אושסקו אחריות על קורבנות הדיכוי בטימישוארה ואולי קורבנות נוספים, אך הם לא היו קבוצה חברתית מובחנת ומספרם אינו מצדיק תואר של רצח המוני – לכן לא היה מדובר ברצח עם, ומספר הקורבנות בו נקבו בכתב האישום היה מופרז מאוד ודמיוני לחלוטין.
בין סעיפי האישום נגד בני הזוג צ'אושסקו לא היו האשמות שגנבו כסף, אך בתקשורת ובהודעות לאחר הוצאתם להורג האשימו אותם בגנבת והברחת מיליארדי דולרים לחוץ לארץ. הם מצדם טענו שאין להם חשבונות בחוץ לארץ, ואומנם, חיפושים רבים ומדוקדקים לאחר מותם לא מצאו חשבונות על שמם[54].
נסיבות ההוצאה להורג והקבורה ושמירת הסוד בתחילה לגבי מקום קבורתם של בני הזוג צ'אושסקו היו כר פורה להפרחת תאוריות שונות. היו מי שהטילו ספק בהוצאתם להורג והיו מי שהטילו ספק באשר לזהות הגופות הקבורות בקבריהם. לא נמצאו מסמכים רשמיים לגבי קבורת בני הזוג, וכל המידע התבסס על עדויות בעל פה.
בנם, ולנטין, וחתנם תבעו את חשיפת זהות הגופות, ולאחר התדיינויות משפטיות במשך ארבע שנים הוחלט להוציא את הגופות מקברן לשם עריכת בדיקת סמני DNA[55]. הגופות זוהו על פי בגדיהן המחוררים מכדורי ההוצאה להורג ועל פי בדיקת סימני DNA, והוחזרו לקברן. מאוחר יותר יזמו בני המשפחה את העברת הגופות לקבר משותף (בני הזוג נקברו תחילה בקברים נפרדים).
קברו של ניקולאה צ'אושסקו הפך למוקד עלייה לרגל עבור אותם רומנים המתגעגעים למשטר הקומוניסטי והסבורים שלבני הזוג צ'אושסקו נעשה עוול. המתגעגעים למשטר הקומוניסטי טוענים שמקומות העבודה היו אז מובטחים ואף אחד לא סבל חרפת רעב. הם גם מבקרים בחריפות את המשפט של בני הזוג ועדיין, שנים רבות אחריו, שואפים לכך שיתחשבנו עם מי שערכו את המשפט. חסידי צ'אושסקו פוקדים את קברו בעיקר בימי שנה מיוחדים, כגון יום הולדתו ויום קבורתו[56][57].
בנובמבר 2009, עשרים שנה אחרי המהפכה והוצאתם להורג של הזוג צ'אושסקו, נערך סקר גדול על תרומתו של ניקולאה צ'אושסקו לרומניה, כדי לדעת איך ראוי להציגו בספרי היסטוריה – 52% מהנסקרים טענו שתרומתו הייתה טובה ושלילית במידה שווה, 31% טענו שתרומתו הייתה בעיקר טובה, 13% טענו שתרומתו הייתה בעיקר שלילית, והיתר לא ידעו. ההתפלגות הייתה דומה בין גברים ובין נשים, בין צעירים ובין מבוגרים, בין עירוניים ובין כפריים[58].
אתר האינטרנט הרשמי של ניקולאה צ'אושסקו (באנגלית)
ניקוליה צ'אושסקו (1918-1989), דף שער בספרייה הלאומית
ניקולאה צ'אושסקו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ניקולאה צ'אושסקו, באתר AllMovie (באנגלית)
ניקולאה צ'אושסקו, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ניקולאה צ'אושסקו, באתר Discogs (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
