טורבאי

טֻרבַּאי (בערבית: طرباي) הייתה משפחה בעלת שורשים בדוויים, שראשיה החזיקו במרוצת המאה ה-16 והמאה ה-17 בתפקיד מושלי (סנג'ק ביי) מחוז לַג'וּן בארץ ישראל. כמו כן היו מפקדי שיירת החג' השנתית מדמשק למכה, בצד משפחות פרוח' ורדואן, ונשאו בתואר אמיר אל-חג'.

גשר לַג'וּן על נחל קיני בפתח ואדי עארה (סמוך לתל מגידו); ברקע – חאן לג'ון^[1]

מוחמד טורבאי (מת ב-1671) באיור מתוך ספרו של לורן ד'ארבייה, "מסע לארץ ישראל אל האמיר הגדול של הבדווים"^[2]

מאהל טורבאי על מורד הכרמל מעל חיפה באיור מתוך ספרו של לורן ד'ארבייה^[2] שהתארח במקום ב-1664–1665; האיור, ששובץ על ידי המהדיר בספר מ-1717, חמש-עשרה שנים אחרי מותו של ד'ארבייה, לא נעשה ממראה עיניים, כפי שניכר מתיאור מורד הכרמל, דגמי האוהלים וצורות הבניינים והביצורים של העיירה חיפה בראשית המאה ה-18 (עשרות שנים לפני הקמת 'חיפה החדשה' על ידי דאהר אל-עומר)

תולדות המשפחה

בני טורבאי^[3] התייחסו לשבט בני חארת'ה והתנחלו עוד בתקופה הממלוכית באזור שכם. בראשות קַרַגָ'ה אבּן טורבאי חַברוּ לסלים הראשון העותמאני בהבסת הממלוכים (1516–1517) כששירתו כמורי דרך לגייסותיו בדרכם למצרים. ממשיכו, טורבאי אבּן קרג'ה, התמיד בנאמנותו לסולטאן סולימאן הראשון גם בעת ההתקוממות ב-1520–1521 של גַ'נבַּרידי אל-ע'זאלי (جنبريدي الغزالي), מושל דמשק. כאות תודה ניתן תוקף רשמי לשלטונה של משפחת טורבאי באזור שהקיף את עמק יזרעאל, צפון שומרון והגליל התחתון, מדרום הכנרת במזרח ועד הכרמל על שלוחותיו וחופו במערב (לימים סנג'ק לג'ון).^[4] ראשיה הורשו להחזיק בתפקידיהם המסורתיים מימי הממלוכים ובתואר "מושל שתי הדרכים" (אמיר אל-דַרבַּיין) – סעיפי דרך הדואר מדמשק לקהיר שהתפצלו סמוך לחאן אל-תוג'אר לדרך הפונה דרומה בנתיב ואדי עארה ולדרך העולה מן העמק להרי שומרון – לשכם ולירושלים. אנשי טורבאי מונו לתפקיד המלווים של שיירות עולי הרגל למכה ושימשו כממלאי מקומם של אנשי רדואן במחוז עזה, כאשר אלה עסקו בליווי השיירות. אנשי טורבאי שמרו על אורח חייהם המסורתי – חיו במאהלים וגידלו גמלים שאותם סיפקו לעולי הרגל. הכנסותיהם באו מדמי הגנה ששילמו העוברים בדרכים (ע'פֿר), ממכסים שנגבו במעגני חיפה וטנטורה ומן המיסים שהעלו הכפרים במחוזם.

מעת לעת מנהיגי השבט הציקו לשלטון המרכזי, והגיעו הדברים לידי כך שבשנת 1552 יצאה אזהרה כתובה מטעם השלטונות שלא למכור לאנשי השבט "חצים, קשתות, סנדלי ברזל לסוסים, מסמרים, מזון ולבוש".^[5]

עלי אבּן טורבאי מונה למושל לג'ון ב-1559. אחריו משל עַסאף (عساف), שהרחיב את גבולו גם בתחומי סנג'ק שכם. צו עותמאני מ-1579^[6] מעיד על טווח הדרכים שעל שמירתן הופקדו אנשיו – מקוניטרה ברמת הגולן ועד ג'לג'וליה בשרון. למרות הדחתו והגלייתו של עסאף ב-1583 נותר מחוז לג'ון בשליטת משפחתו, ובנו טורבאי ירש את מקומו. נכדו של עסאף, אחמד אבן טורבאי, משל במשך תקופה ארוכה – מ-1601 ועד מותו ב-1647 – ונודע במנהיגותו ובעוז רוחו. ב-1606–1607 סייע בדיכוי מרד ג'אנבּולאד (בכורדית: جان‌پولاد) מחלבּ ומילא תפקיד נכבד – בצד מושלי מחוזות ירושלים ושכם (בית פרוח') ועזה (בית רדואן) – בבלימת התפשטותו דרומה של שליט הרי הלבנון והגליל העליון, פח'ר א-דין השני, ובהתשתו עד למפלתו ב-1635. אנשי טורבאי היו קשורים בקשרי משפחה וחסות למשפחות פרוח' ורדואן, ושיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי ביניהן חיזק מאוד את כוחן. בתקופתו של אחמד טורבאי נערכו ההסדרים עם המסדר הכרמליתי ונציגם האב פרוספר על מאחזי הכרמליתים בהר הכרמל.

בנו של אחמד טורבאי, זַין (زين), משל עד 1660, ואחריו עלה אחיו, מוחמד טורבאי, שמשל עד מותו ב-1671. תיאורים מפורטים של מוחמד טורבאי ושל הווי החיים בשבטו מצויים בכתביו של הסוחר והדיפלומט הצרפתי, לורן ד'ארבייה, ששהה חודשים אחדים (בסוף 1664 ובתחילת 1665) במאהל טורבאי בחוף הכרמל^[7] ובין היתר סייע למארחו בתכתובותיו עם הרשויות העותמאניות.^[8] רשימותיו של ד'ארבייה מתקופה זו ראו אור ב-1717, אחרי מותו, בספרו "מסע בארץ ישראל ב-1664 אל האמיר הגדול של הבדווים", והן מהוות מקור חשוב לחוקרי התקופה.^[2]

עוד בזמנו של מוחמד טורבאי, שהיה מכור לחשיש, ניכרו סימני ההתערערות במעמדה של המשפחה בניו משלו אחריו, אך ב-1700 דיכאו הטורקים את אנשי השבט ומינו מפקד מחוז מטעמם^[5]. עוד קודם לכן בא לקיצו שלטונם של המושלים המקומיים בארץ ישראל – פרוח' ורדואן. התעצמותם הייתה לצנינים בעיני העותמאנים והדחתם הייתה חלק ממהלכי הריכוזיות שהובילו הווזירים הגדולים מבית קפרולו (Köprülü).

משפחת טורבאי נשכחה עד מהרה, וכבר בתחילת המאה ה-18 תפסה משפחת זידאני (שבניה ידועים כ"בַּ֫נוּ זידאן") בראשות דאהר אל-עומר את השליטה בצפון ארץ ישראל.

ראו גם

• התקופה העותמאנית בארץ ישראל במאה ה-17

לקריאה נוספת

• דרור זאבי, המאה העות'מאנית: מחוז ירושלים במאה השבע-עשרה, ירושלים: יד בן-צבי, תשנ"ז–1997
• אלכס כרמל, תולדות חיפה בימי התורכים, אוניברסיטת חיפה ויד בן צבי, תשל"ז-1977
• מוסטפא עבאסי, "מצודת קלעת אבן מע'ן (ארבל) ומקומה במאבק בין אמיר הר הלבנון לבין אמיר הגליל במחצית הראשונה של המאה ה-17", בתוך: ממגדל נוצרים ועד עיר מבצר, המכללה האקדמית כנרת, 2012, עמ' 12
• מוסטפא עבאסי, "עת למלחמה ולביצור: מבצר המערות בארבל וביצורים אחרים בצפון הארץ בשנים 1602–1624", בתוך: מרדכי אביעם (עורך), ממגדל נוצרים עד עיר מבצר, 2014, עמ' 175–184

• Sharon, Moshe. "The political role of the Beduins in Palestine in the sixteenth and seventeenth centuries", In: Moshe Maoz (ed.), Studies on Palestine during the Ottoman Period, Jerusalem, 1975, pp.11–30
• Heyd, Uriel. Ottoman Documents on Palestine, 1552-1615: a study of The Firman according to the Mühimme Defteri, Oxford: Clarendon Press, 1960

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טורבאי בוויקישיתוף

מסע בארץ ישראל אל האמיר הגדול של הבדווים (הדפסת אמסטרדם, 1718) Voyage dans la Palestine vers le grand Émir des Bédouins (בצרפתית)
זכרונות האביר ד'ארבייה (1735) Mémoires du chevalier d'Arvieux: כרך שני, כרך שלישי (בצרפתית)
דרור זאבי, המאה העות'מאנית (באנגלית) Dror Ze’evi, An Ottoman Century: The District Of Jerusalem In The 1600s, 1996

הערות שוליים

1. הציור, מעשה ידיו של ג'ון דאגלס וודוורד, מופיע בכרך השני של "ארץ ישראל הציורית" (1881) (בעמ' 24) בתוך מאמרה של מרי אליזה רוג'רס, "שומרון ועמק יזרעאל"
2. הספר – Voyage dans la Palestine vers le grand Émir des Bédouins (הדפסת אמסטרדם, 1718) זמין לקריאה במרשתת (בצרפתית) וכך גם תרגומו לאנגלית (מהדורת 1732)
3. השם נזכר לראשונה במסמכים עותמאניים ב-1520, והוא מופיע בהם בצורות שונות, ובהן תֻראבֶּכּ; אוריאל הד מייחס את השם למוצא שאינו ערבי ומשה שרון מציין שהשם מוכר אצל ממלוכּים-צ'רכּסים; לורן ד'ארבייה (זכרונות, 1735, כרך שלישי, עמ' 156) קושר את השם למִלה הערבית "תֻראבּ", שמשמעהּ עפר, אבק
4. מחוז לג'ון, שהיה במאות ה-16 וה-17 חלק מאיילט דמשק, כלל ארבע נפות (נאחיות): ג'נין, חוף עתלית, שׁערָה (אזור לג'ון–אום אל-פחם) ושׁפָא (הגליל התחתון המזרחי), ובהן עשרות כפרים ושלוש עיירות – בית שאן, ג'נין וחיפה
5. זאב וילנאי, אריאל - אנציקלופדיה לידיעת א"י, ת"א: עם עובד, 1976, עמ' 2619
6. Heyd, Ottoman Documents, 1960, pp.109-110
7. ככל הנראה בכפר טירה; במקום היה מסגד שבפתחו נקבעה כתובת לפיה בשנת 1579 "ציווה על בניית זה המקום המבורך האמיר עסאף"; תצלום של הכתובת נעשה על ידי המזרחן והדיפלומט פון מולינן (E.F. von Mülinen) ב-1908, והוא מובא גם בתרגום לעברית של ספרו, "הכרמל של פון מולינן" (הוצאת מאגנס, 2013), בעמ' 174–175
8. הקביעה לפיה מוחמד טורבאי היה אנאלפבית אינה מדויקת; הוא העסיק מזכיר מיוחד לצורך התכתובות בשפה הטורקית, שבה לא שלט