הסדר חובות המושבים היה מהלך שיזמה ממשלת ישראל במטרה להסדיר חובות עתק שצברו בעלי המשקים והאגודות השיתופיות במושבים. בעניין זה, נחתם בינואר 1988 הסדר, המכונה "הסדר רביד", ואחר כך חוקק בכנסת "חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי" בשנת 1992, הידוע בכינויו "חוק גל", על שם יוזמו חבר הכנסת גדליה גל. בהתאם לחוק, הוקמה גם המנהלה להסדרים במגזר החקלאי, שהיא חברה ממשלתית, שהחלה לפעול בשנת 1993 על מנת ליישם את החוק ולהוות מסגרת מנהלית וארגונית לפעולת ההסדר. במסגרת ההסדר נמחקו כ-25.5 מיליארד שקל, נפרסו להחזר חובות בסך 2.2 מיליארד שקל, וסך הגבייה כנגד החוב הגיעה ל-2.05 מיליארד שקל בלבד[1][2].
הרקע הכלכלי למשבר
במאי 1977, עלתה מפלגת הליכוד לשלטון, לראשונה לאחר כמעט שלושים שנות שלטון מפלגת העבודה. ראש הממשלה החדש, מנחם בגין, מינה את שמחה ארליך, מסיעת הליברלים בליכוד, לתפקיד שר האוצר. ארליך הנהיג רפורמות כלכליות, שכוונה לשנות את אופיו של המשק הישראלי ולהעבירו מהתנהלות על-פי אידאולוגיה סוציאליסטית להתנהלות בעלת מאפיינים קפיטליסטיים יותר. בעקבות הצעדים הכלכליים שננקטו, שלא לוו בצמצום תקציבי הממשלה, זינקה האינפלציה מ-34 אחוז ב-1977 ל-131 אחוז בשנת 1980.
למרות חילופי שרים במשרד האוצר ולמרות תוכניות כלכליות שנועדו לעצור את האינפלציה, לא בוצע הצעד החיוני של צמצום תקציבי הממשלה, והאינפלציה המשיכה לדהור ולתפוח עד שהגיעה בשנת 1984 לשיעור של כ-374 אחוז לשנה. שנים אלו היו שנות הזוהר של אשפים פיננסיים לרגע, שהצליחו לתמרן בין האינפלציה המשתוללת והדולר שהתחזק בקביעות מול הלירה (ואחרי כן, השקל), והפיקו רווחים נאים מהתנודתיות ואי הוודאות בשוק ההון. חלק גדול מהמושבים הבין שבמציאות שכזאת, משתלם לקבל הלוואה לא צמודה בריבית ריאלית בגובה סביר ביחס לשיעור האינפלציה השורר במשק באותה עת, לרכוש בכספי ההלוואה טרקטור, או ציוד חקלאי, ולהניח כי בגלל המשך דהירת האינפלציה והאצתה החזר ההלוואה יהיה בפועל בריבית ריאלית שלילית. תופעה זו, בצירוף היכולת לגייס אשראי בקלות יחסית, הביאה חקלאים לקחת הלוואות ואשראי נדיב למימון פעילותם. נוסף על-כך, באוקטובר 1983 צנחה הבורסה, ונסגרה לתקופת מה, בעקבות משבר מניות הבנקים. נפילת הקרנות של האגודות השיתופיות במושבים במשבר זה הייתה קשה והן ספגו הפסדים כבדים.
אחרי הבחירות ב-1984 הורכבה ממשלת אחדות לאומית בראשותו של שמעון פרס, כאשר בתפקיד שר האוצר כיהן יצחק מודעי. ממשלה זו הצליחה לרתום את ההסתדרות ואת התעשיינים לעסקת חבילה שזכתה לשם תוכנית הייצוב הכלכלית, אשר הופעלה ביולי 1985 וכללה קיצוץ של 30 אחוז בשכר העובדים, הקפאת שער החליפין של הדולר והקפאת מחירים. הייתה זו תוכנית של הרגע האחרון, שכן החל מתחילת 1985 החל המשק הישראלי מסתחרר לקראת התמוטטות כלכלית ממש. הייתה זו גם התוכנית הראשונה שכללה צעד ממשי של קיצוץ בהוצאה הממשלתית. להפתעת רוב הציבור התוכנית הצליחה והאינפלציה ירדה במהירות – משיעור של למעלה מ-400 בשיאה צנחה האינפלציה כבר במחצית השנייה של שנת 1985 לשיעור של 100 אחוז, בשנת 1986 לקצב שנתי של 48 אחוז ובשנים שלאחר מכן לרמה של 15–20 אחוז בשנה. הצלחה זו אומנם הצילה את הבנקים שעברו לבעלות הממשלה ב-1983, אבל נקנתה במחיר כבד למגזרי המשק שהיו בעלי חוב גדול כגון רוב המשק הקיבוצי, המושבי וההסתדרותי. כלומר, הממשלה הצילה את המגזר הבנקאי, שעבר לבעלותה משום שהפך חדל פירעון ב-1983, ומוטטה חלק גדול מהמגזר היצרני וגרמה אבטלה המונית. עסקת החבילה הייתה אמורה לכלול מנגנונים למניעת התמוטטויות אלו, אך המנגנונים הללו לא הופעלו.
עוד לפני תוכנית הייצוב היו שרויים חלק מהמושבים במצב כלכלי קשה ועם חובות מעיקים. לאחר תוכנית הייצוב וירידת האינפלציה, הפכה הריבית הריאלית של ההלוואות הלא צמודות בבת אחת לריבית גבוהה של מאות אחוזים (הכלכלנית אסתר אלכסנדר חישבה כי זו הייתה כ-230% בממוצע). חובות רבים של חלק גדול מהמושבים הוכפלו בתוך זמן קצר, וכדי להמשיך ולהתנהל באופן שוטף נאלצו המושבים ליטול הלוואות נוספות. הלוואות אלו רק העמיקו את חובות המושבים, ודרדרו חלק גדול מהם למצב של חדלות פירעון.
בשנת 1982 עמדו חובות המושבים למערכת הבנקאית על כ-700 מיליון ש"ח (בערכי סוף שנת 1993). ב-1989 כבר עמד אותו חוב על סכום של כ-4 מיליארד ש"ח[3]. בשלב זה החלו הבנקים לתבוע מושבים רבים בבתי המשפט[4].
החובות לסוכנות
המושבים שהוקמו לאחר הקמת המדינה חתמו על חוזה יסוד, המכונה "החוזה המשולש", שהיה חוזה בין הסוכנות היהודית, "כגוף מיישב", אגודת המושב ורשות הפיתוח או הקק"ל (ומתחילת שנות ה-60, עם הקמת מינהל מקרקעי ישראל – עם המינהל)[5] שהקצו את הקרקע. החל במחצית שנות ה-70 ביקשה הסוכנות לקבל חזרה את הכספים שהשקיעה בהקמת המושבים וקבעה כי מרבית המושבים כבר "מבוססים" כלכלית ויכולים להחזיר כספים אלו, והם אולצו לחתום על "חוזי ביסוס"[6]. כ-15% מסך חובות ב"הסדר חובות המושבים" היו לסוכנות[2].
הסדר רביד
הניסיון הראשון להסדר חובות המושבים ויצירת תוכניות לפתרון הבעיה היה ב"וועדת רביד" בראשות שמעון רביד. ועדה זו בחנה את שיקום המשקים המשפחתיים וקיבוצי הפריפריה על ידי הסדרי חוב. מסקנות הוועדה (שהוגשו לממשלת ישראל ה-22 בראשות יצחק שמיר לאחר הסכם הרוטציה במאי 1987) קבעו הסדר של נושים בתיק פירוק יחד עם המלצות לשינויים ארגוניים, בדגש על ניתוק ארגוני הקניות מהקופה הציבורית. החוב הגדול של המשקים, שלא היה ניתן לשלמו, חולק בין החייבים מצד אחד, הנושים מצד שני (הבנקים), והציבור, כלומר הממשלה והסוכנות, במסגרת אובליגו ממשלתי מחד והתחייבות לרה-ארגון משקי מאידך[7][8][9].
ב-26 בינואר 1988 נחתם הסכם בין הממשלה, משרד החקלאות, הבנקים, תנועת המושבים, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. בשלב הראשון בוטלה הפונקציה של ארגוני הקניות בתחום האשראי, כלומר הספקת מימון למשקים החקלאיים, והם הפכו להיות ספקי תשומות בלבד. בשלב השני של ההסכם, כל המפעלים שבבעלות האגודות השיתופיות או ארגוני הקניות נבדקו (משחטות, מכוני תערובת, בתי-אריזה וכו'). על פי ההסכם, אם המפעלים כלכליים, הם יועברו למשתמשים, ואם לא, ייסגרו או יימכרו. ברמת המשק הבודד סוכם, שתיבדק יכולת ההחזר האישית של כל חבר וחבר. לגבי חבר שיש לו יכולת החזר, ניתן לו לפרוס את כל חובותיו בהסדר לשנים קדימה, בפריסה נוחה, בריבית של 6.7 אחוזים. בסך הכל סוכם על פריסת חובות בסכום של 852 מיליון שקל, ועל מחיקת חובות בסך 424 מיליון שקל. ההסדר קבע, כי תבוטל הערבות הדדית הבין-מושבית וכן תוגבל הערבות בתוך האגודות השיתופיות. מחיקת החובות תתבצע רק כנגד השבתת משקים מפסידים והשבת גורמי הייצור. במסגרת ההסדר הוקמה מינהלה, שמטרתה הייתה לבדוק את יכולת ההחזר של כל משק, לבטל את ארגוני הקניות ולהעביר את המפעלים למשתמשים. 354 יישובים נכללו בהסדר, מתוכם המליצה ועדת רביד כי 38 מושבים יהפכו ליישובים קהילתיים[10].
עד תחילת 1989 הגיעו להסכמה במסגרת ההסדר עם כ-70 מושבים, להסדר חובות בסך 500 מיליון ש"ח ומחיקה של 120 מיליון ש"ח, אך הריבית הגבוהה ותנאי ההסדר הקשוחים הקשו על פתרון משבר החובות ביישובים נוספים, במיוחד בפריפריה, ברמת הגולן ובבקעת הירדן. בפברואר 1989 הוסכם על הקמת "המועצה הציבורית להסדרת חובות המושבים" שתפקח על מינהלת ההסדר ותפעל להגמשת הקריטריונים להסדר חוב[11][12].
למרות מאמצי ההסדר, החובות המשיכו לגדול בקצב מהיר, עקב ריבית פיגורים והצמדה, והופעל לחץ על הבנקים לבצע מחיקת חובות נוספת, בעיקר לאחר מינוי רפאל איתן לשר החקלאות ב-1990[13][14].
חוק גל
בעקבות הימשכותה של בעיית חובות המושבים, התקבל בכנסת, בשנת 1992, "חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי", ביוזמת חבר הכנסת גדליה גל, איש תנועת המושבים. החוק בא להסדיר את חובות העתק שצברו בעלי המשקים והאגודות השיתופיות במושבים. החובות נרשמו למעשה על שמם של תאגידי הקניות שמשכו את הכספים מהבנקים, והתחייבו לספקים עבור המושבים שהיו ערבים לחובותיהם של התאגידים. חוק גל גלגל את החוב לפתחם של הערבים וקבע כי לאחר הסדרת החוב יבוטלו כל הערבויות הצולבות בין המושבים, חברי המושבים והתאגידים. מנהלת ההסדר שהוקמה בהוראת חוק גל, פעלה באמצעות "משקמים" אזוריים שזכו לסמכות של שופט מחוזי[15], ואשר פסקו מהי יכולתם הכלכלית של בעלי החוב לפרוע את חובותיהם[16]. חלק ניכר מהחייבים קיבל מחיקה נוספת של 40% מהחוב ולאחרים, שנמצאו חדלי פירעון, נמחק החוב כולו[17]. החובות שלהם התייחס החוק היו חובות שנוצרו בתקופה שלפני 31 בדצמבר 1987. החוק נכנס לתוקפו ב-13 באוגוסט 1993.
החוק מבוסס על שני עקרונות: 1. העדפת שיקום עסקים ומשקים חקלאיים על פני פירוקם, ו-2. הימנעות מהזרמת כספים מהקופה הציבורית למען השיקום. לאור שני עקרונות אלו החליט המחוקק להתערב ולקבוע הסדר שיגביל את גביית החובות בגין הלוואות שניתנו לחלק מן המגזר החקלאי. סעיף 7 לחוק קבע, כי נושים (בעלי חוב) לא יוכלו להמשיך בהליכי גביית חוב בסיסי או ערבות לחוב בסיסי או לפתוח בהליך חדש לגביית חוב בסיסי או ערבות לחוב בסיסי, אלא בהתאם להוראותיו של החוק. משמעות הדבר הייתה פגיעה בזכותם של הבנקים, שהעניקו הלוואות למגזר החקלאי, לקבל בחזרה את ההלוואות. בין היתר נקבע בתיקון, כי יורחבו סמכויות המשקם לקבוע האם חוב הוא "חוב בסיסי" (שהאפשרות לממש או לגבות אותו הוגבלה); ובמקביל נשללה סמכותו של בית המשפט לדון בכך ולהסדיר חובות אלו.
פסק דין בנק המזרחי
ערך מורחב – פסק דין בנק המזרחי
בהתבסס על החוק, החלו חקלאים שנתבעו בגין חוב להגיש בקשות להורות על הפסקת ההליכים והעברתם למשַקֵם. הנושים מצידם טענו כי חוק גל פוגע בקניינם ולכן הוא בטל, כיוון שהוא מרחיב את סמכותו של המשקם בתחום בירור החובות ושולל את סמכותו של בית המשפט להיזקק לתביעות בעניינים אלו. בבתי המשפט המחוזיים (שדנו בהליכים השונים) ניתנו החלטות סותרות. חלק מבתי המשפט המחוזיים דחו את טענת המלווים, וקבעו שהתיקון לחוק אינו פוגע בזכות הקניין. מנגד, באחת ההחלטות נקבע כי החוק פוגע בזכות לקניין ולכן הוא בטל. בעקבות זאת הגיש "בנק המזרחי המאוחד" ערעור במספר תיקי חוב לבית המשפט העליון. בדיון שבו ניתן פסק דין זה ישבו בהרכב תשעה משופטי בית המשפט העליון, ובהם שניים מנשיאיו, הנשיא לשעבר מאיר שמגר ומי שמונה תחתיו לתפקיד הנשיא, כחודשיים לפני מתן פסק הדין, השופט אהרן ברק. פסק הדין בעניין היה הראשון של בית המשפט העליון בעניין המהפכה החוקתית, לאחר כינון חוקי היסוד בדבר כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. פסק הדין נחשב לפורץ דרך ותקדים בתחום המשפט החוקתי של מדינת ישראל.
פסק הדין קבע כי החוק משרת את המטרה שלשמה הוא חוקק ותואם את התכלית שנמצאה ראויה, ואין לפוסלו. המחוקק ביקש למנוע התמוטטות אפשרית של אלפי יחידות משק בחקלאות (והסבל הכרוך בכך), אובדן רכושם ועתידם של חקלאים רבים, וכפועל יוצא גם פגיעה מהותית אפשרית בענף החקלאות כולו. למטרה זו בחר המחוקק לאמץ הסדר שמעדיף שיקום על פני פירוק משקים חקלאיים[18]. פעולה חקיקתית להצלחתו או הצלתו של ענף כלכלי נעשית בארצות דמוקרטיות אחרות, ואין בכך חידוש. יש בה ביטוי לערכי החברה, הדוגלת באחריותה של המדינה לגורל אזרחיה, המטפחת את התחושה שאזרחי המדינה ערבים זה לזה. המחוקק היה ער לכך שהסדר חובות מותנה לא אחת במחיקת מקצתם של חובות, או הגבלה כלשהי של זכויות, ואלה אכן פוגעים בזכויותיהם של הנושים[19]. פתרון סביר, בלתי שרירותי, שביטויו בחוק, יכול להלום את ערכיה של המדינה, אף אם בית המשפט היה בוחר בדרך צודקת יותר או נבונה יותר. הסדר חובות כרוך לא אחת בוויתור על חלק מן החובות או בהשהיית גבייתם[20].
החלטה 727 ובג"ץ הקרקעות
ביולי 1995 קיבלה מועצת מינהל מקרקעי ישראל את החלטה 727, שהמשיכה קו של החלטות קודמות של המנהל (החלטות מועצת מקרקעי ישראל 533, 611, 666), שעיקרן אחד – חקלאים המתגוררים במושבים וקיבוצים (משמע, בעלי אדמות חקלאיות) רשאים לשנות את ייעוד הקרקע, כלומר: אדמות חקלאיות יוכלו לשנות את ייעודן לאדמות לבנייה. החידוש שבהחלטות אלו היה כי על הפשרת הקרקע יקבלו החקלאים אחוזים מערך הקרקע, ולא רק פיצויים כספיים. החלטה 727 קבעה כי החקלאי יקבל פיצוי של כ-30 אחוזים מערך הקרקע לאחר שינוי ייעודה[21]. מייד לאחריה התקבלה החלטה 737, שעסקה בהפשרת קרקע לצורך הרחבת היישובים החקלאיים ואפשרה לבני היישוב או מומלצים על פי מועצת היישוב לחכור את האדמות המופשרות במחיר מוזל וללא מכרז[22]. החלטות מועצת מקרקעי ישראל ניתנו במטרה לזרז מסירת קרקע לבינוי, עקב גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, אך בנוסף סיפקה מקור הכנסה נוסף למושבים שאיפשר להם לעמוד, בין השאר, בהחזר החובות. בעקבות ההחלטה מושבים רבים יזמו הרחבות קהילתיות ובנייה על השטחים החקלאיים. הסדרים רבים שנעשו על פי החלטה 737 התבססו על העובדה שהמגרשים בהרחבה מהווים 'נכס אגודה' ועל כן מושבים רבים סווגו על ידי המשקמים כבעלי כושר פירעון, ועל פי סעיף 15 לחוק גל נמחק סכום של 20% מחובותיהם[23]. חלק מהיישובים החלו בביצוע ההרחבה על קרקע שהייתה משועבדת לנושים, ולשם ביצוע ההרחבה היה עליהם לשלם לנושיהם על מנת שיסכימו להסיר את השעבודים מעל הקרקע, וכך נטלו על עצמם התחייבויות בהסתמך על כך שהם עתידים לגבות מן המתיישבים תשלום אשר יכסה את סילוק חובותיהם לנושים[24].
החלטות אלו עוררו מחלוקת רבה, ובשנת 2001 הגישה הקשת הדמוקרטית המזרחית עתירה לבג"ץ, הידועה בשם "בג"ץ הקרקעות", נגד מינהל מקרקעי ישראל, התק"מ, תנועת המושבים ועוד. את פסק הדין כתב השופט תיאודור אור ב-2002, וחתומים עליו עוד שישה שופטים. בג"ץ קבע כי כל ההחלטות הנידונות בטלות ומבוטלות, וכי יש לגבש החלטות חדשות שיסדירו את העניין. עד לקבלת החלטות אלו יישאר צו הביניים שהוציא בג"ץ בשנה הקודמת בתוקפו, כלומר: אין לשנות ייעוד קרקע לפי ההחלטות הנ"ל עד לקבלת החלטות חדשות בעניין. פסק הדין פגע באפשרות של מימוש הסדר חוב על בסיס הרחבות ובנייה[25].
ביולי 2003, שר התעשייה והמסחר, אהוד אולמרט, שהיה ממונה על מינהל המקרקעין[26], אישר הוראות מעבר לגבי החלטות 717, 727 ו-737, כך שיוסיפו לחול על עסקות במסגרת הסדר המושבים, ובלבד שהוגשה לגביהן תוכנית לוועדה המקומית או לוועדה המחוזית לפני 15 באוגוסט 2001 או שהוצאה לגביהן הוצאה ניכרת[27].
תביעת הקדימות של הסוכנות
בשנים שלאחר קבלת החוק לא נקבעו תקנות ברורות לגבי דרכי חלוקת החובות וייעוד התמורות ממימוש הנכסים, וזאת עקב מחלוקת לגבי מתן קדימות לסוכנות היהודית בקבלת החובות ומהותם. החובות לסוכנות היו, למעשה, הלוואות הביסוס שניתנו למתיישבים על ידי הסוכנות. לפי תנאי ההלוואות, 75% מהן היו אמורות להימחק על פני תקופה בת 30 שנה, אם 25% מהחובות היו נפרעים כסדרם במהלך אותו הזמן[28]. בשנת 2004 דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, הילה גרסטל, את בקשת הסוכנות לביטול החלטות המשקם עו"ד אופיר כץ לגבי מושב יתד, שניתנו בשנת 2002, בטענה לחוסר סמכות[29]. כץ קבע, כי בנוגע לכספים שהצטברו בקופת מינהלת ההסדרים, בנק החקלאות, שלטובתו נרשמה על ידי המושב איגרת חוב בינואר 1984, הוא הנושה המובטח בנוגע לכספים שהתקבלו מהחברים בגין חובותיהם למושב יתד. הסוכנות כפרה בסמכות המשקם לחלק את הסכומים המופקדים ולהכריע בזהות הנושה המועדף. בהחלטה שנייה קבע כץ, כי מיליון שקל שהצטברו בקופה יחולק בהתאם להחלטותיו. בבקשה לביטול ההחלטות טענה הסוכנות, בין היתר, כי סמכות המשקם בנוגע לחלוקת הכספים מוגבלת לאמור בחוק ההסדרים, וכפופה לתקנות שהיו אמורות להיות מותקנות[30][31].
במרץ 2004 דחה בית המשפט העליון את טענת הסוכנות כי איגרות החוב שעליהן חתומים המושבים לטובת הסוכנות היהודית אינן מיועדות להבטיח חובות עתידיים של המושב לסוכנות, עבור סכומים שהסוכנות טוענת להם מתוך כספים שהתקבלו עקב שינוי ייעוד קרקע[32][33]. בנובמבר 2016 דחה בית המשפט העליון את דרישתה הכספית של הסוכנות לקבל פיצויים על קרקעות שהופקעו מהמושבים, בפסק דין עקרוני. פסק הדין היה בנוגע למקרה בו הופקעו, בשנת 1994, 540 דונם מאדמות מושב יגל ו-640 דונם מאדמות מושב צפריה לצורך הרחבת נמל התעופה בן-גוריון, והמושבים הללו קיבלו על ההפקעה פיצוי כספי. הסוכנות טענה כי היות שהיא בעלת זכויות בקרקע המופקעת, זכאית אף היא לפיצוי בגין ההפקעות. בית המשפט קבע כי אין למושב חובה לתת את פיצויי הפקעה העולים על חובותיו הכספיים לסוכנות בהסתמך על חוזה ההתיישבות[34].
סיום ההסדר
ביולי 2017, עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של שר החקלאות אורי אריאל, לסגירת המנהלה להסדרים במגזר החקלאי, ברוב של 22 ח"כים ללא מתנגדים או נמנעים[35]. במקור, במסגרת חוק גל, נקבע כי על המנהלת לסיים את עבודתה תוך 5 שנים מיום הקמתה, אך בפועל פעילותה הוארכה ונמשכה 25 שנים. מאז הקמתה המנהלה הסדירה את חובם של 478 אגודות חקלאיות, 18 ארגוני קניות ותאגידים חקלאיים ו-29,000 משקי מושבים. חובות המגזר החקלאי בערכים ריאליים לפני "תספורת" של 20% הקבועה בחוק, הסתכמו ב-27.5 מיליארד שקל. המנהלת גבתה וחילקה לנושים 2.05 מיליארד שקל, סכום שמהווה כ-7.5% מערכו של החוב הכולל. יתרת החוב, כ-25.5 מיליארד שקל, נמחקה על ידי המדינה והבנקים. ועדת החוקה אישרה לקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק ב-28 בפברואר 2018. סגירת המנהלת הושלמה בסוף 2018[1].
תוצאות המשבר
למשבר חובות המושבים היו השלכות מרחיקות לכת על המגזר החקלאי בישראל. בין השאר:
- צמצום מספר העוסקים בחקלאות והפיכת חלק מהמושבים ליישובים קהילתיים. במושבים רבים רוב התושבים כבר לא מתפרנסים מחקלאות אלא עובדים מחוץ למושב[36].
- צמצום האשראי שהבנקים בישראל מספקים לחקלאים[37].
- פירוק וסגירה של בנק החקלאות לישראל הממשלתי שנקלע לקשיים[38].
- פירוק, או מכירה, של תאגידים שהיו בבעלות המושבים, דוגמת "חברת משקי תנועת המושבים" (מ.ת.מ), שעסקה במימון רכישת ציוד וכלי רכב[39], והפיכת חברת תנובה, שהייתה אגודה שיתופית חקלאית בבעלות 620 אגודות שיתופיות של קיבוצים ומושבים, לחברה בע"מ ומכירתה[40].
ראו גם
קישורים חיצוניים
חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ״ב–1992, באתר ויקיטקסט- שמואל דקלו, ביהמ"ש העליון: למניות באגודה שיתופית אין עדיפות על פני נושים, באתר גלובס, 17 בדצמבר 1996
- אושר תיקון בחוק גל לביטול הערבות ההדדית, באתר גלובס, 23 במרץ 1998
- יצחק דנון, גרסטל: העדר הוראות של שר האוצר לגבי כספי חוק גל - מצב בלתי אפשרי, באתר גלובס, 4 בפברואר 2004
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
