ריקוד המוות

ריקוד המוות (בצרפתית: La Danse Macabre; באיטלקית: La Danza Macabra) הוא מוטיב אמנותי המציג אלגוריה לאוניברסליות של המוות, שאינו מבדיל בין בני מעמדות שונים. מוטיב זה בא לידי ביטוי בעשרות יצירות אמנות ובהן ציורים, תחריטים ושירים, והוא ממשיל את המוות לריקוד עם שלדים. מוטיב ריקוד המוות זכה לפופולריות באירופה של שלהי ימי הביניים.

המונח "ריקוד המוות" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ריקוד המוות (פירושונים).

מוטיב ריקוד המוות נפוץ באירופה במאה ה-15. היצירה המתועדת המוקדמת ביותר בז'אנר מתוארכת לשנת 1424–1425. תקופה זו באירופה מאופיינת כתקופת התאוששות לאחר מאורעות המאה ה-14, שהמרכזי בהם הוא מגפת המוות השחור שחיסלה כשליש מאוכלוסיית אירופה. יצירות ריקוד המוות המשיכו להיות פופולריות במאה ה-16, והמוטיב זכה לאזכורים על ידי אמנים מפורסמים כמו פיטר ברויגל האב והנס הולביין.

מדימויי השלדים ביצירות אלו התפתחה לימים ההאנשה של מלאך המוות כשלד נושא חרמש, המוכר גם בכינויו "Grim Reaper" ("הקוצר הקודר").

היצירות מציגות שלדים (או גופות במצב מתקדם של ריקבון) מרקדים או מנגנים (בדרך כלל בכינור), לרוב כשהם אוחזים בידיהם של בני אדם חיים. השלדים מוצגים כמי שמזמינים אנשים מכל שכבות החברה לרקוד אל מותם, לעיתים מושכים דמות בידה ממיטת חוליה, או מרקידים את החיים מסביב לקבר פעור. מספר דמויות חוזרות ביצירות ריקוד המוות: המלך, האפיפיור, הילד החולה, האיכר או בעל המלאכה, הקבצן והטרובדור. לעיתים, היצירה מכילה דיאלוגים קצרים בין המוות לבין כל אחד מקרבנותיו.

המוטיב הוא אלגוריה לאוניברסליות של המוות. בין אם בחייהם היו בעלי שררה, בעלי ממון, עניים מרודים או אנשי דת חסודים, סופם של כל האנשים למות, והמוות מאחד את כולם. האלגוריה מבקשת להזכיר למאמין הנוצרי את שבריריות החיים מול הוודאות של המוות, ואת ההבל שבהנאות ארציות כמו גאווה, מעמד ועושר. שלא כמו יצירות אחרות מסוגת ממנטו מורי, בריקוד המתים קיים מימד גרוטסקי-קומי בולט, שכמו מעודד את הצופה להשלים בחיוך עם מותו שלו, ולהצטרף לבדיחה על חשבונו.

מוטיב ריקוד המוות מוזכר ומהדהד ביצירות מודרניות רבות, לעיתים בפרשנות חדשה. כך למשל, פליקס נוסבאום, צייר יהודי גרמני, צייר את מחול המוות מתוך מחנה השמדה. דוגמה חשובה נוספת היא הפואמה הסימפונית לתזמורת הנקראת "ריקוד המוות", אותה כתב המלחין הצרפתי קאמי סן-סנס בסוף המאה ה-19. בסיפור "מחולת המוות או הנאהבים והנעימים" של עגנון מתפרץ בן הפריץ לחתונת זוג יהודי, רוצח את החתן וחוטף את הכלה. לאחר זמן קצר נערך טקס נישואיהם, אך החתן המת מופיע בטקס, והכלה יוצאת עמו במחול, עד שהיא נופלת מתה גם היא. הסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן מסתיים בריקוד של הדמויות עם המוות.