Loading AI tools
יכולת אורגניזם לשמר מידע מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זיכרון הוא יכולתו של יצור לאגור מידע בצורה בלתי-מוחשית (כלומר, בניגוד לכתיבה, למשל). תהליך קידוד המידע בזיכרון מאפשר שימוש עתידי בו על-ידי פעולה של שליפה. בעוד שתהליך זה אינו תהליך רצוני, הרי שעבור בני-אדם מוכרות טכניקות המעודדות אכסון ושליפה יעילים יותר מהזיכרון.
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אי דיוקים פזורים לאורך הערך, ציטוט מקורות עם מאות עמודים לטענות ספציפיות מחקריות, סגנון כתיבה טעון שיפור חזרתיות שמביאה לחוסר סדר בערך. | |
 | |
| שיוך |
למידה וזיכרון  |
|---|---|
| תיאור ב |
האנציקלופדיה הקתולית |
| מזהים | |
| קוד MeSH |
F02.463.425.540 |
| מזהה MeSH |
D008568 |
  | |
מבחינה לשונית, המילה "זִכָּרוֹן" יכולה להתייחס לחלופין גם ליכולת אגירת המידע וגם למידע הנאגר עצמו. המידע הנאגר בזיכרון עשוי להגיע מהסביבה החיצונית דרך החושים או מעולמו הפנימי של האדם. היכולת הקוגניטיבית לאחסן, לשלוף ולעבד פרטי מידע שונים עומדת בבסיס תהליכי הלמידה של כל יצור חי.
בבעלי-חיים מצוי הבסיס הביולוגי של הזיכרון במארג תאי העצב במוח. מנגנון יצירת הזיכרון ושליפתו אינו מובן במלואו, אך נראה כי יצירת זיכרון קשורה בדרך יצירת המבנה הפיזי של מארג רשתות העצבים בינם לבין עצמם ושליפת הזיכרון קשורה בתוצאת זרימת החשמל דרך מארג זה. לאור חשיבותה המכרעת של מערכת הזיכרון בתפקודו של היצור החי, קיימת חשיבות רבה למספר היבטים בהבנייתה הביולוגית:
התנהגות הזיכרון האנושי נחקרת במסגרת הפסיכולוגיה קוגניטיבית והתחומים המשיקים לה, כמו מדעי העצב.
מערכות מחשב עושות גם-כן שימוש במערכת זיכרון, המאפשרת אכסון לאורך זמן ושליפה של מידע, אך הן נבדלות ממערכות הזיכרון של יצורים חיים בכך שהן מאכסנות ושולפות מידע 'מוגדר-היטב' בלבד והשימוש בהן מדויק ואבסולוטי.
הגישה הפסיכואנליטית טוענת שקיימות שלוש רמות שבהן מיוצג הזיכרון: רמת המודע, רמת הקדם מודע (שממנה ניתן לשלוף זיכרונות על פי צורך) ורמת הלא-מודע (שבה מאוחסנים זיכרונות על ידי מנגנוני הגנה שמונעים את הגישה עליהם). על פי זיגמונד פרויד מטרת הטיפול הפסיכואנליטי הוא להעלות זיכרונות מהתת-מודע למודע כדי להתמודד איתם על ידי ניתוח של חלומות, פליטות פה והיפנוזה. עם זאת, עצם קיומים של זיכרונות מודחקים טרם הוכח מבחינה מדעית[3].
הרמן אבינגהאוס נחשב כחוקר הראשון שחקר את מנגנון הזיכרון האנושי. את המחקר הוא ניהל על עצמו כאשר הטיל על עצמו ללמוד בעל פה צירופי הברות חסרי משמעות.
בשנים האחרונות החלה להתפתח גישה חדשה החולקת על מודל שלושת המאגרים. תומכי הגישה טוענים שאין הפרדה ברורה בין זיכרון העבודה לזיכרון לטווח ארוך. הם מציעים מודל אלטרנטיבי - מודל הרמות. לפי מודל זה קיימות רמות רבות של זכירה. זיכרון נקרא "עקבה", וככל שהוא יהיה עמוק יותר (משמעותי יותר, בולט יותר, או שחשוב לאדם לזכור אותו), כך הזמן שיידרש לו כדי להימחק יהיה ארוך יותר.
למרות העניין הגדול שהיה תמיד למדענים, כמו גם לציבור הרחב, בתיאור המנגנון הביולוגי של הלמידה והזיכרון, ההתקדמות שנעשתה בפענוחו הייתה לא גדולה עד לעשורים האחרונים, ועד היום רב הנסתר על הגלוי בשרשרת התהליכים היוצרים את הזיכרון ומשמרים אותו. הסיבה לעיכוב זה נעוצה בין היתר בשני מכשולים גדולים העומדים בפני החוקרים. המכשול הראשון הוא בעיית היחס שבין האות לרעש, או במילים אחרות השינוי החל בפעילות תאי המוח בעת שנוצר בו זיכרון חדש קטן מאוד ביחס לשינויים שיצרו זיכרונות קודמים וביחס לפעילות הרקע הקיימת בו. במשך זמן רב סברו רוב המדענים כי שינוי כזה הוא קטן מידי לאיתור. המכשול השני הוא בעיית המיקום: היכן בדיוק במרחבי המוח אגורים הזיכרונות? נמצא כי אין אתר יחיד בו נשמרים כל זיכרונותינו, אלא זיכרונות שנרכשו בעזרת קלטים חושיים שונים יאגרו באזורי מוח שונים. כך למשל, זיכרון דמותה של סבתך שמור במקום אחר מאשר ריחן של העוגיות אותן נהגה לאפות בערב שבת. זאת, אף על פי שריחן של אותן עוגיות דיו לפעמים כדי להעלות את דמותה לנגד עיניך. בעיה זו של מציאת מיקומו של זיכרון נתון מוסיפה נדבך נוסף לקושי: לא ניתן לחקור את השינוי המושרה בקבוצת תאים אם מיקומה אינו ידוע.
כדי להתגבר על שני מכשולים אלו נקטו בתחילה הנוירו-ביולוגים בשתי אסטרטגיות עיקריות. האחת היא למקד את מחקריהם בפענוח מנגנוני הזיכרון בבעלי חיים פשוטים כגון רכיכות ימיות, להם מערכת עצבים פשוטה בהרבה משל מוחות היונקים ולכן גדול יותר הסיכוי לאתר בהם את קבוצת התאים המשתתפת ביצירה ואגירה של זיכרון נתון. השנייה הוא יצירתם של שינויים בתאי המוח מזוהים של יונקים בעזרת גירוי חשמלי בעוצמה ותדר גבוהים, בהנחה ששינויים ארוכי-טווח כאלו דומים לפחות במידה כלשהי לשינויים המושרים בעת יצירת הזיכרון. התוצאות שהושגו בניסויים אלו, בעיקר ברבע האחרון של המאה הקודמת, סללו את הדרך בפני ניסויים מאוחרים יותר הנערכים בעיקר בשני העשורים האחרונים בתאי עצב ממוחות של יונקים בעקבות אימון החיות במטלות המחייבות למידה. השימוש בשלוש דרכי מחקר אלו נעשה כיום במקביל.
כלל מרכזי לאורו הולכים חוקרי הביולוגיה של הזיכרון נוסח בספרו הידוע של הפסיכולוג דונלד הב (Donald Hebb The organization of behavior) שפורסם ב-1949. כלל זה קובע בקצרה כי הקשר בין שני תאים הקשורים ביניהם בקשר סינפטי יתחזק אם יפעלו יחדיו. חיזוק זה יבוא לידי ביטוי בכך שהפעלתו של תא הפלט תגרום לפעילות מוגברת בתא הקלט. ואכן חיזוק כזה של הגברה בקשר הסינפטי נצפה אחרי למידה, כמו גם אחרי גירוי חשמלי. סוג אחר של שינוי תלוי-למידה שנצפה הוא הגברה בפעילותם החשמלית של תאי עצב, הנובע לא משינוי בעוצמת קשרים הסינפטיים אלא משינויים פנימיים בתאים עצמם, המגבירים את יכולת העירור שלהם ולכן גם את פעילותם החשמלית. קל לראות כי שני סוגי שינויים אלו ישפיעו אחד על השני: הגברה בעירור תאי העצב תעלה את פעילותם ולכן תתרום לחיזוק הקשרים הסינפטיים שביניהם. התמונה המצטיירת ממחקרים אלו מאפשרת לתת תיאור ראשוני של שורת התהליכים היוצרים זיכרונות ארוכי טווח במוח היונק.
ההתקדמות המהירה החלה בפענוח מנגנוני הזיכרון בבעלי חיים ובבני אדם פותחת פתח לתקווה כי נוכל בעתיד להציע תשובות לשתי בעיות בהן נתקל כל אדם מתישהו במהלך חייו. האחת היא כיצד נוכל להגביר את יכולתנו לאגור זיכרונות רצויים, בעיה שבדרך כלל הולכת ומחריפה עם הגיל. השנייה היא כיצד נוכל להיפטר מזיכרונות בלתי רצויים, כאלו המפריעים למהלך חיינו התקין. התשובות לשתי שאלות אלו נראות כבר באופק, אם כי אינן מצויות עדיין בהישג ידינו.
"היפרתימזיה" היא מצב רפואי נדיר בו אנשים זוכרים כל פרט ופרט בחייהם למשך שנים רבות. הם מסוגלים להזכר בפרט בודד ממידע זה באופן מדויק ותוך שניות בודדות. נכון ל-2011 ידעו על פחות ממאה אנשים בהם מתקיים המצב הרפואי הזה.
הזיכרון שאליו מתייחסים רבות כמונח יחיד, מורכב למעשה ממספר מרכיבים השונים זה מזה במאפייניהם[3]. לפי "מודל שלושת המאגרים", שהוצע לראשונה על ידי אטקינסון ושיפרין בשנת 1968, הזיכרון האנושי מורכב משלושה מאגרים: זיכרון חושי, זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח ארוך. מאגרים אלו מתארים את מסלול קידוד המידע בזיכרון, שהוא הפוך למסלול השליפה של מידע מהזיכרון.
ערך מורחב – זיכרון חושיפעולת הזיכרון החושי היא כאשר גירוי חיצוני גורם ליצירת דפוס פעולה פיזיולוגי במערכת החישה ועותק של גירוי זה נשמר בזיכרון החושי לזמן קצר מאוד. הזיכרון החושי הוא הזיכרון בעל הטווח הקצר ביותר, למשך מספר שניות, אך הוא מאגר בעל קיבולת בלתי מוגבלת, כשהמידע בו נקלט מהחושים ונשמר באופן פסיבי ולא מודע, כאשר ניתן לשלוף את המידע גם לאחר הסרת הגירוי המקורי[2][1]. זמן זה מאפשר לתהליכים קוגניטיביים לסנן את הפרטים החשובים מתוך שלל הגירויים מהסביבה, כך שרק המידע הנבחר עובר באופן זמני אל השלב הבא של הזיכרון לטווח קצר[3]. הזיכרון החושי מסביר את התופעה לפיה כאשר מתבוננים לרגע בשורה ובה 12 ספרות ועוצמים עיניים – רוב האנשים יוכלו לדווח על 4 או 5 בממוצע; חוקרים הוכיחו אפוא שספרות רבות יותר נקלטות במוח, אולם השכחה כל כך מהירה, שעד שהאדם מדווח על הספרה הרביעית או החמישית, הוא כבר אינו זוכר ספרות נוספות.
ישנם מספר סוגים של זיכרון חושי, בהתאם לכל אחד מחושי האדם. הנחקרים ביותר הם[3]:
ערך מורחב – זיכרון לטווח קצרזיכרון קצר מועד (או גם זיכרון ראשוני) ומתבסס על פעילות אלקטרו־כימית של נוירונים מעוררים. לעיתים קרובות נעשה שימוש בזיכרון מסוג זה לשם ביצוע משימות כמו זכירתו של מספר טלפון לצורך הקלדה חד פעמית. הזיכורן לטווח קצר הוא חיוני לפעולות הדורשות חשיבה מודעת; מכיוון שהמידע בו נשמר בדרך כלל עד כ־20 שניות, אם לא יעבור דחף עצבי נוסף במסלול הזיכרון הנוצר בזיכרון לטווח הקצר, הזיכרון יישכח[2]. בזיכרון לטווח קצר מאוחסנים באופן זמני פרטי מידע שהתקבלו מהזיכרון החושי והם מקודדים לרוב על בסיס צלילי־פונולוגי, המבוסס על השמיעה. מידע זה מיוצג על ידי השינוי הזמני שחל בפעילות החשמלית של נוירונים במסגרת תהליך הלמידה, מכיוון שזוהי החזקה פעילה של המידע במודעות, ישנה גמישות במשך הזמן שניתן לשמור את המידע, ובכמותו, על ידי שינון. המידע הנשמר לטווח קצר יכול להתגבש ולעבור לזיכרון לטווח ארוך; כשממנו יוכל להישלף שוב לזיכרון לטווח הקצר[3] בתהליך של היזכרות.
אחד ממרכיבי הזיכרון לטווח הקצר הוא זיכרון העבודה. יש שונות לגבי התפיסה וההגדרה של זיכרון העבודה בתחומי מחקר שונים. בפסיכולוגיה הקוגניטיבית מתייחסים אליו כמודל מורכב של הזיכרון לטווח קצר, אשר מתמקד בתפקיד שלו בביצוע פעולות מנטליות. להבדיל מכך, במדעי המוח מתייחסים אליו באופן הדומה יותר להגדרה הקוגניטיבית של קשב[3].
ערך מורחב – זיכרון לטווח ארוךזיכרון לטווח ארוך הוא מאגר מידע לא מוגבל המכיל את המידע שעבר סינון מהזיכרון לטווח קצר. חלק מתהליך הבניית הזיכרון לטווח הארוך הוא המרת המידע המידי (נקראת גם "התגבשות"), תהליך זה דורש זמן רב אך מוביל לייצוב ועמידות הזיכרון אל מול גורמים חיצוניים וגירויים שונים (כמו פציעות, מחלות ותמותה נורמטיבית). ככל שיחזור אדם על אותו מידע מספר רב יותר של פעמים, רשת הקשרים הכימיים המרכיבה את פיסת המידע במוחו תתחזק, ויגדל הסיכוי שמידע זה יעבור לזיכרון לטווח הארוך; על כן, יותר לאחזר מידע שקשור לידע קודם מאשר לבנות ידע חדש לחלוטין. לרוב, הזיכרון לטווח ארוך מבוסס על חוויות הקשורות לרגשות האדם או זיכרונות הנשמרים באמצעות שינון[5]. על פי רוב, המידע מקודד בזיכרון לטווח ארוך בקוד סמנטי המייצג משמעות מופשטת והוא מאוחסן כחלק ממערך של זיכרונות ומידע שכבר היה קיים באותה מערכת זיכרון[3].
נהוג לחלק את הזיכרון לטווח ארוך באופן הבא[3]:
זיכרון מפורש – נקרא גם זיכרון מוצהר או דקלרטיבי, משום שהוא מכיל מידע שניתן להצהיר עליו. הוא מתאפיין בכך שאת הידע המאוחסן בו ניתן לתאר בקלות במילים והוא נשלף באופן מודע וגמיש, כך שיכול להיות מובע באופן השונה מזה שבו הוא נרכש. לידע דקלרטיבי יש נטייה גבוהה יחסית לשכחה. הזיכרון המפורש מאפשר זיהוי והכרת מילים ריחות קולות שמות והכרת עובדות עולמיות כמו "אדמה נמצאת למטה"[2]. זיכרון מחולק לשני מרכיבים:
זיכרון מרומז – נקרא גם זיכרון לא מוצהר או לא דקלרטיבי. את הזיכרון המאוחסן בו ניתן להביע באמצעות הפגנת מיומנות. קשה להביע אותו באופן מילולי או במערכת השונה מזו ששימשה ללמידתו. הזיכרון המרומז כולל:
בשנת 1974 הציעו החוקרים אלן באדלי וגרהם היטץ את מודל זיכרון העבודה, שהיה אמור לענות על הביקורת שהופנה כלפי המודל המודלי. מודל זיכרון העבודה נבדק בעיקר באופן שהוא מסביר את מבנה ותפקיד הזיכרון לטווח קצר. זיכרון עבודה הוא הזיכרון המודע ברגע נתון (זיכרון העבודה כשלעצמו אינו מאריך יותר מדקה). אדם זוכר דברים רבים, אולם רק חלקם הקטן מצוי בתודעתו ברגע נתון. דרך משל, אדם יכול להיות בה בעת מתמטיקאי, בעל ואבא. ברור שהזיכרון המודע שלו מכיל מידע שונה כאשר הוא פותר משוואות, סועד עם אשתו בארוחה רומנטית, או קורא לילדו סיפור. מצד שני, הרי גם בעת שהמתמטיקאי קורא סיפור, הוא יכול, אם ירצה, להעלות בדעתו את חישוביו האחרונים. דבר זה מעיד על כך שהם מאוחסנים במוחו במקום כלשהו. מקום זה הוא הזיכרון לטווח ארוך.
זיכרון העבודה הוא מוגבל וקיבולתו נעה בין חמישה לתשעה פריטים. המילה "פריט" מטעה, שכן פריט יכול להיות גדול למדי בהיקפו. אפשר להמחיש זאת בדוגמה פשוטה: הסדרה 1,1,9,2,0,0,1,1,1,2,0,0,0 נראית לכאורה כסדרה של 13 פריטים, וככזאת בלתי ניתנת לאחסון בזיכרון העבודה, אולם ניתן בנקל לראות אותה כצירוף שני הפריטים - 1.1.2000 (היום הראשון של שנות האלפיים), וכ-11.9.2001 (יום הפיגועים במגדלי התאומים). אלו, אם כך, שלושה עשר פריטים, שכל אדם יוכל להציג אותם במוחו כשתי יחידות מידע בלבד, אשר כל אחת מהן מכילה מספר פריטים. התאוריה הקוגניטיבית רואה ביכולת לזקק פריטי מידע רבים לגוש מידע אחד אשר ניתן להשתמש בו בזיכרון העבודה את אחד ממאפייניה העיקריים של המומחיות. זיכרון עבודה קטן נחשב לאחת הסיבות לכך שתינוקות מתקשים להתמודד עם בעיות מורכבות. על פי הגישה הקוגניטיבית, זיכרון העבודה מורכב משלושה חלקים:
ישנן דרכים שונות של ייצוג ידע:
הזיכרון המרחבי מקושר לאונת המוח הימנית, ואילו המילולי – לזו השמאלית. גודלו של ההיפוקמפוס במוח מהווה מנבא טוב להפתיע לזיכרון המרחבי, ואף נמצא שהוא גדול יותר אצל נהגי מוניות. על אף שאין בכך בלבד כדי לקבוע את הסיבה והמסובב (האם עבודה כנהג מונית מפתחת את ההיפוקמפוס, או שאנשים שאינם בעלי היפוקמפוס גדול מראש לא יפנו לעבודה כנהגי מונית), יש כמה ראיות המצביעות על נכונותה של האפשרות הראשונה. הזיכרון המרחבי טוב יותר אצל בני תרבויות שבהן יכולת ההתמצאות במרחב חשובה. וגם האבוריג'ינים ידועים בזיכרון המרחבי המעולה שלהם.
הזיכרון מתאפשר הודות לפלסטיות של מערכת העצבים, שהיא היכולת של מערכת העצבים להשתנות בהתאם להתנסות של האורגניזם בסביבה. הפלסטיות מאפשרת למערכת העצבים להתאים את פעילותה לשינויים בתנאים הסביבתיים, על סמך ניסיון קודם[6]. זהו המנגנון המאפשר למידה ושינוי בהתנהגות בעקבות מפגשים עם הסביבה[7]. ההיפוקמפוס והאזורים המידיאליים הקרובים אליו באונה הרקתית חשובים לרכישה של זיכרונות חדשים אודות עובדות ואירועים[8]. האזורים הצדיים והתחתונים של האונה הרקתית יחד עם אזורים אסוציאטיביים תחושתיים ("sensory association areas"), חשובים לאכסון ושליפה של זיכרונות לטווח ארוך[8]. גרעיני הבסיס חשובים לרכישה של מיומנויות מוטוריות[8]. הפנמה של מיומנות מוטורית מאפשרת לאדם להשתמש בה על ידי הפעלה של גרעיני הבסיס ולכן אינה דורשת פעילות מרובה של קליפת המוח הקדם-מצחית[9]. זאת הסיבה לכך שהתנהגויות אוטומטיות מצריכות פחות משאבי קשב עם התקדמות תהליך הלמידה. האמיגדלה אחראית על הפן הרגשי של הזיכרון[8].
ערך מורחב – רשת עצביתהגורם העיקרי המאפשר את יכולתו של המוח לבנות זיכרונות ולאגור אותם לטווח ארוך הוא מספרם העצום של תאי העצב שהוא מכיל, סדר גודל של כמאה מיליארד, ומערכת הקשרים הענפה שתאים אלו מקיימים זה עם זה. קשר בין תאי עצב קרוי סינפסה וקיומו גורם לכך שפעילות חשמלית בתא הפלט (התא הקדם-סינפטי) תחולל בתנאים מסוימים פעילות בתא הקלט (התא האחר-סינפטי). השפעתו של תא הפלט על תא הקלט כרוכה בדרך כלל בהפרשה של אחד מקבוצת חומרים הקרויים מתווכים עצביים (neurotransmitters) על ידי תא הפלט וקשירתו לקולטן בתא הקלט. רוב התאים במוח מקושרים בקשרים סינפטיים כאלו לאלפים רבים של תאים אחרים, ולחלקם אף קשר עם מאות אלפים משכניהם. מערכת קשרים ענפה זו מאפשרת את יצירתן של קבוצות פעולה של תאים, הקרויות רשתות עצביות.
במאה ה-21 סבורים כי הזיכרון אגור בתבניות הפעולה של אותן רשתות. רשתות אלו פרושות על פני כל המוח, אם כי קיימים אזורי מוח שונים שלפעילותם מיחסים חשיבות יתירה בשרשרת התהליכים המובילים ליצירת הזיכרון ושמירתו.
ניתן לחלק את תהליך יצירת הזיכרון ושמירתו לשני שלבים לפחות, שלב יצירת הזיכרון לטווח קצר ושלב הזיכרון לטווח ארוך. סוג אחד של קשר סינפטי הנפוץ בין תאי מוח, הקרוי קשר סינפטי מעורר, מתווך בעזרת החומצה האמינית גלוטמט. פעילות חשמלית בתא הקדם-סינפטי גורמת להפרשת גלוטמט הנקשר לקולטנים מסוג AMPA בתא האחר סינפטי. בדרך כלל קשירתו של מתווך עצבי זה לקולטן שלו מעוררת זרם חשמלי אל תוך התא האחר סינפטי, הגורם לשינוי הנמשך כמה עשיריות של אלפיות השנייה במתח החשמלי של קרום התא. לתא העצב יש יכולת לסכום שינויי מתח כאלו כאשר הם מתחוללים בו זמנית במקומות שונים על פניו, או כאשר הם מתחוללים באותו מקום בזה אחר זה במרווחי זמן קצרים דיים. בשל סכימה זו תתורגם הגברה בכמות הקלטים או בתדר בו הם מגיעים לעליה הולכת וגוברת במתח הקרום. כאשר העלייה במתח הקרום גדולה דיה הוא מאפשרת את כניסתו לפעולה של קולטן נוסף של גלוטמט, מסוג NMDA. קולטן זה מיוחד בין היתר בשל העובדה שהוא מאפשר כניסה מסיבית של יוני סידן לתוך התא. לכניסתם של יוני הסידן תפקיד מכריע ביצירתם של שינויים קצרי וארוכי טווח בחוזק הקשר הסינפטי. השינוי הראשון המתחולל הוא עליה בעוצמתם של קשרים קיימים. עליה זו עשויה להיות מתווכת הן על ידי עליה בכמות הקולטנים מסוג AMPA בתא הקלט והן על ידי הגברה בהפרשת גלוטמט מתא הפלט. יצירת ההגברה ושמירתה למשך שעות אחדות אינה תלויה ביצירה של חלבונים חדשים. שינוי שמתחולל מאוחר יותר הוא עליה במספר הקשרים הסינפטיים בין התאים. שינוי זה מחייב בנייה של חלבונים חדשים ומעורבת בו הפעלה של מערכת הגנים של התא. מקובלת כיום המחשבה שניתן למצוא הקבלה בין שלב חיזוק הקשרים הקיימים לבין יצירת הזיכרון לטווח קצר ובין יצירתם של קשרים חדשים לבין יצירת הזיכרון לטווח ארוך. באנלוגיה לפעולתו של מחשב, שבדרך כלל אינה עושה חסד עם המוח, נוכל לתאר זיכרון לטווח קצר כמקביל לשינוי בתוכנה בעוד זיכרון לטווח ארוך מקביל לשינוי בחומרה.
תהליך הזיכרון מושפע מהחשיבות שהאדם מייחס לדברים, כלומר, לא עוצמת הגירוי החיצוני בלבד משפיעה על הסיכוי שמאורע אליו נחשפנו ייחרט בזיכרוננו. חשובים גם הריגוש שעורר בנו הגירוי ואם יש בכוונתנו לזכרו. מקובלת כיום הסברה כי במצבים כאלו מופרשים במוח חומרים מקבוצה הנקראת בקרים עצביים (neuromodulators). בקרים אלו מופרשים ממרכזים מוגדרים ויכולים להשפיע בו זמנית על אוכלוסיות גדולות של תאי עצב. השפעה זו יכולה להתחולל הן בדרך של השפעה על הפעילות הסינפטית והן בשינוי רמת העירור של התאים, כך שתוגבר רגישותם לגלוטמט. דוגמה לבקר עצבי כזה הוא אצטיל כולין החשוב ביותר ללמידה, ומקובלת כיום הסברה כי חסרונו הוא גורם חשוב בהתפתחות הפרעות הזיכרון אצל חולים במחלת אלצהיימר. נוכל אם כך לומר כי כדי שאירוע יישמר בזיכרוננו צריכים להתקיים שני תנאים בסיסיים. התנאי הראשון הוא שרמת הפעילות ברשתות העצביות תעבור סף מסוים. התנאי השני הוא שמוחנו יעריך שהאירוע אותו הוא חווה הוא בעל חשיבות מספקת כדי שנזכור אותו. אז מופרשים במוח מתווכים ובקרים עצביים המקלים על התאים ברשתות העצביות לשנות את תכונותיהם ואת עוצמתם ומספרם של הקשרים ביניהם.
תופעת הזיכרון אינה יכולה להיות מוסברת בחיזוק קשרים סינפטיים והגברת עירור התאים בלבד. תהליכים אלו חייבים להיות מלווים בהחלשה של קשרים סינפטיים אחרים והגברה גם ביכולת העירור של תאים שתפקידם הוא לעכב את פעילותם של שכניהם. המנגנון העומד בבסיס פעולות אלו הוא נושא למחקר במעבדות ברחבי בעולם.
לזיכרון חשיבות מכרעת כמעט בכל פעילות קוגניטיבית והוא הכרחי ליכולת ההישרדות[3]. הזיכרון חיוני ליכולת הלמידה בכך שהוא מאפשר לצבור ניסיון וידע מחוויות העבר[10]. בכך הוא מאפשר להבין ולפרש חוויות חדשות[8]. יכולות ההסתגלות ופתרון הבעיות מבוססות על תפקוד הזיכרון[11]. כמוהן גם תהליכי קבלת ההחלטות אשר מנחים את ההתנהגות[8].
תהליך הזיכרון מתייחס לאחסון הידע ולשימוש בו בהתאם לצורך[6]. עם זאת, הזיכרון אינו חסין מטעות; כשל זיכרון יכול להיות כשל בהכנסת מידע לזיכרון, באחסונו או בשליפתו וקיימים סוגים רבים של כשלים בזיכרון. גם כאשר בבריאות תקינה מתבצע תהליך טבעי המנפה את הזיכרון. בעיות בזיכרון עלולות להיווצר גם כתוצאה מפגיעה פיזית בתאי מוח או בקשר ביניהם כתוצאה ממחלות, מטראומות מוחיות או בעקבות גיל. ניתן לסווג את אופי הפגיעה על פי הכרת תפקיד החלק הפגוע בתהליך יצירת הזיכרון[12] כושר הזכירה תלוי בגורמים שונים, כמו: מצב הגוף (עייפות ומחלות), בשקט הנפשי, במידת ההתעניינות וכו'[10]. בנוסף, הנמכה נורמלית ביכולת הזיכרון חלה בעקבות ההזדקנות[3]. יכולת הזיכרון עולה עד גיל 25 ולאחר מכן פוחתת באופן הדרגתי, כך שלזיכרונות מוקדמים מימי הילדות ישנה נטייה להשתמר טוב יותר ביחס לזיכרונות חדשים[10]. כמו כן, ישנו קשר בין איכות השינה לבין כושר הזיכרון, במיוחד לשלב החלומות[10].
ישנם מספר סוגים של כשלים מסוג זה:
ידועים מקרים שבהם עדים זיהו אדם בוודאות גמורה כפושע, ולבסוף התברר שטעו. טעות שכיחה במיוחד כאשר הסביבה שבה נוצר הזיכרון בתחילה הייתה דו משמעית ולא אופטימלית.
הכשל הנפוץ ביותר הוא שכחה מסוג "דעיכה" – הזיכרון של מידע מסוים מתעמעם עם הזמן בשל אי שימוש במידע זה. יש להבדיל בין דעיכה לבין הדחקה. על פי תורת הפסיכואנליזה, הדחקה היא שכחה מכוונת של מידע שמאיים על שלוות נפשו של האדם, הנעשית על ידי מנגנון הגנה תת־מודע. כשל אחר, הוא שינוי הזיכרון כך שיתאים למידע אחר שיש לאדם. כגון מידע שהגיע לאדם אחרי היווצרות הזיכרון, שהתערבב עם הזיכרון עצמו. בהקשר זה התברר כי העלאת זיכרון בתודעה לעיתים קרובות לאו דווקא משפרת אותו, אלא עלולה להכניס לתוכו מרכיבים זרים שלא היו בו בתחילה.
במסגרת מחקר של הפסיכולוגית האמריקנית אליזבת לופטוס אודות זיכרון כוזב השתכנעו 25% מהנבדקים כי הם זוכרים אירוע מילדותם שבמהלכו הלכו לאיבוד בקניון, לאחר שסופק להם תיאור קצר של האירוע שניתן לכאורה על ידי בני משפחתם. למעשה נבדה האירוע על ידי החוקרות. רבים מהנבדקים אף "זכרו" פרטים נוספים מעבר לאלה שנמסרו להם[13]. בארצות הברית נסוב בשנים האחרונות פולמוס סוער סביב אמינותן של טענות גברים ונשים, שנזכרו, לאחר טיפול פסיכולוגי, בהתעללות מינית שחוו בילדותם. אולם טענות אלו הן בעייתיות בשל הקלות שבה אפשר להשתיל זיכרונות (באחד המקרים התברר שהחקירה המשטרתית גרמה אפילו למתעלל כביכול להאמין שאכן ביצע דברים שלא היו ולא נבראו). במקרים אלה אנשים עברו שכנוע אגרסיבי על ידי בעלי סמכות והתחילו להאמין שהם הדחיקו זיכרונות של אירועים שלא היו מעולם. מבחינה חוקית, מידע ששוחזר מהדחקה בעזרת טיפול פסיכואנליטי הוא מידע קביל משפטית. אולם, מידע ששוחזר מהדחקה בעזרת היפנוזה ומידע ששליפתו השתפרה בעזרת היפנוזה, אינו קביל משפטית.
ערך מורחב – שליפה (זיכרון)השליפה היא העברת הזיכרון חזרה מהזיכרון לטווח ארוך אל זיכרון העבודה. ייתכן שמידע אגור במוח, אך שליפתו לא תצלח. עובדה זו קל להוכיח בניסוי. נותנים לאנשים סדרת שאלות טריוויה פתוחות על חומר שמצפים מהם לדעת ובכל פעם שהם לא מצליחים להיזכר בתשובה, משנים את השאלה לשאלה רב בררתית. כאשר אנו לא מצליחים להיזכר בתשובה הנכונה אבל כן מצליחים לזהותה בין התשובות המוצעות בשאלה הרב בררתית, אנו מדגימים קשיי שליפה.
הכול מכירים את התחושה כאשר דבר מה "מצוי על קצה הלשון", אך אין מצליחים לזוכרו במדויק. רמזים מועילים רבות לשליפה. ואכן, קל הרבה יותר לענות על השאלה "האם אתה מכיר ילדים בשמות דניאל, ירון ויואב?" מאשר על ההוראה "מנה את שמות הילדים שאתה מכיר". הקשר הוא אחת מהדרכים לשליפה מוצלחת יותר. ברגע שאדם יהיה בעת שליפה באותו מקום בו הצפין את המידע יהיה לו קל יותר לשולפו.
הפרעה נוספת בזיכרון עלולה להיגרם כתוצאה מפגיעה פיזית, למשל חבלת ראש קשה. אך, במרבית המקרים, כאשר האדם שנפגע מחלים הפרעת הזיכרון חולפת אף היא ולא נחשבת לחמורה[14].
קיימים גם כשלים בזיכרון כתוצאה מפגיעה תלוית־גיל בכמות הנוירוטרנסמיטרים הנגרמים כתוצאה מהצטברות של סידן בתאי המוח ומוות של נוירונים בהיפוקמפוס. בתהליך ההזדקנות, הפרשת יתר של קורטיזול גורמת לאיבוד יכולת ספיגת מידע באופן מהיר[15]. כשל זיכרוני כתוצאה מפגיעה חמורה בהיפוקמפוס בקרב חולי אלצהיימר, מובילה לפגיעה בייצור זיכרונות הן לטווח הארוך והן לקצר, אך עדיין באפשרותם לרכוש מיומנויות פיזיות (מיומנויות פיזיות הן חלק מתהליך הלמידה המתאפשר באמצעות הזיכרון המוטורי) אם הם יחזרו על פעולות אלו מספיק פעמים[16].
מקרים נוספים של הפרעות בזיכרון עלולים להיגרם כתוצאה מהפרעה באספקת דם למוח. במצב זה (כתוצאה מהתקף לב למשל) תיווצר פגיעה מוחית אשר תוביל להפרעה בזיכרון. ניתן להוסיף כי גם שבץ מוחי (הנפוץ בקרב מבוגרים), גידולים במוח, אלכוהוליזם ופרכוסים עלולים להוביל לפגיעות מוחיות וכן גם להפרעות בזיכרון[17].
ערך מורחב – אמנזיהאמנזיה היא אחת מהפרעות הזיכרון השכיחות בתחום הנוירולוגיה אשר במרבית המקרים נקשרת עם אירוע כלשהו שחווה האדם. אדם הלוקה באמנזיה יתקשה לזכור פרטים חדשים או אף לשלוף מידע הקיים בזיכרונו. לעומת זאת, בדרך כלל אין לאדם הלוקה באמנזיה קושי לזכור את פרטיו האישיים. אמנזיה אינה משפיעה על האינטליגנציה של האדם אן אף על יכולותיו הקוגניטיביות. דמנציה לעומת זאת, היא מקרה המשלב הפרעות בזיכרון והפרעות ביכולות הקוגניטיביות. תהליך זה בדרך כלל מתרחש בהדרגה. כמו כן, אמנזיה והפרעות זיכרון מאפיינים במקרים רבים גם מצבים פוסט-טראומטיים. במקרים אלו, כאשר אדם עד או קורבן לאלימות (כגון חיילים במלחמות) הוא יתקשה לזכור את האירוע הטראומתי במדויק.
לקות בזיכרון האוטוביוגרפי היא מצב בו קיימת חוסר יכולת לזכור את היום הקודם, כלומר הכרת החיים בהווה בלבד[18].
קריפטומנזיה היא מצב בו הסובל ממנה מתקשה להבדיל בזכרונו בין דברים שחווה בעצמו ובין דברים עליהם שמע או קרא.
לאנשים שונים יש יכולות זיכרון שונות[3]. ישנן מספר דרכים להטמעת מידע והתגבשותו בזיכרון. חלק מהדרכים מיועדות לזכירה של פרטים ספציפיים (כמו למידה של חומר עיוני לקראת מבחן) וחלקן לשיפור כללי של יכולת הזיכרון (כמו מניעה או טיפול בדמנציה). לדוגמה: חשיבות המידע או העניין שיש לאדם במידע יובילו לשליפה מהירה יותר. כמו כן, גם קשר אישי או עניין אישי והקדשת תשומת לב למידע בזמן שנקלט על ידי האדם[19].
הזיכרון מושפע מכמה גורמים:
רצוי לשלב את סוגי הטיפול המתוארים לעיל עם גירוי מתמיד של המוח על מנת לשפר את כל יכולותינו השכליות. כאשר אדם נחשף למגוון רחב של גירויים כגון משחקי חשיבה המצריכים פתרון בעיות (שח מט, דמקה, תשחצים, שחור ופתור וכולי), הוא יוצר קשרים עצביים חדשים במוחו כך שמעבר הכימיקלים בין הנוירונים מתרחש ביתר מהירות וביתר קלות. ניתן להיעזר בכלים חיצוניים לשיפור הזיכרון, כלומר, ניתן לאמן את המוח כשם שמאמנים שרירים בחדר הכושר. אם המוח לא ייחשף לגירויים ומאמץ מנטלי מצד האדם, תחלש גם יכולתו המנטלית של המוח.[21]
בהקשר של למידה למבחנים קיימות מספר דרכים לשפר את הזיכרון. מומלץ מאוד להשתמש בכל החושים בעת הלמידה, כדי לקודד את הזיכרון בכמה שיותר מקומות במוח. ראייה – ניתן להיעזר בתמונות ותרשימים, צבעים מיוחדים ומיפוי החומר הנלמד. ניתן גם לדבר בקול רם, להקריא את הטקסט או להלחין אותו, כדי לשתף את חוש השמיעה. ניתן לעשות שימוש גם בחוש הריח כקישור למידע בזיכרון – ניתן להריח כדור צמר גפן טבול בבושם כאשר לומדים נושא מסוים (רצוי לקחת את כדור צמר הגפן לבחינות ולהריח אותו וזה יעזור להיזכר בחומר הנלמד). שימוש בחוש המישוש – אפשרות זו מתמקדת במגע במקומות בגוף תוך למידת נושא מסוים למשל כאשר הלומד ייגע באותו מקום בזמן המבחן יתבצע קישור בין הזיכרון לחוש המישוש וזה יוביל להיזכרות בחומר הנלמד[21].
באמצעות טיפול תזונתי ושיפור או שינוי הרגלי התזונה האדם יכול להוביל לתהליך הארכת חיי המוח. אימוץ אורח חיים בריא הכולל תזונה נכונה ומגוונת, פעילות גופנית ומחשבתית, מהווה תנאי הכרחי לשיפור יכולת הזיכרון[דרוש מקור]. פעילות גופנית מיטיבה עם זרימת הדם והחמצן למוח, משפיעה באופן חיובי על רוב המערכות הפיזיות, ובאופן ספציפי גם על הזיכרון[דרוש מקור]. מאכלים עשירים בנוגדי חמצון (אנטי-אוקסידנטים) ובוויטמינים, עשויים לעזור למערכת העצבים ולתרום לפעולה טובה יותר של המעגלים העצביים במוח ששולטים על הזיכרון[דרוש מקור]. כמו כן שינה קבועה של 7–8 שעות בלילה יכולה לשפר את הזיכרון באופן דרמטי. במהלך השינה, המוח מקבע את הזיכרון של מידע חדש שהתקבל במהלך היום. טכניקות הירגעות לפני השינה יכולות לעזור ליכולות הקוגניטיביות בכלל ולזיכרון בפרט. גורמים נוספים הם בקרת מתח, קיום פעילות גופנית ונטילת תרופות, כאשר כל הגורמים חשובים לתהליך זה.
ויטמין B12 מסייע ביצירת כדוריות דם אדומות, מונע עייפות ואנמיה ומשפר תהליך זיכרון חיוני.
ניתן להשתמש בתזכורות דיגיטליות ובטכנולוגיות, כגון: טלפון נייד, יומן עם תזכורות, רישום פתקים וכולי על מנת להתמודד עם שכחה. בנוסף, מומלץ להשתמש בנייר כזיכרון העבודה. השימוש בנייר יפחית את המתח תוך כדי שיחה[21]. פתרונות אלו אינם משפרים את הזיכרון עצמו.
ערך מורחב – רגשות וזיכרוןלמצב הרוח ולרגשות יש השפעה על הזיכרון, ישנם פריטי מידע הנשמרים בשל השפעתם הרגשית. אחד החוקרים תיאר אותם כ"מותירי צלקת ברקמות הזיכרון". עם זאת, יש הסבורים שגם פריטי מידע מעוררים רגשית נשמרים בעיקר בשל נטייתו של האדם לשוב ולחשוב עליהם. אירועים טראומטיים נחרטים במוח כנראה בשל פעילותם של הורמוני לחץ. אחת הדרכים למנוע זיכרון פוסט טראומתי היא להזריק, סמוך למועד הטראומה, נוגדים לפעילות ההורמונלית. גם רגשות חיוביים מסייעים באחסון בזיכרון, כנראה בשל פעילותם של נוירוטרנסמיטרים. אחת הדרכים לשפר אחסון זיכרון היא שימוש בלמידה מהצלחות. לא כל רגש יעודד זיכרון. חרדה עלולה ליצור גם עומס קוגניטיבי ובשל כך לפגוע בתהליכי זכירה והיזכרות (דבר זה יכול להוביל, למשל, לפגיעה בהצלחה במבחן). בתרבויות שבהן מקובל לזכור ולא להעלות מידע על הכתב, הזיכרון טוב יותר[דרוש מקור]. באופן כללי, ככל שיש יותר מוטיבציה לזכור, הזיכרון מאוחסן זמן רב יותר. כך למשל, לפני המצאת הטלפון הסלולרי, כל אחד זכר עשרות ואולי אף מאות מספרי טלפון, אולם מאז הפכו הטלפונים הסלולריים לנפוצים, נדיר למצוא אדם הזוכר יותר מכמה מספרים ספורים. האדם הממוצע כמעט ואינו נדרש לכך לאור זה שרוב מספרי הטלפון מאוחסנים במכשיר הנייד.
זיכרון תלוי מצב רוח (Mood-dependent memory) הוא כשהזיכרונות הנגישים לשליפה במצב רוח מסוים תלויים בין היתר בדברים שנלמדו כאשר אותו מצב הרוח נחווה בעבר. כלומר, ישנה סבירות גבוהה יותר שזיכרון שקודד במצב רוח טוב יישלף כאשר האדם נמצא שוב במצב רוח טוב. השפעה זו אינה קשורה לאופי או לתוכן של הזיכרון עצמו, אלא לעובדה שהאדם נמצא באותו מצב רגשי שבו קודד הזיכרון בעבר[22].
אפקט ההלימה (Congruence effect) הוא כשמצב הרוח משפיע גם על אופי הזיכרון שיקודד או יישלף. כלומר, כאשר אדם נמצא במצב רוח חיובי סביר יותר שהוא יזכור מידע חיובי וכשהוא במצב רוח שלילי סביר יותר שהוא יזכור מידע בעל אופי שלילי[22].
 |
ספר: זיכרון |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד. | |
רותם אליזרע, לקשישים אין בעיות זכרון זו סטיגמה, באתר "ידיעות אחרונות", 24 בספטמבר 2018
זיכרון, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל | ורד ויניצקי-סרוסי, זיכרון קולקטיבי | ענת מריל, מנוירון לזיכרון - כיצד המוח זוכר | יהודית אהרון-פרץ, הפרעות בזיכרון ומחלות שכחה | ערן רולניק, לזכור עם פרויד - תפיסת הזכרון על פי הפסיכואנליזה | אורן גזל-אייל, מעמדו המשפטי של הזיכרון | שרון גבע, היעדרן של נשים מהזיכרון ההיסטורי | עלי יסיף, הסיפור שבעל פה - אגדה וזיכרון היסטורי | דנה אריאלי, הפנטום הנאצי - התמודדות עם הזיכרונות הטמונים במבני הרייך השלישי | בועז חגין, הזיכרונות המודחקים של הקולנוע האמריקאי | דן ערב, עיצוב הזיכרון בטלוויזיה הישראלית | מיכאל בירנהק, זיכרון דיגיטלי והזכות להישכח | יאיר ברק, עדות וזיכרון צילומי | עורכת ראשית מאיה גייר, יוני 2019 איתי עניאל, כוח למוח: למה כדאי לאמץ את תנומות הכוח באמצע היום?, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2024
זיכרון, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
