Loading AI tools
ספר מאת וירג'יניה וולף מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חדר משלך (במקור, באנגלית: A Room of One's Own) הוא ספר המכיל מאמר מורחב של הסופרת וירג'יניה וולף, שהודפס לראשונה ב-24 באוקטובר 1929.[1] המאמר מבוסס על סדרת הרצאות שהיא העבירה באוקטובר 1928 בשתי מכללות לנשים באוניברסיטת קיימברידג'. בעוד המאמר מכיל סיפור ומספרת בדיוניים, במטרה לחקור את נושא הנשים, הן כסופרות והן כגיבורות בספר – הודפס המאמר במקורו בשם "נשים וספרות יפה" לצורך סדרת ההרצאות, ולכן הוא נחשב כחיבור עיוני, ולא כספרות יפה. המאמר נתפס בדרך כלל כטקסט פמיניסטי, שדן בחשיבות מקומן הריאלי והספרותי של נשים במורשת התרבות הספרותית, שנשלטה על ידי גברים.[2] "חדר משלך" נכלל ברשימת 100 הספרים של המאה של העיתון "לה מונד".
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | וירג'יניה וולף |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | מסה |
| נושא |
פמיניזם  |
| הוצאה | |
| הוצאה |
Hogarth Press |
| תאריך הוצאה | 1929 |
| מספר עמודים | 135; 126 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | שוקן; ידיעות אחרונות |
| תאריך | 1981; 2004 |
| תרגום | אהרן אמיר; יעל רנן |
| פרסים | |
|
רשימת 100 הספרים של המאה של לה מונד | |
  | |
וירג'יניה וולף טענה במאמר שאישה זקוקה לכסף ולחדר משלה, אם היא מעוניינת לכתוב ספרים.[3] לדעתה, הנשים הורחקו מהכתיבה בגלל מצבן הכלכלי הנחות לעומת הגברים. חופש כלכלי יקרב נשים לחופש ספרותי. האפשרות שנשים תהיינה בעלות חדר משלהן הייתה רחוקה מלהתממש, אלא אם כן הוריה של האישה עשירים מאוד, או שהם ממעמד האצולה.[4] המאמר בוחן את האפשרות שנשים יכתבו ספרות ברמה של ויליאם שייקספיר, בהתחשב במגבלות שמולן התמודדו נשים, והאם יש צורך ב"רישיון פואטי" כדי ליצור אמנות בחיים הפרטיים.
אביה של וולף, סר לזלי סטפן, האמין, בהתאם להשקפות ששררו בתקופתו, שרק הבנים במשפחה צריכים ללמוד בבית הספר. וירג'יניה וולף גרסה שעקב אמונתו של אביה, היא לא קיבלה חינוך בית-ספרי פורמלי. עם כל זאת, מוכיחים מסמכי ארכיון שהתגלו לאחרונה, שווירג'יניה ואחותה, ונסה, למדו יוונית וגרמנית בבית ספר ידוע בלונדון במשך מספר שנים. מכל מקום, וולף מעבירה את ההרצאות שמהן מורכב הספר, בפני נשים שיש להן ההזדמנות ללמוד חינוך פורמלי במסגרת קבוצתית. היא מדגישה בפניהן את חשיבותו של החינוך, ועם זאת היא מצביעה על האתגרים שהחינוך הזה יציב בפניהן בחברה.
וולף מביאה כדוגמה את הסופרת רבקה וסט ותוהה מדוע היא נחשבת "פמיניסטית", רק משום שכתבה על גברים "דברים שאולי הם נכונים גם אם אין בהם כדי להחמיא". לטענת וולף, תיוגה של וסט על ידי גברים כ"פמיניסטית גמורה" היא פרי יהירות פגועה, ומשמשת מעין מחאה מצדם כנגד הזלזול בכוחם להאמין בעצמם:
וולף טוענת כי ישנה תחושת עליונות מצד הגברים: "מחצית האנשים על המדרכה עושים דרכם לעבודה... אומרים הם לנפשם בכניסתם לחדר, אני העליון על מחצית האנשים כאן".[5] היא טוענת כי מדובר ב"תסביך גברי מעניין ואפל... תשוקה מושרשת, לאו דווקא שתהיה היא נחותה אלא שיהיה הוא עליון". תסביך זה, לטענתה, גם עומד כ"מחסום" בדרכן של הנשים לפוליטיקה. היא מעירה כי "תולדות התנגדותם של הגברים לשחרור הנשים מעניינות אולי יותר מפרשת אותו שחרור עצמו".[6]
באחד מחלקי הספר המציאה וולף דמות בדיונית בשם ג'ודית, אחותו כביכול של שייקספיר, כדי להמחיש שאישה שניחנה בכישרונותיו של שייקספיר, לא הייתה יכולה לזכות להזדמנויות שהוא קיבל, משום שדלתות רבות היו נסגרות בפניה בשל היותה אישה. כשם שוולף נותרה בבית כשאחיה הלכו לבית הספר, גם ג'ודית נותרה בביתה כששייקספיר הלך לבית הספר. היא כאילו נכלאה בביתה, טוענת וולף, על אף שהיא ניחנה באופי הרפתקני ומלא דמיון, לא פחות מאחיה המפורסם.[7] אך היא נאלצה להיעדר מבית הספר ולמלא את המטלות הביתיות הצפויות מבת נאמנה ולא לבזבז את זמנה בקריאת ספר. הוריה אירסו אותה בכפייה, וכשהיא מיאנה להינשא לבחור, הכה אותה אביה. בעוד ששייקספיר מתקדם בחיים, וזוכה להערצה עולמית היסטורית, לכודה אחותו ג'ודית בתוך מערכת הציפיות החונקת שנדרשת מאישה, ללא כל סיכוי ליישם את גאוניותה, והיא מתאבדת בסופו של דבר.[8]
וולף מונה כמה סופרות נשים בתרבות הבריטית ובודקת את הקריירה שלהן. ביניהן ג'יין אוסטן, האחיות ברונטה וג'ורג' אליוט.[3] לעיתים יש צורך לבדוק את ההקשרים האינטר-טקסטואליים במאמרה. היא מספרת על עצמה שישבה על גדות הנהר ומוסיפה בסוגרים: "קראו לי מרי ביטון, מרי סיטון, מרי קרמייקל, או כל שם שייטב בעיניכן".[9] השמות הללו לקוחים מבלדה אנגלית מהמאה ה-16 בשם "ארבע המריוֹת" או "מרי המילטון" (אנ'), שבה מסופר על שלוש נשות חצר של המלכה מרי. שמות כולן הוא כשמות שמזכירה וולף, ואחת מהן, הדוברת, מרי המילטון, שהרתה בגלל יחסים עם המלך, עומדת להיתלות. היא מוצאת בעצם להורג משום שזלזלה בנישואים ובאמהות וחיה מחוץ למעגל הנשי החברתי.[10] בהזכרת השמות הללו, שנלקחו מהבלדה, מזהה וולף בנשים האלה ובעצמה מעין סכנה לעצמן מחד גיסא, ולחוג החברתי מאידך גיסא, בהיותן יוצאות דופן מבחינת עיסוקן ומבחינת אורח חייהן.
לדעתה של וירג'יניה וולף תחושת הצניעות היא זו שגרמה לנשים להישאר אלמוניות במאות הקודמות ואפילו במאה ה-19, והיא מביאה כדוגמה את הסופרות קארר בל, (שמה הבדוי של שרלוט ברונטה) ג'ורג' אליוט וז'ורז' סאנד, שהיו "קורבנות של מאבק פנימי" ובחרו להסתיר את פניהן באמצעות שימוש בשמו של גבר. וולף מצטטת את פריקלס, שאמר כי "ראש תפארתה של אשה הוא שלא ידובר בה", וזאת בזמן שהוא עצמו היה "גבר שהירבו לדבר בו".[11] וולף מציינת כי הסופרת אפרה בן (המאה ה-17) "הוכיחה כי אפשר לעשות כסף בכתיבה", וכך בהדרגה קיבלה כתיבת הנשים חשיבות מעשית, כאשר מאות נשים קיבלו שכר במרוצת המאה ה-18 עבור עבודות תרגום וכתיבת רומנים גרועים רבים. לדברי וולף, "הכסף מוסיף הכרת־כבוד לדבר שהוא מעשה של קלות־ראש אם אין משלמים את מחירו".[12] וולף מדגישה כי הסופרות החלוצות הללו מהמאה ה-18, הן שסללו את דרכן של ג'יין אוסטן, האחיות ברונטה וג'ורג' אליוט. היא מסבירה:
וולף מאמינה שאותן סופרות כתבו רומנים, משום שהן נאלצו לכתוב בחדר האורחים המשותף, שם היה קל יותר לכתוב פרוזה מאשר שירה או מחזה, וזאת משום שלכתיבת רומן דרוש פחות ריכוז. וולף מצטטת את אחיה של ג'יין אוסטן, שסיפר כי אחותו נאלצה לכתוב תוך הפרעות אקראיות: "היא נזהרה שמשרתים או אורחים או אדם כלשהו מחוץ לחוג־המשפחה שלה לא יחשדו בעיסוקה". אוסטן הסתירה מהאורחים את כתב היד שלה. וולף סבורה כי על אף הקשיים הללו, הספר "גאווה ודעה קדומה" הוא ספר טוב וגבר לא היה מתבייש אילו נתפס בכתיבתו, בעוד שג'יין אוסטן שׂמחה שציר אחד בדלת חרק, כדי שתוכל להסתיר את כתב־היד שלה בטרם יכנס אדם פנימה". לדברי וולף, בעיניה של אוסטן "היה משהו פסול" בכתיבת הספר הזה, ואילו היא עצמה תוהה אם הספר היה טוב יותר לולא התאמצה אוסטן להסתיר את כתב היד מעיני האורחים.[14] וולף טוענת כי ערכיו של הרומן הם ערכיה הממשיים של המציאות עצמה, אולם קיים הבדל מהותי בין ערכיהן של נשים לאלה של גברים:
באחד מפרקי הספר דנה וולף בנושא שיכול להתפרש כיחסים לסביים:[16] "הבה נודה ברשות היחיד של חברתנו־אנו שדברים אלה קורים לפעמים. לפעמים אכן נשים מחבבות נשים".[17] היא מתייחסת בכך למשפט ולרעש התקשורתי שליווה את צאתו של רומן שעסק ביחסים לסביים בשנת 1928.[18] וולף גורסת, כי עד לזמנה של ג'יין אוסטן, הוצגו הנשים רק בזיקתן לגברים: "לא די שנראו הנשים הגדולות שבספרות רק בעיני המין השני אלא אף נראו רק בזיקתן למין השני. וכמה קטן הוא חלק זה בחייה של אשה".[17] וולף טוענת שהדבר גרם לכך שדיוקנה של האשה בספרות הפך לפשוט וחד-גוני מדי: "הבה נניח, למשל, שהגברים היו מתוארים בספרות רק כאוהביהן של נשים, ומעולם לא היו ידידיהם של גברים, חיילים, הוגי־דעות, בעלי־חלומות; מה־מעט תפקידים אפשר היה להקצות להם במחזותיו של שקספיר; כמה הייתה הספרות סובלת!".[19]
וכך מתארת וירג'יניה וולף את ההבדל בין הנשים בספרות לעומת מצבן האמיתי במציאות:
נשים זהרו כלפידים בכל היצירות של המשוררים והסופרים מקדמת דנא [...] לאמיתו של דבר, לו היה הקיום היחידי של אישה רק בספרות שנכתבה על ידי גברים, היו מתרשמים, שמדובר באדם בעל חשיבות עליונה ותכונות רב-גוניות; גיבורה ואכזרית כאחד, נהדרת ומרירה, יפהפייה ודוחה ברמה קיצונית, עוצמתית כגבר, ויש אומרים אף יותר. אבל זו האישה שקיימת רק בספרות. למעשה [...] היא הייתה סגורה בביתה, שם הכו והשליכו אותה.
וכך עולה דמות מורכבת ומוזרה עד מאוד, שבדמיון יש לה חשיבות מדרגה ראשונה, אבל למעשה, היא חסרת משמעות לחלוטין. היא מככבת בדפי הספרים מכריכה לכריכה, אך נעדרת לחלוטין מההיסטוריה. היא חורצת גורלות של מלכים וכובשים בספרות היפה, אך למעשה היא הייתה המשרתת של כל גבר שהוריה הכריחו אותה לענוד את טבעתו על אצבעה. חלק הגון מהטקסטים מלאי ההשראה והמחשבה העמוקה נובעים מפיה בספרים, בעוד שבחיים האמיתיים היא בקושי יכלה לקרוא ולכתוב, והייתה רכושו של בעלה.— חדר משלך, פרק 3[20]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
