בית בושת

בית בושת או בית זונות הוא בית עסק, הפועל ,לעיתים, במסגרת החוק, ולעיתים, באופן בלתי חוקי, המציע ללקוחותיו שירותי מין עם זונות. במדינות שבהן אסורה בחוק הפעלת בתי בושת, מוסדות כגון מכוני עיסוי ומועדוני חשפנות מציעים לעיתים ללקוחותיהם שירותי מין.

בתי בושת קיימים בערים גדולות עוד משחר הציוויליזציה. בעיר הרומית פומפיי השתמר אחד מבתי הבושת העתיקים בעולם.

התיאורים הכתובים הקדומים ביותר על עיסוק בזנות מופיעים בשומרית ונכתבו לפני שנת 4000 לפנה"ס. בכתבים אלה מתוארים בתי זונות המנוהלים על ידי כוהני דת שומרים בעיר ארך, כ-300 ק"מ מדרום לבגדאד של ימינו. ה"קאקום", או המקדש, הוקדש לאלה אישתר ובו שכנו נשים בשלושה מעמדות. הקבוצה הראשונה סיפקה שירותי מין לאנשי המקדש בתוך המבנה, הקבוצה השנייה סיפקה שירותי מין בחצר המקדש לכל מבקריו, והקבוצה השלישית אף שחיה בחצר המקדש יכלה להציע שירותי מין אף ברחובות העיר. בתקופות מאוחרות יותר בתי זונות מקודשים דומים, ואף סיווג דומה של הנשים שעבדו בו, התקיימו ביוון, רומא, הודו, סין ויפן^[1].

בעיר אתונה ביוון העתיקה פעלו בתי זונות, בפיקוח מחירים ממשלתי, ביוזמתו של המחוקק האתונאי סולון. בתי זונות אלה נועדו בעיקר לגברי העיר ועבדו בהם נשים ממגוון גילאים וכן נערים. ברומא העתיקה מוקמו בתי זונות בסמוך לבסיסי הצבא ולחומות העיר, שם יכלו חיילים לקיים יחסי מין עם שפחות מין. בתי זונות נוספים פעלו במקומות רבים ומחוץ להם דלקו נרות בעת שעות הפתיחה. בעיר פומפיי, אשר כוסתה באופן פתאומי באפר געשי בהתפרצות הווזוב ב-24 באוגוסט 79 לספירה, השתמרו בתי זונות רבים. רוב בתי הזונות בפומפיי היו קטנים, חדר בודד סמוך לרחוב, או בחלקו האחורי של בית מרזח^[2].

בטרם המצאת אמצעי מניעה יעילים, רצח תינוקות מיד לאחר לידתם היה מחזה נפוץ בערי רומא. בניגוד למאפיינים הכלליים של רצח תינוקות בימי קדם, אז נרצחו בעיקר תינוקות ממין נקבה, זונות בימי קדם העדיפו לרצוח תינוקות ממין זכר^[3].

ערים באירופה החלו להקים בתי זונות עירוניים בין השנים 1350 ל-1450^[4]. ערים רבות החזיקו בבעלות על בתי זונות, הפעילו אותם, קבעו תנאים ופיקחו על פעילותם. השלטונות המקומיים אף קבעו רחובות שבהם ניתן לפתוח בית זונות. אזורים אלה של העיר היו מבשרי "רבעי החלונות האדומים" הקיימים בערים שונות בעולם. השלטון המקומי אף קבע את שעות הפתיחה של בתי הזונות בתחומו. כך למשל, בערים רבות נאסרה פתיחת בתי זונות בימי ראשון ובחגים נוצריים. הסיבה להגבלות אלה אינה ידועה. יש הטוענים כי הדבר בא כדי לעודד את הזונות ללכת לתפילות בכנסייה, אחרים טוענים כי הדבר בא כדי לשמור על חברי הקהילה בכנסייה.

אף שבתי זונות הוקמו למתן שירותי מין לגברים, לא כל גברי העיר הורשו להיכנס בשעריהם. בימי הביניים לא הותר לאנשי כמורה, לגברים נשואים וליהודים להיכנס לבתי זונות^[5]. לעיתים קרובות זרים המבקרים בעיר, מלחים וסוחרים, היו עיקר הלקוחות בבתי הזונות. גברים מקומיים אשר בקרו בבתי הזונות היו בעיקר רווקים, אף שהחוקים המגבילים את אופי הלקוחות לא נאכפו תמיד בקפדנות. פקידי העירייה ושוטרים היו עורכים מדי פעם חיפושים בבתי הזונות כדי לצמצם את תופעת הלקוחות האסורים, אולם העונשים שהוטלו בעת איתור הפרות, היו לרוב סמליים.

על העובדות בבתי הזונות הוטלו הגבלות רבות. על הזונות נאסר ללוות כספים מבעל בית הזונות. הזונות שלמו כסף רב לבעלי הבית על קורת הגג שמצאו בבית הזונות, מזון, בגדים וצרכים הגייניים. התעריף עבור החדר והמזון נקבע לרוב על ידי השלטון המקומי, אולם ההוצאות הנוספות היו עשויות לכלות את מלוא הכנסתה של הזונה. על הזונות אף נאסרה התרועעות עם מאהב מסוים. חלק מן ההגבלות על הזונות נועדו להגן על לקוחותיהן. כך למשל, זונה שנמצאה חולה במחלת מין הורחקה מבית הזונות. על הזונות נאסר לפתות לקוחות אל תוך הבית בלבושן, לרדוף אחר לקוחות ברחוב, או לדרוש מאסר של לקוחות שלא עמדו בחובותיהם^[6]. הוטלו אף הגבלות על אופי לבושן של הזונות כדי שניתן יהיה להבחין באופן ברור בהבדל שבינן לבין נשים מכובדות. בחלק מן המקומות נשים שעסקו בזנות נאלצו לשאת סרט צהוב, או אדום, על לבושן. היו ערים שבהן היה על הזונות לחבוש כובע מיוחד. הגבלות אלה נועדו להגן על הזונות ועל האוכלוסייה הסובבת אותן. למרות ההגבלות הרבות שהוטלו על פעילותם של בתי הזונות והזונות שעבדו בהם, רבים ממוסדות אלה נסגרו במאה ה-16 בגלל התפשטות מחלת העגבת ורתיעתם של רבים מלהידבק במחלה^[7].

החל מן המאה ה-12 רוכזו בתי הזונות בלונדון באזור שכונה בשם Liberty of the Clink, היום ברובע סאת'ק בעיר. אזור זה נשלט על ידי הבישוף של וינצ'סטר ולא על ידי השלטונות האזרחיים של העיר. החל משנת 1161 ניתנה הסמכות לבישוף להעניק רישיונות לזונות ולבתי הזונות שפעלו באזור. משכך, הוענק אז לעוסקת בזנות הכינוי העממי "אווזת וינצ'סטר" (Winchester Goose). נשים שעבדו בבתי זונות אלה לא נקברו בקבורה נוצרית דתית אלא באזור קבורה לא מקודש שכונה "עצמות מוצלבות" (Cross Bones).

לקראת המאה ה-16 נפתחו באזור בתי תיאטראות רבים (כולל תיאטרון הגלוב הידוע), אולם לצידם המשיכו לשגשג בתי הזונות, שהבולט שבהם נקרא Holland's Leaguer. בין הפוקדים בית זונות זה נמנו אנשי אצולה ואף ג'יימס הראשון, מלך אנגליה, והרחוב בו שכן נושא עד היום את השם Holland's Leaguer.

אף בפריז ניסו שלטונות העיר להגביל את תופעת הזונות והקמת בתי זונות לאזור מוגדר של העיר. לואי התשיעי, מלך צרפת, בן המאה ה-13, קבע לצורך כך תשעה רחובות באזור בו שוכן מאז שנות ה-70 מרכז ז'ורז' פומפידו. בתחילת המאה ה-19 בתי זונות בפיקוח שלטונות המדינה (אשר כונו בצרפתית maisons de tolérance, או maisons closes) החלו להיפתח במספר ערים בצרפת. על פי חוק, ניהולם היה חייב להיעשות בידי אישה ומראהו החיצוני של הבית היה חייב להיות צנוע. בעלת הבית הייתה חייבת להדליק נורה אדומה ליד הכניסה בשעות הפתיחה של בית העסק (וייתכן שמכאן הכינוי "רובע החלונות האדומים"), והזונות שעבדו בהם הורשו לעזוב את הבית רק בימים מסוימים ובליווי. בשנת 1810 פעלו בפריז לבדה 180 בתי זונות ברישיון.

במחצית הראשונה של המאה ה-20, שמם של כמה מבתי הזונות של פריז, בהם Le Chabanais ו־Le Sphinx, היה ידוע בעולם בזכות תנאי הפאר שבהם פעלו. בין הרבים אשר פקדו את בית הזונות לה שבנה נמנו אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת, עוד בעת שהיה נסיך ויילס, אנרי דה טולוז-לוטרק וגי דה מופאסאן. לעיתים הייתה ממשלת צרפת יוזמת ביקורי אישים זרים בבתי זונות אלה, כחלק מתוכנית הביקור בעת ששהו בבירת צרפת, כאשר בתוכנית הרשמית הוסווה ביקור זה בכותרת "ביקור אצל נשיא הסנאט". בפריז פעלו אף בתי זונות ממין זכר, אחד הידועים שבהם, Hotel Marigny, נוסד בשנת 1917 ברובע השני של פריז.

ברוב ערי אירופה הוצאה פעילות בתי הזונות מן החוק לאחר מלחמת העולם השנייה. בצרפת נאסרה פעילות בתי זונות בשנת 1946. יש התולים זאת בכך שזונות רבות הואשמו לאחר המלחמה בשיתוף פעולה עם הכובשים הנאצים. בעת הכיבוש הנאצי בצרפת השתלטו הנאצים על 22 בתי זונות בפריז, ואלה שימשו אך ורק אותם. חלק מבתי זונות אלה עשו הון רב מן השירותים שהעניקו לחיילים ולאנשי ממשל נאצים^[8].

מעמדה המשפטי של הזנות בעולם

דה-קרימינליזציה – אין הגבלות כלשהן על זנות

לגליזציה – זנות ובתי בושת חוקיים ומפוקחים

אבולישניזם – הזנות חוקית, אך סרסור ובתי בושת אינם חוקיים. זנות אינה מפוקחת

נאו-אבולישניזם – איסור על צריכת מין ובגין מעורבות שלישית, חוקי למכור מין

פרוהיבישניזם – הזנות או צריכת מין אינם חוקיים

משתנה בהתאם לחוקים המקומיים

עיסוק בזנות והפעלת בתי בושת מהווים פעילות אסורה על פי חוק במדינות רבות בעולם, אף שיש מדינות בהן הלכה למעשה קיימת התעלמות מפעילות בתי זונות והחוק האוסר על פעילותם אינו מיושם. התעלמות כזו נפוצה במיוחד במדינות אסיה, בולטת בהן תאילנד. פעילות בתי זונות במדינות אלה נעשית תחת כסות של עסקים חוקיים לכאורה, כגון מכוני עיסוי, בתי מרחץ וספא.

קיימות מדינות בעולם בהן העיסוק בזנות חוקי, אולם עיסוקים ופעילויות המתלווים לרוב לזנות הם בלתי חוקיים, כגון הפעלת בית זונות או הצעת שירותי מין במקומות ציבוריים. כל זאת במטרה להקשות על העיסוק בזנות ללא הפרת החוק. מדינות מעטות בעולם התירו את העיסוק בזנות וגם את הפעלת בתי הבושת, והם מפוקחים על ידי מוסדות המדינה. מידת הפיקוח על פעילויות אלה משתנה ממדינה למדינה. ברבות מן המדינות המתירות עיסוק בזנות והפעלת בתי זונות, קיימת נטייה להעדיף קיומם של שירותי מין בבתי זונות, כיוון שאלה נחשבים בעייתיים פחות מהצעת שירותי מין ברחוב על ידי יצאניות. כך למשל, באזורים מסוימים באוסטרליה, מותרת הפעלת בתי זונות ואלה נמצאים בפיקוח ממשלתי. הפיקוח כולל תנאים מפורטים למתן רישיון עסק, הגבלה על פרסום הפעילות המסחרית, והגבלות נוספות. אולם, גם פעילות של בתי זונות חוקיים, איננה מחסלת את תופעת בתי הזונות הבלתי חוקיים במדינות אלה. לפי דו"ח עיתונאי שפורסם בשנת 2009 בסידני, מספרם של בתי הזונות הבלתי חוקיים בעיר, עולה על מספרם של המוסדות החוקיים^[9]. על פי מחקר שבוצע באוניברסיטת קווינסלנד בשנת 2009, 90% משירותי הזנות בקווינסלנד אינם חוקיים, עשר שנים לאחר שמתן שירותי מין הותרו בחוק^[10].

הולנד היא אחת מן המדינות הבולטות בעולם בהתרת העיסוק בזנות והיא מושכת אליה מדי שנה תיירי מין ממדינות רבות. באמסטרדם פועל רובע האורות האדומים המהווה אטרקציה תיירותית ובו מתרכזים שירותי הזנות בעיר ופועלים בו בתי זונות רבים. בעיר קלן, בגרמניה, פועל בית הזונות "פאשה", שהוא הגדול באירופה ובו כ-120 זונות הפועלות בבניין בן 12 קומות. בארצות הברית מותרת הקמת בתי זונות במדינת נבדה, במספר מחוזות כפריים. במדינות בהן מותרת הפעלתם של בתי זונות, ניתן לקיים בתי זונות באזורים מיוחדים, המוקצים לכך, בפרוורי הערים. נשים העוסקות בזנות באמצעות בתי זונות חוקיים אלו, משלמות אגרה עירונית לקבלת רישיון לעסוק בכך.

ראו גם – סחר בנשים בישראל

בישראל הפעלתו של בית בושת אינה חוקית, בהתאם להוראתו של סעיף 204 לחוק העונשין: "מי שמחזיק או מנהל מקום, לרבות כלי רכב וכלי שיט, לשם עיסוק בזנות, דינו - מאסר חמש שנים". למעשה פועלים בישראל בתי בושת, לעיתים תוך עצימת עין של המשטרה. כמסווה לפעילות המתבצעת בהם קרויים בתי הבושת בישראל בשמות מכון ליווי, מכון בריאות או מכון עיסוי.

לפרסום פעילותם של בתי בושת משמשות לעיתים מודעה שבה תצלום של צעירה בלבוש מינימלי, המבטיחה "עיסוי מענג". כדי לחמוק מהאשמה של פרסום זנות מדגישה המודעה: "ללא מין". בית המשפט עמד על המסרים הסותרים שבמודעה כזו:

בכל המודעות שפרסם הנאשם במקומון תל אביב, נכללה הערה "ללא מין". ואף על פי כן תוכנן רווי ארוטיקה. ברובן מודגשת אווירתו הרומנטית של העסק. בשלוש מודעות (מתוך שבע) נאמר שאת המסאז' המפנק והמשחרר את הגוף והנשמה, מעניקה בחורה "ליברלית". בשתי מודעות המעסה הליברלית גם "זורמת". על פי שתיים מהמודעות תינתן ללקוח אפשרות לבחור בין ישראלית, רוסיה או אתיופית. אדם הזקוק לשחרור שרירים תפוסים או מעוניין בחילוץ עצמות כללי, אדיש לדעותיו הליברליות של המטפל כמו גם למוצאו ו/או למינו.

— פ (ת"א) 2136/08 מדינת ישראל- פמת"א נ' סלומון גיל, ניתן ב-18 בדצמבר 2008

בית הזונות מופיע בספרות ובשירה פעמים רבות. תיאור אמנותי של החיים בבית הזונות נותן ספרו של ג'ון סטיינבק "קדמת עדן", כמו גם שיר העם והבלוז הידוע "The House of the Rising Sun", וסרטו של הבמאי לואי מאל "ילדה יפה" (1978) שתיאר את התבגרותה המינית של ילדה הגדלה בבית זונות, אותה שיחקה ברוק שילדס. כמה מציוריו של אנרי דה טולוז-לוטרק מתארים סצינות מבתי-בושת ומחייהן של העובדות בהן.