Loading AI tools
מדען טילים נאצי שגויס על ידי ארצות הברית והצטרף לנאס״א מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ד"ר ורנר מגנוס מקסימיליאן פון בראון (בגרמנית: Wernher Magnus Maximilian von Braun; 23 במרץ 1912 – 16 ביוני 1977) היה מדען טילים גרמני, חבר במפלגה הנאצית וקצין באס אס, שהופקד על תוכנית ה-V-2, הטיל הבליסטי הראשון. בסוף המלחמה גויס על ידי ארצות הברית והצטרף לנאס"א. הוא התקדם לדרגת מנהל ומהנדס בכיר ונטל חלק מרכזי במרוץ לחלל ובתוכנית אפולו, שהביאה לבסוף את האדם לירח. פון בראון נזכר הן כמדען מבריק הן כשותף לפשעי מלחמה. כיום משתמשים בשמו של ורנר בראון לצורך פיתוח תאוריות קונספירציה, בראשן הטענה שהנחיתה על הירח הייתה הונאה של נאס"א.
 | |
| ורנר פון בראון, 1 במאי 1964 | |
| לידה |
23 במרץ 1912 וירז'יסק, פרוסיה, גרמניה |
|---|---|
| פטירה |
16 ביוני 1977 (בגיל 65) אלכסנדריה, וירג'יניה, ארצות הברית |
| שם לידה |
Wernher Magnus Maximilian Freiherr von Braun  |
| ענף מדעי | הנדסת אווירונאוטיקה, שיטות הנעה של חללית |
| מקום מגורים | גרמניה, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות אייווי היל |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה הטכנית של ברלין אוניברסיטת הומבולדט של ברלין המכון הטכנולוגי של ציריך |
| מנחה לדוקטורט |
אריך שומאן |
| מוסדות |
ורמאכט צבא ארצות הברית הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים נאס"א תעשיות פיירצ'יילד |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
מריה פון בראון |
| צאצאים |
מרגיט פון בראון |
| הערות | על שמו מחלקת אגודת החלל הלאומית, פרס ורנר פון בראון. |
| תרומות עיקריות | |
|
פיתוח V-2 הקמת הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים מנהל מרכז טיסות החלל מרשל הראשון שפיתח את הטיל סטורן 5 | |
| חתימה |
 |
  | |
מוצאו וייחוסו השושלתי של פון בראון מקורו ביונקרים, מעמד חברתי של אצילים ששלט בירושה בקצונה הצבאית בשורות הצבא הפרוסי, אליטה בעלת האדמות שרוב אנשיה עסקו בשירותי המדינה במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עד לנפילת הקיסרות הגרמנית עם מהפכת נובמבר 1918. מעמד חברתי גבוה זה עבר בירושה או נרכש באמצעות נישואים. אביו של ורנר פון בראון, מגנוס פרייהר פון בראון, היה עובד בשירות המדינה בימי הקיסרות, קריירה שהבטיחה למשפחה איכות חיים של מעמד הביניים הגבוהה ופרנסה טובה. ורנר פון בראון גדל בסביבה מיוחסת זו עם חינוך גאוותני בכל הנוגע למורשת משפחתו, חינוך שהשפיע על התנהגותו ואופיו לאורך חייו.[1]
נולד בעיר וירז'יסק (וירשיץ בגרמנית), בפרובינציית פוזן, שהיה שייכת באותה תקופה לגרמניה אך סופחה בשנת 1920 לתוך הרפובליקה הפולנית השנייה. כבר כשהיה ילד העניקה לו אימו טלסקופ, וסקרנותו לכל הקשור באסטרונומיה ובתחום החלל לא הרפתה ממנו כל חייו. בשנותיו המוקדמות בבית הספר היסודי, פון בראון לא הצטיין במיוחד במתמטיקה ובפיזיקה. כל זה השתנה כשקרא ספר מאת חלוץ הפיתוח הרקטי האוסטרו-הונגרי הרמן אוברט – 'אל החלל הפלנטרי דרך הרקטות' (Die Rakete zu den Planetenräumen). פון בראון הצעיר טען מאוחר יותר כי התאהב בחלום לנסוע לחלל. הוא התחיל להשקיע בלימודי מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ואסטרונומיה בהתלהבות.[2]
כמו משפחות גרמניות רבות אחרות, גם משפחתו היגרה אל גרמניה לאחר שוירז'יסק הוחזרה לפולין ב-1920 במסגרת חוזה ורסאי. מקום מושבה החדש נקבע בברלין. כילד משך את ליבו ספר בשם "הטיל אל תוך החלל הבין-כוכבי" מאת אחד החלוצים בתחום פיתוח הטילים, הרמן אוברט. בגיל 13 גרם לפיצוץ גדול בעת שירה עגלת צעצוע, שאליה חיבר מספר זיקוקין די-נור. העגלה עפה למרחק של כמה בלוקים ועלתה באש. פון בראון הצעיר הוחזק במעצר על ידי המשטרה, עד אשר אביו הגיע לאסוף אותו. פון בראון היה אדם נאה מאוד והרבה לצאת עם נשים רבות בצעירותו. במהלך לימודיו בברלין, הוא נראה לעיתים קרובות עם שתי חברות בו זמנית.
ב-1930 הצטרף למכון הטכנולוגי של ברלין. ב"אגודת טיסות החלל" הוא חבר להרמן אוברט וסייע לו בתכנון טיל בעל מנוע דלק נוזלי. אחר כך קיבל משרה באוניברסיטת הומבולדט של ברלין. בשנת 1931, פון בראון החל ללמוד להטיס דאונים, ולקח שיעורים פרטיים בגרונאו, שלזיה. מאוחר יותר הוא הפך לטייס מיומן, בסופו של דבר הטיס הכל, החל ממטוסי קרב ועד מסוקים, אבל המטרה שלו לטוס יום אחד בחלל חמקה ממנו. זה היה בגרונאו שבראון פגש לראשונה והתיידד עם האנה רייטש, לימים טייסת ניסוי מפורסמת של הרייך השלישי.[3]
הוא השלים דוקטורט בפיזיקה בשנת 1934. אך הכישרון המרכזי שלו לא נגע להנדסה או למדע אלא בניהול הנדסי. הוא התמחה בניהול ארגוני הנדסה גדולים. הוא היה משכיל, ג'נטלמן וכריזמטי. הוא עורר אמון באנשים רבים ורבים נעו אחריו. רבים מעובדיו שיבחו אותו לימים והרעיפו עליו מחמאות. בגיל 25 הוא הוביל צוות של 400 מהנדסים ועבדו תחתיו 5,000 אנשים כשהיה בן 30.[2] בסוף שנת 1934 קבוצתו של פון בראון שיגרה בהצלחה זוג טילים שהגיעו לגובה של למעלה מ-2.4 קילומטר. באותו הזמן לא הייתה אגודת טילים גרמנית כלשהי, מאחר ש"אגודת טיסות החלל" התמוטטה, וניסויים בטילים נאסרו בידי המשטר הדיקטטורי החדש לאחר עליית הנאצים לשלטון.
פון בראון הושפע מחלוצי הנדסה ואווירונאוטיקה בני זמנו, בעיקר אישים כגון אוברט ואוגוסט פיקאר. השכלתו התבססה על לימודים גבוהים באוניברסיטת הומבולדט אך בנוסף לכך גם האוניברסיטה הטכנית של ברלין והמכון הטכנולוגי של ציריך היושב בשווייץ. לדברי ההיסטוריון נורמן דייוויס (אנ'), בראון יכול היה לקדם את פעילותו בתחום הפיתוח הרקטי הודות לפרצה בהגבלות הצבאיות על גרמניה שהוטלו לפי חוזה ורסאי, לפיה רקטות לא נכללו ברשימת כלי הנשק שנאסר על גרמניה לפתח.
בראון עלה בשורות הפיקוד במערכת המדינית-תעשייתית שהקים המשטר הנאצי. עד 1937 הוא התמנה למנהל הטכני של תוכנית טילים סודית של הוורמאכט, הצבא הגרמני, וניהל מאות עובדים. זו הייתה באותה שנה שבה הצטרף למפלגה הנאצית. הוא היה חבר רשמי של המפלגה הנאצית ונשא תגית חבר מפלגה. מאוחר יותר קיבל דרגת רס"ן בשורות האס אס. קולונל ולטר דורנברגר (אנ') חזה בהדגמה של רקטה ניסויית שפותחה על ידי פון בראון, ואף על פי שיכולותיה היו די מוגבלות, התרשם והציע לפון בראון להמשיך את הפיתוח תחת הנהלה צבאית.[4] פון בראון הסכים להצעה ובשנת 1934 הושגה הצלחה בשיגור רקטת A-2 – דגם לא גדול של רקטה המונעת על ידי אתנול וחמצן נוזלי. אף על פי שבאותו הזמן כבר היו קיימות מספר אפשרויות לתערובות של דלקים ומחמצנים, העדיפו אנשי הצבא הגרמנים את השימוש באתנול עקב המחסור התמידי במוצרי נפט בגרמניה. האתנול, לעומת זאת, היה מצוי בשפע והגרמנים עשו בו שימוש לאורך כל מלחמת העולם השנייה.
לאחר ההצלחה עם טיל A-2, החלה הקבוצה של פון בראון לפתח את הטילים A-3 כמו גם A-4 (לימים הרקטה V-2). את עיקר שיפור היכולות המבצעיות של הטיל ניתן ליחס לעבודות השדרוג שבוצעו במנוע על ידי המהנדס וולטר טיל, ולהבשלה של הידע התאורטי שנצבר על ההתנהגות האווירודינמית של גופים על קוליים (דגם ה־A-3 שפותח קודם נדחה עקב אי־יציבות אווירודינמית שהפגין בניסויים שונים). כדי לבחון את ההתנהגות האווירודינמית של הטיל, נבנו בין 1936 ו־1939 במעבדות הפיתוח שלו כמה ממנהרות הרוח העל־קוליות הראשונות בהיסטוריה, שהותאמו במיוחד לחקר ההתנהגות האווירודינמית של עצמים הנעים במהירויות גבוהות בהרבה (על קוליות עד היפר קוליות) מכל מה שתוכנן עד אז.
ערך מורחב – V-2בשנת 1938 הוצע לו על ידי המשטר לפתח טילים במסגרת צבאית. ההצעה כללה משכורת נדיבה ותנאים נוחים. במתקן גדול בכפר פנמינדה בצפון מזרח גרמניה, על חופו של הים הבלטי, שקד פון בראון לצדו של מהנדס הטילים ולטר דורנברגר על פיתוח רקטת ה-A-4 ארוכת הטווח, וטיל על קולי נגד מטוסים שנקרא "וואסרפאל". לקראת סוף 1941, מרכז המחקר הצבאי בפנמינדה אחז בטכנולוגיות החיוניות להצלחה של ה־V-2. ארבע טכנולוגיות המפתח להצלחת הטיל היו:
ב-1942, שלוש שנים לתוך מלחמת העולם השנייה, הוא הוביל את פרויקט הטילים הבליסטיים הראשון בעולם, הוא A-4. הוא עדיין היה רק בן 30 עם השלמת הפיתוח. בראון התנגד בבחינת עמדותיו האישיות לשימוש בטילים למטרות נשק ומלחמה. ב-1943 החליט היטלר להשתמש בטילי ה-A-4 כ"טילי נקמה" והביע תקווה שהטילים יעזרו לשנות את מהלך המלחמה לטובתה של גרמניה. הקבוצה מצאה את עצמה מייצרת המוני טילי A-4 במטרה לשגרם על לונדון. 14 חודשים לאחר הוראתו של היטלר לייצר את הטילים, ב-7 בספטמבר 1944, שוגר לעבר מערב אירופה טיל ה-A-4 המבצעי הראשון, שעתה נקרא V-2. כשה-V-2 הראשון נורה על לונדון, העיר פון בראון לכמה מעמיתיו: "הטיל עבד מצוין, הוא רק נחת על הכוכב הלא נכון.[6]" במהלך המלחמה שיגרו הנאצים את טיליהם כנגד אוכלוסייה אזרחית בבריטניה.
בסופו של דבר הושקו מעל 3,000 טילי V-2 נגד מטרות בבריטניה (עיקרם כוונו לאנגליה), בלגיה, צרפת והולנד (יותר טילי V-2 פגעו באנטוורפן (1,610) בבלגיה מאשר בלונדון (1,358)[7]). לפי ההערכות 8,000 אנשים, רובם באנטוורפן ובלונדון, נהרגו בהתקפות V-2. עוד 12,000 איש או יותר, רובם אסירי מחנות עבודה, מתו כתוצאה מתנאי העבודה והמחייה הנוראיים במפעלי הפיתוח במיטלוורק (אנ') שהיה למחנה עבודה בתורינגיה. על אף העובדה שלפון בראון לא הייתה שליטה ישירה על מיטלוורק, הוא היה מודע היטב למצב העגום שם ובמחנה הריכוז מיטלבאו-דורה, כמו גם מחנה העבודה התת-קרקעי שפעל מתחת למתקן הפיתוח פנמינדה.
בניגוד לטענות שונות של מעורבים במשטר ובצבא שאם הוורמאכט היה משיג את ידו על רקטות V-2 מוקדם יותר, זה היה משנה את מהלך המלחמה, השפעתו הייתה מינורית. לרקטה היה אפקט הרתעתי עבור המתגוררים באזורי היעד – בעיקר לונדון ואנטוורפן – אבל במקומות אחרים היווה בקושי הסחת דעת למערכה האחרונה נגד גרמניה הנאצית בסוף 1944 וב-1945. לבעלות הברית לא הייתה הטכנולוגיה להפיל את הרקטה העל-קולית או למצוא את צוותי השיגור הניידים שלה, ואת מפעל הייצור התת-קרקעי בגרמניה היה קשה להפציץ, אז הם לא הסיטו כוחות, משאבים ומאמצים רבים לשם כך.
למעשה, פיתוח הרקטות V-2 היה דרך יקרה במיוחד להטיל פצצה נושאת טון אחד של חומר נפץ על עיר אויב. הרקטות הביאו כאמור להרג של 5,000 אזרחים וחיילים של בעלות הברית בין ספטמבר 1944 למרץ 1945, בעוד שבעלות הברית מצידן השתמשו, בעזרת עליונות אווירית, בהפצצות אסטרטגיות מדי יום ולילה. ה־V-2 היה פריצת דרך מהפכנית בהנדסה רקטית, אך הוא הגיע מוקדם מדי – בהתחשב בטכנולוגיית השיגור שלו – בשביל להיות נשק יעיל. נדרשו ראשי נפץ גרעיניים, מנועי רקטות גדולים יותר ומערכות הנחיה טובות בהרבה כדי להפוך את הטיל הבליסטי לאיום עולמי במהלך המלחמה הקרה.
טילי ה-V-2 יוצרו בתנאים מחפירים, במפעלי עבודת כפייה תת-קרקעיים שבפיקוח האס אס. במפעלים הועבדו זרים, רבים מהם אסירי מלחמה ממדינות מזרח אירופה. העבודה המייסרת במפעל הביאה למותם של למעלה מ-12,000 עובדי כפייה. פון בראון נראה לכאורה במפעלים אלה שבמיטלבאו-דורה (במרכז גרמניה), שם הוא היה עד לערמות של גופות מתים. אין שום ראייה לכך שהוא ניסה למחות על ההרג של אותם אנשים. לאחר זמן אף התגלו מסמכים סודיים המצביעים על כך שבחר אישית אסירים לעבודות כפייה (עובדות אלו הוסתרו מפני הציבור האמריקני לאחר שנתגלו). מאוחר יותר בחייו אמר שהתבייש במה שראו עיניו.
הוא היה במפעל התת-קרקעי בין 12 עד 15 פעמים, במקום בו נעשו עבודות הכפייה למען בניית טילי V-2. כפי שהתגלה בעדות שהוא נתן למשפט פשעי מלחמה בגרמניה המערבית ב-1969, הוא הזכיר שהוא עבר בין חדרי השינה התת-קרקעיים, שנבנו במנהרות בסוף 1943 עבור עובדי מחנות הריכוז, כי בניית המחנה מעל הקרקע לא הסתיים או שמא אפילו לא ממש התחיל. לפי עדותו שלו מקומות הלינה התת-קרקעיים האלה היו "מחרידים". לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשהעלה ספקות בדלתיים סגורות לגבי המערכת שעבורה הוא פועל, הוא נותר נאמן לצבא. הוא היה לאומן גרמני. כפי שהוכח מהדברים שאמר לחוקריו האמריקאים לאחר המלחמה, תפיסת עולמו די תאמה את האידאולוגיה הנאצית. אף על פי כן הוא העלה ספקות לקראת סוף המלחמה אך מחוסר יכולת להשפיע על מהלך האירועים יישר קו עם המשטר.
לאחר המלחמה, כמו רבים אחרים, פון בראון אמר, "לא ידעתי על השואה". בסוף חייו, בשנות ה-60 וה-70, הוא אכן הביע חרטה במכתבים על אסירי מחנות הריכוז שפעלו תחתיו בעבודות כפייה. לצד זאת פון בראון מעולם לא קיבל על עצמו אחריות אישית. הוא ניסה להסתיר את הפרקים השחורים בפעילותו בגרמניה. בשנות החמישים, כשזכה לתהילה בארצות הברית, הוא נתבקש לספק מידע על שירותו את המשטר הנאצי. הוא ערך מספר ראיונות וזיכרונות בהם לא הזכיר כי פנמינדה פעל כמחנה עבודה. כמו כן נמנע מלהזכיר את חלקו בשירות ה-SS. הממשלה האמריקאית תרמה לו בהסתרת מידע זה מהציבור הרחב דרך צנזורה עקב הצורך בשירותיו.[8]
האס אס והגסטאפו עצרו את פון בראון בעוון פשעים כנגד המדינה. חטאו היה שנהג לדבר על בניית טילים שיקיפו את כדור הארץ ואולי אף יגיעו עד לירח. נראה שלדעת השלטונות הוא פשע בהתעסקות יתרה ברעיונות חסרי חשיבות, היתוליים כביכול, במקום שיתרכז בבניית טילים גדולים וקטלניים יותר עבור מכונת המלחמה הנאצית. בנוסף, היה חשד שפון בראון אהד את הקומוניזם, ושהוא תכנן לברוח לבריטניה עם התוכניות למטוס שיטיס V-2. היינריך הימלר, רַייכְסְפִיהְרֶר אס אס, ואחד מפקידיו המהימנים ביותר של היטלר, הורה לעצור אותו, לפי עדותו של פון בראון עצמו.[9] עמיתו דורנברגר שכנע את האס אס ואת הגסטאפו לשחרר את פון בראון בטענה שבלעדיו לא ניתן יהיה לייצר טילי V-2 נוספים, שהיו נחוצים מאוד בעיניו של היטלר. עוד התערב לצד פון בראון שר החימוש אלברט שפר. הוא בילה שבועיים במאסר לפני ששוחרר כדי להמשיך בעבודתו על ה-V-2.[10]
משחזר לפנמינדה מיהר פון בראון לכנס את צוות התכנון וביקש מהם להחליט איך ולמי הם ייכנעו. מרבית המדענים פחדו מהסובייטים, לא התרשמו מצרפתים, ואילו לבריטים לא היה מספיק כסף על מנת לממן תוכנית טילים. נותרו רק האמריקאים. כשהסובייטים התקרבו לפנמינדה, חזר פון בראון עם צוותו למרכז הייצור של טילי ה-V-2 בעזרת מסמכים מזויפים. ב-1 באפריל 1945, בעקבות התקדמות האמריקאים אל עבר מפעלי הייצור, הועלו פון בראון וצוותו (כ-500 איש) על רכבת שיעדה היה הרי האלפים. בסוף המלחמה, לאחר היוודע דבר התאבדותו של היטלר בפיהררבונקר בברלין, הורו מפקדי האס אס מפורשות להרוג את המהנדסים הגרמנים על מנת שלא יפלו בשבי. בסופו של דבר, הקבוצה מצאה חייל אמריקאי ונכנעה לו. האמריקאים, בהבינם את חשיבות המהנדסים הללו, אספו את טילי ה-V-2 הנותרים וחלקיהם. לאחר מכן פוצצו את אתרי הייצור שלהם. הטילים הועמסו עם כל חלקיהם על גבי 300 רכבות[דרושה הבהרה] שהובילו אותם לארצות הברית. מרבית קבוצתו של פון בראון נשבתה על ידי הסובייטים[11][דרוש מקור][דרושה הבהרה].
ב-20 ביוני 1945, אישר מזכיר המדינה האמריקאי, אדוארד סטטיניוס, את העברת מומחי הטילים הגרמניים של פון בראון לארצות הברית. ההעברה נודעה בשם מבצע פייפרקליפ בגלל מספרם הגדול של הגרמנים אשר מוקמו בחיל החימוש. הם נחתו בארצות הברית בבסיס חיל האוויר שבניוקסל, דרומית לווילמינגטון, דלאוור. לאחר מכן הוטסו לבוסטון, ונלקחו בסירה למוצב של שירות המודיעין האמריקאי בפורט סטרונג, בנמל בוסטון. מאוחר יותר הועברה הקבוצה, למעט פון בראון, למרילנד, שם סיווגו את המסמכים מפנמינדה. מסמכים אלו היו אמורים לאפשר למדענים להמשיך את ניסויי הטילים במקום בו הפסיקו בשעה שעזבו את גרמניה. לבסוף הועברו פון בראון ו-126 עמיתיו מפנמינדה לביתם החדש בפורט בליס, טקסס, שהיה מתקן צבאי גדול צפונית לאל פאסו. הם מצאו את עצמם במצב מוזר כשהחלו את חייהם החדשים באמריקה. מכיוון שלא יכלו לעזוב את פורט בליס ללא ליווי צבאי, לעיתים הם התייחסו לעצמם כ"אסירי שלום".
בפורט בליס הם אימנו צוותים צבאיים, תעשייתיים ואוניברסיטאיים בשיטות הייצור והטיפול המורכבות של רקטות ושל טילים מונחים. בנוסף, הם עזרו בליטוש, הרכבת ושיגור טילי V-2 שהובלו באוניות מגרמניה לניו מקסיקו. הם גם חקרו את הפוטנציאל העתידי של הטילים לשימושי צבא ומחקר. בעת הזו שלח פון בראון בדואר הצעת נישואין לבת-דודתו הראשונה, מריה פון קירסטרופ בת ה-18. השניים התחתנו ב-1947, ולפון בראון נולדה בתו הראשונה, איריס. ב-1950 הועברו פון בראון וקבוצתו להאנטסוויל, אלבמה, שם התגורר כ-20 שנה. בין 1950 ל-1956 הוביל פון בראון את קבוצת הפיתוח הצבאית של מחסני הנשק ברדסטון, במסגרת תכנון הטיל שכונה מאוחר יותר "טיל הרדסטון".
פון בראון חלם על עולם שבו יעשה שימוש בטילים למטרות שלום בלבד. כחלק מחזון זה הוא פרסם בשנת 1952 במגזין "קולייר" את הרעיון להקים תחנת חלל. התחנה תהיה בקוטר של 250 רגל (76 מטרים), תחוג במסלול בגובה של 1,075 מיל (1,730 ק"מ), ותסתובב סביב עצמה על מנת לייצר "כבידה מלאכותית". הוא האמין שתחנת החלל עשויה להיות נקודת קפיצה טובה למסעות עתידיים לירח. בנוסף, עבד פון בראון בשיתוף פעולה עם וולט דיסני ושימש כמנהל הטכני של שלוש סדרות טלוויזיה אודות חקר החלל. במרוצת השנים המשיך פון בראון בעבודתו הרצופה עם דיסני, בתקווה שמעורבותו בתעשיית הסרטים המשגשגת של דיסני תביא להגברת המודעות והעניין בקרב הציבור לגבי עתיד תוכניות החלל.
קבוצתו של פון בראון, שעבדה עבור הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים, פיתחה את המשגר ג'ונו 1, דגם משופר של טיל הרדסטון. ב-31 בינואר 1958 היה זה הטיל ששיגר בהצלחה את אקספלורר 1, הלוויין המערבי הראשון. האירוע סימן את לידתה של תוכנית החלל האמריקאית. ב-1960 חנכה נאס"א את מרכז טיסות החלל מרשל, בהאנטסוויל, אלבמה, והעבירה את פון בראון וקבוצת הפיתוח שלו מהסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים לנאס"א. פון בראון היה המנהל הראשון של מרכז מרשל וכיהן בתפקיד זה במשך עשור, מיולי 1960 עד פברואר 1970. התוכנית הגדולה הראשונה של מרכז מרשל הייתה פיתוח משגרי הסטורן, שהיו מסוגלים לשאת אסטרונאוטים אל הירח. חלומו לסייע למין האנושי לדרוך על הירח, הפך למציאות ב-16 ביולי 1969, כשטיל סטורן 5, פרי פיתוחו של מרכז מרשל, שיגר את צוות האסטרונאוטים של אפולו 11 לירח.
ב-1970 עברו פון בראון ומשפחתו לוושינגטון הבירה. הוא מונה לממלא מקום מנהל התכנון במטה נאס"א. משנסתיימה תוכנית אפולו נתגלעו חילוקי דעות בין פון בראון לשאר ראשי נאס"א, מה שהוביל לפרישתו ביוני 1972. הוא הפך לסגן נשיא תעשיות "פיירצ'יילד" בג'רמנטאון, מרילנד, שם הוא פעל רבות בהקמתו ובקידומו של 'מכון החלל הלאומי', שלימים נקרא אגודת החלל הלאומית.
בשיא עשייתו נודע לפון בראון כי לקה במחלת הסרטן. אף על פי שעבר ניתוח, התפשט הסרטן. ב-16 ביוני 1977 מת ורנר פון בראון באלכסנדריה שבווירג'יניה, ונקבר שם בבית הקברות אייווי היל. לאחר מותו, קיבל את פרס רוברט היינליין.
המחלוקת לגבי עבודתו של פון בראון במהלך מלחמת העולם השנייה תועדה בשיר על ידי הסאטיריקן טום לרר, שתיאר אותו כ"אדם שנאמנותו נשלטת על ידי התועלת".
מקובל לחשוב שדמותו של פון בראון היוותה את אחד ממקורות ההשראה לדמותו של דוקטור סטריינג'לאב, בסרט בעל אותו השם של סטנלי קובריק.[12]
מייקל שייבון השתמש בדמותו של פון בראון כדמות מרכזית בעלילת ספרו אור ירח. דמותו של פון בראון גם הוצגה בסדרת היסטוריה חלופית "עבור כל האנושות".
על שמו של בראון מחלקת אגודת החלל הלאומית בכל שנתיים את פרס ורנר פון בראון.
BioCast – אלף אישים באלף שניות: ורנר פון בראון, באתר iCast, 7 באפריל 2011
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
