Loading AI tools
נסיון חישוב לחיזוי מועד בואו של המשיח מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביהדות, חישוב הקץ או חישובי קיצים הוא חישוב מועד קץ הגלות ותחילת הגאולה, ימות המשיח, תחיית המתים או אחרית הימים.
החישובים לרוב מתבססים על שני מקורות עיקריים:
במהלך הדורות נמתחה ביקורת על מעשי חישוב הקץ בקרב אמוראים ורבנים, עקב כישלונות החיזוי שגרמו להחלשת האמונה בבואו של המשיח.[1]
מאז נכתב ספר דניאל, רבים עסקו בחישובי קיצים על בסיס המספרים שניתנו בו. נימוקים רבים ניתנו כדי להסביר מדוע חישוב הקץ מותר ואפשרי, על מנת לדחות את התנגדות חלק מהאמוראים לכך.[2]
על תקופת התנאים יש מספר רמזים לחישובי קץ, אך מאמריהם הגיעו לידינו משובשים כנראה.[3] הטעות המפורסמת מימיהם קשורה במרד בר כוכבא, שעליו רבי עקיבא קרא מפורשות, "זה הוא מלך המשיח!"[4] ודרש את הפסוק "עוד אחת מעט היא"[5] על אותן שנים.[1] טעות זו עלתה לו בחייו, עם הכנעת המרד.
מדרש תנא דבי אליהו קבע את הקץ לשנת 240 (4,000 לאדם הראשון):
ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים – תוהו, שני אלפים – תורה, שני אלפים – ימות המשיח
האמורא רב שהיה בן אותו דור קבע כי "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים".[1] באותו דור חי גם רבי יונתן בן אלעזר שבשמו נמסר "תיפח עצמן של מחשבי קיצין"[1]. מאז אותה שנה, במשך מאות שנים נהגו להוסיף בשינון המדרש את מספר השנים שחלפו ממועד הקץ, בניסוח ”ובעוונותינו שרבו יצאו מהן (מה שיצאו)”. מספר השנים המעודכן היה ננקב במקום המילים "מה שיצאו".[6][7]
רבי חנינא כיהן אז כנשיא, אך קבע את הקץ לשנת 469 ואף המליץ להימנע מהשקעות סמוך לאותה שנה:
אחר ארבע מאות לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם: 'קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד' – לא תקח!
התלמוד במסכת סנהדרין מספר כי אליהו הנביא גילה לרב יהודה אחי רב סלא חסידא שבן דוד יבוא בחמישים השנים שאחרי ד'ר"א (441 לספירה). עוד מסופר על רב חנן בר תחליפא ששלח לרב יוסף על מגילה עברית שנמצאה בגנזי האימפריה הרומית, ובה נכתב שהעולם יגיע לקיצו בשנת ד'רצ"א (531 לספירה).[1]
בהקשר זה נשמרו עדויות על עליות המוניות לירושלים מהתפוצות משנת 438 בעקבות היתר של הקיסרית אודוקיה לעליות הללו[8]; וכן ניסיון המוני לבקוע את הים בקרב יהודי כרתים שהתבצע בראשות משה מכרתים בשנת 440/448. האירועים הסתיימו במפח נפש והתנצרות של רבים. באותה תקופה התקיים גם מרד של ראש הגולה מר זוטרא בשלטון הפרסי, שהוכרע לאחר שבע שנים בתלייתו על גשר מחוזא שעל החידקל. המרד הכושל סימן את סופה של תקופת התלמוד.
בתלמוד מובא עוד, כי רב אחא בריה דרבא, גרס שבמגילה שנמצאה ברומי הקץ נחזה לשנת ה' אלפים (1240 לספירה).[9] חלק מהפרשנים הבינו את דבריו על שנת ה'רצ"א (1531 לספירה).[10]
מדרש פרקי דרבי אליעזר מתוארך לתחילת התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל, בשל סימנים שונים של אנכרוניזם. שם נכתב כי מלכויות אדום, יוון, פרס וישמעאל ישלטו פחות מאלף שנה.[11] לפי הסבר של יום טוב צונץ על המדרש, הכוונה הייתה לשנת 729 לספירה, שהיא התוצאה המתקבלת בסכימת שלטונן של מלכויות אלו.[12] מאותה תקופה הופיע גם מדרש שנקרא "ספר זרובבל" שקבע את סוף הגלות לשנת 1060,[13] וסיפר שכך הכריז המלאך מטטרון.
רב סעדיה גאון (882–942) בפירושו לדניאל (הנדפס על ידי יוסף קפאח)[14] ובספרו האמונות והדעות[15], חישב את הקץ בכמה דרכים לשנת 965.[16] כישלון נבואת רב סעדיה הביא חלק מיהודי תימן לפקפק באמונה.
הרמב"ם (1138–1204) באיגרת תימן שנכתבה בשנת 1173, ניסה לענות ליהודי הקהילה על שאלתם בטענה כי אף אחד לא יודע באמת את הקץ, ורב סעדיה עשה זאת רק כדי לחזק את אנשי דורו. אבל בתפנית מפתיעה הרמב"ם עצמו באותו מכתב ממש מוסר "קבלה" מאבותיו על שנת 1216 (ד'תתקע"ו), שבה תחזור הנבואה. הוא נחרץ אפילו יותר מרב סעדיה: ”ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח... זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ”.[17]
רש"י (1040–1105) בפירושו לספר דניאל חישב כי מועד ביאת מלך המשיח יהיה בשנת 1354, ולאחר מכן יסתתר ל-45 שנה עד 1399. הוא הסתמך בין היתר על חישובי רב סעדיה גאון וטען שמאחר שהתאריך שלו חלף, ניתן לפרש את חישובו מחדש, והביא ראיות לטענתו כי "אמת היא".[18]
בפירוש לספר שיר השירים שיוחס בטעות לרמב"ן, ונכתב בידי רבי עזרא בן שלמה מגירונה (נפטר ב-1227), כתב המחבר שביאת המשיח תתרחש בתחילת האלף השישי, דהיינו שנת ה' אלפים (1240). לדבריו, תחיית המתים תהיה בשנת ה'ר' (1440), מאתיים שנה לאחר ביאת המשיח. את חישובו תלה בפסוק ”הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה - וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ”. כאשר מתוך אלף שנות הגאולה, יחסרו מאתיים שנה עד תחיית המתים.[19]
בעקבות חישובו של החכם אברהם בר חייא (מאה ה-11 ו-12) בספרו מגילת המגלה, רמב"ן (1194–1270) ואחריו רבינו בחיי בן אשר (1255–1340), רלב"ג (1288–1344) ורבי אשתורי הפרחי (1280 –1355) קבעו את שנת קי"ח לאלף החמישי, שנת 1358, כשנה האחרונה שתתחיל את 45 שנות הגאולה, שיימשכו עד שנת ה'קס"ג (1403). הוספת 45 שנות הגאולה התבצעה בשל ההפרש בין הפסוקים בספר דניאל, שבמקום אחד כתב את המספר 1290 (דניאל, י"ב, י"א) ובמקום אחר את המספר 1335 (דניאל, י"ב, י"ב). הם פירשו את המספרים הללו כמספר השנים שאמורים לעבור מחורבן בית שני, בשנת 68 לספירה לשיטתם, ועד הגאולה.[20][21]
הרמב"ן תירץ את הפרת האיסור על חישוב הקץ כי אולי "אנחנו קרובים לו באמת". רבינו בחיי היה נחרץ יותר וקבע גם כי "אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס"ג ואילך" שהיא השנה שבה יושלם תהליך הגאולה. הם ניסו גם לשלב בין חישוב 'ששת אלפי השנים' לבין המספרים שהובאו בספר דניאל.[20]
בספר הזוהר, שהחל להתפרסם בשנות ה-80 של המאה ה-13 (דהיינו סביב 1280), נכתבה תחזית מפורשת ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים על שלושה שלבים בתהליך הגאולה. השלב הראשון בשנת 1306 (ה'ס"ו), שעליה נכתב:
בשישים ושש (באלף השישי) יתגלה מלך המשיח בארץ הגליל
השלב השני הוא שנת 1648 (ה'ת"ח) שבה תהיה תחיית המתים:
שבאלף השישי לזמן ארבע מאות ושמונה שנים ממנו, יהיו עומדים כל שוכני עפר בעמידתם
השלב השלישי לפי ספר הזוהר הוא בשנת 1840 (ה'ת"ר) שבה ייפתחו "שערי החוכמה העליונה".
ובשש מאות שנה ל(אלף ה)שישי ייפתחו שערי החוכמה העליונה
האכזבות בשנים הללו, בפרט האחרונה שבהן, גרמו להתנצרויות המוניות בקרב יהודים.[22]
בחלק המאוחר של ספר הזוהר, רעיא מהימנא, המתוארך לתחילת המאה ה-14,[23] הובא חישוב לשנת 1342, שבה מסתיימים 1272 לחורבן הבית השני. לדבריו, לפני שיושלמו אלף ורע"ב שנים מהחורבן, יתגלו שני המשיחים העתידיים בעולם.[24]
לדעת אברהם בן אליעזר הלוי, בן המאה ה-16, שנת 1522 תהיה שנת הפקידה, היא הגאולה השנייה מארבע הגאולות, ושנת 1530 תהיה שנת הגאולה הסופית. את אמונתו זו פרסם במכתבים רבים ששיגר לאיטליה, ובשנת ה'ר"ע בהיותו בקושטא אף הדפיס ספר בשם "מִשְׁרֵא קטרין" (בתרגום חופשי "מתיר קשרים", ע"פ דניאל, ה', ט"ז), העוסק בחישוב הקץ האמור בספר דניאל. במקום אחר כתב שהגאולה תהיה בשנת ה'רפ"ד (1524). רבי אברהם נפטר בשנת 1530 או 1535, בשנת הקץ האחרונה לדעתו או אחריה.
שלמה מולכו, בן המאה ה-16, חישב את הקץ, וחזה כי המשיח יבוא בשנת 1540. מולכו הועלה על המוקד שמונה שנים קודם למועד שחזה, ולא ראה בהתבדות תחזיתו.[דרוש מקור]
דון יצחק אברבנאל (1437–1508) חווה את גירוש ספרד בהיותו בן 55. מספר שנים לאחר מכן הוא חישב את סוף הגלות בספרו 'מעייני הישועה', "כפי העיון האמיתי בפסוקים" כדבריו, לשנת 1503 (ה'רס"ג), ולטענתו לא יאוחר משנת 1533 (ה'רצ"ג).[25] בדומה לרמב"ן, גם לדעתו מותר לחשב את הקץ כי "זמן קץ הגלות סתום וחתום הוא בהימשך הגלות, אבל יבינוה משכילים בסוף הגלות ובעת הגאולה. ולדעתי זמן הגאולה הנה בא ואנחנו היום בסוף הגלות והתשועה קרובה לבוא".[26]
דון יוסף אבן יחיא (1494–1539) כתב בפירושו לספר דניאל כי הגאולה תבוא 2,300 שנה לאחר חזון דניאל, ”באופן כי בסוף החמשת אלפים ושבע מאות שנה לבריאת העולם בקירוב, אם מעט קודם או מעט אחר כך, יבוא קיצנו בעזרת ה׳”, דהיינו בסביבות שנת ה'ת"ש (1940).[27]
רבי חיים ויטאל (1542–1620) כתב בשער הפסוקים: ”ומשם ואילך, יכול להיות קץ הגאולה, משנת השל"ה ואילך” (דניאל פרק י"ב), דהיינו שנת 1575 לספירה. בהקדמתו לשמונת השערים בספר עץ חיים הוא כותב על אכזבתו בגיל 30, בשנת 1572, על כך שעברו יותר מ-1500 שנה מהחורבן והגאולה לא הגיעה:
בהיותי בן שלשים לכח, תשש כחי. ישבתי משתומם, ומחשבותי תמהים. כי עבר קציר, כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו. רפואה לא עלתה למחלתינו. אין מזור לבשרנו. ולא עלתה ארוכה למכתינו, לחרבן בית מקדשינו, הנחרב זה היום אלף ות"ק וד' שנים. אוי לנו כי פנה היום, יום אחד של הקב"ה שהוא אלף שנים, וגם נטו צללי ערב, שהם ת"ק וד' שנים יותר מחצי היום הב'. וכלו כל הקצין ועדיין בן דוד לא בא.
בהמשך לתחזיות הזוהר, רבי אברהם אזולאי (1570–1643) בספרו "חסד לאברהם" חזה כי תחיית המתים תתקיים 3 פעמים: תחילה המתים בארץ ישראל, אחריהם היהודים בחו"ל ולבסוף הגויים בכל העולם. התחיה השלישית לטענתו תהיה בשנת 2000 (ה'תש"ס).[28] הוא מביא גם בפירושו על הזוהר "אור החמה" מסורת מהרמ"ק על שנת 2040 כתאריך מקסימום של אחרית הימים: "ולא ימשך אלא עד ת"ת לאלף הששי לתחיית המתים. ויקדם הגאולה מה שיקדם".[29]
רבי חיים בן עטר (1696–1743) מחבר האור החיים, החל בפרסום פירושו על התורה בסוף שנת 1740, ובו חישוב הקץ לאותה שנה (ה'ת"ק). בפירוש על הפסוק "כל הלילה עד הבוקר", הוא מסביר כי יממה של האל היא אלף שנה, ובשנת ה'ת"ק מפציע ה'בוקר' האחרון בששת אלפי שנות העולם.[30] במקום אחר כתב ברמז "משיח ה' שמו חיים".[31] באותה שנה החל בהכנות לעלות לארץ ישראל, אך לאחר הגיעו נפטר בשנת 1743. חישוב מפורט לאותה שנה פרסם גם רבי יצחק קנטריני בספרו עת קץ, כבר בשנת ה'ת"ע (1710).
החתם סופר (1762–1839) קבע כי הרמב"ן בחישוביו לפניו "טעה טעות גדול" ו"שכח" שאלף שנה הם יממה אלוהית שכוללת בתחילתה גם 500 שנות לילה, והקץ אמור להגיע לפחות בשנת 1790 (ה'תק"ן).[32] בשנת 1836 בהיותו בן 74 כתב כי כשם שמשה רבינו לא ידע שהוא הגואל עד גיל 80, כך גם הגואל האחרון לא יידע כי הוא המשיח עד העת היעודה.[33]
המלבי"ם (1809–1879) תיארך את הקץ לשנת 1913 (ה'תרע"ג), כאשר בשנת 1925 יתחילו לבנות את המקדש וב-1928 (ה'תרפ"ח) יחנכו אותו. לטענתו, בחישוב שלו מתכנסים כל המספרים בספר דניאל. ובלשונו:
כי צמיחת קרן בית דוד ובנין המקדש וכל יעודי הנביאים יתקיימו בפעם אחת, ואורם תזרח מן שנת ה'תרע"ג עד שנת ה'תרפ"ח, שאז כבר יהיה המקדש על מכונו.
רבי יוסף חיים מבגדאד, ה'בן איש חי', כתב בתשובה כי סביר שהמשיח יגיע לפחות 100 שנה לפני תום האלף השישי לבריאת העולם, דהיינו לפני שנת ה'תת"ק (2140).[34]
הגאון מווילנה (1720–1797) כתב בפירושו לספרא דצניעותא שימי העולם הם ששת אלפים שנה, וכל הפרטים שאירעו בהם נרמזים כבר בששת ימי הבריאה. לדבריו ניתן לדעת מתי קץ הגאולה על פי מה שאירע בכל שעה מימי הבריאה. לאחר דבריו אלו כתב ”ומשביע אני את הקורא בה' אלקי ישראל, שלא יגלה זה”.[35] מאוחר יותר, היו שצירפו לדבריו את דברי התלמוד בבלי במסכת סנהדרין[36] המפרטים את שלבי יצירת אדם הראשון ביום השישי, המקביל לאלף השישי בספירה העברית, על מנת לחלץ משמעויות וחישובים לקץ.[37]
תלמידיו ראו בפסוק משיר השירים "קול התֹר נשמע בארצנו" (ב', י"ב) רמז לגאולה, ומתוך כך קבעו כי החל משנת ה'ת"ר (1840) זו תקופת אתחלתא דגאולה ולכן עלו לארץ ישראל. בספר קול התור מנומק ההיתר שהורו לעצמם לחשב את הקץ: "מה שהזהירו ואסרו חז"ל שלא יחשבו את הקץ, הכוונה על מחשבי קצים גרידא בלי המעשים של איתערותא דלתתא משום שאינם מתחשבים עם האתחלתא דגאולה הבאה על ידי משיח הראשון- משיח בן יוסף".[38]
רבי שניאור זלמן מלאדי (1745–1812) בעל ה"תניא", טען כי הקץ יגיע בשנת 1843 (ה'תר"ג), ודרש זאת על פי מספר ווי העמודים שהיו במשכן.[39] בחסידות חב"ד אחריו הסבירו הרבה מכשלונות חישובי הקץ כהתגשמות שלבים שונים של הפצת תורת החסידות.[40]
רבי משה טייטלבוים (1758–1841) בכתב היד של ספרו "ישמח משה" כתב כי הגואל יבוא במאה השישית באלף השישי ליצירה (בין 1740 ל-1840 לספירה), בשנה שישית, ורק העשור איננו ידוע: ”וא"ו היינו באלף הששי, ובמאה הששית, ובשנה הששית לאיזה עשירית באותו המאה. והעשירית נעלם” מאחר שקטע זה נדפס לאחר תום המאה השישית (לספירה העברית), בשנת תרי"א, סימן העורך, בנו האדמו"ר בעל "ייטב לב" סוגריים למחיקה, ובמקום זאת כתב: "והזמן בפרטיות באותו אלף נעלם".[41]
רבי יצחק אייזיק ספרין, האדמו"ר מקומרנו (1806–1874) כתב בפירושו לזוהר כי שנת 1900 (ה'תר"ס) תהיה "עת קץ", וקבע כי "הכל יהיה בלי שום שינוי!", ולאחר מכן כפי שכתב רבי אברהם אזולאי לפניו, ב-2000 (ה'תש"ס) יהיה יום הדין הגדול והנורא.[42]
רבי אברהם יעלין, בן המאה ה-19 והמאה ה-20, בספרו "גאולת ישראל" (שנכתב בשנת תרפ"ח), מוכיח כי התחלת הציונות היא קץ הגאולה בעזרת חישובי קיצים ע"פ ספר הזוהר, דעת הגר"א ועל פי ספר דניאל ופירוש המלבי"ם. בחישובו, מביא הרב יעלין תאריכים רבים, בהם מתרחשים שלבים בגאולה, חלקם זמנים שעברו וחלקם זמנים עתידיים. אחד התאריכים שהוא מציב לגמר הגאולה הוא בשנת ה'תש"ח, אולם בחודש טבת.[43]
הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי של תל אביב בשנים 1974–1997, עסק בחישובי קיצין וחזה שבסביבות שנת 1990 יתחיל עידן גאולה חדש.[דרוש מקור]
בשנת 1935 פרסם המרצה חיים שבילי את ספרו "חזון החיים" שהכיל פירוש לחישובים בספר דניאל. בין היתר הוא צפה מלחמה בין אנגליה לאיטליה (שתתחיל לטענתו בשנת 1938)[44] ואת 'קץ הפלאות' לשנים 1936–1942.[45] בספר הובאו גם הצעות נוספות להשלמת תהליך הגאולה: שנת ה'תש"ט (1949)[46] ושנת ה'תשל"ג (1973).[44]
בשנת 1949 פרסם שבילי את הספר "חשבונות הגאולה" ובו חישובים מעודכנים. הספר יצא במספר מהדורות לאחר מכן, ובהם גם תחזית מעודכנת לתום תהליך הגאולה, הכולל את בניית בית שלישי לשנים ה'תש"ל (1970) עד ה'תש"ן (1990).[47]
במוצאי שנת ה'תשס"א שהייתה שנת שמיטה (באוקטובר 2001), ועל רקע פיגועי 11 בספטמבר, התפרסם כי הרב ברוך אבוחצירא נאם בעצרת בחג הסוכות וצפה כי: ”בתשס"ב יבוא משיח צדקנו”.[48]
בסוף שנת 2014 הרב צבי מאיר זילברברג מסר בשיעורו חישוב של הקץ לשנת ה'תשע"ה (2015), שהייתה גם שנת שמיטה. את דבריו תלה מפי יהודים זקנים, ששמעו זאת מרבי אלחנן וסרמן בביקורו בארצות הברית ב-1939 (תרצ"ט). לדבריו, וסרמן חזה "ברוח הקודש" שעשר שמיטות לאחר "המלחמה הקשה" (לדברי זילברברג הכוונה ל-70 השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, שהסתיימה בתש"ה, 1945) יהיו הכנה למשיח, ואחריהם הגעתו תהיה "בעיתה", בשנת תשע"ה.[49]
דבריו של זילברברג זכו לתפוצה נרחבת באותה שנה והוזכרו גם בפי הרב יקותיאל פיש, הרב אמנון יצחק ועוד. הם ליקטו מסורות נוספות בשם החפץ חיים על הקץ באותה שנה, שיכלול גם מלחמת עולם שלישית.[50][51][52]
בערב תשעה באב תשע"ח (2018) הרב אורי שרקי מסר חישוב לשנת 2028, כשנה שבה יבנה בית המקדש.[37]
הרב מאיר אליהו בשיעור שנמסר בשנת ה'תשע"ט חישב את הקץ לשנת ה'ת"ת (2040). את החישוב הוא ביסס על הפירוש שיוחס לרמב"ן על שיר השירים,[19] ולטענתו זהו הקץ של "בעיתה", דהיינו הקץ שאין אחריו איחור.[53]
בתחילת מלחמת חרבות ברזל חישב הרב ישראל אברג'ל על פי ספר הזוהר[54] שהגאולה צריכה לבוא בחג הסוכות של שנת ה'תשפ"ה (סוף אוקטובר 2024).[55]
יש הרואים בדברי הגמרא, "שית אלפי שנין הווי עלמא וחד חרוב" (ששת אלפי שנים יתקיים העולם, ואלף אחד יהיה חרב) חישוב של הקץ. על פי החישוב המקובל ביהדות לראשית העולם, ששת אלפי שנים יסתיימו בשנת ו' אלפים המקבילה לשנה הלועזית 2240.
להלן טבלה המרכזת שנים שחושבו כמועדי קץ:
| שנה לועזית | שנה עברית | מקור החישוב | הערה |
| 166 לפנה"ס | ספר דניאל | "שבועים שבעים", 420 שנה מהחורבן הראשון בשנת 586 לפנה"ס | |
| 132 לספירה | ג'תתצ"ב | רבי עקיבא[4] | "עוד אחת מעט היא" |
| 240 | ד' אלפים | תנא דבי אליהו | "שני אלפים ימות המשיח" |
| 470 | ד'ר"ל | רבי חנינא | ארבע מאות שנה לאחר חורבן הבית |
| 490 | ד'ר"ן | רב יהודה אחי רב סלא חסידא, בשם אליהו הנביא[1] | ביובל ה-85 מבריאת העולם |
| 531 | ד'רצ"א | רב חנן בר תחליפא, בשם מגילה עברית מגנזי רומי[1] | "העולם יתום" |
| 729 | ד'תפ"ט | פרקי דרבי אליעזר, לפי פירוש צונץ[12] | אין הגלות של ארבע המלכויות יותר מ"יום אחד מיומו של הקב"ה" |
| 965 | ד'תשכ"ה | רב סעדיה גאון | |
| 1060 | ד'תת"ך | ספר זרובבל והיכלות רבתי | 990 (בהיכלות הגרסה 890) שנה לאחר החורבן |
| 1216 | ד'תתקע"ו | רמב"ם[17] | חזרת הנבואה |
| 1240 | ה' אלפים | רב אחא בריה דרבא לפי חלק מהפרשנים, רבי עזרא מגירונה[19] | תחילת האלף השישי |
| 1306 | ה'ס"ו | הזוהר | התגלות המשיח בגליל |
| 1342 | ה'ק"ב | זוהר – רעיא מהימנא[24] | התגלות שני המשיחים בתום אלף ורע"ב שנה |
| 1354 | ה'קי"ד | רש"י[18] | 1290 שנה מהצבת השיקוץ, ע"פ דניאל יב יא |
| 1358 | ה'קי"ח | רמב"ן, רבינו בחיי בן אשר, רלב"ג, רבי אשתורי הפרחי[20][21] | 1290 שנה מהחורבן, ע"פ דניאל יב יא |
| 1403 | ה'קס"ג | אברהם בר חייא, רמב"ן, רבינו בחיי בן אשר, רלב"ג, רבי אשתורי הפרחי | 1335 שנה מהחורבן, ע"פ דניאל יב יב |
| 1440 | ה'ר' | רבי עזרא מגירונה[19] | תחיית המתים מאתיים שנים לאחר תחילת האלף השישי |
| 1490 | ה'ר"ן | ספר הקנה וספר הפליאה | חצי ממשלת ספירת כתר בפעם השנייה |
| 1530 | ה'ר"ץ | רבי אברהם בן אליעזר הלוי, "משרא קטרין" | |
| 1531 | ה'רצ"א | רב אחא בריה דרבא, לפי חלק מהפרשנים[10] | |
| 1533 | ה'רצ"ג | דון יצחק אברבנאל[25] | |
| 1540 | ה'ש' | רבי שלמה מולכו | |
| 1575 | ה'של"ה | רבי חיים ויטאל, שער הפסוקים | 1335 מתחילת האלף החמישי, ע"פ דניאל יב יב |
| 1648 | ה'ת"ח | הזוהר | תחיית המתים |
| 1740 | ה'ת"ק | האור החיים, ורבי יצחק קנטריני[30] | שנת 500 לאלף החמישי |
| 1740–1840 | ה'ת"ק-ה'ת"ר | רבי משה טייטלבוים, הישמח משה[41] | בשנה שישית באחד העשורים במאה ה-56 לבריאת העולם |
| 1790 | ה'תק"ן | החת"ם סופר[32] | |
| 1840 | ה'ת"ר | זוהר, הגאון מווילנא, אליקים בן אברהם | פתיחת שערי החוכמה |
| 1843 | ה'תר"ג | בעל התניא[39] | ע"פ מספר ווי העמודים במשכן |
| 1900 | ה'תר"ס | האדמו"ר מקומרנה[42] | |
| 1913 | ה'תרע"ג | מלבי"ם | ביאת המשיח |
| 1928 | ה'תרפ"ח | מלבי"ם | חנוכת בית שלישי |
| 1940 | ה'ת"ש | דון יוסף אבן יחיא[27] | 2300 שנה מנבואת דניאל, 300 שנה לפני סוף האלף השישי |
| 1990 | ה'תש"ן | חיים שבילי[47] | "סיום כל דרגות הגאולה ובניין המקדש בכלל" |
| 2000 | ה'תש"ס | רבי אברהם אזולאי, האדמו"ר מקומרנה[28] | תחיית המתים האחרונה |
| 2040 | ה'ת"ת | רבי אברהם אזולאי, הרב מאיר אליהו[29] | 200 שנה לפני תום האלף השישי |
| 2140 | ה'תת"ק | הבן איש חי[34] | 100 שנה קודם תום האלף השישי |
דעתו של האמורא רבי יונתן לא הייתה נוחה מפעילותם של מחשבי קצין, ונאמר בשמו ”תיפח עצמן של מחשבי קיצין”. בתלמוד מנמקים זאת: "שהיו אומרים כיוון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא".[1]
במסכת סנהדרין מסופר על יחסו של רבי זירא למחשבי קיצין:
"כמו שאצל רבי זירא, שכאשר הוא היה מוצא תלמידי חכמים העוסקים בחישוב הקץ הוא היה אומר להם: בבקשה, אני מבקש מכם שלא להרחיק אותו (את הקץ), שכן כתוב בברייתא: "שלושה באים כשלא חושבים עליהם, ואלו הם: משיח, מציאה ועקרב".
רבי זירא הצביע על העובדה שחלק מהותי מהקץ הוא היותו בלתי ידוע ובלתי צפוי, ולכן עצם פעולת חישוב הקץ מרחיקה אותו: ברגע שהקץ מתגלה, מיד הוא בטל ונדחה למועד בלתי ידוע אחר.
במסכת דרך ארץ רבה[56] נאמר: "רבי יוסי אומר, הנותן את הקץ אין לו חלק לעולם הבא".
הרמב"ם, באיגרת תימן שלו, קובע: "עליך לדעת שהקץ על דרך האמת לא ייתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם".
מהר"ל מפראג ניסה להסביר את הפער בין הביקורת על חישוב הקץ לבין העובדה שחכמים רבים חישבו אותו, בכך שהם חישבו רק את ה"זמן המוכן" לגאולה, ולא את הזמן הוודאי:
תדע כי כל מה שאמרו חכמים בענין הקץ, לא שהיו גוזרים שכך יהיה בודאי באותו זמן ובאותו שעה, רק שגילה לנו זמן מוכן שראוי שיהיה בו הקץ. ועד אותו הזמן אין ראוי שיהיה הקץ כלל, עד אותו זמן שהוא מוכן. אבל לא באו לומר שהזמן והקץ הוא בודאי באותו זמן, שדבר זה אי אפשר כמו שהתבאר, שהקץ הוא מן הדברים הנעלמים, אשר אי אפשר שיהיה נגלה בבירור.
— מהר"ל, נצח ישראל מד
רבי נתן מברסלב מתח גם הוא ביקורת על מחשבי הקץ של ימיו לשנת ה'ת"ר (1840), וציין לגנאי את החישובים שהתבררו כשגויים לשנים ת"ק (1740), תקנ"ז (1797), תק"ס (1800) ותקפ"א (1821).[57]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
