Loading AI tools
חג המציין את סיום קריאת התורה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שִׂמְחַתּ תּוֹרָה הוא מועד יהודי שמקורו במנהג, המציין את סיום מחזור הקריאה השנתי בתורה והתחלת מחזור חדש. ביום זה קוראים את פרשת השבוע האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומייד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת בראשית. בארץ ישראל נוהגים לציין את שמחת תורה בכ"ב בתשרי, בחג שמיני עצרת, ואילו בחוץ לארץ נוהגים לציינו למחרת, בכ"ג בתשרי, ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת.
 | |
| סוג |
חג בפני עצמו  |
|---|---|
| מועד | |
| תאריך |
בארץ ישראל: כ"ב בתשרי
ה'תשפ"ו |
  | |
.jpg)
.jpg)
ערך מורחב – פרשת השבועמנהג ארץ ישראל הקדום היה לסיים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים וחצי. חכמי בבל חידשו את המנהג לסיים את קריאת ספר התורה בשלמותו מדי שנה, ומנהג זה התחבר עם מנהג הקליר לקרוא את פרשת "וזאת הברכה" בשבת שאחרי שמיני עצרת.[1] עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו, ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה, והתקבע בשמיני עצרת או ביום טוב שני שלו.
לפני שהשתרש השם שמחת תורה, בסידורו של רב עמרם גאון, כונה החג בפשטות "יום שני של שמיני עצרת",[2] ואצל רב האי גאון הוא כונה "תשיעי לחג".[3] קיימת אמנם תשובה המיוחסת לאחד הגאונים ובה מופיע הביטוי "יום שמחת תורה" אבל ככל הנראה נוסח זה הוא תוספת מאוחרת לחיבור המקורי.
השם "שמחת תורה" מופיע בספר החילוקים מתחילת המאה השמינית כתיאור לשמחה שעשו בגמר קריאת ספר התורה, שם נאמר שבני בבל עושים שמחת תורה בחג הסוכות.[4] אולם ככינוי לחג מופיע השם לראשונה[5] במאה ה-11 ביהדות ספרד אצל הרי"ץ גיאת:
רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה, ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה 'יום שמחת תורה'.
— שערי שמחה, הלכות לולב
גם ביהדות אשכנז הוא מופיע באותה תקופה בסידור רש"י.[6] כך החג מכונה גם בספר הזוהר[7] וכך התקבע ברמ"א:
וקורין יו"ט האחרון יום שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה.
בבבל כינו את היום "עיד אל תבריך" (חג הברכה בערבית) על שם קריאת הפרשה.
מכיוון שהמועד חל ביום טוב, כל ההלכות והמנהגים הנהוגים בימים טובים (כולל סעודות יום טוב ואיסורי מלאכה) חלים ביום זה, בנוסף לכך, ישנם מנהגים ייחודיים הקשורים לשמחת סיום התורה.
השמחה לכבוד סיומה של קריאת או לימוד התורה מקורה כבר במדרש האגדה שיר השירים רבה:
"וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו",[8] אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה.
מכן למד ספר האשכול:
לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים גדולים ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה.
ראשונים הסתמכו על דברי המדרש וממנו הסיקו פרטי הלכות על אופייה וצורתה של השמחה.
כיום, עיקר השמחה מתבטאת בריקודים עם ספרי התורה. בעבר לא נהוג היה לרקוד והשמחה התבטאה באמירת פיוטים מול ספרי התורה ובעשיית סעודה לציבור. בגרמניה היה מנהג נערים לפרק את הסוכות ולעשות מהן מדורה.[10] בהמשך התחילו להקיף את הבימה מספר פעמים קבוע עם ספרי תורה בלי לרקוד, דוגמת הקפת הלולב בהושענות. המנהג לרקוד התחיל בפועל רק מהאר"י.
ברוב בתי הכנסת, תפילות החג ארוכות משמעותית מתפילות של ימים טובים אחרים בעקבות הקפות וריקודים עם ספרי התורה וקיום קידוש לכבוד החג. בבתי כנסת אשכנזים, נהוג לקרוא את הפרשה שוב ושוב כדי להעלות לתורה את כל המתפללים (כולל ילדים).
התפילות הבסיסיות של שמחת תורה זהות לאלה של שמיני עצרת, אלא שאין אומרים תפילת גשם שאמרו אתמול, וקריאת התורה וההפטרה שונות, כמתואר להלן. גם הפיוטים שנכתבו לשמחת תורה שונים מאלה של שמיני עצרת, ומתמקדים בקריאת התורה המיוחדת ובסיום התורה. עם השנים, נוספו לסדר התפילה בשמחת תורה תוספות שונות לכבוד המאורע החגיגי של היום – סיום התורה והתחלתה מחדש. בין המנהגים הללו יש למנות בראש ובראשנה את עריכת ההקפות.
אומרים בשני מנהגי אשכנז יוצר "אשרי העם שלו ככה", החתום שמואל. במנהג אשכנז המערבי אומרים אחריו יוצר "אשריך ישראל מי כמוך". במנהג אשכנז המערבי אומרים אופן "אשריך אם קדוש" למנחם בן אביתר, ובמנהג המזרחי אומרים "אשנבי שחקים" החתום אמיתי יחי. בשני המנהגים אומרים זולת "אז בקשב עניו" למשה בן שמואל. בנוסח איטליה, ביום טוב שני חוזרים על צמאה נפשי כאתמול, ואומרים יוצר "אמרת רנן אערוכה".
בשמחת תורה עושים הקפות בסוף התפילה בלילה, וכן בבקר לפני קריאת התורה. יש מבחר פיוטים הנאמרים במשך ואחרי ההקפות לשמחת תורה, וכן יש רשויות מיוחדות לחתן התורה וחתן בראשית. הפיוט "אשריך הר העברים" לר' אברהם אבן עזרא, נדפס בנוסח אשכנז המזרחי מיד אחרי ברכת ההפטרה בשמחת תורה, קודם שמתחילים את ההפטרה.[11]
בקריאת התורה קוראים בפרשת וזאת הברכה,[א] המסיימת את ספר דברים. נהוג לכבד בעלייה לתורה את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה.
מנהג נפוץ הוא עליית כל הנערים, בעליה זו העולה לתורה קורא בקול את הברכות כאשר כל הילדים שלא עלו לתורה מצטרפים איתו לברכות. בחלק מהמקומות נהוג לפרוש טלית מעל ראש העולה ומעל ראשי הילדים. לאחר הקריאה, אומרים את הפסוק "המלאך הגואל" מברכת יעקב לאפרים ומנשה.
לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן-תורה לקריאת סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן-בראשית לקריאה של תחילת פרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע, הראשון מספרי הנביאים.
במרבית הקהילות הספרדיות (למעט מערב אירופה) קיים חתן נוסף המכונה חתן מעונה, העולה לקריאת הפסוקים "מעונה אלהי קדם" עד "ויעל משה" (דברים, ל"ג, כ"ז–כ"ח). בכמה מקהילות הבלקן ובקהילות גאורגיה קיים חתן רביעי, "חתן ויעל". חתנים אלו עולים לפני חתן תורה, שלפי המנהג חוזר וקורא את כל פרשת "וזאת הברכה", מתחילתה ועד סופה.
במנהג איטליה קיים רק חתן אחד והוא חתן תורה, שלאחר קריאתו קוראים רק קטע קצר מפרשת בראשית מתוך החומש בלי ברכות.[12] כמו כן, גם ברוב קהילות תימן נהוג להעלות חתן אחד והוא חתן תורה שקורא לאחר הקריאה גם מספר תורה נוסף את תחילת ספר בראשית.
בכמה מקהילות האשכנזים נהוג להגביה את ספר התורה הפוך - כאשר הצד הכתוב מופנה החוצה. יש שהתנגדו למנהג זה.
מנהג נוסף בחלק מקהילות האשכנזים הוא לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה, מנהג זה הופיע לראשונה בחלק מגרסאות ספר מנהגי הר"י טירנא.[13] המנהג הישן היה לקרוא את כל ה"נדרים" שבתורה, כלומר הקריאות החשובות שאנשים נודרים עבורן ממון רב (כגון ברכת יעקב, שירת הים וברכת כהנים),[14] אך בדורות מאוחרים יותר נהגו קהילות רבות לקרוא פרשת וזאת הברכה, חלקן חמישה עולים וחלקן שלושה עולים.[15] ככל הנראה טעם קריאה זו הוא משום ריבוי שמחה וכבוד תורה, או שכיוון שהוציאו ספרי תורה, קראו בהם כדי שלא תהא הוצאת הספרים ללא תועלת.[16]
הגמרא[17] קובעת "למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין 'ויעמד שלמה'". הפטרה זו (מלכים א', ח', כ"ב–ל"ד) מופיעה במחזור רומניא משנת רפ"ג,[18] ואם כן עדיין היו שנהגו כן במאה ה-16.
עם זאת, כבר בסדר רב עמרם גאון[19] מובא ש”יש שמפטירין בראש יהושע "ויהי אחרי מות משה עבד ה'" עד רק "חזק ואמץ"”, הפטרה המתארת את מה שהתרחש מיד אחרי מות משה. במשך ימי הביניים היו קהילות שנהגו בשני המנהגים,[20] והיום נוהגים כולם להפטיר ביהושע.[ב]
ערך מורחב – הקפותאת שיאן של חגיגות הסיום מסמלות ה"הקפות", שבהן מוציאים ברוב הקהילות את כל ספרי התורה מארון הקודש, ועורכים עמם שבע הקפות או יותר מסביב לבימה כשהם נישאים בזרועות המתפללים, תוך שירה וריקודים. את טקס ההקפות נוהגים לערוך מספר פעמים במהלך החג ובצאתו.
.jpg)
מנהג ההקפות בשמחת תורה הוא ככל הנראה מנהג מאוחר שהחל במאה ה-15.[21] מנהג ההקפות, בין של ליל שמחת תורה ובין של יומו, אינן נזכרות בראשונים, בארבעה טורים או בבית יוסף. המהרי"ל כותב על בוקר שמחת תורה: "קודם הוצאת ספר תורה אומר השליח ציבור אתה הראית, והציבור עונים אחריו כל פסוק. וכשמגיע ל'כי מציון תצא תורה' מוציאין כל הספרי תורה", אך לא הזכיר שהקיפו עמהם.
בספר "המנהגים" של ר' יצחק אייזיק מטירנא הוזכרו רק ההקפות של הלילה:
הרמ"א במאה ה-16 כבר מזכיר גם את הנוהג של הקפות ושמחה המלוות את הוצאת הספרים. בהגהותיו על השו"ע ("המפה") הוא פוסק:
נוהגין במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי התורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות (הוצאת כל ספרי התורה נזכרה גם בראשונים) וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת כמו שמקיפים עם הלולב והכל משום שמחה.
— רמ"א על שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרס"ט
ההקפות נערכות (ברוב הקהילות) בליל החג לקראת סוף תפילת ערבית,[ג] וביום שמחת תורה עצמו בתפילת שחרית, לפני או אחרי קריאת התורה.[ד] במשנה ברורה נכתב בשם אחרונים: "יש מקיפים ג' פעמים, ויש ז' פעמים כמו בהושענא רבה, וכל מקום לפי מנהגו". כיום נהוג להאריך בהקפות של שמחת תורה ולשלב בהם שירה וריקודים ארוכים בבית הכנסת עם ספרי התורה. מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, והמתפללים מקיפים את הבימה שבע פעמים או יותר בעודם נושאים את הספרים עימם.
למנהג האשכנזים, בכל הקפה צועד שליח הציבור או מתפלל אחר בראש תהלוכת נושאי התורה וקורא יחד עם הציבור פסוקי תפילה, הבנויים על פי סדר הא"ב, ואומרים את הפיוט "אלוהי הרוחות הושיעה נא". בתום פסוקים אלה יוצא הקהל בשירה ובריקודים עם ספרי-התורה. למנהג הספרדים במהלך ההקפות שרים את הפיוטים המיוחדים לשמחת תורה, ובסיום כל הקפה אומרים פסוקים נבחרים, וקטע תפילה הקשור לספירה של אותה הקפה. יוצאי מרוקו נוהגים לומר במהלך כל הקפה כמה פסוקים מ"הודו לה' קראו בשמו". גם הילדים מצטרפים להקפות כשהם אוחזים בידיהם ספרי תורה זעירים או דגלונים מיוחדים המעוטרים בסמלי החג, והמבוגרים משמחים אותם ומרקידים אותם על הכתפיים. בגולה נהגו לשים על מוט הדגל תפוח שעליו נר דולק.
בקהילות ובחסידויות מסוימות התקבע מנהג "ההקפה השישית" לזכר ששת מיליון קדושי השואה. בהקפה זו מניחים את כל ספר התורה על בימת בית הכנסת ומכסים אותם בטלית (בהקפות השניות במוצאי החג גם מעמעמים את אורות בית הכנסת) והקהל שר ניגון נוגה. בחסידות מודז'יץ מקובל לשיר את ה-"אני מאמין" של חסיד מודז'יץ עזריאל-דוד פסטג שהולחן בקרון בדרך לטרבלינקה ומזוהה יותר מכל עם השואה.
על אף שכיום נהוג לערוך ההקפות ברוב קהילות ישראל, בעבר לא התקבל המנהג בחלק מקהילות מערב אירופה ואף נתקל בהתנגדות נחרצת. ר' שלמה זלמן גייגר מציין בספרו דברי קהלות[24] (המהווה מקור חשוב למנהגי יהדות פרנקפורט), כי המנהג הקדום בארצות אשכנז היה שלא להקיף, והוא מבקר בלשון חריפה את רש"ר הירש שהנהיג הקפות כמנהג פולין וכינהו בלעג "חנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף". כמו כן, בארבע הקהילות בהן היה נהוג נוסח פרובנס לא קיבלו את המנהג.[25]
בארץ ישראל נערכות ההקפות ביום כ"ב בתשרי (שמיני עצרת) ובחוץ לארץ בכ"ג בתשרי (שמחת תורה). עם זאת, במספר קהילות בחוץ לארץ נהגו להקיף גם בשמיני עצרת וגם בשמחת תורה,[26] מנהג שהתקבל גם בחלק מקהילות החסידים (למשל חסידות חב"ד) וכן בחלק מקהילות הספרדים.[27] אך היו שהתנגדו למנהג זה, מחשש שיבואו לזלזל ביום טוב שני של גלויות (הרב חיד"א).[28]
.jpg)
במוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחוץ לארץ, מקובל בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, בהן יוצאים עם ספרי התורה לריקודים בבית הכנסת או ברחובות העיר ורוקדים איתם פעם נוספת.
מקור המנהג מתואר על ידי ר' חיים ויטאל בספרו שער הכוונות,[29] על מנהגי רבו האר"י בצפת, שהיה נוהג לבקר במוצאי יום שמחת תורה בכמה בתי כנסיות שהתעכבו לסיים את התפילה, ולערוך שבע הקפות בכל אחד מהם. משם הגיע המנהג לחברון ולישיבת המקובלים בית אל בירושלים,[30] ואחר כך התפשט גם לשאר בתי הכנסת בירושלים[31] ומאוחר יותר לשאר קהילות ארץ ישראל. מארץ ישראל עבר המנהג גם לכמה מקהילות איטליה והמזרח, כגון טורקיה, בגדאד, פרס, כורדיסטן והודו.[32]
מלבד המקור ביחס לדברי האר"י, הוזכרו שתי סיבות נוספות להקפות השניות:
מקור בן זמננו מייחס את מנהג ההקפות השניות לרב יצחק ידידיה פרנקל, רבה של שכונת פלורנטין בתל אביב לפני קום המדינה, שיזם במוצאי שמחת תורה של 1942 הקפות בתל אביב על מנת להזדהות עם יהודי אירופה שאז היה כבר ידוע כי מתרחש עליהם אסון גדול.[34]
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו בכפר חב"ד בהוראת הרבי מנחם מנדל שניאורסון לקיים מעמד הקפות שניות המוני פתוח לקהל הרחב בהשתתפות אישי ציבור וקהל נרחב. במשך השנים הצטרפו למנהג ההקפות השניות בתי חב"ד וקהילות חב"ד בכל הארץ. הקפות נוספות מתקיימות גם בחברון בתוך מערת המכפלה, בירושלים, בתל אביב ועוד.
בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו בקיבוץ טירת צבי לקיים הקפות שניות כדי לשתף את הקיבוצים החילוניים שבשכנותם בחוויה, והצלחתם חלחלה לסניפי תנועת בני עקיבא בערים הגדולות שאימצו לעצמם את הנוהג. אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות שינויים ברוחו של הציבור הדתי לאומי עקב המלחמה, החל המנהג לפשוט בכל הארץ. הוא מתקיים ביוזמת בתי כנסת, מתנ"סים, ישיבות ומועצות מקומיות.
הקפות שניות לא התקיימו במוצאי שמחת תורה ה'תשפ"ד בגלל מלחמת חרבות ברזל שפרצה בבוקר החג.[35]
איתמר גרינולד, מה לתורה ולשמחה זו ששמחים בה בשמחת תורה, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2018
אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: חתן תורה, גלי צה"ל, 21.10.2024
שמחת תורה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
