Loading AI tools
בד עם ציציות בפינותיו הנלבש על ידי יהודים דתיים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טלית היא סוג של בגד, אשר כיום משמש כבגד כבוד שנלבש בזמן התפילה. בנוסף לכך, בשל צורתה המלבנית היא אף מחויבת בציצית, ומשמשת כבגד לקיום מצווה זו. את הטלית לובשים יהודים ושומרונים בזמן התפילה.
ישנה הבחנה בין בגד טלית גדול הנלבש בעת תפילה, לבין טלית קטן הנלבש באופן קבוע מעל או מתחת לבגדים הרגילים, כדי לקיים את מצוות הציצית ומצוות הגדילים בכל שעות היום. בקרב יהודים אורתודוקסים הטלית נעשית בדרך כלל מצמר, מכיוון שלהלכה, פסק השולחן ערוך, שרק בגד מצמר או פשתן חייב בציצית מן התורה. אולם בגדים העשויים מבד אחר חייבים בציצית מדרבנן (דעה זו היא בניגוד לדעת הרמ"א שסובר שכל בגד חייב בציצית מן התורה). עם זאת, יש העושים טליתות ממשי או מחומרים אחרים. נוהג קדום הוא לעטר את הטלית בפסים, בדרך כלל בצבע שחור, וישנה השערה כי מנהג זה החל כאות אבל על חורבן בית המקדש השני[1].
המילה מופיעה בספרות התלמודית, וייתכן שמקורה במילה היוונית אִצְטְלָה שמשמעותה מעיל או גלימה, בגד עליון שנהגו ללבוש בימי קדם. בספר הערוך, מופיע כי לשון רבים של מילה זו היא "טליות", אולם על פי האקדמיה ללשון כיום ההטיה היא טליתות[2][3]. במקרא הטלית נקראת "שמלה" או "שלמה". [דרוש מקור]
ערך מורחב – ציציתהשימוש בבגד הטלית היה נפוץ, בתקופת המשנה והתלמוד כבגד כיסוי עליון. לרוב, תלמידי חכמים היו מקפידים לכסות את כל גופם, וזאת על ידי התעטפות בסוג בגדים מעין אלו[4][5]. בתלמוד כתוב כי בשעת התפילה, על אדם להיות לבוש, כחלק מכבוד התפילה, על בסיס העיקרון של עמידה בפני מלך[6]. התלמוד מביא דוגמאות מחכמים שהיו נוהגים לעטוף עצמם בטלית כחלק מכבוד זה, ואף מובא כי היו חכמים, שכחלק מכבוד ברכת המזון, גם היו מתעטפים[7]. הרמב"ם, מציין דרישה זו, בהלכות תפילה, וכותב כי ראוי שהאדם יהיה מכוסה עד כפות ידיו[8][9].
כבר בסביבות הדור השני של חכמי התלמוד, ניתן לזהות שינוי בסוג הבגדים שהיו לובשים, וחלה ירידה בשימוש בבגד מסגנון הטלית, שהוא בגד בעל ארבע כנפות[10]. שינוי זה כנראה השפיע בהמשך גם על קיום מצות הציצית, כפי שמשתמע בדברי חלק מהראשונים[11][12]. בשלב מסוים, חסידים ואנשי מעשה, החלו לייצר בגדים מסוימים, אשר באמצעות לבישתם הם יתחייבו במצוות ציצית[13].
הבית יוסף, הביא את דברי הזהר, כי אדם צריך להגיע לבית הכנסת, כאשר הוא כבר מעוטף בציצית ועטור בתפילין. נראה כי משלב זה והלאה, נושא העיטוף של הטלית, קיבל משמעות קבלית. בהמשך, האר"י חילק בין הטלית, שהיא לבוש חיצוני לעומת ה'טלית קטן' שהיא לבוש פנימי.
אצל חלק מהחסידים (חסידות קרלין, חסידות תולדות אהרן, חסידות סלונים והאדמו"רים בחסידות צאנז), התימנים והמקובלים נהוג להתעטף בטלית גם בזמן תפילת ערבית בשבת ובתפילת קבלת שבת. יהודי תימן ויהודי איטליה, וכן חלק מיהודי אשכנז נוהגים ששליח ציבור תמיד מתעטף בטלית – בכל התפילות ללא יוצא מן הכלל (ובקצת קהילות נוהגים שמתעטף החזן בטלית בכל תפילות השנה חוץ מערבית ושחרית של תשעה באב).
יהודי תימן נהגו להתעטף בטלית בכל התפילות, כפי שכתב הרמב"ם: ”לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת כציצית... ובשעת התפילה צריך להיזהר ביותר. גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים” (משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ציצית, פרק ג', הלכה י"א). בתימן עצמה הטלית הייתה חלק מהלבוש היהודי, כך שבימי חול כשאדם היה יוצא מביתו הטלית הייתה מונחת מקופלת על כתפו, ובשבת גם ברחוב היו מעוטפים. בארץ התבטל המנהג לחלוטין.
אבי הבן בזמן המילה מתעטף בטלית, אצל הספרדים והתימנים חתן ביום חופתו, וכן נהוג לקבור בטלית ללא ציציות.
ערך מורחב – תשמישי מצווהבעקבות השינוי שחל בייעודה של הטלית, מבגד יומיומי, לבגד בעל משמעות דתית, השתנו גם ההלכות ביחס לבגד זה. בתחילה לא הייתה מניעה, להיכנס לשירותים כאשר לובשים בגד זה או להשתמש בו כדי לישון בו או לירוק בו. אולם בהמשך החלו הפוסקים להקפיד להנחות שלא לנהוג גם בבגד עצמו מנהג בזיון, בעקבות ייעודו כבגד המיוחד לתפילה[14].
לדעת השולחן ערוך, לובשים את הטלית בבית הכנסת:
"מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפלין בביתו וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול."
על כך כותב הרמ"א:
"והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם ולברך עליו ואחר כך מניח התפילין והולך לבית הכנסת."
ערוך השולחן כותב שהם אינם חלוקים:
"בזמנו [של הרמ"א] היו היהודים דרים בפני עצמם והיו יכולים לילך גם בטלית גדול לבית הכנסת ... ובזמנינו בעונותינו הרבים אי אפשר לעשות זה כלל ואנו מניחים הטלית והתפילין בבית הכנסת."
בדורות מאוחרים יותר פסק המנהג ללכת לבית הכנסת מעוטפים ברוב המקומות. הרב שלמה גאנצפריד כותב בקיצור שולחן ערוך:
תוכן"בקהילות שיש ליהודים רחובות בפני עצמן, מצווה להתעטף בציצית ולהניח תפילין בביתו, וילך כך לבית הכנסת. ובמקום שדרים בין האומות, או שצריך לעבור דרך מבואות מטונפות, יש להתעטף בציצית ולהניח תפילין בפרוזדור של בית הכנסת, כי הוא עניין גדול לכנוס לבית הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין."
על יומו הראשון בארץ ישראל, ביפו, מספר דב נתן ברינקר:
"היה זה בשבילנו מחזה בלתי שכיח לראות יהודים הולכים ברחובות עטופי טלית ואין פוגע בהם. באותם הימים לא נראו כבר דברים שכאלה גם ברוסיא, ועל אחת כמה וכמה באנגליא שמשם עלינו לארץ ישראל."
— לימים הנוראים בירושלים, הצופה, 5 בספטמבר 1937
ובספר כף החיים כתוב:
"במקום שנמצאים שם עכו״ם הולכים ברחובות, וחושש שילעיגו עליו אם ילבוש ציצית ותפילין בביתו והולך לבית הכנסת, ראיתי חכמים מתחכמים שלובשים טלית גדול ותפילין דרש"י ודרבינו תם בביתם, ואחר כך כשהולכים לבית הכנסת מכסים התפילין תחת הכובע שבראשם, והטלית מניחים אוחו על כתפיהם תחת הגלימא, ואחר כך כשבאים לבית הכנסת מוציאים הטלית מתחת הגלימא ומניחים אותו על ראשיהם ועל גופם והתפילין מתחת הכובע, כדי לכסותו בטלית. אמנם פה עיר עז לנו ירושת״ו (=ירושלים תבנה ותכונן) לא יש לא יוהרא ולא הלעגה מן העכו״ם, שהולכים האשכנזים וגם יש מן הספרדים מתעטפים בציצית ומתעטרים בתפילין בשוקים וברחובות נגד העכו״ם ללכת אל כותל מערבי ואין פוצה פה ומצפצף. תהלי״ת (=תהילה לאל יתברך)."
— כף החיים על אורח חיים סימן כ"ה, סעיף ט"ז
על הרב יעקב קמינצקי מסופר שהוא התנגד לכך שיהודים הלכו מלובשים בטלית בחוצות העיר בארצות הברית ואמר שצריך לזכור שעדיין מצויים בגלות. לעומת זאת, על הרב שלמה זלמן אוירבך מסופר שבשלב מסוים בחייו החל להקפיד על הליכה לבית הכנסת לבוש בטלית ועטור בתפילין[15].
לפי התלמוד, מדין הלכות חינוך, קטן שיודע להתעטף בבגד המחויב בציצית, חייב לשים ציצית בבגדו: ”קטן היודע... להתעטף – חייב בציצית” (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ב, עמוד א'). ולכן ביהדות תימן ובקהילת יהודי גאורגיה נהגו לתת לילדים להתעטף בטלית מגיל חינוך. מנהג בני עדות המזרח הוא להתעטף מגיל בר מצווה ואפילו קודם לכן, וכן נוהגים במנהג אשכנז[16] (יוצאי גרמניה ובקהילות אויבערלאנד[17]).
יש מהאשכנזים הנוהגים להתעטף בטלית רק אחרי החתונה. לפי מנהג זה, לפני החתונה מתעטפים בטלית רק במקרים מיוחדים, כגון שליח ציבור, בעלייה לתורה, או ברכת כהנים. הסבר למקור המנהג הוא לימוד מן סמיכות הפרשיות של "גדילים תעשה לך" ו"כי ייקח איש אשה"[18]. אמנם, דווקא המשנה ברורה, אשר התקבל אצל פוסקי אשכנז, יצא נגד מנהג זה וכתב ש"הוא מנהג תמוה: דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית?!"[19] ויש שכתבו שמשום כך נוהגים הבחורים להתעטף בטלית קטן[20]. מעניין לציין שהאזורים באירופה שנהגו בחורים להתעטף או לא להתעטף בטלית כנראה היו שונים בתקופות שונות: המהרי"ל שמזכיר שבחורים אינם מתעטפים בטלית חי דווקא בגרמניה, ואילו במזרח אירופה לא מוצאים שבחורים לא התעטפו בטלית עד לתקופה יותר מאוחרת.
על פי ההלכה, ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ועל כן נשים פטורות ממנה (משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ציצית, פרק ג', הלכה ט'). אך ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית גם נשים מתעטפות בטלית.
ברייתא, המובאת בתלמוד במסכת מנחות[21], קובעת את גודל הטלית החייבת בציצית: "טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית, אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בה עראי פטורה". שיעור זה הוא הקובע את גודל הטלית שבה נוהגים להתעטף בתפילה.
יש שסברו שטלית קטן אינה צריכה לעמוד בגודל המתואר במסכת מנחות ויש שראו גם אותה כטלית הצריכה לעמוד בגודל האמור בברייתא. בסוגיה זו ישנן דעות רבות בפוסקים, ולהלן חלקן: אין צריך בה כל שיעור כלל[22], רוחב חצי אמה ואורך שלשת רבעי אמה[23], רוחב אמה ואורך אמה[24], רוחב אמה ואורך אמה וחצי[25], רוחב אמה ואורך שתי אמות (בית הצוואר אינו מן המניין – דהיינו שיהיה רוחב פתח הצוואר קטן מרוחב הבד בכתף ויתבטל לו)[26].
בעניין רוחב פתח הצוואר יש שסברו שאין נקב הצוואר נחשב לאוויר החוצץ ואין צורך להוציאו מן המניין[27].
מיקום הנקב שבו מטילים את הציצית: עד ג' אגודלים משפת הבגד, ולא פחות מקשר אגודל סוף הציפורן. יש הנוהגים להטיל את הציצית דרך נקב אחד, יש שבשני נקבים אופקיים ויש שבשני נקבים באלכסון (שיטת חב"ד).
בחב"ד השתרש המנהג בהוראתו של בעל התניא שמעל הטלית קטן מתחת לחולצה חוגרים גרטל כדי שהטלית קטן תקיף את כל הגוף.
על פי ההלכה אין צבע מוגדר לבגד הטלית[28], אך כיום בדרך כלל בגד הטלית הוא בצבע לבן עד לבן-צהבהב. ביהדות תימן היה נהוג ללכת עם טליתות שחורות או צבעוניות[29]. מצד הדין ניתן לצבוע את הבגד בכל צבע שהוא, אך במקרה זה יש הידור לצבוע גם את הציציות באותו הצבע[28]. מסיבה זו נהוג אצל חלק מעדות המזרח להקפיד על טליתות בצבע לבן, ויש מהם המקפידים מחמת כן שאף הפסים שעל הבגד יהיו בצבע לבן[30].
מקורם של הפסים הצבועים שעל בגד הטלית הוא מפס שעיטר את הטוניקה היוונו-רומיות, ונקרא "Latus clavus" (אנ'). ממצאי מערת האיגרות שמתקופת בר כוכבא[31] וציורי הפרסקאות שבבית הכנסת בדורה אירופוס (מאמצע המאה ה-3) מצביעים על כך שעיטורים אלו היו קיימים אצל היהודים כבר בתקופות אלו[32]. קיימות עדויות לפסים כחולים או תכולים מהמאה ה-18 באירופה[33]. כיום ניתן למצוא פסים אלו שחורים (יותר אצל חרדים), כחולים, תכולים (יותר אצל דתיים ומסורתיים), לבנים (יותר אצל עדות המזרח) או צבעוניים (יותר אצל תיירים).
עיצובו של דגל ישראל הוא על פי דגלים קודמים של תנועות יהודיות שעוצבו בהשראת עיצוב הטלית (עם פסי תכלת כהה). העיצוב הראשון בנוסח זה היה בסוף המאה ה-19 על ידי דוד וולפסון.
משמעותו הנפוצה של הביטוי טלית שכולה תכלת היא אירוניה כביכול טוהר מוחלט. כלומר, שלא רק פתיל אחד בציציות צבוע תכלת, אלא כל הבגד עצמו צבוע כולו תכלת, ומקורו בשאלה הקנטרנית המיוחסת לקורח, ששאל את משה רבנו: "האם טלית שכולה תכלת זקוקה לציצית?" טלית זו פסולה ללא חוטי הציצית בכנפות, ולכן המשמעות הנפוצה הפוכה לחלוטין מן המשמעות המקורית אך טעות זו השתרשה בשפה המדוברת.
איך מתעטפים בטלית?, סרטון באתר יוטיוב
טליתות, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
