דמעות של אש
רומן היסטורי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רומן היסטורי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דמעות של אש הוא ספר לנוער מאת הסופרת הישראלית דבורה עומר, שיצא לאור בשנת 1986 ומתאר את חייה של צביה לובטקין.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | דבורה עומר |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | רומן היסטורי |
| הוצאה | |
| הוצאה בשפת המקור | הוצאת י' שרברק |
| תאריך הוצאה | 1984 |
| מספר עמודים | 263 |
| סדרה | |
| סדרת ספרים | "נועזים" |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 003240177, 002160096, 002160093, 000991193 |
הספר "דמעות של אש" מספר את עלילותיה של צביה לובטקין, מדריכה ומנהיגה בתנועות הנוער "דרור" ו"החלוץ", מהיום בו התגנבה לוורשה הכבושה בידי הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה. בספר מתואר המרד, שריפת הגטו והבריחה ממנו דרך תעלות הביוב. מלחמתה של לובטקין בגרמנים נמשכה גם לאחר מכן עד ליום הניצחון במטרה לחזק את תנועות הנוער הציוניות בוורשה.
בוורשה היא נפגשת עם חברתה פרומקה פלוטניצקה ואחותה חנצ'ה פלוטניצקה, וכן ביצחק (אנטק) צוקרמן. צביה ופרומקה התאהבו בצוקרמן, שמאוחר יותר הפך לבן זוגה של צביה.
הספר מתאר את המצוקה ואת הרעב בוורשה, את עבודת הכפייה ואת הגירושים לטרבלינקה- בשל כל אלה הוקם הארגון היהודי הלוחם שנאבק כנגד הנאצים בזמן מרד גטו ורשה. חברי הארגון, שידעו הרג והשפלה, ידעו גם אהבה, חברות וגבורה.[1]
הדמות המרכזית בספר היא צביה לובטקין- אישה באמצע שנות העשרים, המתעצבת לאורך העלילה דרך קו דומיננטי מובהק של נשיות לוחמנית בתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה בפולין, אשר שמה לה יעד כבר מגיל צעיר, כמתבגרת, לדאוג לעתיד העם היהודי. בעלת כושר שכנוע, מבצעת ומארגנת, יודעת לגעת בלב של אנשים ובעלת אומץ לב.
עומר כתבה את הספר במשך שלוש שנים.[2] כחלק מההכנות לכתיבה היא ראיינה את יצחק (אנטק) צוקרמן, ובסיום הראיון סיפרה לו שהיא מתכוונת גם לבקר בוורשה. היא שאלה אותו האם להביא לו מהגטו פרח, והוא ענה לה "תביאי קוץ". כאשר עומר הייתה בפולין, היא גילתה ששינו את מספרי הבתים, ו"מילא 18" הפך ל"מילא 1". היא לא מצאה קוצים, ובמקום זאת קטפה שיבולים. כאשר חזרה לארץ, כבר לא היה צוקרמן בין החיים.[3] עומר סיפרה "חשבתי להניח אותן על קברו, אבל אנטק היה מלגלג על מחוות סנטימנטליות כאלה. שמתי אותן בצנצנת בחדרי".[2] הספר ראה אור ב-1984 בסדרת "נועזים" של הוצאת י' שרברק, שהוקדשה לביוגרפיות של גיבורי ראשית היישוב, כגון "שרה, גיבורת ניל"י" על שרה אהרנסון גם הוא מאת עומר; "גיבור חידה" על יוסף טרומפלדור מאת אוריאל אופק, "גבורה באדום" על דוב גרונר מאת צביה גרנות, "הצנחנית שלא שבה" על חנה סנש ו"לא בדרך המלך" על אורד וינגייט, שניהם מאת עודד בצר.
הספר הוא ספר ריאליסטי לחלוטין, אשר כולל בתוכו גם עלילה, אך כמעט כל העובדות ההיסטוריות המצויות שם, כך גם האנשים אשר מצויים שם, ריאליסטיים והם אכן דמויות היסטוריות שפעלו בזמן השואה.
רעיון הספר סובב סביב תנועות נוער, ביניהן החלוץ והארגון היהודי הלוחם, בתקופת מלחמת העולם השנייה בחלק בפולין אשר נשלט על ידי הגרמנים, בוורשה. הספר מתחיל בתחילת 1940, בדירת מסתור חברי תנועת החלוץ שפעלה בזמן מלחמת העולם השנייה.
הספר מבוסס על הלחימה של מחתרות שונות (החלוץ, דרור, גורדוניה, עקיבא, השומר הצעיר והארגון היהודי הלוחם) שאכן פעלו בתוך גטו ורשה כנגד מדיניות הנאצים כלפי היהודים.[4] בזמן עליית הנאצים לשלטון הנוער היהודי בגרמניה לא הרגיש יותר תחושת זהות ושייכות, השפילו אותם ופגעו בהם במסגרותיהם. עקב הנסיבות הללו תנועות הנוער היהודיות הפכו לסוג של מקלט המכנס את היהודים הדחויים, ומקנה משענת שמבוססת על אמונה בערכי יסוד אנושיים ולאומיים. השלטונות הנאציים התירו לתנועות הנוער היהודיות להמשיך את פעילותן, אך ציוו עליהן להתארגן במסגרת גג של 'החלוץ' ועליה הוטל פיקוח תמידי.[4]
הספר משקף נכונה הן את תנאי החיים הקשים בגטאות,[5] הן את הניסיון להמשיך בחיים: בגטו ורשה ניסו להמשיך ולהתנהל עם חיי הדת באמצעות שמירת השבת וקיום החגים כסדרם, היהודים ניסו בכל כוחם לשמור אורח חיים אנושי ככל האפשר, וכך היהודים בגטו[6] שמרו על "קידוש החיים".[7]השמירה על הדת היהודית היא חלק מההישרדות הרוחנית בגטו. למרות הקושי והרעב השתדלו לקיים את התפילות ולחגוג את החגים במועדם. עניין זה בא אף הוא לידי ביטוי בספר בחגיגת חג הפסח.[4] תנועות הנוער היו גם חלק מקידוש החיים, תנועות הנוער שימשו תחליף למשפחה שהתפרקה בגטו, כל תעסוקתם הייתה בתנועת הנוער, כך יכלו לשפר את הלך הרוח בגטו על ידי הישארות מאוחדים. תפקיד תנועת 'החלוץ' בספר הוא לא רק קידוש החיים ומקום מקלט עבור יהודים פעילים, אלא גם היו אחראים על שמירת חבריהם בתוך הגטו, השגת תעודות עבודה כך שלא יגרשו.
בנובמבר 1940 שערי גטו ורשה נסגרים,[8] גם במציאות וגם בספר. הגרמנים מינו את היודנראט, תפקידם היה לנהל את הגטו ולהוציא לפועל את פקודות הגרמנים.[9]ב-22.7 לשנת 1942 מתחילה האקציה הגדולה מתוך הגטו.[8] את היהודים שנשלחו שלחו למקום ליד טרבלינקה, למחנה השמדה, שהיה אחד משלושת המחנות שהופעלו במסגרת 'מבצע ריינהרד'.[10]
תנועות הנוער רצו למנוע את הגירוש לטרבלינקה, וכך למנוע מוות של יהודים. לכן נציגים מכל התנועות שפעלו בגטו (דרור, החלוץ, גורדוניה, עקיבא והשומר הצעיר) החליטו להקים ארגון חדש. כתוצאה מהגירוש, לאחריו, בדיוק כמו שמתואר בספר, הוקם איל- הארגון היהודי הלוחם.[11]
הספר מזכיר גם את מרד גטו ורשה שיצא לפועל בינואר 1943 בפיקודו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד והארגון היהודי הלוחם. לאחר 4 שבועות של לחימה קשה בגרמנים, המרד נכשל, ניצוליו הסתתרו ביערות וחלקם הצטרפו לפרטיזנים, מיעוט שרדו את השנתיים האחרונות של המלחמה והצליחו להעפיל לארץ ישראל.
'דמעות של אש' זכה בפרס בינלאומי שבו התגאתה עומר במיוחד: עיטור כבוד על שם הנס כריסטיאן אנדרסן מטעם הארגון הבינלאומי של סופרי הילדים – פרס המוענק על ידי מלכת דנמרק ונחשב לפרס נובל סופרי הילדים.
הספר צבר שבעה פרסים ספרותיים ופרס ראש הממשלה[12][13]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
