מותו של אדולף היטלר

אדולף היטלר, הקנצלר והפיהרר של גרמניה הנאצית בשנים 1933–1945, ומנהיג המפלגה הנאצית, התאבד בירייה ב-30 באפריל 1945 בבונקר שלו, ה"פיהררבונקר" בברלין. אווה בראון, אשתו ביום האחרון בחייו, התאבדה יחד איתו על ידי בליעת רעל ציאניד. על פי הוראותיו (בצוואתו בכתב ובעל פה), הועלו גופותיהם באחר הצהריים של אותו יום במעלה מדרגות יציאת החירום של הבונקר, הוספגו בדלק והוצתו בגן לשכת קנצלר הרייך, מחוץ לבונקר. רשומות בארכיונים הסובייטיים מציינות ששאריות גופותיהם השרופות עברו מקבר לקבר מספר פעמים עד שנת 1946. בשנת 1970 הוצאו שאריותיהם מהקבר פעם נוספת, נשרפו בפעם האחרונה, ואפרם פוזר. 

עמוד ראשי של ביטאון הכוחות המזוינים של ארצות הברית, המודיע על מותו של היטלר, מתאריך 2 במאי 1945

קיימת מחלוקת באשר לסיבת מותו של היטלר: לפי גרסה אחת, היטלר מת מרעל ציאניד, בעוד גרסה אחרת טוענת לשילוב בין התאבדות בירי תוך כדי נשיכת קפסולת ציאניד. היסטוריונים מודרניים דחו את הגרסה הזו, בטענה שהיא למעשה סוג של תעמולה סובייטית או ניסיון לפשרה בין הדעות השונות. על פי עדותו של אדם שראה את גופתו של היטלר, ניתן היה לראות סימני ירי דרך פיו של היטלר, אך טענה זו הופרכה. שאריות שיני גופתו של היטלר תאמו את רישומי שיניו ב-1945.

החדשות בדבר מותו של היטלר פורסמו ב-1 במאי 1945, יום לאחר התאבדותו^[1]. מסיבות פוליטיות (בהם ציון יום הפועלים), פרסמה ברית המועצות מספר תאוריות קשר על מותו. התאוריות טענו שלמעשה היטלר לא מת, אלא ברח למדינות בעלות הברית, ששומרות על חייו.

אירועים מקדימים

תיאור סכמטי של הפיהררבונקר

בתחילת 1945 הייתה גרמניה הנאצית על סף התמוטטות צבאית. פולין כבר נכבשה על ידי הצבא האדום הסובייטי, שהתכונן לחצות את נהר האודר בין קוסטרין לבין פרנקפורט במטרה לכבוש את ברלין, שנמצאה כ-82 ק"מ מערבה. הכוחות הגרמניים הפסידו זמן מה לפני כן לבעלות הברית בקרב על הבליטה, שבסופו חצו כוחות בריטיים וקנדיים את נהר הריין, עמוק לתוך חבל הרוהר, המרכז התעשייתי של גרמניה. הכוחות האמריקניים בדרום השתלטו על חבל לורן והתקדמו לכיוון מנהיים ונהר הריין. באיטליה, דחקו הכוחות האמריקניים והבריטיים את הכוחות הגרמניים צפונה, במסגרת מתקפת האביב של בעלות הברית, כשהם מתקדמים לכיוון נהר הפו ולכיוון מרגלות האלפים.

היטלר נסוג לפיהררבונקר בברלין ב-16 בינואר 1945. להנהגה הנאצית היה ברור שהקרב על ברלין יהיה הקרב האחרון ביבשת אירופה. ב-11 באפריל חצו הכוחות האמריקניים את נהר האלבה, כ-100 ק"מ מערבית לברלין. ב-18 באפריל, קרוב ל-325,000 מחיילי קבוצת ארמיות B נכנעו ונִשבו בכיס הרוהר, משאירים את הדרך לברלין פנויה לכוחות האמריקניים. ב-16 באפריל חצו הכוחות הסובייטיים את נהר האודר ממזרח לעיר ופתחו בקרב על גבעות סילו, קו ההגנה הגרמני האחרון ממזרח לעיר. ב-19 באפריל נסוג הצבא הגרמני מגבעות סילו, ופינה סופית את הדרך לברלין ממזרח. ב-20 באפריל, יום הולדתו של היטלר, הופצצה ברלין על ידי הארטילריה הסובייטית. בערב 21 באפריל הגיעו כוחות הצבא האדום לפרברי העיר.

בישיבת הערכת מצב בשעות אחר הצהריים של 22 באפריל לקה היטלר בהתמוטטות עצבים לאחר ששמע שהוראותיו ליחידה המנותקת של שטיינר לתקוף חזרה, לא מולאו. היטלר הוכיח את מפקדיו, וכינה אותם בוגדים ולא כשירים. בשיאו של אותו מפגש עם המפקדים הצהיר היטלר לראשונה שהמלחמה אבודה. הוא הודיע שהוא יישאר בברלין עד הסוף ויתאבד בירייה. מאוחר יותר באותו יום הוא התייעץ עם רופא האס אס ורנר האזה על הדרך האמינה ביותר לביצוע התאבדות. האזה הציע את שיטת 'אקדח ורעל' – שילוב של מנת ציאניד וירייה לראש.

ב-23 באפריל המידע אודות תוכניתו של היטלר הגיע למפקד הלופטוופה, רייכסמרשל הרמן גרינג, אשר שלח טלגרמה להיטלר ובה ביקש רשות לקחת את תפקיד ראש הרייך. זאת בהמשך להכרזתו של היטלר מ-1941 בה הכתיר את גרינג ליורשו. בתגובה, הודיע היטלר לגרינג שאם לא יתפטר מכל תפקידיו, הוא יוצא להורג. יותר מאוחר באותו יום פיטר היטלר את גרינג מכל תפקידיו וציווה לעצור אותו, באותו יום, הגיע וילהלם קייטל למפקדתו של ולטר ונק ופקד עליו לתקוף לכיוון ברלין כדי להציל את היטלר. תאודור בוסה קיבל רשות לסגת מזרחה כדי להתחבר עם ונק וביחד לנוע לכיוון ברלין. ונק ידע שאין לו סיכוי להגיע לברלין. הוא השאיר כוח קטן ליד האלבה, שלח כוח קטן לכיוון פוטסדם בעוד שעיקר הארמייה פנתה מזרחה להתחבר עם הארמייה התשיעית של בוסה. בינתיים התעודד היטלר וחיכה שבוסה וונק יבואו להציל את ברלין. משנודע להיטלר שונק, בוסה ושטיינר אינם מוכנים להציל אותו, הדבר חיזק את החלטתו של היטלר להתאבד.

ב-27 באפריל נותקה ברלין משאר המדינה. התקשורת המאובטחת עם הכוחות המגינים כבר לא עבדה וצוות הפיהררבונקר הסתמך על תקשורת טלפונית להעברת הוראות ופקודות, ועל הרדיו לחדשות ולשאר המידע.

ב-28 באפריל הגיע לידי היטלר דיווח של רויטרס, שהועבר ב-BBC. בדיווח נאמר כי רייכספיהרר אס אס היינריך הימלר הציע כניעה לכוחות הברית. הצעתו נדחתה. הימלר רמז לכוחות הברית כי יש לו את הסמכות לדון על כתב הכניעה, דבר שהיטלר החשיב כבגידה. באותו אחר צהריים גבר כעסו של היטלר על הימלר. הוא הורה לעצור את הימלר, ובנוסף, הוציא להורג את הרמן פגליין, נציגו של הימלר במפקדתו של היטלר, באשמת עריקה.

באותו זמן התקדם הצבא האדום לכיוון כיכר פוטסדאם, והיו סימנים שהכוחות עומדים להסתער על לשכת הקנצלר. דיווח זה, יחד עם בגידתו של הימלר, גרמו להיטלר לקבל את ההחלטות האחרונות בחייו: מעט אחרי חצות ב-29 באפריל נשא היטלר את אווה בראון לאישה בטקס אזרחי מצומצם, בחדר המפות בפיהררבונקר. לאחר מכן ערך היטלר ארוחת בוקר צנועה עם אשתו, ולאחר מכן הכתיב למזכירתו טראודל יונגה את צוואתו בחדר אחר. הצוואה כללה הוראות מיידיות לביצוע לאחר מותו. הוראות אלו כללו את הסמכת קרל דניץ לתפקיד הנשיא ויוזף גבלס לתפקיד הקנצלר החדש.

בשעה 4:00 חתם היטלר על המסמכים ופרש למיטתו. בעוד הדעות חלוקות לגבי זמן הכתבת הצוואה (לפני או אחרי החתונה), ישנה הסכמה על שעת חתימת המסמכים.

ב־29 באפריל אחר הצהריים קיבל היטלר דיווח כי בן בריתו, בניטו מוסוליני, הוצא להורג על ידי פרטיזנים איטלקים. גופותיהם של מוסוליני ופילגשו, קלרה פטצ'י, נתלו עם רגליהן למעלה מגג תחנת דלק בעיר ושם התעללו אנשים רבים בגופותיהם. מאורעות אלה חיזקו ככל הנראה את נחישותו של היטלר לא לאפשר לו ולרעייתו לשמש מופע ראווה, כפי שכתב בצוואתו. בתהייתו על יעילותה של קפסולת הציאניד, הורה היטלר לד"ר האזה לבדוק את הקפסולה על כלבתו בלונדי; האזה האכיל אותה בציאניד בהצלחה, ובלונדי מתה מיד.

אווה בראון והיטלר, יוני 1942

ההתאבדות

היטלר ואווה בראון היו נשואים פחות מ-40 שעות. ב-30 באפריל, בשעה 01:00, דיווח וילהלם קייטל להיטלר שכל הכוחות הגרמניים שהיו אמונים על הגנת ברלין כותרו או אולצו לעבור לעמדות הגנתיות. ב-02:30 הופיע היטלר במסדרון, בו חיכו לו כ-20 אנשים, רובם נשים, ונפרדו ממנו. הוא עבר מאחד לשני, לחץ את ידם ונכנס חזרה לחדרו. בשעות הבוקר המאוחרות, כשהצבא האדום במרחק של פחות מ-500 מטר מהפיהררבונקר, נפגש היטלר עם הלמוט ויידלינג, מפקד כוחות ההגנה של ברלין. ויידלינג אמר להיטלר שעד שעות הלילה תאזל לכוחותיו התחמושת, והלחימה בברלין תסתיים למעשה ב-24 השעות הקרובות. ויידלינג הציע להיטלר להקצות כוחות שיאפשרו לו לפרוץ מהבונקר, הצעה שכבר הועלתה לדיון בעבר אך נדחתה. היטלר לא ענה, וויידלינג חזר למפקדתו בבנדלרבלוק.

בשעה 13:00 קיבל ויידלינג את אישורו של היטלר לפרוץ מהבונקר באותו לילה. היטלר, יחד עם שתי מזכירותיו וטבחו האישי, אכלו יחדיו ארוחת צהריים, שלאחריה נפרדו היטלר ואווה מצוות הבונקר ומאנשים נוספים ובהם בורמן, גבלס, המזכירות השונות ומספר קציני צבא. בשעה 14:30 נכנסו היטלר ואווה לחדר העבודה.

מספר עדי ראייה סיפרו כי שמעו רעש ירייה בערך בשעה 15:30. אחרי שחיכו מספר דקות, פתחו בורמן והיינץ לינגה, עוזרו האישי של היטלר, את דלת חדר העבודה. מאוחר יותר אמר לינגה שכשנכנס לחדר, הוא הריח מייד ריח של שקדים קלויים, דבר המצביע, ככל הנראה, על הימצאות "חומצה פרוסית" (ציאניד) בחדר. עוזרו הצבאי של היטלר, אוטו גנשה, נכנס לחדר ומצא שתי גופות על הספה. אווה, עם רגליה מיושרות, הייתה בצִדו השמאלי של היטלר. גנשה סיפר כי היטלר "ישב... שקוע, כשדם נוזל מרקתו הימנית. הוא ירה בעצמו עם אקדחו האישי, וולטר "PP 7.65 (אנ'). האקדח היה מונח לרגליו, ולפי רוכוס מיש, ראשו של היטלר היה מונח על השולחן שלפניו. הדם ניגר מרקתו הימנית והלסת העליונה לזרועו הימנית, על הספה, ואל השטיח, שם הצטברה שלולית דם. לפי לינגה, על גופה של אווה לא נראו פציעות ופניה סיפרו על הדרך בה מתה – רעל הציאניד. גנשה ווילהלם מונקה טענו באופן חד-משמעי כי לאף אחד מהעובדים ובעלי המשרה בבונקר לא הייתה גישה לאזור המגורים של היטלר בשעת מותו (בין 15:00 ל-16:00).

גנשה יצא מחדר העבודה והכריז כי היטלר מת. בהתאם לצוואתו בכתב ובעל-פה של היטלר, הועלו שתי הגופות במעלה מדרגות הבונקר, דרך יציאת החירום לגן מאחורי בניין הרייך. מיש דיווח על מותו של היטלר לפרנץ שדלה וחזר למרכזיית הטלפונים, כשיותר מאוחר הוא נזכר ששמע מישהו צועק שגופתו של היטלר נשרפת. לאחר שהניסיונות הראשונים להצית את הגופות עם הדלק לא צלחו, חזר לינגה לתוך הבונקר והביא עמו ערימה עבה של עיתונים, אותה גלגל כלפיד. בורמן הדליק את העיתונים וזרק אותם על הגופות. בעוד הגופות בוערות, עמדה קבוצה של אנשים, ביניהם בורמן, גונשה, גבלס, אריק קמפקה, פטר הוגל, אוולד לינדלוף והאנס רייזר, ממש על סף דלת הבונקר, והצדיעה לגופות הבוערות.

ב־16:15 הורה לינגה להיינץ קרוגר ולוורנר שוידל לקחת את השטיח מחדר העבודה של היטלר ולשרוף אותו. מאוחר יותר אמר שווידל שכשנכנס לחדר הוא ראה שלולית דם בגודל של "צלחת גדולה" ליד ידית הספה. הוא הרים ולקח קופסת תרמילים שהייתה מונחת על השטיח, ממש ליד אקדח ה-7.65. שני הקצינים קיפלו את השטיח, העלו אותו במדרגות החירום לגן ושרפו אותו.

לאורך אותו אחר צהריים, הפציץ הצבא האדום את משרדי הרייך והאזור כולו לסירוגין. שומרי האס אס הביאו דלק נוסף כדי להמשיך לשרוף את הגופות. מאוחר יותר אמר לינגה שמשום שהגופות נשרפו בחוץ, באוויר הפתוח, החום ששרר סביבן לא היה אחיד, ולכן לא הצליחה האש לכלות לגמרי את שתי הגופות. הגופות בערו מ-16:30 עד 18:30. בערך ב-18:30 כיסו לינדהוף ורייזר את שאריות הגופות בתוך מכתש שיצרה פצצה שנפלה בגן.

תוצאות

הרמז הראשון לעולם החיצון בדבר מותו של היטלר נאמר על ידי הגרמנים. ב-1 במאי, תחנת הרדיו 'רייכסנדר המבורג' קטעה את שידוריה והודיעה על מותו של היטלר בשעות אחר הצהריים, ואף הציגה את מחליפו, הנשיא קארל דניץ. דניץ קרא לעם הגרמני להתאבל על מותו של הפיהרר, שמת, כך אמר, כגיבור המגן על בירת הרייך. דניץ אישר את הפסקת הלחימה בצד המערבי, תוך שהוא מנסה להציל את הצבא על ידי משא ומתן לכניעה חלקית עם הבריטים והאמריקאים. הדרך שנקט בה היתה, לפחות חלקית, מוצלחת והצליחה לחסוך מ-1.8 מיליון חיילים גרמנים לערך נפילה בשבי הצבא האדום, אך עלתה בחיי אדם רבים, מכיוון שהכוחות המשיכו להילחם עד 8 במאי.

ב-1 במאי, קצת לפני השעה 4:00, פגש הנס קרבס את וסילי צ'ויקוב, ועדכן אותו על מות היטלר, תוך שהוא מנסה לקדם הפסקת אש ולפתוח ב'שיחות שלום'. סטלין עודכן על התאבדותו של היטלר ב-4:05 שעון ברלין, כ-13 שעות לאחר האירוע. סטלין דרש כניעה ללא תנאים, אך לקרבס לא הייתה הסמכות להיענות לדרישה כזו. סטלין דרש לאשרר את מותו של היטלר וציווה על יחידת סמרש לאתר את גופתו. בבוקר 2 במאי כבש הצבא האדום את לשכת קנצלר גרמניה. גנרל קרבס וגנרל וילהלם בורגדורף, ששהו באותו זמן בפיהררבונקר, התאבדו בירייה לראשם.

ב-4 במאי מצאה יחידת סמרש את גופותיהם של היטלר ואווה בראון שרופות ביסודיות בתוך מכתש פצצה. שאריות גופותיהם הוצאו משם יום לאחר מכן, יחד עם שתי גופות כלבים (ככל הנראה הכלבה בלונדי וגורה וולף), והובאו לבסיס יחידת הריגול הנגדי של יחידת סמרש, בבוך. סטלין הביע חשד לגבי מותו של היטלר ולא אישר להפיץ את ההודעה לציבור. ב-11 במאי זוהתה חלק מהלסת התחתונה (בה עבר היטלר טיפולי שיניים) כזו של היטלר. קייט האוזרמן, עוזרת רופא השיניים של היטלר, ופריץ אכטמן, טכנאית השיניים, אישרו שאלו אכן גופותיהם של היטלר ואווה בראון. בשנת 1968 פורסמו פרטי נתיחת המוות של הסובייטים, ובשנת 1972 אישרו ראידר פ. סוגנס ופרדינרד שטורם, רופאי שיניים מומחים בתחום הפלילי, את זיהוי שאריות גופתו של היטלר.

בחודש יולי 1945 הועברו גופותיהם של היטלר, אווה, יוזף גבלס ואשתו מגדה, ששת ילדיהם, קרבס, הכלבה בלונדי וכלב נוסף מבוך לפינואו, שם זיהה שוב שומר האס אס שקבר את היטלר, את שאריות גופותיהם. ב-3 ביולי שוב נקברו גופותיהם, הפעם ביער בברנדנבורג. ב־21 בפברואר בשנת 1946 שוב הוצאו גופותיהם מהקבר, ונקברו שוב במתקן של יחידת סמרש במגדבורג, הפעם בתוך חמישה קברי עץ. ב-1970 היה המתקן נתון להשגחתו של הק.ג.ב. ולפי התוכנית, אמור היה לעבור לרשות גרמניה המזרחית. כדי למנוע אפשרות שמקום קבורתו של היטלר יהפוך למוקד עלייה לרגל לנאו-נאצים, אישר יורי אנדרופוב, קצין KGB, מבצע להשמדת שאריות גופתו של היטלר שנקברו שם בשנת 1946. ב-4 באפריל בשנת 1970 הוציא ה-KGB בחשאיות את שאריותיהן של 11 הגופות 'במצב של ריקבון מתקדם'. שאריות הגופות נשרפו הפעם כליל, ואפרן הושלך לנהר הביידריץ, ערוץ נהר המתפצל מנהר האלבה.

כך, לפי השירות החשאי האמריקאי, יכול להיראות היטלר, מסווה את עצמו כדי לא להיתפס

מסיבות פוליטיות, הציגו הסובייטים מספר גרסאות לגבי גורלו של היטלר. בשנת 1945, כשנשאל סטלין כיצד מת היטלר, השיב סטלין שהיטלר למעשה חי בספרד או בארגנטינה. בנובמבר 1945, דיק וויט, ראש המודיעין הנגדי ב'אגף ברלין' הבריטי הנחה את יו טרבור-רופר לחקור את טענות הסובייטים לגבי הישארותו של היטלר בחיים. הדוח שהוציא בשנת 1947 נקרא 'ימיו האחרונים של היטלר'. בשנים הראשונות לאחר המלחמה המשיכו הסובייטים לטעון כי היטלר לא מת ולמעשה נמלט ומוגן על ידי בעלות הברית.

בסוף 1945 הורה סטלין על לנ.ק.ו.ד. להקים ועדה נוספת לחקור את מותו של היטלר. במסגרת החקירה, נלקחו דוגמאות דם מהספה ומהקיר ונמצאו כמתאימים לסוג דמו של היטלר (סוג דם A). ב-30 במאי 1946, גילו סוכני MVD שני שברי גולגולת מהמכתש שבו נקבר היטלר. בעצם הקודקוד השמאלית הם מצאו חור ירי. עדות זו נשארה לא מקוטלגת עד 1975, ונמצאה שוב בארכיון הרוסי ב-1993. ב-2009, התבצעו בדיקות DNA שנלקח מחתיכה קטנה משברי הגולגולת, שלפי טענת הסובייטים הייתה שייכת להיטלר. חוקרים אמריקאיים מצאו, לפי תפרי הגולגולת, שחלקי הגולגולת שייכים דווקא לאישה, בת פחות מ-40. אותם מדענים עשו בדיקת DNA לבד ספוג בדם שנלקח מהספה ואישרו כי הוא שייך לגבר. פתולוג פלילי צרפתי בשם פיליפה צ'ארלי הסביר מאוחר יותר כי בדיקת גולגולת נותנת סיכוי של 55% לגלות את מין הגופה.

מסוף שנות הארבעים ועד שנות החמישים, ה-FBI וה-CIA תיעדו מספר רב של רמזים בדבר הישארותו של היטלר בחיים, אך אף אחד מהם לא נחשב היה כאמין. הסיווג לאותם מסמכים הוסר בתחילת שנות 2010. העמימות שאפפה את החקירות האלו הביאה למספר תאוריות קונספירציה.

בחודש דצמבר 1949, הוצג לסטלין דוח שהתבסס על תשאול יסודי של נאצים שנכחו בפיהררבונקר, לרבות גונצ'ה ולינגה. היסטוריונים מערביים הורשו לעיין במסמכים של האיחוד הסובייטי (לשעבר) החל משנת 1991, אך דוח זה נותר לא נגיש עד לשנת 2005, ואז התפרסם כ'ספרו של היטלר'.

בשנת 1968, פרסם לב בזימנסקי, עיתונאי סובייטי, את ספרו, כולל פרטים על נתיחתו לאחר המוות של היטלר. הנתיחה, שבוצעה על ידי פאוסט שקראבסקי, קבעה כי היטלר מת מהרעלת ציאניד, בעוד שהתיאוריה של בזימנסקי הייתה כי היטלר ביקש סוג של 'מכת מחץ' כדי להפוך את מותו למהיר. בהמשך הודה בזימנסקי כי עבודתו כללה שקרים מכוונים, למשל, תיאור הדרך בה מת היטלר.

The Strange Death of Adolf Hitler

ערך מורחב – The Strange Death of Adolf Hitler

בספר The Strange Death of Adolf Hitler טוען המחבר שהיטלר לא התאבד בפיהררבונקר ב-1945 בסיום המלחמה, אלא מת ב-1938 בלילה שלפני ועידת מינכן. לטענת המחבר, הוא סעד עם היטלר ועם בכירים נאצים אחרים כאשר הפיהרר הורעל באמצעות רעל מדרום אמריקה. המנהיגים הנאצים הנותרים החליטו במהירות לשמור על האשליה שהיטלר חי ועוד בשלטון על ידי שימוש בכפילים אשר יהוו שליטי בובות. הספר מסתיים בכך שהמחבר מבקש משר התעמולה הנאצי יוזף גבלס פילגש ומתאבד בירי. הספר נכתב בעילום שם ונכון להיום לא יודעים מי מחברו.

גלריה

היטלר (מימין) מבקר את מגיני ברלין, אפריל 1945, עם הרמן גרינג ומפקד OKW, פלדמרשל קייטל

יוזף גבלס ומגדה אשתו, עם ששת ילדיהם. התמונה נערכה ונוסף לה, מאחור, בנו החורג האראלד קוואנדט (היחיד מהם ששרד את המלחמה)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מותו של אדולף היטלר בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. ברק בר-זוהר, "בַּאבוד רשעים": על מותם של בניטו מוסוליני, אדולף היטלר ויוסיף סטלין בעיתונות העברית, קשר, 2023, עמ' 180–202