Loading AI tools
ייצוג אנתרופומורפי של המוות בדת, בתרבות, בספרות ובאמנות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתרבויות וביצירות ספרותיות לא מעטות, התופעה והמושג של המוות מתוארים או מיוצגים על ידי דמות אנושית או דמוית-אדם המבצעת את עבודת ההפרדה בין הנשמה לגוף, דמות המכונה על פי רוב מלאך המוות או פשוט מוות (באנגלית "Death" עם D גדולה). לתופעה זו, בה הקונספט של המוות מיוצג כישות אנתרופומורפית (התגלמות דמוית-אדם), קוראים האנשה של המוות. צורת הייצוג משתנה מתרבות לתרבות.
בדתות הקדומות, בייחוד באלה הפוליתאיסטיות, היו אלים שתחום שלטונם היה המוות. על פי אנתרופולוגים, סיפורי אלים אלו נוצרו בידי בני האדם על מנת להסביר את תופעת המוות, שהייתה בלתי מובנת ומפחידה.
רשימה של אלי מוות או אלים שתחום שלטונם היה כרוך במוות:
|
|
בתפיסה התנ"כית, וביהדות, אלוהים לבדו הוא אדון על חיים ומוות, ומותו של אדם יקרה רק כאשר אלוהים יחליט על כך. עם זאת, קיים גם בתנ"ך הרעיון שיש לאלוהים מלאכים "שליחי מוות", שהם ישויות נטולות רצון עצמאי ושייעודם אך ורק לבצע את הצווים האלוהיים.
ביהדות הייצוג האנושי של ראש שליחי המוות מופקד בידי המלאך סמאל והוא נקרא מלאך המוות. בניגוד לייצוג האירופי, של מלאך המוות נושא חרמש, ביהדות נהוג שהוא נושא חרב או סכין.
בספר איוב מתואר דו-שיח בו קטרג השטן לפני אלוהים על איוב וביקש ממנו רשות לנסות את איוב. בדיון על כך במסכת בבא בתרא[1] אומר ריש לקיש כי "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות".
בספר "אמונות ודעות" לרב סעדיה גאון, כתוב:
דוד המלך ראה את מלאך המוות בזמן המגפה: ”וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עמד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם” (ספר דברי הימים א', פרק כ"א, פסוק ט"ז), וכאשר התפלל והקריב נאמר אחר כך: ”ויאמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה”.
בתלמוד הבבלי מסופר על חכם, רב ביבי בר אביי, שמלאך המוות היה מצוי בחברתו לעיתים תכופות. רב ביבי שמע את מלאך המוות מבקש משליחו שימית אישה ששמה מרים ומשלח ידה ספרית. שליח המוות בטעות המית אישה אחרת בשם מרים שמשלח ידה גננת. אמר מלאך המוות לשליחו: "ביקשתי ממך שתמית את מרים הספרית ולא מרים הגננת". השיבו שליח המוות: אם כך אשיב את מרים הגננת לחיים ואביא לפניך את מרים הספרית. אמר לו מלאך המוות: אם כבר הבאת את מרים הגננת השאר אותה אצלי יחד עם שאר המתים. שאל מלאך המוות את שליחו: כיצד הצלחת להרוג את מרים הגננת אף על פי שלא הגיע זמנה למות? השיבו שליח המוות: נקרתה לפני הזדמנות להורגה – היא התעסקה עם התנור כשבידה אוד לנקות את התנור. ללא משים היא גרמה לכווייה ברגלה – וכשאדם ניזוק מזלו וקביעת זמנו למות מתערער – כך הייתה לי הזדמנות להורגה בטרם זמנה. שאל החכם, רב ביבי, את מלאך המוות: יש לכם רשות להרוג אנשים טרם הגיע זמנם הקבוע מראש? השיבו מלאך המוות: כן, כי כך כתוב: "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט". (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ד', עמוד ב' – מסכת חגיגה, דף ה', עמוד א').
בתנא דבי אליהו (ה', א') נכתב: ”כשיגיע יְמוֹת משיח בן דוד ויתבטל מלאך המוות בעולם הזה מן ישראל, יהיו כל הגויים אומרים: "אשרי העם שככה לו"”.
מלאך המוות מופיע גם בשיר "חד גדיא" שאותו יש המקריאים בליל הסדר: ”ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט דשחט לתורא דשתא למיא דכבה לנורא דשרף לחוטרה דהיכא לכלבא דנשך לשונרא דאכל לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא חד גדיא” ובסיפורו של ש"י עגנון "מלאך המות והשוחט".
מלאך המוות מופיע בקוראן כאחד ממלאכיו של אלוהים:
אמור, מלאך המוות אשר הופקד עליכם יאסוף את נשמתכם, ואתם תוחזרו אל ריבונכם.
— סורת א-סג'דה (סורה 32), פסוק 11, תרגום אורי רובין
המסורת המוסלמית מזהה את מלאך המוות כ"עזראיין" או בהגיה האנגלית: עזראל. הוא אחראי על המשימה של הפרדת הנשמה מהגוף והחזרתה לעולם הנשמות הבראשיתי, ברגע שהיא נקראה לכך. ההיבטים של תהליך זה משתנים בהתאם לטבעם של מעשי העבר של האדם שמת. יש הגורסים שלמלאך המוות מתלווים עוזרים המסייעים לו במלאכה. מלאך המוות ידוע בתור השטן, המלאך שאינו נראה, ביפן ופיליפינים המונחים האלה נקראו ״קיראה״, כאשר על פי המיתולוגיה רצחו את תושבי העיירה שלהם. עם השנים השם קיראה נחשב גם שמות לאנשי העולם, האנשים ממדינות אסיה ששם קיראה, היו אנשים אפלים ושחורים כאשר בחרו לבחור במושגים של ין-יאנג, כאשר נקודה שחורה בחצי לבן היו ידוע כדבר קטן רע בתור עודף של טוב, וצידו השני ידוע כדבר קטן טוב בעודף של רע.
.jpg)
הפרש הרביעי מבין ארבעת פרשי האפוקליפסה המופיעים בספר "חזון יוחנן" החותם את הברית החדשה, מכונה "מוות", והוא היחיד מבין ארבעת הפרשים אשר נושא שם או כינוי כלשהו. בקטע המתאר את ביאתו, הוא מתואר כרוכב על סוס חיוור, או ירקרק:
וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ;
בניגוד ליתר הפרשים, המוות אינו נושא עימו שום כלי נשק או חפץ כלשהו. עם זאת, יצירות אמנות מתקופות מאוחרות יותר מתארות אותו נושא חרמש או חרב. כמו כן, בפרק ט' מופיע המונח "אבדון". בעוד ששם זה עשוי לציין שם של מקום, או מילה נרדפת לגורל האדם לאחר מותו (בדומה לכתוב בתנ"ך), בעקבות התרגום לאנגלית של ביבליית דואיי-ריימס, חלק מהגרסאות ייחסו את השם "אבדון" דווקא לשמו של מלאך המוות השולט על המקום:
וּמַלְאַךְ הַתְּהוֹם הוּא מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וּשְׁמוֹ אֲבַדּוֹן בְּעִבְרִית וְאַפּוֹלְיוֹן בִּיוָנִית
כמו כן, באיגרת אל הקורינתים, פונה השליח פאולוס אל המוות כאל אדם:
אַיֵּה עָקְצְךָ הַמָּוֶת אַיֵּה נִצְחוֹנֵךְ שְׁאוֹל
וכן כאויב אשר יובס אחרון באחרית הימים:
וְאַחֲרוֹן הָאֹיְבִים אֲשֶׁר יִכָּחֵד הוּא הַמָּוֶת
בימי הביניים התפתח הייצוג של המוות כשלד האוחז בחרמש. ייצוג זה התפתח מציורי "ריקוד המוות" של שלדים רוקדים, שנהיו נפוצים בעקבות מגפת המוות השחור (הדבר) שהרגה שליש מאוכלוסיית באירופה בתחילת המאה ה-14. מאוחר יותר נוספו לייצוג זה גם גלימה שחורה עם ברדס נזירים (כנראה עקב ריבוי תהלוכות האבל ותהלוכות הצלב שארגנו נזירים באותה תקופה) והשימוש בחרמש על מנת להפריד בין הנשמה לגוף, או כאמצעי לקצור בו את הנשמות. האנשה זו של המוות ידועה גם בשם "The Grim Reaper" (בתרגום חופשי: "הקוצר הקודר").
ייצוג זה הוא שהתקבע באמנות ובתרבות הפופולרית של אירופה (ומאוחר יותר באמריקה ובעיקר בארצות הברית ומקסיקו) ואף צוטט לא מעט בסרטי קולנוע. הסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, המתאר את מסעו של אביר שחזר ממסעי הצלב לאירופה של המוות השחור (מגפת הדבר), חיזק את ההאנשה הזו של המוות ואף הפך למוכרת את התמונה הקלאסית של אביר המשחק שחמט נגד המוות על חייו. דמות זו של המוות שימשה אחר כך מודל לחיקוי ופארודיה בסרטי קולנוע הוליוודים, כגון סרט האנימציה "ספר החיים", סדרות טלוויזיה ואף ספרים. המוות היה לעיתים אף לגיבור יצירות קולנועיות, כגון "Death Takes A Holiday" משנות ה-30 של המאה ה-20 או העיבוד המחודש לו המוכר יותר - "לפגוש את ג'ו בלאק".
עוד ייצוג של המוות, הוא כחובב שחמט. בסרט "החותם השביעי" המנהיג של החבורה הבורחת מהקרב מצליח לעכב את המוות על ידי כך שהוא מזמין אותו למשחק שחמט. השניים מסכימים שאם מלאך המוות ינוצח, הוא יניח לחבורה, אולם מלאך המוות מרמה במהלך המשחק ובסוף מנצח. גם בהרבה ציורים, מופיע מלאך המוות כמשחק שח מול בן אדם, האלגוריה ברורה, החיים הם שבריריים וההתמודדות עם סכנת המוות שעלול להופיע בכל עת ואף בהפתעה, משולה למשחק שחמט מולו.
במחזה "שפי" (Sheppey; 1933) מספר סומרסט מוהם על אגדה ערבית ששמע (מקור האגדה כנראה בסיפור אגדה על שלמה המלך שנודע לו שמלאך המוות רוצה לקחת שניים מעבדיו. הוא שולח אותם לעיר לוז בה אי אפשר למות, אך ליד הכניסה לעיר מחכה להם מלאך המוות ולוקח אותם[2]), סיפור שמזכיר את "אגדת סאמרה" שבה סוחר מבגדאד שולח את משרתו לשוק לקנות מצרכים הלה חוזר לבן ורועד מפחד. בשוק הוא פגש את המוות מחופש לאישה והוא הרים את ידו בתנועה מאיימת. המשרת מתחנן לאדונו שיתן לו סוס והוא ימלט לסאמרא (עיר צפונית לבגדאד), שם בטוח המוות לא ימצא אותו. נותן הסוחר למשרתו את הסוס והלה רוכב צפונה. בינתיים הולך הסוחר לשוק מוצא את המוות ושואל אותו "למה הרמת את ידך בתנועה מאיימת כלפי משרתי הבוקר?". "זו לא הייתה תנועה מאיימת" עונה המוות, "זו הייתה תנועה הפתעה. מה פתאום אני פוגש את המשרת בבגדאד, כשיש לי פגישה איתו הערב בסאמרא". על סמך אגדה זו קרא הסופר האמריקני ג'ון או'הרה לספרו הראשון "פגישה בסאמארה", רומן המופיע ברשימת 100 הרומנים הטובים ביותר שנכתבו באנגלית במאה ה-20. כמו כן בסיפור הסנדק מוות, שהיא אחת ממעשיות האחים גרים המוות המואנש נבחר להיות הסנדק של בנו ה-12 של אדם עני. בתחילה המוות מעניק מתת מיוחדת לבן הסנדקות שלו, אולם כאשר הוא רואה שהבן מנצל את זאת לרעה, הוא בוחר לקחת גם את חייו.
בסרטון האנימציה "החיים של המוות" של האנימטורית ההולנדית מרשה אונדרסטיין מוצג המוות כישות מתלבטת ובעלת רגשות, המתידדת עם איילה, מאוחר יותר כשמגיעה שעתה של האיילה, היא מקבלת את המוות כמיפגש עם ידיד ותיק.
בטלוויזיה שודרה הסדרה "מתים במשרה חלקית", בה נערה מתבגרת הפכה במותה למלאך מוות, ולימים אף הופק לה סרט המשך. מוות שימשה גם כדמות קבועה בסדרה ההנפשה לילדים ההרפתקאות של בילי ומנדי והופיע הופעות אורח בסדרות רבות אחרות, בהן "סאות' פארק", "איש משפחה" ו- "משפחת סימפסון". בסדרה "על-טבעי" המוות מוצג כחובב מושבע של ג'אנק פוד ובסופו של דבר מחוסל על ידי גיבורי הסדרה, כאשר הוא בא לקצור את נשמתו של אחד מהם, כשבהמשך מחליפה אותו בתפקידו אחת העוזרות שלו ("קוצרת").
בסדרת הספרים "עולם הדיסק" מאת טרי פראצ'ט ניתן מקום מיוחד לדמותו של מוות. בספרים הדמות מופיעה כפארודיה אוהדת על ההאנשה של המוות כשלד עם חרמש וגלימה שחורה. מוות איננו אכזר בספרים אלו, אלא מאוד יעיל ומבצע את תפקידו כ"שירות לציבור", וכשעומד לרשת אותו מוות אחר וחסר חמלה הוא נאבק בו ומונע את האסון. מוות סקרן לגבי מנהגיהם של בני האדם ולאט לאט רוכש תכונות אנושיות וסימפתיה לאנושות, לה הוא דואג. מוות הופיע ברוב ספרי עולם הדיסק. חלקם אף התמקדו בדמותו או בדמויות אחרות אשר נקשרו אליה, והם "תרועת מוות" (Mort), "איש הקציר", "Soul Music" (מוזיקת נשמה), "Hogfather" ("אבא חורף") ו-"Thief of Time" ("גנב הזמן"). הדמות התפתחה עם הזמן והייתה לאחת הדמויות הפופולריות ביותר בעיני מעריצי הסדרה.[3]
בסדרת הקומיקס "סנדמן" של ניל גיימן המוות דווקא מתואר בתור נערה גותית העונדת על צווארה את סמל האנח המצרי. המוות גם מופיע בספר שכתב ביחד עם פראצ'ט, בשורות טובות - שם המוות מתואר כמנהיג ארבעת פרשי האפוקליפסה.
גם בספר "מוות לסירוגין" מאת ז'וזה סאראמאגו המוות הוא אישה, שכן "מוות" הוא שם עצם נקבי בשפות אירופאיות רבות. היא מתאהבת באחד מקורבנותיה העתידיים, מחליטה לחוס על חייו, ובסופו של הספר בני האדם מפסיקים למות. היא גם מנהלת וויכוחים עם החרמש שלה.
במשחק גרים פנדנגו הדמות הראשית היא אחד הקוצרים האחראי להעביר את המתים לעולם הבא ולהציע להם חבילות נופש אטרקטיביות שם.
סיפורים שונים עוסקים במשא ומתן עם מלאך המוות, לשם חמיקה ממנו או לפחות לשם קבלת ארכה קודם למוות:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
