יהדות איזמיר
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקהילה היהודית בעיר איזמיר (סמירנה), השוכנת בחוף האגאי של טורקיה, הייתה אחת הקהילות הגדולות והמשגשגות באימפריה העות'מאנית.
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| פחות מ-1,000 | |
| דת | |
| יהדות | |
הקהילה החלה לפרוח במאה ה-17, והיוותה מרכז תורני ותרבותי חשוב של יהדות ספרד, וכן מוקד של פעילות מסחרית ותעשייתית. משיח השקר שבתי צבי היה בן העיר, והיו לו חסידים רבים בקהילה. למן אמצע המאה ה-19 החלה הקהילה להדלדל, כתוצאה מן המתח הגואה עם האוכלוסייה היוונית בעיר, מדעיכתה של האימפריה העות'מאנית, ומנזקי המלחמות עם יוון. עם הקמת מדינת ישראל עלו אליה כ-10,000 מבני איזמיר, ומוסדות רבים של הקהילה נסגרו בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 עקב הצטמצמותה. הקהילה מונה כיום (2022) פחות מ-1,000 יהודים והיא השנייה בגודלה בטורקיה, בפער ניכר אחרי קהילת איסטנבול.
נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה, (ההתגלות 2:8, 1:11). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסוימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחה של הקהילה היהודית. בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.
בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, והפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה-16 עולה קיומה של קהילה קטנה של יהודים רומניוטים. הגל המשמעותי של היהודים הראשונים הגיע בשנות ה-30 של המאה ה-16, לאחר הגירושים (sürgün בטורקית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו-1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה-16. בהמשך נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה, מצפון אפריקה ומוונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.
הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה-16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.
הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה-17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה-16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאניים. היהודים נהנו במידה מסוימת מחופש דת, והורשו לנהל מערכות חינוך ומשפט עצמאיות. הקהילה, הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מיסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחס, ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.
בעיר ישבו גם פראנקוס, סוחרים יהודים אירופאים מאיטליה ומדינות נוספות במערב אירופה, בהם אנוסים רבים, שחזרו ליהדות. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית ונהנו מזכויות יתר (קפיטולציות) וחסיון משפטי של המעצמות האירופאיות.
הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה יצחק מאיר הלוי (נפטר ב-1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה-20 של המאה ה-17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה יוסף איסקפה מסלוניקי (נפטר ב-1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ-1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי איסקפה), עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר ב-1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב איסקפה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.
שבתי צבי (1626 - 1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף איסקפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, ובהם הרב הראשי חיים בנבנישתי, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש יריביו עמד הרב אהרן לפפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, ובנבנישתי נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתי צבי באיזמיר, בסתיו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, בהם רבי שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, וחותנו של רבי אהרן לפפה, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנסיה[1]. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתי צבי.
בית הכנסת סיניורה גיברת שפועל עד היום נבנה במהלך המאה ה-17.
במהלך המאות ה-18 וה-19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו ביצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה-19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט.
מאמצע המאה ה-18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841[2], ו-1881; יותר מ-10 התפרצויות של מגפת הכולרה בין 1770 - 1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה. במאה ה-18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה-20 נדפסו בה מעל ל-400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.
אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. הרב חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר ב-1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720 - 1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. הרב חיים מודעי (נפטר ב-1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776 - 1793, ושב לאחר מכן לצפת. הרב רפאל יוסף חזן (1741 - 1820) התיישב בחברון ב-1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לראשון לציון. נכדו ר' חיים פלאג'י היה ראש רבני איזמיר. לאחריו כיהן בנו אברהם פלאג'י ואחריו תלמידו משה בארקי. גם בניו הנוספים של רבי חיים פלאג'י, רחמים נסים יצחק ויוסף היו חכמים מפורסמים, משיבים בהלכה ומרביצי תורה באיזמיר.
במאה ה-19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה-18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864–1901 אירעו שישה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב-1872, כששני יהודים נרצחו, וב-1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.
במאה ה-19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית. בתחילת המאה ה-20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.
במאה ה-19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב-1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, בהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ-1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל-110 ספרים בלאדינו, בהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.
מאז אמצע המאה ה-19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ-40,000 יהודים. בתחילת המאה ה-20 ירד מספרם ל-25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905, הדבר שתרם להקמת קהילה זו היה קו אוניות נוסעים שבועי (בכל יום רביעי) שיצא מנמל אודסה לעבר איסטנבול, איזמיר, ביירות, חיפה, יפו, עד לאלכסנדריה (בקו זה השתמשו גם אנשי העלייה השנייה שהגיעו מאודסה[3]). קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין הטורקים ליוונים (1919 - 1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנים 1921-1923 אפרים שוחמי היה מוציא עיתון יהודי "איל מונדו" ("העולם").
בשנת 1927 חיו באיזמיר כ-17,000 יהודים, וב-1947 ירד מספרם לכ-15,000.
בימי מלחמת העולם השנייה, מילאו נכבדי קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לטורקיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.
בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ-10,000 יהודים מאיזמיר לישראל. בתחילת שנות ה-60, חיו בעיר פחות מ-2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ-2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בטורקיה, אחרי איסטנבול. יוסף אשכנזי היה רב העיר עד לעלייתו ארצה בשנת 1972.
הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, בהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב-1959. בשנות ה-60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב-1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער. החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרדי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה", ארגון תרומות שנוסד ב-1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב-1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ-150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד טורקית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאש מטפל כיום גם בחולים לא יהודים.
בית העלמין העתיק "בהרי באבה" היה בשימוש מאז המאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-19, ונהרס בתחילת המאה ה-20 בשל עבודות פיתוח. בית העלמין היה אחד משלושה בתי עלמין שפעלו בעיר איזמיר. בבית עלמין זה היו קבורים אישים כגון רבי חיים פאלאג'י, רבי יוסף איסקפה ועוד. שרידיהם הוזזו מאוחר יותר לבית העלמין "גיורצ'שמה" (Gürçeşme).[4]
משנגמר המקום בבית העלמין "בהרי באבה", הקים אלכסנדר סידי בשנת 1880 בית עלמין בורנאבאט (כיום בורנובה, עיירה במחוז איזמיר)[5] [6] בנוסף אליו היה קיים בית עלמין נוסף בשם “גיורצ’שמה”, שהיה בשימוש עד לשנות ה-30 של המאה ה-20. בשנות ה-30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש, באזור אלטינדאג.
בית הקברות "גיורצ’שמה" נמצא במצב גרוע ומוזנח מאד, עד כי אגודת "אהלי צדיקים" יצאה בקול קורא בנושא:
"האגודה פונה בזאת לכל מי שיכול לעשות ולפעול משהו למען כבודם ומנוחתם של צדיקי ויהודי איזמיר, ומודיעה כי תשמח לשתף פעולה עם הקהילה היהודית באיזמיר לשיפוץ בית קברות זה, יחד עם שני בתי הקברות הנוספים באיזמיר, הזקוקים גם הם לשיפוץ וניקיון דחוף, ויפה שעה אחת קודם".[7]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.