כבן 18 התחתן עם קרובת משפחתו פסיה (פעסיל) טייטלבוים, בת האדמו"ר מסיגט הרב חיים צבי טייטלבוים, ונולדו להם אחד עשר ילדים. בשנת ה'תרפ"ו, בגיל 21 נתמנה לרב "הקהילה הספרדית" (דהיינו חסידית) בקלויזנבורג ועמד שם בראש הישיבה. קהילה זו הורכבה מחסידי העיר, בעיקר חסידי סיגט, שהתפלגו מהקהילה האורתודוקסית של הרב משה שמואל גלזנר, בין היתר על רקע תמיכתו של האחרון בציונות[3].
אחר השואה הוא שהה במחנה העקורים פרנוואלד בגרמניה, והחל בהקמת מוסדות תורה וחינוך בשם "שארית הפליטה" במחנות העקורים[6]. הוא הקים מטבחים וחדרי אוכל כשרים, טיפל ביתומים והשיא זוגות. הגנרל דווייט אייזנהאואר, שהתרשם מפעילותו, סייע לו[דרוש מקור]. כחלק מפעילותו דחף להקמת 'אגודת הרבנים בגרמניה', וביקש מידידו הקרוב, הרב אברהם אליקים שיף לעמוד בראשה, והלה נעתר לבקשתו. בתקופה זו פעלו השנים לחיזוק היהדות, וקשריהם הקרובים נמשכו גם בישראל, בין היתר בהקמת בית החולים לניאדו.
ב-1946 הגיע לארצות הברית לגייס כספים לעזרה לניצולי השואה והקים במקסיקו ובניו יורק מוסדות תורה שיועדו לניצולי השואה שהיגרו לארצות הברית. הקים גם בישראל תלמודי תורה בשם "שארית הפליטה" בצפת, בבאר שבע, בכפר אז"ר ובכפר הניצחון. הוא פתח ישיבה בוויליאמסבורג ועמד בראשה, וכן ישיבה במונטריאול בראשה העמיד את הרב שמואל אונסדורפר (לימים מחותנו). חסידים רבים[דרושה הבהרה] התלכדו סביבו.
הוא עסק רבות בזיכרון השואה וקהילות אירופה שנחרבו. לאחר השואה הוא גילה יחס מתון כלפי מדינת ישראל, בשונה מהשקפת דוד אשתו הראשונה רבי יואל טייטלבוים. על רקע זה נוצרו ביניהם חיכוכים.
בי"ט בכסלוה'תש"ךעלה לישראל והתיישב בנתניה[9], וראה במהלך זה כחזרה בתשובה: "כי אני לא עשיתי די למען ארץ ישראל, ועתה הקב"ה נותן לי אפשרות לתקן את דרכי, ולכן חייב אני להיכנס בעניין זה בכל כוחותי, להקים יד ושם [להרוגי השואה] בארץ ישראל"[10]. בשנת ה'תשכ"ג פתח ישיבה לצעירים המיועדת לבחורים ספרדים, והעמיד בראשה את הרב יעקב בן שושן. הישיבה התקיימה במשך 10 שנים.
בשנת תשכ"ד הוא הודיע על כוונתו לחזור לארצות הברית. לדבריו הוא התאכזב מיחסה של המדינה ליהדות ולשמירת תורה ומצוות, ומכך שישנו "קומץ קטן של מתנכרים מטילים חתתם ומוראם על כל העם היושב בציון ומועדדים לשמד ולהתחתם ולהתערב בין הגויים". שלמה זלמן שרגאי ושר הדתות זרח ורהפטיג, חששו שמהלך זה יפגע בהתיישבות בארץ ויגביר את כוחו של 'אותו קומץ'. הם פעלו רבות כדי לשכנעו לחזור בו מכוונתו, גם חסידיו הפעילו עליו לחץ שלא יעזוב.[11] בפועל התוכנית נדחתה בכמה שנים, ורק בשנת ה'תשל"ב חזר לארצות הברית והתגורר ביוניון סיטי.
בשנת ה'תשמ"ו יזם את הקמת ה"מועצה להגנה משפטית על ערכי היהדות", גוף שמטרתו לנקוט באמצעים משפטיים נגד פגיעה בערכים מקודשים ביהדות. בראשותה עמד שופט בית המשפט העליון יצחק קיסטר, ובין חבריה היו בין היתר הרב שמחה קוק, שופט בית המשפט העליון בן ציון שרשבסקי, וכן פרופסור זאב לב[12].
קבר האדמו"ר מצאנז בנתניה (על פי הוראתו בצוואתו לא נכתבו על המצבה תוארי כבוד)
נפטר בשבת, ט' בתמוז ה'תשנ"ד. שני בניו מונו לאדמו״רים לאחר מותו (אחד בישראל והשני בארצות הברית), ואחד מחתניו שכיהן בארצות הברית כאדמו״ר מצאנז זוועהיל.
Remove ads
משנתו
סכם
פרספקטיבה
תורה
הוא עמד בראשות הישיבות בארצות הברית ובהמשך בישראל. מדי שבוע הוא מסר 3 שיעורים בגמרא, 3 שיעורים ביורה דעה ושיעור לקבוצת בחורים בחושן משפט. הוא דיבר רבות על השאיפה לדעת את כל הש"ס, ואמר שעיקר החסידות היא ללמוד גמרא, ובתקופות מסוימות אף סירב שהבחורים ישתתפו בטיש. הוא לקח כחתנים לבנותיו את הבחורים ה"עילויים" מהישיבה, אף שלא היו בעלי ייחוס. הוא כתב תשובות רבות בארבעת חלקי השולחן ערוך אשר לימים יצאו בספרי "שו"ת דברי יציב".
הרב הלברשטאם יזם שני מפעלים לעידוד לימוד זה: מפעל הש"ס העולמי וכוללי אברכים שבהם הנהיג תוכנית של עשר שנות לימוד. הוא הטיף ללימוד בקיאות. הוא דרש למקד את הלימוד בצמידות לטקסט ויצא נגד ההפשטה וההמשגה בעולם הישיבות הליטאי. הוא ייעץ ללומדים לשמור את הקושיות שלהם לעתיד וטען שאלו יתבררו מאליהן מתוך המשך הלימוד.
הוא נהג למסור שיעור חומש עם פירוש רש"י מדי ליל שישי. השיעור החל בפרשנות הפסוקים ועבר לנושאי חסידות, השקפה ואקטואליה. שיעור זה משך אליו שומעים רבים.
בטיש בליל שבת ובהזדמנויות נוספות הוא נהג למסור פלפול למדני ארוך, כמנהג אדמו"רי גליציה.
נושאים נוספים
רבי יקותיאל יהודה נהג להתפלל בשעות מאוחרות.
בעוד שטרם השואה היה אנטי-ציוני מובהק, הוא שינה את טעמו והפגין גישה פרגמטית כלפי מדינת ישראל. הוא אף כתב שההימנעות מעלייה לפני המלחמה הייתה טעות. לצד הפרגמטיות לא נטה בשום אופן לציונות, עם זאת הוא טען כי רעיונו של הרצל אמנם העלה מעט את ההתבוללות אך שיפר בהחלט את מצבו של העם היהודי בארץ ובעולם[13] ונהג לשמור על שיח פתוח עם רבני הציונות הדתית. המפורסמים שהיה בקשר אישי אתם היו הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) (היה מהרבנים החרדים היחידים שתמכו ברעיון הוצאת תלמוד שטיינזלץ); את הקמת מוסדותיו וקהילתו בשטח המדינה ראה לא כאימוץ רעיונות התנועה, אלא כתיקון נזקיה וצמצום פגעיה[14].
בשל מנהג אדמור"י צאנז לא להדפיס ספרים בחייהם, נמנע מהדפסת ספריו במשך רוב חייו. בשלהי ימיו, לאחר שהפסיק לדרוש עקב חולשתו, נדפסו כמה מספריו.
רבים מספריו יצאו בשם שפע חיים. הסדרה כוללת כרכים של ליקוטי דברי תורה: 4 כרכי "דרשות חומש ורש"י שיעורים על חומש ורש"י (מהשנים: ה'תשמ"א, ה'תשמ"ב, ה'תשמ"ד, ה'תשמ"ה); 5 כרכי "רעוא דרעוין דרושים ודברי תורה בסעודות שבת ועוד על פרשיות השבוע (מבראשית עד קדושים); 6 כרכי "מכתבי תורה (במהדורה חדשה - 3 כרכים); 3 כרכי "חידושים ופלפולים; 2 על חנוכה, וכרך נוסף על תשרי. 2 כרכי מועדים, על חנוכה וראש השנה.
![Thumb](#/media/קובץ:קבר_האדמו"ר_מצאנז.jpg)
מתודה ואידאולוגיה במשנת האדמו"ר ר' יקותיאל יהודה הלברשטם מצאנז–קלויזנבורג, בביצוע תמיר גרנות, סרטון בערוץ "מכון ון ליר בירושלים", באתר יוטיוב, 28 בדצמבר 2011
יקותיאל יהודה בן צבי הירש הלברשטאם (1905-1994), מקלויזנבורג, דף שער בספרייה הלאומית
