שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

גרעין תורני

קבוצה של משפחות או יחידים מתוך הציונות הדתית שמתארגנים לגור ביחד באזור בעל אוכלוסייה יהודית או דתית מועטה, מתוך מטרה לחזק את הזיקה ליהדות בה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

Remove ads

גרעין תורני הוא קבוצה של משפחות או יחידים מתוך הציונות הדתית, בעיקר מהמגזר החרד"לי[1], שמתארגנים לגור יחד בערים שבהן אוכלוסייה דתית-יהודית מועטה, מתוך מטרה להגדיל את הזיקה ליהדות האורתודוקסית באותו המקום[2]. הגרעינים מבוססים לרוב על כולל אברכים או ישיבה העומדת במרכזם. גרעינים רבים מקימים מוסדות חינוך ותרבות, הן לגילאים הצעירים והן למבוגרים.[דרוש מקור]

הגרעינים התורניים שנויים לעיתים במחלוקת ציבורית, בין השאר בשל ערכיהם והשקפותיהם אשר שונים מהערכים וההשקפות של תושבי המקום.

Remove ads

רקע

סכם
פרספקטיבה

בראשית ימיה של מדינת ישראל חיו אנשי הציונות הדתית כמעט בכל ערי המדינה, אולם עם השנים הם עברו לערים בעלות ריכוז גבוה של דתיים, דוגמת פתח תקווה, ירושלים ורחובות, לשכונות וישובים בעלי צביון דתי ולהתנחלויות. כך קרה שבשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 היו אזורים רבים במדינת ישראל בהם הצטמצמה הנוכחות של הציבור הדתי-לאומי.

גם בעיירות הפיתוח, כדוגמת שדרות, ירוחם, נתיבות ואופקים ובשכונות המצוקה, בהן התרכזה אוכלוסייה שנחשבת אומנם מסורתית ברובה אך חלשה, הצטמצם הקשר בינה לבין שכבות יותר מבוססות (כולל האוכלוסייה הדתית-לאומית).

כישלונות של מנהיגי הימין הדתי בקלפי כמו גם הבידוד בו בחרו לחיות אנשיו בהתנחלויות הביאו מנהיגים ורבנים מקרב הציבור הציוני-דתי לתובנה כי עליהם לחדש את הקשר לאוכלוסיות מסורתיות וחילוניות. הרב יואל בן נון במאמר בנקודה, ב-1992, טבע את הסיסמה "להתנחל בלבבות"[3] כמשקל נגד להתרכזות בהתנחלויות[4].

ב-2005 התייחס הרב צבי ישראל טאו לרעיון "התנחלות בלבבות" ואמר כי אנשי הציונות הדתית התיישבו ביהודה ושומרון, אך לא הכינו את הלבבות ולא הכשירו את עם ישראל לאמונה שלמה ולהבנת הקשר לארץ ישראל.

בספרו "דווקא שם" טוען אלישיב רייכנר שההיענות לקריאה ל"התנחלות בלבבות" התגברה לאחר משברים שבפניהם עמדה הציונות הדתית. לדברי רייכנר ניכרה תופעה זו לאחר משברים כמו פינוי חבל ימית (1982), הסכמי אוסלו (1995), תוכנית ההתנתקות (2005), פינוי עמונה (2006) מתוך תחושה שניתן היה למנוע את המשברים אם רק היו מצליחים לשכנע את "העם" בנכונות הדרך[5].

רייכנר מתאר שתי תפיסות אשר באות לידי ביטוי במטרות הגרעינים: גרעיני מורים שהוקמו החל משנות השמונים, למשל באילת ובבאר שבע, במטרה "לחזק את מערכת החינוך בעיירות מתוך התפיסה שקידום החינוך יוביל לשינוי חיובי בהן" וגרעינים שהוקמו בשנות התשעים ונשאו אופי תורני יותר מהגרעינים שקדמו להם. לטענת רייכנר משליך הדבר על מטרות גרעינים אלה, הכוללות "הפצת תורה וחיזוק אורח החיים הדתי" בחלק מהמקרים[6].

Remove ads

היסטוריה

סכם
פרספקטיבה

בשנת 1968 הגיע הרב צפניה דרורי ממרכז הרב לקריית שמונה. כאשר ראה את המצב בעיר ארגן גרעין של משפחות דתיות-לאומיות שיתיישבו בעיר ויפעלו בה בתחום החינוך, קבוצה זו היוותה את הגרעין להקמת ישיבת ההסדר בעיר.

בתחילת שנות ה-70 הוקם במבשרת ציון כולל מר"ץ (מרכז צוותים), ביוזמתו ומימונו של זאב וולפסון ובניהולם של הרבנים שבתי זליקוביץ ואורי כהן, במטרה להכשיר מורים שיצאו ליישובי הפריפריה במסגרת "גרעין אמוני".

פעילות של מגורים מכוונים של משפחות מהציונות הדתית ביישוב בעל אופי שונה התקיימה ב-1975, סביב ישיבת ההסדר שקמה במעלות. באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 קמו יוזמות כאלו גם באילת, בירוחם ובצפת (1989). בשנת 1988 הוקם בבית שמש "גרעין תורני" של רשת שעלי תורה, הרב רחמים נסימי מייסד הרשת היה הראשון שטבע את המונח.

מגמת הקמת הגרעינים התורניים התחזקה בשנות ה-90, במקביל להסכמי אוסלו, כאשר נוסדו גרעינים בערים רבות. בתקופה זו הוחל בהקמת גרעינים תורניים גם בערים מבוססות דוגמת תל אביב ורמת גן, בנוסף לגרעינים שהוקמו בעיירות פיתוח ובפריפריה. הגרעינים התורניים נתפסו בעיני אנשי הציונות הדתית כשגרירים של המתיישבים ביהודה, שומרון וחבל עזה ועל מטרותיהם נוסף ניסיון לקירוב רעיוני בין תושבי המדינה שבתוך הקו הירוק לאלו שמחוצה לו.

לדוגמה, אחד מהגרעינים שנוסדו, גרעין חברתי יפו שפועל מזה מספר שנים ביפו ולאחרונה אף בדרום תל אביב בשכונות סמוכות להקמת מוסדות חינוכיים בעיר, וכן גרעין "שקמים", יושב בדרום תל אביב, בשכונת שפירא, ובמסגרתו פועלות כשלושים משפחות. דוגמה נוספת היא הגרעין "אלישיב" הממוקם בלוד שנוסד בשנת 1995. נכון לשנת 2021 זהו הגרעין התורני הגדול ביותר, המונה למעלה מ-1,200 משפחות.

אל הגרעינים התורניים הצטרפו צעירים רבים שנולדו או שגדלו בהתנחלויות, אך ראו חשיבות רבה יותר בגרעינים התורניים כתרומה לחברה הישראלית.

Remove ads

מטרות הגרעינים התורניים

Thumb
מדבקה מטעם הגרעינים התורניים ברמת פנקס - אור יהודה, עם הכיתוב "עם ישראל חי" ודגל ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל

לגרעינים השונים מטרות שונות כל גרעין לפי מקומו, אלה מספר מטרות המאחדות בין הגרעינים של הציונות הדתית:

  • יצירת "גשר חברתי" והידברות בין הציבור הדתי-לאומי לבין אוכלוסייה מקומית[7].
  • "חיזוק" הציבור הדתי המקומי (גם מבחינה מספרית, וגם מבחינה ערכית ואידאולוגית, על ידי מוסדות החינוך ופעולות חינוכיות אחרות).
  • קירוב הציבור המקומי היהודי למורשת יהודית והחזרה בתשובה[8].
  • יצירת שינוי חינוכי וחברתי (סוציו-אקונומי) בעיירות פיתוח (בין השאר על ידי שימוש בכוח כלכלי ופוליטי ושילוב בני גרעינים בעמדות מפתח).
  • שימור שיעור האוכלוסייה היהודית בערים המעורבות.

ד"ר יעל שמריהו-ישורון מחלקת את הגרעינים התורניים לשלושה מודלים בהתאם לאופי פעילותם:[9][10]

  • הגרעינים שהתיישבו בפריפריה או בשכונות במעמד סוציו־אקונומי נמוך ופועלים ממניעים חברתיים ודתיים בעיקר.
  • הגרעינים שהתיישבו בערים המעורבות ופועלים ממניעים לאומיים בעיקר (אך גם חברתיים ודתיים).
  • גרעינים שהתיישבו בשכונות ובערים מבוססות במרכז הארץ ופועלים ממניעים דתיים בעיקר.

ארגונים

באמצע שנות ה-90 התארגנו הגרעינים התורניים בירוחם, בית שמש, אילת, דימונה ובאר שבע והקימו גוף בשם גחל"ת: "גרעינים חינוכיים לעיירות הפיתוח".

ארגון זה התפצל, בגלל מחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות. חלק מהגרעינים התארגנו בשם שעלי תורה, בראשותו של הרב רחמים נסימי, שהיה בין מקימי הגרעין התורני בבית שמש. שאר הגרעינים התארגנו בשנת 1997 והקימו את קרן מורשת, שתמכה בשיאה בכ־40 גרעינים בהם כ־700 משפחות. נשיא הקרן היה הרב מרדכי אליהו, ודרכו האידאולוגית השפיעה על דמותם של הגרעינים שהיו תחת חסותו. מדיניות הקרן הייתה שבמרכז כל גרעין יוקם בית מדרש – כולל אברכים או ישיבה, ומקומיים שאינם בעלי תפקיד רשמי בבית המדרש לא יחשבו רשמית כחלק מהגרעין התורני. מתוקף תפקידו, ראש בית המדרש או ראש הישיבה הוא גם ראש הגרעין.

בשנת 2005 חדלה קרן מורשת מלפעול בעקבות קשיים כלכליים, וכך נותרה רשת שעלי תורה בלבד. כעבור שנה החל ארגון "גשר" לקחת חסות על חלק מגרעיני מורשת לשעבר דרך ארגון קרן קהילות.

חלק מהגרעינים מזוהים עם ישיבות הקו ועם הרב צבי ישראל טאו כמו למשל במצפה רמון, ברמת גן, באילת ועוד.

Remove ads

תמיכות מתקציב המדינה

סכם
פרספקטיבה

ב-2013 קבעה הממשלה כי ישיבות (קטנות, גבוהות והסדר), כוללים, מכינות קדם-צבאיות ובתי כנסת לא יחשבו כ"גרעין תורני" לשם קבלת תמיכה ממשלתית. אבחנה זו נעשתה לאחר שהתברר שכספים שיועדו לפעילות חברתית חינוכית, ביישובים שבהם פעלו הגרעינים התורניים, שימשו, למעשה, לתפעול הגופים התורניים[11].

באותה תקופה התברר שרבים מהגרעינים התורניים קיבלו תקצוב כפול, הן מתקציב הממשלה (בעיקר דרך משרד החינוך) והן מתקציב החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית (בתקצוב משרד הבינוי והשיכון). ביקורת נמתחה על החטיבה להתיישבות בעקבות תקציבים בעשרות מיליוני שקלים שהעבירה לגרעינים תורניים ביישובים עירוניים ובמרכז הארץ בניגוד למטרותיה[8].

ב-2017 הצביע דו"ח מבקר המדינה על הכשלים בתקצוב אותם גרעינים באמצעות החטיבה להתיישבות ומשרד השיכון בראשות אורי אריאל. הדו"ח קבע כי פעולות המשרד היו פסולות והובילו למתן תקציבים מקופת המדינה ללא אמות מידה המבחינות בין גרעינים הפועלים ביישובים מוחלשים לבין אלה שפועלים ביישובים חזקים במעמד חברתי-כלכלי גבוה ושחלק מפעולותיהם אינם עולים בקנה אחד עם תכליתן של החלטת הממשלה[12][13].

ב-2022, לאחר הבחירות לכנסת העשרים וחמש והקמת ממשלת ישראל ה-37, הוקם משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, בראשות אורית סטרוק, והוחלט להעביר את התמיכות התקציביות בגרעינים התורניים לתחום סמכותו של משרד זה. התקציב המורחב של המשרד איפשר את הגדלת תקציב הגרעינים מעשרות מיליוני שקלים לכ-600 מיליון שקלים[14].

Remove ads

טיעוני התומכים בגרעינים וביקורת עליהם

סכם
פרספקטיבה

טיעוני התומכים:

  • משפחות הגרעין גרות ומעורות בחיי היישוב, מה שמאפשר להן להשפיע באופן ישיר ובאופן עקיף במרבית תחומי החיים.
  • מחויבות של הגרעין לעבודה לטווח ארוך (בניגוד לפרויקטים המובלים בידי בעלי תפקידים תלויי קדנציה).
  • קבוצה היוצרת מעין חממה ליזמות חברתית ומחזקת את יכולת העשייה גם בתנאי משבר.
  • אפשרות לגיוס מתנדבים מגרעיני נח"ל בשנת שירות, שירות לאומי, סטודנטים, מכינות קדם צבאיות, ישיבות הסדר, מורות חיילות וכו' [דרושה הבהרה]
  • לבני ובנות הגרעין יש מוטיבציה גבוהה על בסיס הזדהות ערכית עם רעיון המעורבות החברתית.
  • הגרעין מהווה גורם משיכה לאוכלוסיות מבוססות להעתיק את מגוריהן ופעולותיהן לאזורי הפריפריה.

ביקורת על הגרעינים:

  • הקריטריונים לתמיכה ממשלתית מותאמים לגרעינים (הקצאת דיור ציבורי, מבני ציבור וכו') על חשבון התארגנויות של בני המקום – יהודים וערבים כאחד[15][16].
  • ישנם גרעינים המבוססים בעיקר על כולל אברכים או ישיבה אשר הואשמו בחוסר רצון להתחבר חיבור אמיתי עם האוכלוסייה המקומית (הדתית ו/או החילונית), ובמקום זה רצון חזק להמשיך במסגרות נפרדות לאנשים מתוך הגרעין לבד. יש גרעינים שבאופן רשמי אינם מכירים ב"חברותם" בגרעין של אנשים מקומיים שאינם אברכים בכולל (אף אם הם בעלי רקע ישיבתי).[דרוש מקור]
  • הקמת מוסדות לימוד חצי פרטיים בכמה ערים, עבור ילדי הגרעין וילדים נבחרים מתוך הקהילה הקולטת, גרמו למשיכת התלמידים ה"טובים" יותר (מבחינה לימודית והתנהגותית), ולפעמים גם העשירים יותר לבתי הספר האלו, ולירידה מקבילה ברמתם של בתי הספר המקומיים.
  • לעיתים השקפת עולמם והאידאולוגיה של חברי הגרעינים שונה מהותית מזו של האוכלוסייה המקומית (אף זו הדתית). שוני זה יוצר קשיים בתקשורת ובביסוס פעילות משותפת. אם הוקם בית ספר, החינוך השונה בבית הספר עלול להביא לפערים ערכיים בין ילדים (המתחנכים בבית הספר על פי גישתם של חברי הגרעין) להוריהם.
  • חלק מהגרעינים עוסקים בהחזרה בתשובה.
  • ביקורת נמתחה גם מצד אוכלוסיות דתיות-מסורתיות בטענה כי אנשי הגרעינים הובילו לשינוי האופי של מוסדות החינוך הממלכתי-דתי בעירם: הפרדה מגדרית, הוצאת ספרים "חילוניים" מהספריות, שעות תגבור תורני על חשבון ליבה ועוד[17].
  • חלק מהגרעינים ממוקמים בערים מעורבות מסיבות אידאולוגיות (כמו "ייהוד שכונות"), למשל ביפו, בעכו ובלוד.[א] במקומות כאלה נוצר חיכוך עם האוכלוסייה המקומית, היהודית והערבית[18], שמידרדר לעיתים לאלימות בין שני הצדדים.
  • השיח המציג את המתיישבים כממלאי משימה לאומית מוביל לרגשות עלבון בקרב המקומיים ולחיכוכים בין האוכלוסיות.
  • חלק מהגרעינים התורניים במרכז ובפריפריה שינו את נוסח התפילה הוותיק שהיה נהוג בבתי הכנסת שבהם התחילו להתפלל כתושבים חדשים, כמו למשל מעבר מנוסח תפילה מרוקאי לנוסח ספרד המאוחד[19].
  • העיתונאי החרדי ישראל פריי טען כי מטרת הגרעינים התורניים בערים המעורבות היא שינוי מרקם החיים שם. לדבריו, ”השיטה מאוד ברורה. מגיעים ליישוב, תוקעים אצבע בעין — בעדינות כמובן — משנים את מרקם החיים, הופכים סדרי עולם, ואז נוצר משבר, מתפתחת מהומה ומזרימים את כל הכוחות כדי להכות בעוצמה. זה טריק נחמד... בתמונה הגדולה זו הפעולה, זה התהליך שהם מובילים אליו בחוסר תום לב”[20].
  • נמצא שתקציבים שהועברו לגרעינים תורניים ויועדו לפעילות חברתית-/חינוכית ביישובים שימשו בפועל לתפעול הגרעין עצמו[11].
  • לגרעינים יש לא פעם כוח פוליטי ויכולת להשפיע על החלטות מדיניות בעירם אך לתושבים המקומיים אין יכולת להשפיע על החלטות הגרעין וזאת בניגוד למוסדות עירוניים שעליהם יכול האזרח להשפיע[21].
  • בערים ובשכונות בפריפריה החברתית נדחקות האוכלוסיות המוחלשות והדבר מעצים את הפערים ומוביל לתהליכי ג'נטריפיקציה[16].
  • ביקורת נמתחה על חלק מהגרעינים בטענה להפרת הסטטוס קוו ששרר בערים, כדוגמת לוד ומצפה רמון, לפגיעה באוכלוסיות המקומיות (כגון האוכלוסייה הערבית או הקהילה הגאה בערים אלו) ובטענה כי הגרעינים פועלים להשתלט פוליטית על ראשות העיר[22].
Remove ads

רשימת הגרעינים התורניים

מידע נוסף רשימת הגרעינים התורניים, שם ...
Remove ads

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אלישיב רייכנר, דווקא שם - סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית, הוצאת ידיעות ספרים, 2013.
  • "'לחזק' את הקהילה: על נזקיו של הגרעין התורני", מאת ינאי עופרן. כתב-העת "דעות" גיליון 45, דצמבר 2009. בגיליון הבא (46) יש תגובה מאת אלישיב רייכנר: "ואיפה הגרעינים של נאמני תורה ועבודה?".
  • מטי דומברובסקי, מהסתגרות למעורבות? תופעת הגרעינים התורניים כביטוי לתמורות בתפיסה החברתית והתרבותית של הציונות הדתית. עבודה לשם קבלת דוקטור. רצת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשע"א.

קישורים חיצוניים

Remove ads

ביאורים

  1. [א]
    ראו למשל "עידוד הבאת משפחות לעכו ולגליל" בין המטרות הרשמיות של הגרעין בעכו; "הבאת אוכלוסיות חדשות ודאגה לקליטתם הנאותה" בין המטרות הרשמיות של גרעין יפו; ו"עידוד הגירה חיובית של אוכלוסייה חזקה ללוד" בין המטרות הרשמיות של גרעין לוד.
  2. [ב]
    בתשמ"ח הוקם גרעין "שעלי תורה", שלאחר הרחבת העיר באופן משמעותי בשני העשורים שעברו מאז הקמתו, הקים גרעינים תורניים ברחבי הארץ ובשנת תשס"ו הקים גרעין נוסף בשכונת "שמונה קומות" שבעיר.
Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads