ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות

עֶרֶב מלחמת העצמאות מנו ערביי ארץ ישראל (פלסטינים) כשני שלישים מכלל התושבים בשטח המנדט הבריטי (ביום הכרזת תוכנית החלוקה). במהלך המלחמה רובם ברחו או גורשו מהשטחים שהוקצו עבור המדינה היהודית. הפלסטינים מכנים אירוע זה "הנכבה" (במשמעות של "האסון") ורואים בו גורם עיקרי לבעיית הפליטים הפלסטינים.

כמה מבכירי הוועד הערבי העליון שהיה הגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית משנת 1936 ועד לתום מלחמת העצמאות

מחסום שהניחו ערבים בשער הגיא נגד שיירות יהודיות, 1948

פליטים פלסטינים, 1948

הרקע למלחמה

החלטת העצרת הכללית של האו"ם מספר 181, מיום ה-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר), אישרה את "תוכנית החלוקה", לחלוקתו של שטח המנדט הבריטי לשתי מדינות: יהודית וערבית, העיר ירושלים וסביבתה כולל בית לחם ואזור שועפת היו אמורים להיות שטח בין-לאומי קורפוס סיפראטום בניהול מועצת נאמנים מטעם האו"ם.

הנהגת היישוב והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה ואף פעלו נמרצות לאישורה באו"ם, זאת על אף הסתייגויות ממנה (שבאו בעיקר מהתנועה הרוויזיוניסטית). הערבים בארץ ומדינות ערב דחו אותה מכול וכול, ושללו את הלגיטימיות של האו"ם להכריע בשאלת פלשתינה-ארץ-ישראל. כמו כן, הם דחו את הרעיון כי פליטי השואה היהודים ייושבו מחדש בארץ, בטענה כי מדובר בבעיה פנימית של אומות אירופה, שיש לפותרה על אדמת אירופה ולא באמצעות הגירתם לארץ. העובדה ששתי מעצמות העל של העולם שאחרי מלחמת העולם השנייה – ארצות הברית וברית המועצות – תמכו בחלוקה והקמת המדינה היהודית על כ-55% משטחה של פלשתינה הייתה הסיבה שההחלטה נתקבלה. כמו כן, העובדה כי ההנהגה הפלסטינית בראשות אמין אל-חוסייני תמכה במהלך מלחמת העולם השנייה בגרמניה הנאצית, וכן החרם שהטילה על ועדת האו"ם שניסחה את תוכנית החלוקה, הקשו על הערבים בארץ להציג את טיעוניהם במוסדות הבין-לאומיים.

תחילת המלחמה

הערבים בארץ הגיבו על החלטת האו"ם בפעולות אלימות שפרצו מייד אחרי ההחלטה, והתפתחו למלחמת אזרחים בין ערבים ליהודים בשטח המנדט. מלחמה זו הייתה השלב הראשון במה שנודע לימים כמלחמת העצמאות של מדינת ישראל.

ב-30 בנובמבר 1947 הותקף מן המארב אוטובוס יהודי בדרכו לירושלים ליד שדה התעופה בלוד, וחמישה מנוסעיו נהרגו. בו ביום הכריז הוועד הערבי העליון על שביתה כללית של כל ערביי הארץ. למחרת פרץ המון ערבי למרכז המסחרי הישן בירושלים, בזז והעלה באש חנויות של יהודים, דבר ששימש אות להתלקחות בערים המעורבות. שכונות דרום תל אביב והערים חולון ובת ים הותקפו בירי.

ההתקפה על דרכי התחבורה ועל האוכלוסייה בערים המעורבות הגיעה לשיאה בטבח של 39 פועלים יהודיים בבתי הזיקוק בחיפה, שבאה בעקבות פעולה של האצ"ל, שהשליך רימונים על קבוצת פועלים ורצח שישה מהם. בעקבות התקפה זו החליט פיקוד ההגנה לשלוח כ-120 לוחמים לפעולת נקם בכפרים בלד א-שייח' וחוואסה, שבהם התגוררו רבים מהפועלים במפעל. בפעולה נהרגו בין 15 ל-76 מתושבי הכפרים ו-3 מאנשי "ההגנה".^[1] לאחר פרשת דיר יאסין, שבה הרגו היהודים כ-100 מתושבי הכפר, מהם נשים וילדים, נקמו הערבים בשיירת הדסה, והרגו 78 מאנשי השיירה, בהם גם אחיות ורופאים ועובדי אוניברסיטה, בדרכם לבית החולים "הדסה" ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים.

בדצמבר 1947 ובינואר 1948 הוקמו בערים ובכפרים הערביים "ועדות לאומיות" קואליציוניות, כמו אלו שהוקמו באירועי 1936.^[2]

האירועים נמשכו והפכו למלחמה רבתי, כשלעזרת ערביי הארץ הוקם צבא ההצלה של פאוזי אל-קאוקג'י.

לאחר קום המדינה

ב־14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון בתל אביב על הקמת מדינת ישראל. הכרזתו נבעה מן ההכרה כי תוכנית החלוקה לא תיושם, וכי עם סיום המנדט הבריטי בשעת חצות של ה־15 במאי, ייווצר ואקום שלטוני. הכרזת המדינה התייחסה להחלטת העצרת הכללית של האו"ם כאל הצדקה משפטית להקמת המדינה, אולם נמנעה במכוון מלהכיר בגבולות החלוקה כגבולות מדינת ישראל. ההכרזה קבעה כי הערבים שיישארו בגבולות מדינת ישראל יזכו לשוויון זכויות וייצוג הוגן במוסדות המדינה:

אנו קוראים גם תוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים,
לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול
חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד
נציגות מתאימה בכל מוסדותיה.

— הכרזת העצמאות

קרבות מלחמת העצמאות נמשכו ואף הוחרפו עם פלישת צבאות מדינות ערב השכנות לתוך שטח המנדט לשעבר. בשלב זה כבר נמלטו מבתיהם או גורשו ערבים רבים שחיו בשטח המנדט. ככל שנמשכה המלחמה עלה מספרם. הפליטים התרכזו סביב העיר עזה, סביב הערים של מה שעתיד להיות הגדה המערבית וכן בירדן, בסוריה ובלבנון.

המדיניות של הנהגת היישוב ושל הממשלה הזמנית בעקבותיה, לא הייתה אחידה. מחד, הצהירו מנהיגי היישוב על רצונם לממש את תוכנית החלוקה ולמנוע את מנוסת הפליטים. מאידך, לא הוגדרו גבולות המדינה החדשה, ולא ניתנו הוראות ברורות לגבי ההתייחסות לערבים שבחרו להישאר בשטחים שכבשו כוחות היישוב, או מאוחר יותר צה"ל. במספר יישובים ערביים יש עדויות על הפחדה מכוונת של האוכלוסייה כדי לעודד אותה לברוח, כך בשייח' מוניס, בלוד, ברמלה ובמקומות נוספים. היו אף כפרים – איקרית ובירעם – שבהם ציווה צה"ל על התושבים לעזוב את הכפר לימים ספורים והם לא הורשו לחזור לאחר מכן. היו גם ניסיונות לשכנע את האוכלוסייה הערבית להישאר במקומה, בחיפה ובמקומות נוספים.

אירוע קשה במיוחד היה בדיר יאסין ב־4 באפריל 1948, ובו נהרגו, במהלך קרב בין כוחות האצ"ל והכוחות הערביים, כ-107 תושבים ערביים, מרביתם אזרחים בלתי חמושים. הדיווחים על האירוע בעיתונות הערבית היו קשים ביותר ודרבנו ערבים רבים לנטוש את בתיהם מחשש לאירועים דומים נוספים.

יש הטוענים^{[דרושה הבהרה]}, כי ערבים רבים עזבו את בתיהם בעקבות קריאות של מנהיגי מדינות ערב והוועד הערבי העליון, שהבטיחו להם שיחזרו לבתיהם מייד אחרי שארצות ערב יתקיפו את ישראל וינצחו במלחמה. לא ברור עד כמה השפיעו קריאות כאלה על הערבים בארץ בזמן המלחמה, אולם נראה שחלק גדול מהם אכן חשבו שמוטב להם להימלט ולהגן על חייהם, כיוון שממילא יוכלו לחזור לבתיהם בחסות צבאות ערב.

התיאור הבא לקוח מספרו של קנת בילבי "דרך כוכב במזרח התיכון", שיצא לאור בניו-יורק ב־1950. התיאור משקף את דעותיו של הכותב, והוא מובא כאן כדי לתת מושג על האירועים כפי שנתפסו אז בארצות המערב:

האקסודוס הערבי, לפחות בראשיתו, היה בעידודם של מנהיגים ערבים רבים כגון חאג' אמין אל-חוסיני, המופתי הפרו-נאצי הגולה של ירושלים, והוועד הערבי העליון של פלסטין. הם ראו את הגל הראשון של מפלות הערבים כשלב זמני בלבד. יש לתת לערבים הפלסטינים להימלט לארצות השכנות. יש בכך כדי לעורר את העמים הערביים האחרים להשקיע מאמץ רב יותר, כך שכאשר תתרחש הפלישה הערבית, יוכלו הפלסטינים לשוב לבתיהם, ולקבל פיצוי ברכוש של היהודים שייזרקו לים.

— קנת בילבי, מתוך: כוכב חדש במזרח הקרוב, ניו-יורק, 1950, עמ' 30–31

גורל ערביי ארץ ישראל בעקבות המלחמה

ערך מורחב – בעיית הפליטים הפלסטינים

ערב מלחמת העצמאות ישבו בשטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל שממערב לירדן בין 1.2 ל-1.3 מיליון ערבים. במהלך המלחמה, כ-600,000 עד 760,000 מאוכלוסייה זו נעשו פליטים. בסוף המלחמה, בשלהי שנת 1949, נותרו כ-160,000 ערבים בשטח שהיה למדינת ישראל; כ-350–400 אלף ערבים נשארו בבתיהם בשטחי "הגדה המערבית" ("יהודה ושומרון"), שנותרה בשליטת ממלכת ירדן וסופחה אליה בתום המלחמה, ואליהם הצטרפו עוד כ-350–400 אלף פליטים שהתיישבו בשטח הממלכה, רובם בגדה המערבית ומיעוטם בעבר הירדן המזרחי; כ-60,000 ערבים נשארו בשטח רצועת עזה, שנותרה בשליטת מצרים, אליהם הצטרפו כ-200,000 פליטים; כ-100,000 התיישבו בשטח לבנון, ולמעלה מ-60,000 התיישבו בסוריה.^[3] הפליטים שנשארו ב"גדה המערבית" או עברו לירדן, זכו לאזרחות ירדנית בתום המלחמה. יתר הפליטים נותרו חסרי אזרחות, כיוון שהמנדט הבריטי כבר לא התקיים, והמדינות שאליהן נמלטו סירבו להעניק להם אזרחות. מדינת ישראל קלטה מספר קטן של פליטים שחזרו לשטחה^{[דרוש מקור]}, אך סירבה לאפשר לרוב המוחלט של הפליטים לשוב לבתיהם.

ערביי הארץ השאירו במנוסתם רכוש רב, בעיקר נכסי מקרקעין, כפרים שלמים, רבעים עירוניים ושטחים חקלאיים נרחבים. רכוש זה הפך לקניינו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים של מדינת ישראל. חלק מהקרקעות האלה הועברו לאחר המלחמה לקק"ל, זאת כדי להימנע מהצורך להפעיל על הנכסים את הדין הבין-לאומי לגבי נכסים שנתפסו במלחמה. צעד זה שנוי במחלוקת מבחינה משפטית.

גם רכוש של ערבים שנשארו בארץ, אבל עזבו את מקום מגוריהם הקבוע ועברו למקום אחר, הוחרם והועבר לטיפול האפוטרופוס על פי חוק נכסי נפקדים.

לאחר המלחמה החלה תופעה של הסתננות פליטים ערבים לתחומי מדינת ישראל, מסיבות שונות: ניסיון לחזור לבתיהם, להציל רכוש ואף לקצור את פירות שדותיהם שהיו עתה תחת שלטון ישראלי. היו גם שהסתננו כדי לפגוע בישראלים ולחבל ברכושם. מדיניות צה"ל הייתה לירות על מנת להרוג כל ערבי החוצה את הגבול, ורוב ההרוגים היו רועי צאן, אוספי יבול, ופליטים שניסו לשוב לבתיהם.^[4]

בשנת 1951 הוקמה רשות הפיתוח, שאליה הועברו חלק מנכסי הנפקדים, על פי חוק. התמורה ממכירתם או מהשכרתם אמורה לשמש כקרן לתשלום פיצויים על הנכסים לבעליהם הקודמים, לשם יישובם בארצות פזורתם, במסגרת הסדר שלום עתידי.

סוגיית הקרקעות עדיין נמצאת במוקד המחלוקת בין ישראל לנציגי הפלסטינים, בשיחות ובדיונים שנערכים מדי פעם בין הצדדים. לסוגיה זו יש השלכות ישראליות פנימיות, בעיקר במה שנוגע לרכושם של ערבים שקיבלו אזרחות ישראלית. החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם מסוף 1948 קבעה שיש לאפשר לפליטים לשוב לבתיהם ולפצות את אלו מהם שאינם מעוניינים לשוב למקומותיהם. ואולם, יש הסבורים כי במצב כיום קיימת הכרה דה-פקטו של הקהילה הבין-לאומית בבעלות מדינת ישראל על קרקעות הפליטים. לגבי אפשרות של פיצוי על אובדן הרכוש, דעה רווחת בקהילה הבין-לאומית היא שהעניין נתון למשא ומתן בין הצדדים.

הסיבות ליציאת ערביי ארץ ישראל

היסטוריונים מונים כמה סיבות ליציאת ערביי ישראל את מקומות מושבותיהם:

• כמה עשרות אלפי ערבים, במיוחד בני המעמד הבינוני והגבוה, עזבו את מקומות מגוריהם עקב פרוץ מלחמת העצמאות (במיוחד מדצמבר 1947 עד מרץ 1948). בהם נמנו רבים ממנהיגי הפלסטינים בארץ.^[5] בחיפה, נטשו 20–30 אלף מבין 70 אלף תושביה הערבים עד אפריל 1948.^[6] לפי יואב גלבר, גורן ובני מוריס, העימות עם כוחות היהודים, החשש מעימות כזה, הרצון להימנע משהות בשטח בשליטה יהודית, ונטישת מנהיגי הפלסטינים, שהותירה תושבים רבים נטולי הנהגה ובמצב של קריסת המנגנונים הכלכליים והאזרחיים – כל אלה הובילו לעזיבה המונית, עד יעבור זעם. זרם זה התגבר ככל שגאתה המלחמה, והגיע לשיאו בחודשים אפריל–יוני 1948.
• רבים מהערבים גורשו על ידי הכוחות היהודיים במהלך או לאחר כיבושם. בין אלו ניתן למנות את ערביי לוד ורמלה (כ-50,000 עד 70,000), כפרים בגליל שנכבשו במהלך מבצע חירם (כ-30,000 ערבים עזבו במהלך המבצע), וכן כ-2,400 מערביי אל-מג'דל, שגורשו לעזה במהלך שנת 1951.
• חלק מהערבים עזבו את מקומות מושבם לאחר שנכבשו על ידי הכוחות העבריים. המקרה של ערביי חיפה שעזבו את העיר כחלק מהסכם באופן מאורגן, הוא הידוע שבין מקרים אלו. מקרה דומה אירע לאחר כיבוש העיר העתיקה של טבריה, כאשר תושביה שנותרו פונו ממנה על ידי הצבא הבריטי.
• תושבי כפרים שנמלטו לכפרים אחרים, עוררו בהלה שהובילה לנטישה נוספת. תופעה זו בלטה במישור החוף, שבו היה רוב יהודי. נטישת חרבת עזון וסומייל בדצמבר 1947, הדביקה את תושבי ג'מאסין אל-ע'רבי שאליה נמלטו. עזיבה ניכרת הייתה גם בקרב שבטי הבדווים במישור החוף.^[7]
• בחודשים אפריל-מאי הפך הזרם המתגבר של הנוטשים מקילוח לזרם גועש. חלק ניכר מהנוטשים עשו זאת מחשש לנפשם (במיוחד אחרי פרשת דיר יאסין), ועל רקע העובדה שנותרו נטולי הנהגה, או עם הנהגה מפוצלת שדיברה בכמה קולות. בטבריה עזבו 4,000 התושבים הערבים את מושבם לאחר כיבוש העיר, מחשש לביטחונם תחת שלטון יהודי. בחיפה עזבו כ-45 אלף מהתושבים הנותרים את העיר בחסות בריטית, על אף רצונם של מנהיגי היישוב היהודי בעיר להשאירם.^[8] ביפו עזבו כ-50 אלף תושבים את העיר לאחר התקפת האצ"ל על יפו, שאחת ממטרותיה הייתה "לגרום אנדרלמוסיה באוכלוסייה האזרחית, כדי שתקום בה תנועת בריחה המונית".^[9] אירועים דומים אפיינו את כיבוש צפת (כ-12,000 ערבים), ביסאן (בית שאן, כ-6,000 ערבים), עכו (כ-15 אלף ערבים, אליהם נוספו עוד כ-25 אלף נוטשים מן האזור), ומקומות נוספים באזורי הכפר.^[10]

היקפה של כל אחת מהקבוצות הללו נתון במחלוקת, ואין הסכמה על המשקל שיש לייחס לכל אחת מהן בהערכת הסיבה הכוללת לבעיית הפליטים. עד ראשית שנות ה-90 הדגישו ההיסטוריונים הישראלים את הערבים שלא גורשו. זאת מכיוון שרוב רובה של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל ברחה, בעידודם של מנהיגי ארצות ערב, מתוך אמונה כי ישובו לבתיהם עטורי ניצחון לאחר שתסתיים המערכה נגד היישוב היהודי. על כך תעיד הידיעה שהתפרסמה ביומון הלבנוני-ניו יורקי "אל הודא" ב-8 ביוני 1951 בידי הכתב חביב עיסא: ”המזכיר הכללי של הליגה הערבית, עזאם פחה, הבטיח לעמים הערביים שכיבוש ארץ ישראל ותל אביב יהיה פשוט כטיול צבאי... הוא הטעים כי הם עומדים כבר על הגבולות וכי כל המיליונים שהוציאו היהודים על קרקעות ופיתוח כלכלי יהיו ביזה קלה, כי עניין פשוט יהיה זה לזרוק את היהודים לים התיכון... עצת אחים ניתנה לערביי ארץ ישראל לעזוב את אדמתם, בתיהם ורכושם ולשבת ארעי במדינות אחיות שכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים הפולשים ויקצרו בהם קציר.” בשנת 1988 פורסם (באנגלית) ספרו של ההיסטוריון בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1949-1947" (בשנת 1991 פורסם תרגומו לעברית). בספר זה הציג מוריס ראיות, בהן מסמכים רבים מארכיוני צה"ל וההגנה, שלפיהן במקרים רבים גורשו הערבים ממקום מגוריהם באופן אקטיבי על ידי הכוחות היהודיים. כן תוארו מקרים שבהם פעלו כוחות ההגנה או צה"ל להפחיד את התושבים הערביים כדי לגרום להם לברוח או לבקש לעזוב.

שאלה נוספת הנמצאת במחלוקת היא האם פעולות הגירוש וההפחדה נעשו מתוך הוראה מלמעלה, או ביוזמה מקומית מתוך צורך מבצעי של הקרב או רצון מקומי לסלק את הערבים מהאזור. לטענת היסטוריונים חדשים, תוכנית ד', התוכנית של ארגון ההגנה לבלימת ההתקפה הערבית, הכילה בתוכה הוראות לא מפורשות או מפורשות למחצה לפעול לגירוש מירב האוכלוסייה הערבית משטחי המדינה היהודית העתידית. בכך הצטרפו ההיסטוריונים החדשים לטענותיהם של היסטוריונים פלסטיניים רבים. הוויכוח בנושא זה טרם הוכרע ונמשך בין כותלי האוניברסיטאות.

הנרטיב הישראלי של "יציאת ערביי ארץ ישראל"

אופן הצגת הסיבות ליציאה זו במהלך מלחמת העצמאות נחלק לשתי תקופות מרכזיות: 1949 עד שלהי שנות ה-70, וממועד זה עד לתחילת שנות ה-2000.^[11]

במהלך התקופה הראשונה, מוסדות המדינה (כגון מרכז ההסברה, צה"ל ומשרד החינוך) ומוסדות החברה (כגון קהילת המחקר, העיתונות, וכן ותיקי קרבות 1948 בספרי זכרונותיהם) הציגו את הנרטיב הציוני של עזיבה מרצון של הערבים. היו לכך מספר חריגים מהחברה: שבועון "העולם הזה", יומון/שבועון "קול העם" וארגון "מצפן" – שהציגו את הנרטיב הביקורתי, לימים פוסט ציוני^{[דרוש מקור]} (ככלל, עזיבה מרצון וגם גירוש), או את הנרטיב הפלסטיני (גירוש).

במהלך התקופה השנייה חלה התפצלות בין אופן ההצגה של מוסדות המדינה לזה של מוסדות החברה. מוסדות המדינה המשיכו ככלל להציג את הנרטיב הציוני עד תחילת שנות ה-2000, למעט שני חריגים. ספרי הלימוד להיסטוריה שאושרו ללימוד על ידי משרד החינוך לשנת 2000 כללו את הנרטיב הביקורתי (למשל, ספריהם של אייל נווה, דני יעקובי וקציעה טביביאן). כך גם לגבי ארכיון המדינה, שפרסם בשנת 2005 ספר שכלל מסמכים לגבי ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, והתייחס, בין היתר, לגירוש הגדול בהיקפו שבוצע ב-1948 – בערים לוד ורמלה – בפיקוחו של רבין.

לעומת זאת, מוסדות החברה החלו להציג את הנרטיב הביקורתי באופן ניכר כבר משלהי שנות ה-70. כך היה המצב לגבי מחקרי קהילת המחקר^[12] (חוקרים אקדמאים ועצמאיים) ומאמרי עיתונות ביומונים המרכזיים, ובחלקו גם לגבי ספרי זיכרונות של ותיקי קרבות 1948. משלהי שנות ה-80 גברה ההצגה הביקורתית במסגרת מאמרי העיתונות (רובם המכריע) וספרי ותיקי הקרבות (כשליש), וכך גם במחקרי קהילת המחקר בעקבות פרסום ספרו הראשון של בני מוריס, שעסק בהרחבה בבעיית הפליטים (רובם המכריע). משנות ה-80 גם ארגוני שמאל רדיקלי כגון "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", "גוש שלום" ו"זוכרות" החלו לפעול בהפצת הנרטיבים הפלסטיני והביקורתי בישראל.

אף על פי שהצגת הנרטיב הביקורתי בישראל החלה בעיקר משלהי שנות ה-70, מחוץ לישראל נרטיב זה הוצג על ידי חוקרים יהודים באופן ניכר כבר שני עשורים לפני כן, כבר משלהי שנות ה-50.^[12]

ראו גם

• הוועד הערבי העליון
• ערביי ישראל
• הנכבה
• איקרית ובירעם

לקריאה נוספת

• שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק א: 1945-1943", ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 1, אביב תש"ע, עמ' 1–129
• שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק ב: 1948-1945", ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 2, קיץ תשע"ח, עמ' 1–312
• אדם רז, ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות, כרמל, ירושלים, 2020.
• יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, הוצאת כנרת 2004
• דוד גרוסמן, הכפר הערבי ובנותיו, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1994
• בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949 (תרגום מאנגלית: ארנון מגן, מהדורה מורחבת ומתוקנת של המקור האנגלי, שהופיע ב־1987), עם עובד, תשנ"א 1991
• בני מוריס, תיקון טעות: יהודים וערבים בארץ ישראל: 1956-1936 תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ס 2000
• בני מוריס, 1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ע 2010
• נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, ספרי נובמבר, 2008

• Ilan Peppe, The Ethnic Cleansing of Palestine, Oneworld, London and New York, 2006, ISBN 1-85168-467-0
• Walid Khalidi (ed.), All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Institute for Palestine Studies, 1992, 638pp

קישורים חיצוניים

• חיה רגב ואביגיל אורן, בריחת הערבים מארץ ישראל ובעיית הפליטים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• דניאל בלטמן, טיהור אתני? כן, ב-1948, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2016
  • בני מוריס, לא היה טיהור אתני ב-1948, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2016

הערות שוליים

1. לפי בני מוריס נהרגו בשני הכפרים למעלה מ-76 אנשים, יואב גלבר נוקב במספר הרוגים של בין 15 ל-20 הרוגים, וכותב כי הידיעות שנקבו במספרים גבוהים יותר היו ככל הנראה "מופרזות מאוד". שניהם מסכימים כי בהרוגים ובפצועים היו גם כמה נשים וילדים.
2. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 41.
3. בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 19–20.
4. בני מוריס כותב על כך בספרו קורבנות: "אך התגובה העיקרית להסתננות הייתה צבאית: מדיניות צה"ל, שאומצה כבר במהלך ההפוגה הראשונה...הייתה לירות על-מנת-להרוג כל ערבי החוצה את הגבול. רוב ההרוגים הללו היו פליטים שניסו לשוב אל שדותיהם ובתיהם, רועי צאן ואוספי יבול..."
5. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947–1949, עמ' 71-75.
6. לפי תמיר גורן, ‏מדוע עזבו התושבים הערבים את חיפה? עיון בסוגיה חצויה, קתדרה 80, יוני 1996, עמ' 178-177 מנו אלו 35,000. מוריס (עמ' 107) אומד את מספרם ב-20–30 אלף.
7. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1949-1947, עמ' 80-83.
8. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1949-1947, 103-134ֿֿֿֿ
9. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1949-1947, 136-143
10. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1949-1947, 143-154
11. Nets-Zehngut, Rafi. (2008). The Israeli National Information Center and collective memory of the Israeli-Arab conflict. The Middle East Journal, 62 (4), 653-670; Nets-Zehngut, Rafi. (2011). Origins of the Palestinian refugee problem: Changes in the historical memory of Israelis/Jews 1949-2004. Journal of Peace Research, 48 (2), 235-248; Podeh, Eli. (2002). The Arab-Israeli conflict in history textbooks (1948-2000).Westport, CT: Bergin & Garvey; Nets-Zehngut, Rafi. (2012). Overview of the Israeli memory of the Palestinian refugee problem. Peace Review, 24 (2), 187-194.
12. רפי נץ-צנגוט, הסיבות לעזיבת הפליטים הפלסטינים במהלך מלחמת העצמאות בראי מחקריהם של חוקרים יהודיים מן הארץ ומן העולם, פוליטיקה 21, קיץ 2012, עמ' 157-151