Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרד קוֹשְׁצ'וּשְׁקוֹ (או התקוממות קושצ'ושקו; בפולנית: Insurekcja kościuszkowska)[1] היה התקוממות עממית רחבת היקף בשטחי האיחוד הפולני-ליטאי לשעבר נגד האימפריה הרוסית וממלכת פרוסיה, בהנהגתו של תדיאוש קושצ'ושקו בשנת 1794. המרד היה ניסיון כושל לשחרור האיחוד הפולני-ליטאי מההשפעה הרוסית לאחר חלוקת פולין השנייה (1793) והקמת קונפדרציית טרגוביצה (אנ') – ברית אצילים שתמכה במעורבות רוסית במדינה, והוא נחל מספר ניצחונות סמליים בתחילתו, הבולטים שבהם: קרב רסלוויצה (אנ'), הקרב על ורשה (אנ'), והמרד בפולין גדול (אנ'), אך מול כוח רוסי ופרוסי משולב ועדיף בהרבה, הוא נכשל. כישלון המרד הוביל לחלוקת פולין השלישית ולביטול מוחלט של שרידי העצמאות של פולין, ולכפיית התרבות הרוסית והפרוסית בכוח במקביל לדחיקת התרבות הפולנית.
 | |||||||||||||
| גבולותיה של פולין לאחר החלוקה השנייה בשנת 1793, והפעולות הצבאיות של הצדדים הלוחמים במרד: פולין (בצהוב), רוסיה (בירוק) ופרוסיה (בכחול) | |||||||||||||
| תאריכים | 24 במרץ 1794 – 16 בנובמבר 1794 (238 ימים) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | השטחים שסופחו לרוסיה ולפרוסיה בחלוקת פולין השנייה | ||||||||||||
| עילה | חלוקת פולין השנייה | ||||||||||||
| תוצאה |
| ||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | פולין גדול | ||||||||||||
| |||||||||||||
במהלך המרד גילו יהודי פולין הזדהות וסולידריות במידה רבה עם המתקוממים הפולנים, שנבעה גם משנאה לאימפריה הרוסית וחשש מפני כיבוש רוסי. יהודים רבים סיפקו נשק למורדים, או התגייסו בעצמם לצבא המרד, ואף הוקם לראשונה זה מאות שנים גדוד יהודי במסגרת צבא המרד בפיקודו של קולונל ברק יוסלביץ'. התגייסותם של היהודים לטובת המרד גרמה ליחס חיובי כלפיהם מצד חלק מהאליטה הפולנית, וליחסי גומלין הדדיים בעד עצמאות פולין במשך שנים ארוכות.
לאורך כל המאה ה-18 האיחוד הפולני-ליטאי הלך ונחלש. בתחילת המאה כבר היה האיחוד נתון להשפעה רוסית רבה, והוא נוהל בידי האצולה הגבוהה (המַגְנָאטִים) ששיתפו פעולה עם ההשפעה הרוסית. הממשל היה שחוק וכמעט מושתק. ניסיון לשינוי החוקה נתקל בהתנגדות רוסית שביטלה את הרפורמות והעלתה חוק פרו-רוסי. האצולה הנמוכה בפולין התאגדה והקימה את הקונפדרציה של באר (אנ'), ויצאה למרד מול רוסיה. המרד נתקל בתגובה קשה של שכני האיחוד הפולני-ליטאי - פרוסיה, האימפריה הרוסית ואוסטריה - שפלשו לשטחי האיחוד ונגסו ממנו שטחים רבים. האיחוד הפולני-ליטאי אולץ להכיר בחלוקה, ונכפו עליו חוקים ששוב הותירו את הממשל בו חלש. לאחר כשני עשורים, בעוד שכני האיחוד טרודים כל אחד בענייניו הפנימיים ובמלחמות עם מדינות אחרות סמוכות, העלה האיחוד את חוקת 3 במאי 1791, שחיזק את מעמד האצולה הנמוכה וייצב את הממשל הפנימי. בני האצולה הגבוהה, שהתנגדו למהלך, הקימו את קונפדרציית טרגוביצה (אנ') שקיבלה גיבוי מלא מרוסיה, עד שכוחות רוסיים פלשו לגבולות האיחוד, והחלה מלחמת פולין-רוסיה (אנ'). במלחמה לא הושג ניצחון מכריע למי מהצדדים, ומלך פולין פנה לחפש פתרון דיפלומטי והגיש כניעה לצבא הרוסי הפולש. הרוסים כינסו את הסיים מחדש, ודרכו ביטלו את חוקת ה-3 במאי. פולין חולקה מחדש (חלוקה שנייה), בהסכמת הסיים, כאשר רוסיה ופרוסיה נוגסים עוד משטחה, ומגבילים ביותר את עצמאותה. הצבא הפולני היה מאוכזב מכניעת מלך פולין, ואנשי צבא עם פוליטיקיאיים פולנים החלו בהתקוממות מול השלטון הרוסי בפולין. תדיאוש קושצ'ושקו, שהיה באותה התקופה פופולרי ביותר ברחבי פולין, תמך בקשר המתארגן, ועד מהרבה עמד בראשו. התערבות רוסיה ופרוסיה במבנה צבא האיחוד, במטרה להחלישו ביותר, וכן מעצרים נרחבים מול מתנגדים פוטנציאליים, החישו את קושצ'ושקו לפתוח את המרד, מוקדם מכפי שתכנן.
ערך מורחב – האיחוד הפולני-ליטאיבתחילת המאה ה-18 היה נתון האיחוד הפולני-ליטאי לשליטת האצולה הגבוהה - המַגְנָאטִים - שהיו מעמד חברתי של אצילים עתירי נכסים בעלי אגד אחוזות שניהלו משק אוטרקי. המגנאטים היו במאבק מתמיד עם האצילים בני המעמד הנמוך, שבבעלותם היו האחוזות הקטנות, ועם המלוכה שבפולין הייתה לרוב חלשה וחסרת יכולת פעולה. במאה ה-17 הם הפכו לבעלי הכוח העיקריים בפולין כאשר השתלטו על רוב האחוזות הקטנות ועל הפרלמנט - הסיים. כוחם הגדול של המגנאטים בפרלמנט אפשר להם לקבוע את תקנת לִיבֵּרוּם וֵטוֹ כלומר זכותו של כל חבר בפרלמנט להטיל וטו על כל החלטה פרלמנטרית. על פי חוקי הסיים אם בתוך שישה שבועות מהצעת חוק לא מתקבלת ההחלטה פה אחד, ההחלטה בטלה. בנוסף, על פי חוקת הסיים בכל מושב פרלמנטרי מאוגדים כל החוקים לקובץ אחד המפורסם בתום המושב, אם אחד החוקים במושב הפרלמנט נידחה (ולו על ידי חבר פרלמנט אחד) כל קובץ החוקים בטל. הם הצליחו להבטיח שלא יבוצעו רפורמות שעשויות להחליש את מעמדם המיוחד וזכויות היתר שלהם שכונו חירויות הזהב (אנ') באמצעות ניצול לרעה של זכות הווטו שאפשרה לכל אציל לשתק את הסיים. אופן פעולה זה מנע ממשל אפקטיבי בפולין ועודד את שכנותיה רוסיה, פרוסיה, ואוסטריה, לנגוס משטחה של פולין ללא התנגדות, אצילים רבים שוחדו על ידי גורמים אינטרסנטיים ומעצמות זרות, והיו כאלה שהסתפקו באמונה שהם חיים ב"תור הזהב". שורה של מלחמות אזרחים ופלישות מן החוץ הביאו לשחיקת הערכים הדמוקרטים, לירידה בכוחו של הפרלמנט, ובכוחה של פולין בכלל. לעומת זאת עלה כוחם של האצילים שהפכו לשליטים למעשה במדינה. מצב זה הוביל לשיתוק מתמשך של ממשלת האיחוד הפולני-ליטאי במשך למעלה ממאה שנה.
החל מאמצע המאה ה-17 נעשו ניסיונות לרפורמות בחוקת האיחוד, אך הרעיון התקבל בעוינות על ידי האצילים ועל ידי המדינות השכנות, שנהנו מהיחלשות האיחוד, וחששו מפני כוח מדיני מתחדש ודמוקרטי בגבולותיהן. לקראת מחצית המאה ה-18 כבר לא היה האיחוד הפולני-ליטאי חזק כבעבר, ולמעשה הוא היה תלוי במדיניותה של האימפריה הרוסית. ההתערבות הרוסית בענייני הפנים של פולין הורגשה במיוחד במהלך בחירת המלך האחרון - סטניסלאב פוניאטובסקי, שהיה מקורב ליקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, באופן אישי.
במהלך מלחמת שבע השנים היה האיחוד נייטרלי באופן רשמי, אך כוחות צבא של האימפריה הרוסית עברו בשטחו לכיוון פרוסיה. החל משנת 1764 ניסה מלך פולין לבטל את הליברום וטו ולהנהיג רפורמות נוספות בממשל, אך בשנת 1767 התקבלה חוקה חדשה בלחץ השגריר הרוסי ניקולאי רפנין שביטלה את כל הרפורמות הקודמות. הסיים הפולני פעל תחת שליטה מלאה של השגריר הרוסי ומתנגדיו בקרב האצולה הפולנית נעצרו. בשנת 1768 הוא אף הצליח להעביר חוק לפיו נוצרים שאינם קתולים יקבלו אותן זכויות כמו נוצרים קתולים; חוק פרו-רוסי מובהק שמשמעותו הייתה שנוצרים פרבוסלבים – הדת הרשמית של רוסיה יהיו שווי זכויות לבני הדת השלטת במדינה. ההתערבות גסה של רפנין בעניינים הפנימיים של פולין גרמה להקמת התאחדות אצילים שהתכנסה בעיר באר והכריזה על מרד, ההתאחדות כונתה הקונפדרציה של באר (אנ'), וצבאה לחם נגד צבאותיהם של המלך, האימפריה הרוסית, ונגד התקוממות מקומית באוקראינה.
.jpg)
ערך מורחב – חלוקת פוליןבתקופה זו חתמו נציגי פרוסיה, האימפריה הרוסית וממלכת הבסבורג האוסטרית על ברית סודית. בפברואר 1772 חתמו מדינות הברית על הסכם סודי לחלוקת האיחוד הפולני-ליטאי. בתחילת אוגוסט 1772 פלשו צבאותיהן לשטחי האיחוד והתמקמו בהתאם לסיכום החלוקה שתואם מבעוד מועד. כוחות הקונפדרציה שבסיסיהם היו ממוקמים באוסטריה נאלצו לעזוב את בסיסיהם מאחר שאוסטריה הצטרפה לברית. מצבם הצבאי היה נחות, ומלבד סיוע מועט מממלכת צרפת לא הייתה להם עזרה חיצונית נוספת. אך הם לחמו בעקשנות, כשהמלחמה העות'מאנית-רוסית תרמה להם בעקיפין בכך שהרוסים היו טרודים בה, והלחימה של הקונפדרציה ברוסים נמשכה עד לאביב 1773. ב-28 באפריל 1773 כבשו כוחות רוסיים בפיקודו של אלכסנדר סובורוב את קרקוב והמרד חוסל.
החלוקה התבצעה בהתאם להסכם:
תוך שימוש בלחץ צבאי בלתי פוסק, דרשו מדינות הברית ממלך פולין ומהסיים להכיר בחלוקה באופן רשמי; מחוסר ברירה, כינס המלך סטניסלאב פוניאטובסקי את הסיים, ובשנת 1775 קיבלה החלוקה הכרה רשמית. כמו כן, שונו כמה מחוקי המדינה אך הליברום וטו נשאר בתוקף, בהתאם לחוקים החדשים, מינוי תפקידי מפתח במדינה היה על בסיס מועמדים שהועברו מהסיים למלך.
ערך מורחב – חוקת 3 במאי 1791הניסיון המרכזי לרפורמה חוקתית נעשה במהלך הסיים הגדול בין השנים 1788–1792, כחלוף כמעט שני עשורים מחלוקת פולין הראשונה. שכנותיה של פולין היו טרודות במלחמות ולא היו מסוגלות להתערב בכוח בענייניו הפנימיים של האיחוד; רוסיה ואוסטריה היו מעורבות בעימותים עם האימפריה העות'מאנית (מלחמת רוסיה-טורקיה שנמשכה בין השנים 1792-1787, בה השתתפה גם האימפריה הרומית הקדושה כבת בריתה של רוסיה, בעימותים שנערכו במולדובה ובסרביה); הרוסים מצאו עצמם נלחמים בו זמנית גם במלחמת רוסיה-שוודיה (אנ'), ונראה היה שברית חדשה שנכרתה בין האיחוד הפולני-ליטאי לפרוסיה תספק ביטחון מפני התערבות רוסית בפולין.
. חוקה זו הייתה החוקה הלאומית הכתובה הראשונה באירופה, והשנייה בעולם (אחרי חוקת ארצות הברית)
ב-3 במאי 1791 נחקקה חוקה חדשה שהתקבעה בשם חוקת 3 במאי 1791. החוקה החדשה, שהייתה החוקה הדמוקרטית הראשונה באירופה וזכתה לתמיכה עממית רחבה, חיזקה את כוחה של המדינה בניסיון להחליף את האנרכיה ששררה בממלכה במונרכיה חוקתית. החוקה הציגה אלמנטים של שוויון פוליטי בין בני המעמד הנמוך לבני האצולה, והעניקה לאיכרים הגנה ממשלתית; בכך מיתנה את שעבודם. החוקה אסרה על הליכים פרלמנטריים כגון הליברום וטו, שאפשר לכל אחד מבני האצולה להביא לפירוק המושב הנוכחי של הסיים. במשך 123 השנים הבאות, חוקת 3 במאי 1791, נתפסה כעדות להצלחתן של הרפורמות הפנים-מדינתיות וכסמל המבטיח את השבת הריבונות של פולין.
ניסיונות הרפורמה בפולין היו לצנינים בעיניהן של המדינות השכנות ששאפו לחלק ביניהן את פולין תוך ניצול המאבקים הפנימיים באיחוד. הצארית יקטרינה הגדולה זעמה על אימוץ החוקה החדשה, וחששה מפני השפעת רוחות החופש והדמוקרטיה על רוסיה. אלכסנדר בזבורודקו, אחד ממעצבי מדיניות החוץ של רוסיה הגיב על הידיעה במילים: "הידיעה הגרועה ביותר האפשרית הגיעה מוורשה: המלך הפולני הפך כמעט לריבון". רוסיה ראתה את פולין כמדינה חסרת הגנה בפועל. פרוסיה – שחתמה על ברית עם פולין זמן לא רב לפני כן - התנגדה בתוקף לחוקה החדשה, ושלחה הודעה לדיפלומטים פולנים כי החוקה החדשה שינתה את מדינת פולין עד כדי כך שפרוסיה לא רואה את התחייבויותיה הקודמות לברית בין המדינות. פרוסיה חששה גם היא מאיום שעלולה להוות עליה המדינה הפולנית המחוזקת מהחוקה החדשה; שר החוץ הפרוסי, פרידריך וילהלם פון שולנבורג-קנרט (גר'), הודיע לפולנים כי פרוסיה אינה תומכת בחוקה החדשה והיא תסרב לעזור לאיחוד הפולני-ליטאי בכל צורה שהיא, ואפילו באמצעות תיווך, מכיוון שהאינטרס הממלכתי של פרוסיה נוגד את התחזקות האיחוד הפולני-ליטאי שעלול לאיים על פרוסיה בעתיד. המדינאי הפרוסי אוולד פון הרצברג (אנ') הביע את חששם של השמרנים באירופה: "הפולנים גרמו לזעזוע בממלכה הפרוסית על ידי הצבעה בעד החוקה", תוך מתן הסבר כי האיחוד המחוזק ידרוש ככל הנראה את החזרת השטחים שפרוסיה סיפחה בחלוקת פולין הראשונה.
צבא האיחוד הפולני-ליטאי (אנ') היה דל, וגם לאחר התרחבותו - בעקבות הרפורמה שהוכרזה בסיים הגדול - היה קטן יחסית ומצבת הכוח הסדיר שלו עמדה על כ-65,000 חיילים בלבד. מצב זה היה אידיאלי להתערבות צבאית עבור המדינות השכנות שצבא כל אחת מהן היה גדול בהרבה (הצבא הפרוסי וצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית עמדו על כ-200,000 חיילים כל אחד, ואילו צבא האימפריה הרוסית מנה כ-300,000 חיילים).
החוקה החדשה נתקלה בהתנגדות גם בתוככי האיחוד עצמו ואצילים בכירים התנגדו לה בתוקף, בהם: סטניסלב פוטוצקי (אנ'), פרנצישק ברניצקי (אנ'), סברין רזווסקי (אנ'), יוזף קוסקובסקי (אנ'), וסימון קוסקובסקי (אנ'). אצילים אלו ביקשו מצארית רוסיה קתרינה הגדולה להתערב למען השבת זכויות היתר שלהם כמו חוקי הקרדינל (אנ') ועוד – חוקים שהבטיחו את המשך ההשפעה המוחלטת של האצילים על המדינה ולמעשה את המשך השיתוק של המערכת השלטונית בפולין. לשם כך הקימו האצילים הללו ב-14 במאי 1792 בעיירה טרגוביצה (או') ברית צבאית המוכרת כקונפדרציית טרגוביצה (אנ'). בינואר 1792 יצאה הקונפדרציה בהכרזה שהוכנה למעשה בסנט פטרסבורג על ידי מקורביה של קתרינה – גריגורי פוטיומקין וראש המטה שלו וסילי פופוב (אנ'). הקונפדרציה גינתה את החוקה החדשה שתרמה ל"הדבקה של רעיונות דמוקרטיים בעקבות הדוגמה ההרסנית שהייתה בפריז" כלשונה, ובהכרזה נאמר כי "הפרלמנט הפר את כל חוקי היסוד ורמס את כל חירויות העמים". חברי הקונפדרציה יישרו קו עם המדיניות של קתרינה הגדולה וביקשו ממנה להתערב בסכסוך בפעולה צבאית: "אנחנו לא יכולים לעשות דבר מלבד לפנות לצארינה קתרין - קיסרית נכבדה והוגנת, ידידתנו ובעלת בריתנו השכנה, המכבדת את הצורך של האומה ברווחתה ותמיד מציעה לה יד עוזרת", כתבו.
ב-18 במאי 1792 מסר שגריר רוסיה בפולין יעקב בולגקוב (אנ') הכרזת מלחמה לשר החוץ הפולני יואכים שרפטוביץ' (אנ'), ועוד באותו יום פלשו צבאות רוסיים לפולין ולליטא. המלחמה בין רוסיה לאיחוד (אנ'), לא הניבה ניצחון משמעותי למי מהצדדים, והיא הסתיימה בכניעה עליה חתם המלך סטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי שקיווה לפתור את הסכסוך בדרך דיפלומטית.
.jpg)
תקוותו של המלך פוניאטובסקי שהכניעה תאפשר פתרון דיפלומטי מקובל, התבדתה עד מהרה. בסתיו 1793 התכנס הסיים בעיר גרודנה, על שמה כונה הסיים של גרודנה (אנ'). בעזרת צירים חדשים ששוחדו או שאוימו על ידי הרוסים תמו דיוני הסיים ב-23 בנובמבר 1793, חוקת ה-3 במאי בוטלה, והסיים הכריז על הסכמתו לחלוקת פולין השנייה: רוסיה סיפחה 250,000 קמ"ר, ואילו פרוסיה סיפחה 58,000 קמ"ר משטח האיחוד. חלוקה זו צמצמה את אוכלוסיית פולין לשליש בלבד ממה שהייתה לפני תחילת החלוקות בשנת 1772. שלטון כיבוש הוטל על פולין על ידי כוחות רוסיים, ועצמאותה הוגבלה ביותר. החלוקה השנייה היוותה מכת מחץ עבור חברי ברית טרגוביצה שהתכוונו להגן על זכויותיהם הוותיקות בנות מאות השנים, ועתה נחשבו בקרב האוכלוסייה הפולנית כבוגדים.
ערך מורחב – תדיאוש קושצ'ושקו
הצבא הפולני היה מאוכזב מאוד מכניעתו של המלך פוניאטובסקי, ורוב המפקדים ראו זאת ככניעה מוקדמת מדי. תדיאוש קושצ'ושקו, הנסיך יוזף פוניאטובסקי, ורבים אחרים ביקרו את החלטת המלך, ורבים מאוד – בהם גם קושצ'ושקו, התפטרו מתפקידם זמן קצר לאחר מכן. קושצ'ושקו, שלא הפסיד אף קרב אחד במערכה התפטר באמצע ספטמבר מתפקידו בצבא ועזב את ורשה בתחילת אוקטובר. הוא התיישב בלייפציג, שם התקבצו מפקדים ופוליטיקאים פולנים בולטים אחרים סביב איגנץ פוטוצקי (אנ'), הוגו קולוז'אץ (אנ'), ואיגנץ דיז'לינסקי (אנ'), והקימו קהילת מהגרים. הם החלו להכין התקוממות נגד השלטון הרוסי בפולין, תוך יצירת קשרים עם קבוצות אופוזיציה דומות בפולין. תמיכתו של קושצ'ושקו בקשר המתארגן הייתה תנופה גדולה עבורם, שכן הוא היה באותה תקופה אחד האנשים הפופולריים ביותר ברחבי פולין.
באוגוסט 1793 חזר קושצ'ושקו ללייפציג מביקור באיטליה והתקבל על ידי חבריו מקהילת המהגרים בדרישה להתחיל לתכנן את המרד. בספטמבר הוא הבריח את הגבול לפולין כדי לערוך תצפיות באופן אישי, וכן כדי לפגוש כמה קצינים בכירים מאוהדיו שנותרו בצבא הפולני, בהם הגנרל יוזף וודצ'יקי (פו'). ההכנות בפולין להתקוממות היו איטיות, וקושצ'ושקו שהיה מודאג מסיכויי המרד נגד שלוש המעצמות החליט לדחות את ההתקוממות. הוא עזב לאיטליה ותכנן לחזור רק בפברואר, אך המצב בפולין השתנה במהירות. ממשלות רוסיה ופרוסיה אילצו את פולין לפרק שוב את רוב כוחותיה הצבאיים, הרוסים דרשו צמצום נוסף של הצבא (אחר שכבר שהצטמצם אחרי הכניעה עליה חתם פוניאוטבסקי) מ-36,000 חיילים ל-15,000 חיילים בלבד, והיחידות המופחתות היו אמורות להיות מגויסות לצבא הרוסי. כמו כן, בחודש מרץ גילו סוכני הצאר את קבוצת המהפכנים בוורשה והחלו לעצור פוליטיקאים ומפקדים צבאיים בולטים. קושצ'ושקו נאלץ להוציא לפועל את תוכניתו מוקדם מהצפוי, וב-15 במרץ 1794 יצא לקרקוב.
ב-12 במרץ 1794, החליט הגנרל אנטוני מדלינסקי (אנ') – מפקד חטיבת הפרשים הלאומית הפולנית הראשונה בסביבות אוסטרולנקה (שכללה כ-1500 לוחמים), לסרב לפקודה רוסית שהורתה לו לפזר את כוחותיו, והוא קידם את החטיבה בצעד מתריס בכיוון קרקוב.
צעד זה עורר גל של מהומות נגד כוחות רוסיים ברחבי המדינה, חיל המצב הרוסי של קרקוב קיבל פקודה לעזוב את העיר ולהילחם עם מדלינסקי, מה שהשאיר את קרקוב ללא הגנה אך גם טרף את הקלפים ומנע מקושצ'ושקו לבצע את תוכניתו המקורית להשתלט על תחמושתו של חיל המצב הרוסי בעיר.
ב-24 במרס 1794, הודיע תדיאוש קושצ'ושקו - מוותיקי הצבא הקונטיננטלי של מלחמת העצמאות האמריקאית, על התקוממות כללית בנאום שנשא בכיכר העיר קרקוב. קושצ'ושקו נטל לעצמו את הסמכויות של מפקד עליון של כל הכוחות הפולניים, והכריז על עצמו כ"נצ'לניק" – מנהיג לאומי. בנאומו הוא נדר "שלא להשתמש בכוחות אלה לדיכוי כל אדם באשר הוא, אלא כדי להגן על שלמות גבולותיה של פולין, להחזיר את עצמאותה של האומה, ולחזק את החירויות האוניברסליות" בלבד.
על מנת לחזק את צבאו, פרסם קושצ'ושקו צו גיוס בו נאמר שמתוך כל 5 בתי אב בפולין קטן, יגוייס לפחות חייל אחד שיצויד בקרבין, כידון, או גרזן. הוועדה המסדרת של קושצ'ושקו בקרקוב גייסה את כל הגברים בגילאי 18–28 והטילה מס על האזרחים. צבא המרד סבל ממחסור חמור בנשק, מה שגרם לקושצ'ושקו להקים יחידות גדולות שהורכבו מאיכרים חמושים בחרמשים, היחידות כונו בפי העם "אנשי החרמשים".
ב-4 באפריל, נפגש צבא המרד עם גדודי הגנרל הרוסי פיודור דניסוב. דניסוב קיבל הוראה מהקיסרית לתקוף את קרקוב ולהשמיד את צבא המורדים בשלב מוקדם בטרם הוא עלול להתחזק. המפגש התרחש ליד הכפר רסלוויצה (אנ') ונודע לאחר מכן כקרב רסלוויצה (אנ'); במהלך הקרב בו הפגינו האיכרים הפולנים שהצטרפו לצבא אומץ לב ראוי לציון, הביסו כוחותיו של קושצ'ושקו את היריב שהיה נחות מבחינה מספרית (אם כי הייתה לו עדיפות טכנית וארטילרית), ולאחר הקרב העקוב מדם נסוגו הכוחות הרוסיים משדה הקרב (כוחותיו של קושצ'ושקו היו חלשים מכדי לפתוח במרדף מוצלח שיכול היה להדוף את הכוחות הרוסים מכל פולין קטן).
על אף שהחשיבות האסטרטגית של הניצחון לא הייתה ממשית, התפשטה הידיעה על הניצחון במהירות ומחוזות נוספים בפולין הצטרפו לשורות המתקוממים, בתחילת אפריל כבר היו כוחות פולנים שהצטרפו לצבאו של קושצ'ושקו באדמות לובלין וווהלין.
בוורשה ניסו הרוסים לעצור חשודים בתמיכה בהתקוממות, ולפרק את חיל המצב הפולני החלש של ורשה במהירות על ידי השתלטות על מחסן אמצעי לחימה שהיו מאוחסנים ברחוב מיודובה (אנ'), ניסיון זה היווה גורם ישיר לפרוץ המרד בוורשה (אנ'). לנוכח הססנותו של המלך, הסתייעו המורדים בחוסר כישוריו של שגריר רוסיה יוסיף איגלסטרום (אנ') ששימש גם כמפקד צבאי של חיל המצב.
ב-17 באפריל פרץ המרד בראשותו של סנדלר מחברי המועצה העירונית בשם יאן קילינסקי (אנ'), היום שנבחר היה יום חמישי הקדוש, כאשר רבים מחיילי חיל המצב הרוסי היו בכנסיות ללא נשקם. המורדים נעזרו באוכלוסייה האזרחית של ורשה והפתיעו את הרוסים כאשר תקפו קבוצות קטנות של חיילים בו זמנית בכל רחבי העיר, וההתנגדות לכוחות הרוסיים התפשטה במהירות בכל העיר. לאחר יומיים של קרבות קשים נאלצו הרוסים, שספגו בין 2,000 ל-4,000 הרוגים מתוך חיל המצב שמנה כ-5,000 חיילים בסך הכל, לעזוב את העיר. התקוממות דומה הונהגה בוילנה על ידי יאקוב יאסינסקי (אנ') ב-23 באפריל ועד מהרה ערים ועיירות אחרות הלכו בעקבותיה. הטבח בחיילים רוסיים לא חמושים שהשתתפו בטקסי הפסחא נחשב בעיני הרוסים כפשע נגד האנושות והיווה מאוחר יותר גורם מרכזי לנקמה במהלך המצור על ורשה.
.jpg)
ב-7 במאי 1794 הכריז קושצ'ושקו על ביטול חלקי של הצמיתות בפולין בהכרזה שנודעה בכינוי "הכרזת פולניץ (אנ')", במסגרתה העניק חירות אזרחית לכל האיכרים והגנה ממשלתית מפני התעללות של אצילים. למרות שהחוק החדש מעולם לא נחקק פורמלית והוא אף הוחרם על ידי חלק ניכר מהאצולה, ההכרזה משכה איכרים רבים לשורות המתקוממים, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הפולנית שהאיכרים נחשבו רשמית כחלק מ"האומה" - מילה שמשמעותה הייתה מקבילה בעבר לאצולה.
למרות ההבטחה לרפורמות והניסיונות לגיוס מהיר של כוחות חדשים, המצב האסטרטגי של הכוחות הפולניים, שהורכב מ-6,000 איכרים, ו-9,000 חיילים, היה עדיין גרוע ביותר. ב-10 במאי חצו כוחות פרוסיה (17,500 חיילים בפיקודו של הגנרל פרנסיס פברט) את גבולות פולין והצטרפו ל-9,000 החיילים הרוסים שפעלו בצפון פולין, והמורדים החלו לנחול שורה של מפלות; ב-6 ביוני הובס צבאו של קושצ'ושקו בקרב שצ'וצ'ין (אנ') על ידי כוח רוסי-פרוסי משותף, ב-8 ביוני הובס הגנרל יוזף זייג'צ'ק (אנ') בקרב חלם (אנ'), וב-15 ביוני כבש הצבא הפרוסי את קרקוב ללא התנגדות. הכוחות הפולניים שמנו 16,000 חיילים, 18,000 איכרים ו-15,000 אנשי מעמד הבורגנים, נסוגו לעבר ורשה לפי פקודת קושצ'ושקו והחלו לבצר את העיר. ב-10 ביולי נחלו המורדים הצלחה זמנית בקרב רג'רוד (אנ') – קרב שנערך באמצעות נשק קר בו נהדף הצבא הפרוסי מהעיר רג'רוד באופן זמני.
ב-13 ביולי החל המצור על ורשה על ידי כוח רוסי-פרוסי משולב בפיקודם של מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השני והגנרל הרוסי יוהאן הרמן פון פרסן (אנ'). ההערכות על גודלו של כח זה נעות בין 90,000 חיילים וכ-250 תותחים ל-45,000 חיילים; צבא המצור החליט לדחות את המתקפה בהמתנה לתותחים כבדים. ב-27 ביולי נפתחה המתקפה הראשונה בכיוון וולה, אך התוקפים נבלמו על ידי אוגדה פולנית בפיקודו של הנסיך יוזף פוניאטובסקי.
כדי להקל על הלחץ הפרוסי הורה קושצ'ושקו על הכרזת מרד בפולין גדול, המרד הצליח לשבש את תנועת הצבא הפרוסי. בשלב זה הפך קושצ'ושקו לרדיקלי יותר בהשקפתו הפוליטית, והוא התקרב אל היעקובינים הפולנים כדי לצבור תמיכה עממית רחבה יותר. ההתקפה השנייה של צבאות פרוסיה ורוסיה על ורשה ב-26–28 באוגוסט גם היא נכשלה, ועם התפשטות המרד בפולין גדול, הורה פרידריך וילהלם השני לכוחותיו לסיים את המצור ולסגת (הפרוסים נסוגו לנהר בזורה (אנ'), והרוסים לגדה הדרומית של נהר הפיליצה).
הניצחון הפולני בוורשה נתפס כאחד ההישגים העיקריים של קושצ'ושקו, וכאחד משני הניצחונות הפולניים הגדולים ביותר במרד, הניצחון העיקרי של המרד היה המרד בפולין גדול; צבא פולני בפיקודו של יאן הנריק דומברובסקי כבש את בידגושץ' ב-2 באוקטובר ונכנס לפומרניה כמעט ללא התנגדות. הודות לניידותם של כוחותיו, הצליח דומברובסקי לחמוק מאיגוף צבאו על ידי צבא פרוסי ושיבש את הקווים הפרוסים, בכך אילץ את הפרוסים להסיג את מרבית כוחותיהם ממרכז פולין. על אף ההצלחה היחסית לא שהה צבאו של דומברובסקי זמן רב בשטח הפרוסי ונסוג במהרה למרכז פולין. ההתקוממות בליטא לא החזיקה מעמד זמן רב ודוכאה במהירות על ידי הכוחות הרוסיים כאשר ב-12 באוגוסט נכבשה וילנה.
בינתיים, ציידו הרוסים חיל חדש בפיקודו של הגנרל אלכסנדר סובורוב והורה לו להצטרף לצבא שבפיקודו של איוון פרסן ליד ורשה. לאחר שני קרבות עם צבא המרד בקרופצ'יצ'ה (17 בספטמבר) וטרספול (אנ') (19 בספטמבר), החל הצבא החדש בצעידה לעבר ורשה. קושצ'ושקו גייס שני גדודים מוורשה ובעזרת 5,000 חיילים נוספים, התקיף את צבאו של פרסן שמנה 14,000 חיילים ב-10 באוקטובר בקרב מקיוביץ' (אנ') בניסיון למנוע משני הצבאות הרוסיים להתאחד, במהלך הקרב שהסתיים בתבוסה פולנית נפצע קושצ'ושקו ונפל לידי הרוסים.
כמפקד המרד החדש נבחר תומס וורצקי (אנ'), וורצקי לא יכול היה לשלוט גם במאבקים הפנימיים של הצבא הפולני, והיה בפועל למפקד הכוחות הצבאיים בלבד, בעוד שהכוח הפוליטי עבר לגנרל יוזף זייג'צ'ק, שנאבק עם יעקובינים פולנים (אנ') - ליברלים שמאלנים קיצונים שהיו תומכים משובעים של המהפכה הצרפתית מזה, ועם אצילים ימניים שמרנים ובתוכם גם המלך מזה.
ב-4 בנובמבר החל קרב פראגה (אנ') קרב שהתחולל בקרבת הפרבר הוורשאי פראגה שעל הגדה הימנית של הוויסלה. לאחר ארבע שעות של לחימה פנים אל פנים, פרצו הכוחות הרוסים שמנו כ-22,000 איש, את קווי ההגנה הפולנים; המפקד הרוסי – סובורוב נתן לקוזקים יד חפשית לבזוז ולשרוף את ורשה. כ-20,000 איש נרצחו במהלך אירועים אלו שכונו "טבח פראגה". הגנרל זייג'צ'ק ברח פצוע משדה הקרב והפקיר את הצבא הפולני שנחל תבוסה מכרעת.
ב-16 בנובמבר, סמוך לכפר רדושיצה נכנעה ורשה. כניעה זו סימלה את סוף המרד, והישות הפולנית חדלה מלהתקיים באופן כמעט סופי; בשנה שלאחר מכן התרחשה חלוקת פולין השלישית, במהלכה סיפחו אוסטריה רוסיה ופרוסיה את שארית המדינה. לאחר החלוקה השלישית, בשנת 1795, נותר בידי רוסיה כל השטח שהיה דוכסות ליטא (פרט לפודוליה), וכן אדמות ממערב לנהר הניימן, וחבלי ווהלין ואוקראינה, אוסטריה קיבלה את האזור הדרומי המאוכלס המכונה גליציה, וכן את חבל הארץ שבין ורשה וקרקוב בין הנהרות ויסלה ופיליצה, ואילו פרוסיה קיבלה את האדמות שבין הים הבלטי וקרקוב וכן את העיר ורשה וחלקים מסוימים מליטא.
לאחר כישלון המרד פסקה פולין להתקיים כמדינה עצמאית במשך 123 שנה, וכל מוסדותיה נאסרו בהדרגה על ידי המדינות הכובשות. עם זאת, ההתקוממות סימנה את תחילת ההשקפה הפוליטית המודרנית בפולין ובמרכז אירופה. הכרזתו של קושצ'ושקו בפולניץ על חירות לאיכרים, והרוח היעקובינית של צבאו פתחה את הדרך בפני תנועת השמאל הפולני; פוליטיקאים פולנים רבים שהיו פעילים במהלך המרד הפכו לעמוד השדרה של הפוליטיקה הפולנית, הן במדינה והן מחוצה לה במאה ה-19. כמו כן, חלק ניכר מהצבא הפרוסי היה עסוק בקרבות בפולין מה שגרם לכך שפרוסיה לא יכלה להפעיל מספיק כוחות כדי לדכא את המהפכה הצרפתית.
בפולין המחולקת היווה כישלון המרד אסון כלכלי, השוק הפולני המאוחד מזה מאות שנים התפלג ל-3, וכתוצאה מכך התמוטט הסחר הפנימי. מספר בנקים קרסו, ומספר ניכר מתוך מפעלי התעשייה הלא רבים שהוקמו באיחוד הפולני-ליטאי נסגרו. מדינות החלוקה הטילו מיסים כבדים על האדמות שסופחו, ומילאו את אוצרותיהן על חשבונה של האוכלוסייה המקומית.
מערכת החינוך הושפעה גם היא מכיוון שבתי הספר בשטחי החלוקה קיבלו עדיפות נמוכה. ועדת החינוך הלאומי (אנ') שהיה משרד החינוך הראשון בעולם שהוקם - בוטל, מפני שהממשלות הריכוזיות של מדינות החלוקה לא ראו תועלת בהשקעה בחינוך בשטחים המיושבים על ידי בני המיעוט הפולני שהיו חדורי רוח מרד. הקמת מוסדות חינוך בשטחי החלוקה נעשתה קשה מאוד. השלטון הפרוסי למשל, התנגד להקמת אוניברסיטה בוורשה, יתר על כן, בשטחים שסופחו על ידי רוסיה ופרוסיה נעשתה "רוסיזציה (אנ')" ו"גרמניזציה" בכל מרכזי הלמידה הנותרים. רק בשטחים שסיפחה אוסטריה הייתה ההתערבות הממשלתית מעטה יחסית בתוכן הלימודים.
מבחינה תרבותית יש טוענים שהחלוקה קידמה את פיתוח הספרות הפולנית והאמנות הלאומית, מכיוון שתושבי השטחים שסופחו הושפעו מההתפתחות התרבותית של גרמניה ורוסיה המתקדמות.
התנאים שהוצבו לאליטה הפולנית היו קשים במיוחד בשטח החלוקה הרוסית. אלפי משפחות מהשלאכטה פולניות שתמכו בהתקוממות נשללו מנכסיהם שהוענקו לגנרלים רוסים או מקורבי החצר בסנט פטרבורג. לפי ההערכה הועברו כ-650,000 צמיתים פולנים לפקידים רוסים באופן זה. אצילים רבים, במיוחד באזורים הליטאיים והרותניים של האיחוד הפולני-ליטאי לשעבר, גורשו לדרום רוסיה שם עברו תהליך של רוסיזציה; הרשויות ברוסיה שללו מהן את מעמד האצולה שלהן, שמשמעותו הייתה אובדן זכויות אזרח ומעמד חברתי, מה שחסם באופן מוחלט כל אפשרות לקריירה בממשל או בצבא - מסלולי הקריירה המסורתיים של אצילים פולנים, כמו כן נאסר עליהם גם להחזיק בנדל"ן.
עבור האיכרים במערב אוקראינה ובלארוס בני הנצרות האורתודוקסית שסבלו עד אז מדיכוי דתי על ידי האצילים הקתולים, הביאה החלוקה לחופש דת יחסי, אך נוצרים אורתודוקסים היו באותה תקופה מיעוט קטן בלבד במזרח בלארוס, והרוב הרווח באוכלוסיית המדינה היו קתולים מזרחיים. הרוסים דיכאו כל גילוי של אהדה למרד ולעצמאות פולין בחומרה רבה, והאיכרים הפולנים נענשו במלקות על אזכור שמו של קושצ'ושקו בלבד, או על אזכורה של הכרזתו לבטל את הצמיתות. מלבד זאת, ערכו השלטונות הרוסיים גיוס מסיבי לצבא הרוסי בקרב האוכלוסייה, גיוס שמשמעותו הייתה שירות כמעט לכל החיים.
בקרב החוקרים קיים דיון באיזו מידה השפיעה החלוקה על חייהם של בני המעמד הנמוך, מכיוון שתנאי הצמיתות בשטחי פולין היו קשים מאוד עבור האיכרים עוד לפני כן.
ערך מורחב – יהודי פולין במרד קושצ'ושקו![Thumb](#/media/קובץ:בית_כנסת_הרמ"א_-_פנים_(16).jpg)
מצב היהודים בפולין שנחשב לאידיאלי במשך מאות שנים, הורע במאה ה-17, ההסתה האנטישמית והתנכלויות הכנסייה הקתולית גברו, המצב הכלכלי הידרדר עקב היחלשות השלטון המרכזי והסטת נתיבי המסחר מפולין, ובין השנים 1648–1655 נהרגו רבבות יהודים בגזרות ת"ח ות"ט ובשורה של מלחמות שתכפו על פולין, וקהילות רבות נחרבו. התפוררות המשטר הכלכלי גרמה ליהודים למצוא לעצמם פרנסות חלופיות. התחזקות מעמד בעלי האחוזת - הפריצים והמאגנאטים פתחה מקור פרנסה חדש - חכירת אחוזות ועסקים מניבים באחוזות. חסותו של הפריץ על היהודי "שלו" הבטיחה לאותו יהודי הגנת מה מפני לחציהם של אנשי הכנסייה ומפני עוינותם של האיכרים, שנבעה לרוב מכך שהיהודי היה גובה המיסים. הפריצים היו קתולים ברובם ואילו האיכרים וההיידמקים פרבוסלבים. הפריצים שזילזלו באיכרים הפרבוסלבים מצאו בני ברית ביהודים, שאמנם דתם הייתה שונה אבל לא היו שותפים למרידות הקוזאקים וההיידמקים. בשלוש מרידות היידמקים (ב-1734, ב-1750 וב-1768) נפגעו קהילות שונות.
שאלת היהודים תפסה מקום ניכר למדי בדיוני הסיים הגדול, ובמהלכו הוצעו הצעות לשיפור מעמד היהודים ושילובם בחיי הכלכלה והמסחר בפולין. בשנת 1790 אף נבחרה ועדה מיוחדת לשם עיבוד תוכנית מתאימה למגורי היהודים וזכויותיהם בערים, וכן לארגון הקהילות היהודיות וחלוקה מחדש של גביית המיסים. אך לפני שהובאה התכנית לדיון במליאת הסיים, פלש ב-29 במאי הצבא הרוסי לפולין[2].
מיד אחרי ההכרזה על המרד בקרקוב, ביקר קושצ'ושקו בבית הכנסת הרמ"א בקרקוב ונשא בו נאום למען המרד, בו אמר כי "חלומו הוא לראות באושרם של של תושבי פולין ללא הבדלי אמונה".
בימי המרד מילאו סוחרים ואנשי עסקים יהודים תפקיד חשוב באספקה לצבא המורדים; בקרקוב תרמה הקהילה היהודית כספים למרד וכן כלי נשק[3]. וכך גם בערים נוספות. גם בליטא הקימה הממשלה הזמנית ועדה לבדיקת "בעיית היהודים" מהיסוד, ויהודים רבים התגייסו לטובת המרד; בעיר וילנה נשבעו ראשי הקהל שבועת אמונים לממשלה הזמנית והתקבלו גם הרבה תרומות למרד[4].
במהלך המרד סבלו לא מעט קהילות יהודיות ברחבי פולין מהתעללות של מפקדים מקומיים בימי התוהו ובוהו של המרד, קהילות שונות נדרשה לספק טירונים או לפטור את עצמם מהשירות תמורת 50 גולדן על כל טירון, וכן לספק ביגוד לחיילי המרד. בקהילות אחרות ביצעו המורדים מעשי שוד וביזה. בפרבר ז'וורייצ'ה (אנ') שבווילנה נהרגו כ-30 יהודים בהתקפה שערך הצבא הרוסי על העיר בתחילת יולי, ובמחוז גרודנה אסרו השלטונות על משלוח מכתבים בעברית תוך איום בענשים חמורים על המפרים את הצו, כדי "שהיהודים לא יודיעו דבר לאויב". אחרי כישלון המרד אף תוכננו פרעות ביהודים מצד האוכלוסייה המקומית בהורודנה (בסופו של דבר לא יצאו לפועל)[5].
בשנת 1792 התגוררו בוורשה 6,750 יהודים באופן חוקי וככל הנראה היו עוד רבים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי. על היהודים בפולין נאסר לרכוש מקרקעין בוורשה, שהייתה בעבר "עיר אסורה" ליהודים, ומכיוון שלפי החוק רק לתושבים בעלי נכסים הייתה זכות לבחור ולהיבחר למשרות העירוניות, הורחקו היהודים מכל השפעה על החיים הפוליטיים בוורשה. בעת המרד של קושצ'ושקו שאפו לרכוש את אהדתן ותמיכתן של כל הקבוצות הדתיות והאתניות למרד, והם נמנעו מלערוך שינויים דרמטיים במעמד היהודים, ולכן כל התקנות התייחסו ליהודים כמו לכל שאר התושבים במדינה; הם נקראו למתן שירותים לצבא, לבניית ביצורים, ולמטלות אחרות. בניגוד לרובם של בני השכבה הגבוהה, בקרב השכבה הבינונית והנמוכה של יהודי ורשה שרבים מהם היו פליטי גזירות תקכ"ח נוצרה אהדה גלויה למרד. במיליציה העממית שנוסדה בחודש מאי בוורשה היו חברים כ-300 יהודים, ויהודים רבים השתתפו בגירוש הצבא הרוסי מוורשה[6].
לפעילות יהודית זו לטובת המרד, והשתתפות פעילה בשורותיו הייתה השפעה רבה על יחסם של קושצ'ושקו ושל שלטונות המרד לאוכלוסייה היהודית, אולם מעשית לא חל במעמדם כל שינוי לטובה[7].
ערך מורחב – ברק יוסלביץ'ב-17 בספטמבר פורסם בעיתון הממשלתי כי הוקם גדוד יהודי שמנה כ-500 חיילים תחת פיקודו של ברק יוסלביץ' – יהודי סוחר סוסים מקרטינגה שבליטא. מטרתו של קושצ'ושקו בייסוד הגדוד הייתה "לשחרר את ורשה מיהודים הולכי בטל", וגדודים דומים הוקמו גם למיעוט הגרמני והצ'כי בידי קושצ'ושקו שרצה לרכוש את אהדת עמי המערב וליצור תדמית של ממשלה ליברלית. ההיסטוריון מאיר בלבן שיער שחלק מעלויות הגדוד תרמו יהודי ורשה, וחלק אחר מהגדוד הורכב מהמיליציה היהודית בוורשה[8]. רובם של המתגייסים לגדוד היו יהודים מדלת העם שלא יכלו לפדות את בניהם מהשירות תמורת כסף, או יהודים מסוגו של יוסלביץ שחפצו להתערות בחברה הפולנית. הגדוד נתקל בהתנגדות מצד המנהיגים הדתיים, ומצד אנשי החברה הגבוהה שחששו מנקמת הרוסים לאחר דיכוי המרד[6]. אך מסופר גם על היתר ללחימה בשבת שקיבל הגדוד מאת רבני פראגה, הקהילה היהודית של פראגה גם דאגה לאספקת מזון כשר לחיילים יהודים. שלא כמו הפולנים, קיבלו החיילים היהודים היתר לגדל זקנים וללבוש בגדים מסורתיים[9].
הגדוד של ברק נשלח לחזית הקשה ביותר עם המצור על ורשה, הוא התחפר בבית הקברות היהודי ברודנו, והגן על החזית באזור פרבר פראגה בחרוף נפש מול כוח צבאי עדיף בהרבה של הגנרל סובורוב; ב-4 בנובמבר התחולל הקרב על פראגה שהיה חסר סיכוי; בתוך ארבע שעות הוכרע הקרב, וכמעט כל הגדוד היהודי שלא הספיק לעבור אימונים ממושכים, הושמד. נותרו בחיים רק 20 איש שנפלו בשבי, ביניהם ברק יוסלביץ שנפצע קשה.
עם כניסת הצבא הרוסי לוורשה נתן סובורוב לחייליו יד חופשית, הקוזקים הסתערו על פראגה וביצעו טבח המוני שהתפרסם כ"טבח פראגה" בו נהרגו לפי ההערכות קרוב ל-20,000 אזרחים ומורדים. בהם כ-180 יהודים מתושבי השכונה. כשנכנסו צבאות הרוסים המנצחים לוורשה, הייתה הבקשה הראשונה של העירונים לגרש את היהודים מהעיר. פקודת גירוש הוצאה על ידי המושל החדש, אלא שהייתה זו תרמית, שכן לפי הסכם סודי שנחתם בין רוסיה לפרוסיה, עבר השלטון בעיר בינתיים לידי הפרוסים, ופקודת הגירוש לא יצאה אל הפועל[6].
מרד קושצ'ושקו זכה לתמיכה עממית ורחבת היקף באופן חסר תקדים מרובה של האוכלוסייה היהודית בפולין, גרמו לכך היחס הקשה מצד השלטונות באימפריה הרוסית ליהודים שם נחקקו חוקים כמו גזירת תחום המושב ועוד. אהדה יהודית זו לעצמאות פולין התחזקה והלכה במשך השנים: במרד נובמבר השתתפו יהודים רבים במאבק לעצמאות פולין, למרות הסירוב הראשוני של ראשי המרד לגיוס יהודים לצבא המרד, וניסיונו הכושל של יוסף ברקוביץ' בנו של ברק יוסלביץ' מפקד הגדוד היהודי במרד קושצ'ושקו להקים שוב גדוד יהודי, מלבד סיוע באספקת נשק מזון ותחמושת, ותרומות למרד.
מלבד המנהיגים ה"נאורים" הביעו תמיכה בעצמאותה של פולין גם מנהיגים דתיים, ובפרט מנהיגי תנועת החסידות בפולין כמו רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ שקיים קשרים עם אצילים פולנים בכירים, ובימי מרד נובמבר מנהיגים כמו רבי מנחם מנדל מקוצק ורבי יצחק מאיר אלתר, שלמה זלמן פוזנר שסייע למרד באופן פעיל, ובימי מרד ינואר התפרסם גם רבי דב בריש מייזלס כתומך נלהב במאבק לעצמאות פולין.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
