בנג'מין בריטן

בנג'מין בריטן
**Benjamin Britten**
לידה	22 בנובמבר 1913; לואוסטופט, הממלכה המאוחדת
פטירה	4 בדצמבר 1976 (בגיל 63); אלדבורו, הממלכה המאוחדת
שם לידה	Edward Benjamin Britten
מקום קבורה	St Peter and St Paul's Church, Aldeburgh
מוקד פעילות	לונדון
תקופת הפעילות	מ-1937
מקום לימודים	הקולג' המלכותי למוזיקה, בית ספר גרשם, Old Buckenham Hall School
סוגה	אופרה, סימפוניה, מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	דקה רקורדס
בן או בת זוג	פיטר פירס
פרסים והוקרה	פרס לאוני סונינג למוזיקה (1968); Johann-Heinrich-Merck-Ehrung (1972); עמית כבוד (1953); פרס ארנסט פון סימנס (1974); מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1964); פרס סיבליוס (1965); מסדר ההצטיינות (1965) ;
	www.brittenpears.org
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

אדוורד בנג'מין בריטן (באנגלית: Edward Benjamin Britten‏; 22 בנובמבר 1913 – 4 בדצמבר 1976) היה מלחין, פסנתרן ומנצח אנגלי.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

קריירה

בריטן נולד בסאפוק, אנגליה, הבן הרביעי והאחרון של רוברט ויקטור בריטן (1878–1934) ושל אדית רהודה לבית הוקי (1874–1937). הוריו ראו בו ב' רביעית ומשלימה לשלושת ה-B - באך, בטהובן וברהמס. את מלאכת ההלחנה החל כבר בגיל חמש. בגיל חמש-עשרה החל ללמוד אצל פרנק ברידג', מלחין אנגלי, שהתבלט בקוסמופוליטיות ובקדמה בין שאר מלחיני אנגליה. ברידג' קירב את בריטן לאירופה והחדיר בו את הסלידה מן המלחמה, שתבוא לביטוי ברקוויאם המלחמה, שנים רבות לאחר מכן.

בשנת 1930 זכה במלגת לימודים לקולג' המלכותי למוזיקה, שם למד קומפוזיציה ופסנתר. את לימודיו עם פרנק ברידג' המשיך עד גיל 22.

בהיותו כבן עשרים התחבר אל ו.ה. אודן וכריסטופר אישרווד, ששכנעו אותו לחבר מוזיקה לסרטי תעודה שיצרו ולמחזה נסיוני בשם עליית F6. שנתיים אחר כך, כשהיה בן עשרים ושתיים, חתם חוזה עם הוצאת התווים בוזי את הוקס. כעבור שנה הציג בפסטיבל זלצבורג את היצירה "וריאציות על נושא של פרנק ברידג'", אופוס 10.

בשנת 1939 נסע לארצות הברית עם פיטר פירס, זמר הטנור שהיה חברו הקרוב ובן-זוגו כל ימי חייו. בשנת 1940 החל להתרכז באופרה, בעקבות מפגש עם סרגיי קוסביצקי. באמצע מלחמת העולם השנייה חזרו בריטן ופירס הביתה, ואת שיבתם חגגו בהצגת בכורה של "סרנדה לטנור, קרן ומיתרים", יצירה המזכירה את הלידר של סוף תקופת הרומנטיקה.

האופרה "פיטר גריימס", שהוצגה לראשונה ב-7 ביוני 1945 (בתיאטרון סדלרס ולס בלונדון), מיד לאחר סיום המלחמה, השיבה לחיים את האופרה הבריטית^[1]. היא חוברה כסימפוניה, ורק בהמשך נערכה כרצף של אריות וקטעים דרמטיים. בעושר צליליה היא מזכירה את המוזיקה של מאהלר, בשונה מן המקובל במוזיקה האנגלית המוכרת. נושאה הוא דייג שבני כפרו מאשימים אותו במותם של נערים-חניכים. בריטן, שראה עצמו נרדף עקב נטייתו המינית, הזדהה עם דמותו של גריימס וכתב את תפקידו לקול טנור גבוה, כדי להתאימו לקולו של פירס אהובו. האופרה זכתה לשבחים כיצירת מופת, ובמשך שלוש שנים עלתה בתריסר הפקות בינלאומיות. על הצגת הבכורה בארצות הברית ניצח ליאונרד ברנשטיין, בשנת 1946 בטנגלווד.

שש שנים אחר כך חיבר את האופרה "בילי באד", עיבוד של א. מ. פורסטר ואריק קרוזייר לרומן של הרמן מלוויל. נושא האופרה הוא דילמה של רב חובל בשאלת הוצאתו להורג בתליה של ימאי חף מפשע. התפקיד הראשי נכתב במיוחד עבור פירס^[2].

שאר האופרות שכתב, תשע במספר, לא התעלו לרמתן של השתיים הראשונות. ב"טבעת החנק", על פי סיפור של הנרי ג'יימס (ונציה, לה פניצ'ה 1954)^[3], ובחלום ליל קיץ השקספירי ניסה בריטן את כוחו במוזיקה בשיטת שנים-עשר הטונים (אטונלית)^[4]. עושר כתיבתו לא נפגע בשל כך, אך אבד לה משהו מן הספונטניות שציינה אותה. האופרה האחרונה שלו, "מוות בוונציה", העניקה חיים חדשים לנובלה בשם זה של תומאס מאן. בריטן סבל כבר ממחלת לב כשכתב את האופרה לפי הנובלה, שבה מצא יסודות של ים, יופי אסור, מין ואשמה. שנים לפני כן, כאשר שמע תומאס מאן את פירס שר את הסרנדה, אמר, כי בריטן הוא היחיד שיוכל להלחין את סיפורו, עתיר הרגשות הסותרים.

את "הסונטות הקדושות של ג'ון דון" כתב בשנת 1945, לאחר סיור במחנות הריכוז בגרמניה. יצירה זו ואחרות לקול ופסנתר זיכו אותו באירופה בתואר "מחדש השיר האנגלי האמנותי".

בריטן ייסד את האופרה הלאומית האנגלית, ובמסגרת זו ערך מחדש את "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי ויוהאן כריסטוף פפוש, (שהייתה הבסיס לאופרה בגרוש של קורט וייל) ואת דידו ואניאס של הנרי פרסל. בשנת 1948 ייסד את פסטיבל אלדבורו בעיירה אלדבורו. מוסדות אלה הגבירו את ריחוקו מן החברה האנגלית, שהסתייגה ממנו ומחברות מבוססות שדחו את יצירותיו.

במוזיקה שכתב לשירים של ויליאם בלייק עבור דיטריך פישר-דיסקאו לאחר מות אשתו, ניכרת קדרות שאיננה פגה - בניגוד בולט למוזיקה שווהן ויליאמס כתב לאותם שירים.

יצירתו הגדולה, רקוויאם המלחמה, נכתבה לחנוכת קתדרלת קובנטרי החדשה ומשלבת את הטקסט הלטיני של הרקוויאם (תפילת אשכבה) עם שיריו האנטי-מלחמתיים של וילפרד אוון, משורר שכתב את השירים במלחמת העולם הראשונה ונהרג בה. הטקסטים הלטיניים נכתבו לזמרת סופרן ומקהלה, ואילו השירים נכתבו לקולות טנור ובריטון^[5].

מבקרי מוזיקה ומוזיקולוגים רבים שמו לב לתפקיד החשוב שמילאה ההומוסקסואליות של בריטן בכתיבתו. ברבות מיצירותיו יש ייצוג להומוסקסואליות מרומזת או מפורשת (אשר עבור בריטן הייתה קשורה כנראה לקול הטנור ולצליל הנבל); בעבודותיו הוא עושה שימוש נרחב בטקסטים של יוצרים הומוסקסואלים או ביסקסואלים: אודן, הנרי ג'יימס, מיכלאנג'לו, הרמן מלוויל, א.מ. פורסטר ורבים אחרים. בריטן מת בעיירת החוף אלדבורו במחוז סאפוק, ושם נקבר. פירס מת עשר שנים מאוחר יותר ונקבר לצדו.

יצירות נוספות

סינפונייטה (לונדון, 1931)
סימפוניה פשוטה (נוריץ', 1933)
סימפוניית האביב (אמסטרדם, 1949)
קנטטה אקדמיקה (בזל, 1960)
באלאדה סקוטית לשני פסנתרים ותזמורת (סינסינטי, 1941)
שעשועים, פסנתר ליד שמאל ותזמורת (פילדלפיה, 1942)
לאקרימה לויולה ותזמורת מיתרים (רקלינגסהאוזן, 1977)
חגיגת מזמורים למקהלת נשים (נוריץ', 1942)
מזמור לססיליה הקדושה למקהלה א'קאפלה (ללא ליווי) (לונדון, 1942)
המדריך לתזמורת לבני הנעורים לקריין ותזמורת (לונדון, 1945)
גלוריאנה נכתבה להכתרת המלכה ב-1952 (לונדון, קובנט גרדן, 1953)^[6]
בטבעת החנק אופרה על פי סיפור של הנרי ג'יימס

פרסים

"בימת הכבוד הבינלאומית למלחינים" של אונסק"ו 1961 (על "חלום ליל קיץ")
פרסי גראמי 1963 - אלבום השנה הקלאסי (על רקוויאם המלחמה)
פרסי גראמי 1963 - ביצוע קלאסי מצטיין ליצירה כוראלית (שאינה אופרה) (על "רקוויאם המלחמה")
פרסי גראמי 1963 - חיבור קלאסי מצטיין מאת מלחין בן זמננו (על "רקוויאם המלחמה")
פרס סונינג 1967 (דנמרק)
פרס ארנסט פון סימנס 1974
פרס המוזיקה הבריטית (BRIT Awards) לשנת 1977 - אלבום תזמורתי מצטיין (ב-25 השנים האחרונות) (על "רקוויאם המלחמה")

הנצחה

מפרצון בריטן ומדף הקרח בריטן באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראו בשנת 1977 על שמו של בנג'מין בריטן^[7].

בשנת 2003 הונח בחוף הים באלדבורו, שבו אהב בריטן ללכת, פסל גדול של צדפה ועליו כתוב משפט מהאופרה פיטר גריימס: "אני שומע קולות שלא יטבעו".

לקריאה נוספת

F. Avellar de Aquino. "Song of Sorrow". in The Strad Magazine, London, v. 117, Vol. 1391, p. 52-57, 2006. (on Britten's 3rd. Cello Suite)
Philip Brett. "Benjamin Britten", Grove Dictionary of Music and Musicians|Grove Music Online, ed. L. Macy (accessed October 18 2004), grovemusic.com (subscription access)
Philip Brett, Music and Sexuality in Britten: Selected Essays, University of California Press, 2006. (הספר בקטלוג ULI)
Philip Brett, Benjamin Britten, Peter Grimes, Cambridge University Press, 1983. (הספר בקטלוג ULI)
Britten, Benjamin (edited by Philip Reed, Mervyn Cooke and Donald Mitchell) Letters from a Life: The Selected Letters of Benjamin Britten, Volume IV, 1952–1957, The Boydell Press, 633pp
Humphrey Carpenter, Benjamin Britten: a biography, London: Faber, 1992, ISBN 0-571-14324-5
Peter Evans. The Music of Benjamin Britten, London: Dent, 1979, ISBN 0-460-04350-1
Michael Kennedy (music critic) Britten, London: J.M.Dent & Sons, 1983, ISBN 0-460-02201-6
Donald Mitchell (writer on music), "Britten, (Edward) Benjamin, Baron Britten (1913–1976)", Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004.
Donald Mitchell, Benjamin Britten, 1913-1976: a Pictorial Biography, Faber & Faber, 1978. (הספר בקטלוג ULI)
Linda Hutcheon, Four Last Songs: Aging and Creativity in Verdi, Strauss, Messiaen, and Britten, University of Chicago Press, 2015. (הספר בקטלוג ULI)