הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (מכונה המהרי"ל דיסקין והרב מבריסק)[1] (י' בכסלו ה'תקע"ט, 1818 – מוצאי שבת ליל כ"ט בטבת ה'תרנ"ח, 22 בינואר 1898[2]) היה רב ופוסק, מרבני ירושלים בסוף המאה ה-19. נחשב לאחד ממנהיגי הזרם הקנאי בישוב הישן.
 | |
| לידה |
8 בדצמבר 1818 י' בכסלו ה'תקע"ט גרודנו, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
22 בינואר 1898 (בגיל 79) כ"ט בטבת ה'תרנ"ח ירושלים, האימפריה העות'מאנית |
| מקום קבורה | בית העלמין הר הזיתים |
| מקום פעילות |
רחבי רוסיה: מיינדזיז'ץ פודלסקי, קובנה, לומז'ה, מינסק, שקלוב ובריסק. ארץ ישראל: ירושלים. |
| תקופת הפעילות |
? – 22 בינואר 1898 |
| השתייכות | פרושים |
| תחומי עיסוק | רב, אב"ד. |
| תלמידיו | בנו הרב יצחק ירוחם דיסקין |
| חיבוריו | שו"ת מהרי"ל דיסקין |
| בן או בת זוג |
שרה סוניה דיסקין |
| צאצאים |
יצחק ירוחם דיסקין |
  | |
ביוגרפיה
נולד בגרודנו שבאימפריה הרוסית למשפחת מתנגדים, לרב בנימין דיסקין רבה של וולקוביסק, ונצר למשפחת דיסקין, משפחת רבנים ידועה. סבו, יהודה לייב חסיד, וסבתו עלו ארצה עם תלמידי הגר"א והתיישבו בצפת. דודתו רבקה הייתה לימים אמו של הרב אליעזר דן רלב"ג. לא ידועים פרטים על אימו, אך על פי מסורות משפחתיות הייתה אימו שרה בתו של גבריאל משקלוב שאף הוא עלה עם תלמידי הגר"א, והיה סבו השני של אליעזר דן רלב"ג מצד אביו. אחיו הוא הרב אברהם שמואל דיסקין.
בצעירותו הכיר את הרב יצחק אלחנן ספקטור, שלמד אצל אביו, ועל קשריהם הם שמרו במשך כל חייהם. בגיל 14[דרוש מקור] התחתן עם הינדה רחל, בת הרב ברוידה, רבה של וולקוביץ', ועבר לבית חותנו. קיבל סמיכה בגיל 18. משנת 1844 עד 1877 שימש כרב בקהילות מרכזיות ברחבי האימפריה הרוסית: במיינדזיז'ץ פודלסקי, קובנה, לומז'ה (התמנה למשרה בגיל 25, כיורש אביו), מינסק, שקלוב ובריסק. במשך חייו שמר על קשרים טובים עם רבני קהילות יהודיות באירופה, בין היתר עם הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב עזריאל הילדסהיימר ורבנים נוספים.
לאורך כל שנות פעילותו אחז בקו פעולה תקיף ולא מתפשר, ועל כן גורש ונרדף ממקום למקום.
בעת היותו רב בבריסק אירע מקרה של סכסוך גירושין בין זוג צעיר בבריסק. האישה תבעה גט מבעלה, והבעל הסכים רק בתנאי שהיא תשלם לו סכום גדול, ותפקיד את הסכום אצל הרב. הגט ניתן לאחר שהאשה הפקידה את הסכום, אך הרבנית החזירה לאישה את הכסף שהופקד אצל הרב, מכיוון שראתה זאת כסחיטה[דרוש מקור]. הבעל הגרוש תבע את הרב אצל השלטונות, והלה נאסר באשמת מעילה באמון. הרב היה צפוי להישפט ולהישלח לסיביר לעבודת פרך, הרב נשפט בבית המשפט וזוכה. לאחר מכן האשים אותו קצין בולשת ששוחד בידי הבעל שהרב דיסקין מעביר כסף ממס הבשר למחתרת הפולנית. השופט קבע דיון נוסף בעוד שבוע. עוד קודם לכן הצליחו להוציאו מבית הסוהר על ידי תרגיל שהגה סוחר בשם יחזקאל שוורץ[דרוש מקור] ולהבריח אותו עם משפחתו מרוסיה לארץ ישראל.
בארץ ישראל
בשנת 1877, בכ"ט בתמוז ה'תרל"ז, עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים וקבע את ביתו ברחוב חברון (בערבית: מעלה חלדיה) בעיר העתיקה. ישנה מסורת שלפיה הקפיד כי חלונות דירתו יפנו להר הבית, כדי שלא יעברו 30 יום בלא שיראה את הר הבית.[3]
הרב דיסקין נחשב לאחד מחשובי רבני האשכנזים בירושלים והיה מכונה 'הרב מבריסק' על שם מקום רבנותו האחרון בגולה. על פי בקשת קבוצת אברכים, העביר בפניהם שיעור יומי בגמרא.[4] הרב דיסקין גם היה מעביר שיעור על הפרשה במוצאי שבתות.
לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא לאישה את שרה סוניה דיסקין לבית רטנר אשר הייתה נשואה קודם לכן לאליהו זלמן הלפרין, איש עתיר נכסים ממנו קיבלה ממון רב בעת הגירושים. כאשר נישאה לרב דיסקין, הביאה עימה נדוניה של 40,000 זהובים, איתה הקים ב-1880 את בית היתומים דיסקין, ואת ישיבת אוהל משה. אשתו של הרב דיסקין נודעה בכינויה 'הרבנית מבריסק', והייתה דמות משמעותית בקהילה האשכנזית בירושלים.[5]
הרב דיסקין נפטר במוצאי שבת ליל כ"ט בטבת ה'תרנ"ח, 22 בינואר 1898, מחשש לאסון אם תתקיים ההלוויה ההמונית בלילה, הורה הרב שמואל סלנט להלין את הנפטר למרות מנהג ירושלים האוסר זאת, ולקיים את ההלוויה רק בשעות הבוקר.[2] על שמו נקרא רחוב בירושלים. בנו, הרב יצחק ירוחם דיסקין, עלה לארץ ישראל לאחר פטירת אביו, לעמוד בראש המוסדות שהקים אביו והיה מראשי הרבנים של אנשי היישוב הישן בראשית המאה העשרים.
בית היתומים "דיסקין-אוירבאך"
בירושלים נחשף הרב דיסקין למצבם הקשה של רבים מתושביה. בעיר חיו מהגרים שלחלק גדול מהם אין קרובים היכולים לטפל בהם במקרה של מות אב או אם המשפחה והסובלת ממגפות תקופתיות הגורמות למותם של רבים מהחולים. הוא הבין כי יש צורך למצוא פתרון למצבם של היתומים שנשארו ללא קרוב ומודע, כדי שלא יגיעו לבתי היתומים של המיסיון או ל"בית היתומים הברליני" בראשו עמד ד"ר ו. הרצברג, אותו זיהה הרב דיסקין עם חוגי המשכילים. בשנת 1881 הקים הרב דיסקין את בית היתומים דיסקין בחצר ביתו.
הקמת בית היתומים עורר זעם בקרב הממסד הפרושי על הרב דיסקין. בסיוון תרמ"א פרסם הרב יחיאל מיכל פינס בעיתון 'הלבנון', הקרוב למימסד הפרושי, מאמר שנחתם בפסבדונים 'מר זוטרא' התוקף בצורה חריפה את בית היתומים דיסקין וגבאיו. הכותב מציין, כי בשל העובדה שהנדיבים בחוץ-לארץ אינם תורמים למוסד הנ"ל, "...חרה אפם עד להשחית בהרב הגאון הגדול ... מוהר"ר שמואל סלנט שליט"א על כי לא ירצה לחלל שמו הטוב ולקיים את דבר בית היתומים שלהם ...'[6] בתרנ"ב (1892), כאשר שלחו הפרושים דין-וחשבון לאמריקה על מוסדות העדה האשכנזית, הם התעלמו לגמרי ממוסדות החסידים ומוסדותיו של הרב דיסקין. על מעשה זה הגיבו תומכי הרב דיסקין במאמר חריף. כאשר ניסה הרב דיסקין לאסוף כספים באמריקה לטובת בית-היתומים, יצא הרב סלאנט נגדו וטען כי הדבר פוגע בהכנסות 'הועד הכללי'. הרב דיסקין הגיב בטענה, כי 'הועד הכללי', למרות הכנסותיו העצומות, אינו מתפקד ואין בו כל תועלת.[7]
פטירתו של הרב דיסקין בשנת תרנ"ח (1898) הניחה את בית היתומים ללא פטרון ומצבו הידרדר. הרב מנחם נתן אוירבאך, נכדו של הרב מאיר אוירבאך שנחשב לרבה של העדה האשכנזית בדור הקודם ובעל קשרים משפחתיים ענפים עם אישים בעלי השפעה ב'יישוב הישן', נרתם למען גיוס משאבים לבית היתומים מהפזורה היהודית. יזמותו הקנתה לו את ניהול בית היתומים, והוא נקרא מעתה 'בית היתומים דיסקין-אוירבאך.[8]
ישיבת אהל משה
מוסד נוסף שהקים המהרי"ל עם בואו לירושלים הייתה ישיבת "אהל משה". גם הקמת מוסד זה עמדה בסימן מאבק עם זרמים נוספים שפעלו באותה העת בירושלים. ישיבת "עץ חיים" (1841) נחשבה הישיבה המרכזית בירושלים, ולצדה עמדו גדולי הדור האשכנזים כמו ר' שמואל סלנט ור' מאיר אוירבך.[9] היה קיים חשש שהישיבה החדשה שהקים המהרי"ל תנגוס מהנתח הכלכלי של ישיבת עץ חיים. אף על פי כן הישיבה הוקמה והמהרי"ל היה ראש הישיבה הראשון שעמד בראשה.[10]
הנהגה
בבואו לירושלים התקבל המהרי"ל כמנהיגם של השמרנים והקיצוניים שבתושבי ירושלים. הוא היה מעביר שיעורים שנחשבו עמוקים ונועדו למתי מעט מהעילויים שבתלמידי החכמים.[3] לא היה חולק על גדלותו בתורה, אולם הנהגתו, שהייתה חלוקה על הנהגה המקובלת על תושבי ירושלים האשכנזים, הייתה מקור לחיכוכים רבים. בתוך הקהילה החרדית עיקר מחלוקתו הייתה אל מול הרב שמואל סלנט שנחשב לפחות קיצוני בכל הקשור ליחס ללימודים כללים ולמודרנה ככלל, אף שהיה גם הוא שמרן.
הקבוצה האורתודוקסית הקנאית שקבלה על עצמה את הנהגתו של המהרי"ל ערערה על ההנהגה האשכנזית הירושלמית הוותיקה של הפרושים. בתרמ"א (1881) נתן הרב דיסקין את חסותו גם ל'אגודת מייסדי היישוב' בפתח-תקוה, שברובה הייתה מורכבת מאנשי כולל הונגריה. חברי האגודה היו בעימות חריף עם מייסדי המושבה, שנמנו עם אנשי הממסד הפרושי, בראשותו של יואל משה סלומון. במחלוקת זאת היה שיתוף-פעולה מסוים בין 'אגודת מייסדי היישוב' לבין ישראל דוב פרומקין, שנאבק בהנהגה הפרושית מסיבות שונות לחלוטין.[11]
עמדת כוח נוספת במאבק עם הנהגת הפרושים רכש הרב דיסקין בהקמת "כולל אמריקה" ארגון צדקה למען עולים מאמריקה, מעשה שזכה בתמיכתו של הקונסול האמריקני. הכולל החדש זכה להצלחה בשלהי שנות התשעים, ו"הוועד הכללי" נאלץ להכיר בו ולהגיע עמו לפשרה.
בראשית שנות השמונים הפך הרב דיסקין לבעל השפעה מכרעת בכמה כוללים ירושלמיים אשר הסתכסכו עם "הוועד הכללי" של עדת האשכנזים בקשר לענייני כספים וסמכויות, או שדעתם לא הייתה נוחה מהנהגתו של הרב סלנט בתחומים אחרים. המהרי"ל הקים בית דין משלו למרות קיומו של בית הדין של הרב סלנט. הוא צירף לבית-דינו את הרב יעקב יהודה לעווי מכולל ורשה, שקודם-לכן שימש כדיין בבית-דינו של הרב סלנט, אך נאלץ לפרוש עקב חיכוכים על רקע כלכלי בין כולל ורשה לבין משפחת סלנט. מאותו זמן הפך הרב דיסקין לפטרונו של כולל ורשה. כולל נוסף שראה ברב דיסקין את רועהו הרוחני, היה כולל הונגריה, שמאז יסודו לא השתלב במימסד הפרושי המזרח-אירופי.[11] את הרקע לתמיכתם של הכוללים במהרי"ל מתאר ישראל פריידין כך:
- "בשנת תרל"ח (1878) הגיעה לקיצה פרשה, הידועה בשם 'ריב החצר של ישיבת עץ חיים'. שהסעירה את היישוב הישן במשך 15 שנה ופילגה את העדה הפרושית. כתוצאה מסכסוך זה השתלט המימסד הפרושי על חצר המריבה, שחובות כבדים רבצו עליה. נציגי המנהיגות הפרושית - יוסף ריבלין, בייניש סלאנט, יואל משה סלומון ופישל לאפין - לוו כספים כדי לפרוע את החוב והתחייבו להחזיר את ההלוואה תוך שלוש שנים. אולם הלווים לא הצליחו לעמוד בהתחייבותם והיו צפויים למשפט ולמאסר. על-כן כפו הלווים את ממוני הכוללים החברים ב'ועד הכללי' בתרמ"א להתחייב, ש'הועד הכללי' יפריש סך מסוים מהכנסותיו באמריקה, השייכות לכוללים, לפרעון ההלוואה. דבר זה לא נכפה על כוללות החסידים וכולל הונגריה. אבל הנטל שהוטל על כוללי ורשה וסובלק-לומזא, שלפי עדויות שונות היו להם הכנסות ניכרות באמריקה, עורר תסיסה במחנהו של הרב דיסקין, פטרונם של כוללים אלה. וכך, כשפתח יחיאל מיכל פינס מקורבו של המימסד הפרושי, את בית-מדרשו בתרמ"ב, הוא הוחרם על ידי הרב דיסקין בטענת אפיקורסות. החרם, שנועד לפגוע במימסד הפרושי ובעומד בראשו יותר מאשר בפינס, בוטל על ידי הרב סלאנט. הרב דיסקין בחר להחרים את פינס מפני שזה האחרון התקרב ליוסף ריבלין ולמנהיגות הפרושית. מה גם ששנה קודם-לכן פינס תקף בחריפות את הרב דיסקין מעל דפי העיתונות, במסווה של שמות בדויים. אם נוסיף לכך את החשד, שהיה מבוסס במידה מסוימת, כי כוונתו האמיתית של פינס בייסוד בית-המדרש הייתה להכתיר באופן רשמי את הרב סלאנט כרבה של ירושלים, ניתן לטעון כי נימוקים כבדי-משקל עמדו בבסיס ההחלטה להחרימו. זהו גם הרקע לבחירתו של הרב דיסקין על ידי כוללות הונגריה, ורשה, וחסידי ווהלין וגליציה באופן רשמי כרב קהילותיהם בינואר 1882."[11]
ההיסטוריוגרפיה נוטה לייחס לרב דיסקין אידאולוגיה קנאית בהשוואה לדרך המתונה של מחנהו של הרב סלנט. אולם כאשר משווים בין פסיקותיהם של הרב דיסקין והרב סלנט לפחות בשני עניינים - שימוש בשמן שומשומין בפסח ובענייני השמיטה - הרב דיסקין דווקא נטה להקל לעומת פסיקה מחמירה יותר של הרב סלנט.[12] מתקבל על הדעת שיחוס הקנאות לרב דיסקין מבוססת על כך שהוא הרבה להשתמש בחרם כאמצעי למלחמתו בפורצי-גדר, בעוד שהרב סלנט כביכול לא נקט בדרך זו. הרב דיסקין היה מעורב בהחרמתה של אגודת תשבי שהואשמה במינות,[13] והוא זה שהטיל חרם על יהושע ילין ושלל את דמי החלוקה מהכולל שלו, משום ששלח את בנו דוד ילין לבית הספר כל ישראל חברים.[3]
אולם יש טוענים כי בחינה מדוקדקת של העובדות מראה כי לא תמיד תאם דימוי זה את המציאות. פריידין מציין: "בשנת תרנ"ז (1897) כשעמל הרב דיסקין בייסוד 'כולל אמריקה', במסגרת מאבקו ב'ועד הכללי', יזמו ראשיו הפגנה ליד ביתו של הרב. דבר ההפגנה פורסם בעילום שם בעיתון 'הצפירה'. ראשי 'הועד הכללי', ובראשם הרב סלנט, החרימו את מפרסם המאמר, אך נתקלו בהתנגדותו של הרב דיסקין שביטל את החרם. במכתב ששלחו אנשי כולל אמריקה בירושלים בכ"ה באייר תרנ"ז לראש הכולל בניו-יורק מסופר: ' ... כי יצא רבינו שליט"א חוץ ד' אמותיו להראות למנהלי "הוועד הכללי" כי אין העולם הפקר ולא כל העולה על רוחם יעשו. ולולי עזרת מרן הקדוש שליט"א היו מוסיפים להחרים את כל אחד ואחד החושב טוב'. שנתיים קודם-לכן, כשעמדה בשיאה המחלוקת בין 'הועד הכללי' ל'בני משה', נטה הרב סלנט, בעצת פינס, להחרים את "בני משה" אך היתנה זאת בהסכמת הרב דיסקין. הרב דיסקין דחה את ההצעה. גם בתרנ"ד (1894) כאשר בן-יהודה הוחרם על ידי הרב סלנט, הרב דיסקין לא היה שותף לחרם ואף לא נטל חלק במאבק נגד בן-יהודה."[12] מכאן נראה שהחרמות הוטלו לא רק על ידי הרב דיסקין אלא גם על ידי הרב סלנט, ולעיתים אפילו נמנע המהרי"ל מחרמות במקום שהר"ש סלנט ראה לנכון להשתמש בהם.
לפי פרידמן[14] עלייתו של הרב דיסקין לארץ-ישראל הפכה את הקנאות לתופעה של קבע בירושלים, והראיה לכך היא כי הקנאים ראו ורואים בו עד היום את מורה דרכם. מנגד טוען פריידין[12] כי: "ממשיכיו של הרב דיסקין לא תמיד השכילו להבין את 'תורת הקנאות' שלו ונגררו לעיתים קרובות אחרי מעשים של קנאים קיצוניים שגרמו להם נזק. רק אצלם הפכה הקנאות למטרה בפני עצמה וחלק מאידאולוגיה".
![Thumb](#/media/קובץ:המהרי"ל_דיסקין.JPG)
נחשב לקנאי, והנהיג חרם נגד המשכילים והמחדשים. סביב הרב דיסקין התקבצו חוגי הקנאים בירושלים, ואף היה לו בית דין מיוחד משלו. בעקבות תקנות וגזירות שרצה הרב דיסקין להתקין בירושלים נוצרה מתיחות בקהילה האשכנזית בירושלים, נקבע חוק כי כל תקנה וגזירה שיתקן הרב דיסקין ללא אישורו של הרב שמואל סלנט והרב משה נחמיה כהנוב, לא תחשב לתקנה, וכי בית הדין האשכנזי הקובע בירושלים, הוא בית הדין היושב בחצר בית הכנסת החורבה, מקום מושבו של הרב סלאנט.[15] הרב סלאנט בעצמו דאג למנות את הרב דיסקין כרב האחראי על בית המטבחיים, אם מפני שנחשב למקל, ואם כדי שלא יתערב בענייני הרבנות של ירושלים.[16]
מתיחות מסוימת שררה בין הרב דיסקין לרב שמואל סלנט, ובין קבוצות שהיו מרוכזות סביב כל אחד מהרבנים. הרב סלנט טען גם כנגד הרב דיסקין כי ”לא קבלוהו אנשי העיר לרב ומנהל העדה, ומיום בואו אל הק' אינו יוצא מתוך ד' אמות של הלכה.”[17] כך למשל התנגדותו של הרב סלנט ליסוד בתי ספר חדשים בירושלים שילמדו בהם מקצועות חול ושפות זרות הייתה פחותה מהתנגדותו של הרב דיסקין. הרב סלנט גם התנגד לחרם שהוצא על ידי חוג הרב דיסקין כלפי יחיאל מיכל פינס.[18]
הרב דיסקין סייע בהקמת פתח תקווה, ושימש סמכות רוחנית עבור המתיישבים.[19]
מתלמידיו
- בנו הרב יצחק ירוחם דיסקין
- הרב שמחה זליג ריגר
- הרב יהושע צבי מיכל שפירא
- הרב יוסף חיים זוננפלד
- הרב יוסף רוזין (הרוגוצ'ובר)
- הרב יעקב אורנשטיין
- הרב אברהם דוד יעקבזון
- וולך, השרף מבריסק
- יוסף שיינברגר, עמוד אש, ירושלים ה'תשי"ד
- מאירה אליעז, מסע שורשים - תשעה דורות בארץ ישראל
- נחום סילמן, ספר אהל יהושע - לקט הנהגות והליכות מהרי"ל דיסקין, הוצאת טקסט רץ, ירושלים תשפ"א
- חידושי המהרי"ל דיסקין על מסכת חולין : הגהות מגליון הגמרא מסכת חולין / שנעתקו מכתב יד קדשו של רבינו משה יהושע יהודה ליב דיסקין, יוצאים לאור בפעם הראשונה מגליון הגמרא שלו, בתוספת ביאורים ובירורים בהבנת דבריו ; [העורך:] אליעזר דן בלאאמו"ר רבי אריה ליב רלב"ג. ליקוואוד : מכון סופרים לעריכת והדפסת ספרים וכת"י, תשפ"ד.
- הרב ראובן זרח ברוורמן
קישורים חיצוניים
- 'דיסקין, ר' משה-יהושע-יהודה-לייב ב"ר בנימין ("הרב מבריסק")', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תשכ"ז), עמ' 41 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1239)
- דיסקין משה יהושע, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- שו"ת מהרי"ל דיסקין - אתר HebrewBooks.
- על היחסים בין הרב סלנט לרב דיסקין - שרשור בפורום בחדרי חרדים, הייד פארק
- חרמות על בתי הספר בירושלים, חלקם בחתימת הרב דיסקין, באתר "דעת"
- ישראל פריידין, הרב מי"ל דיסקין, מייסד האורתודוכסיה הקנאית בירושלים – תדמית ומציאות, קתדרה 42, ינואר 1987, עמ' 128-121
- סיפורים על מהרי"ל דיסקין - אתר להבין
- כרטיס הקבר של הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין, באתר הר הזיתים
משה יהושע יהודה ליב בן בנימין דיסקין (1816-1898), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
