גדוד חרב

גדוד חרב
	החץ הראשון בגבול לבנון
פרטים
כינוי	הגדוד הדרוזי
מדינה	ישראל
שיוך	צה"ל
סוג	גדוד חי"ר (כיום גדוד מילואים, בעבר גדוד סדיר)
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	1947–2015 (כ־68 שנים)
מלחמות	מבצע שלום הגליל; האינתיפאדה הראשונה; המערכה ברצועת הביטחון; האינתיפאדה השנייה; מלחמת לבנון השנייה; מבצע עופרת יצוקה; מבצע עמוד ענן; מבצע צוק איתן
נתוני היחידה
ציוד עיקרי	רובה אישי מיקרו-תבור,; נשק קל של חיל הרגלים
פיקוד
יחידת אם	חיל הרגלים הישראלי
דרגת המפקד	סגן-אלוף
מפקדים	רשימת מפקדי הגדוד

גדוד חֶרֶב (גדוד 299, הנקרא בשלב מסוים גם גדוד 300 וגם "יחידת המיעוטים" או "הגדוד הדרוזי") הוא גדוד חיל רגלים במילואים, ובעבר גדוד סדיר בצה"ל, בו משרתים חיילים בני העדה הדרוזית. בגדוד הסדיר שירתו אחים וקרובי משפחה רבים, מה שחיזק רבות את הקשר בין החיילים. המשרתים בגדוד נעלו נעליים אדומות, וחבשו כומתות שחורות. סיסמת הגדוד הייתה "החץ הראשון בגבול לבנון".

עובדות מהירות פרטים, כינוי ...

סגירה

הגדוד נסגר בשנת 2015 כאשר הוחלט לשלב לוחמים בני העדה הדרוזית בקרב כלל היחידות הלוחמות. לאחר סגירתו הוחלט על שינוי מספרו של גדוד המילואים 8135 אשר מאויש על ידי משתחררי הגדוד, לגדוד 299. בנוסף לפעילות המבצעית, הגדוד עוסק גם בשימור מורשת הקרב ובלווי משפחות הנופלים והנפגעים של גדוד הסדיר שנסגר.

היסטוריה

השנים הראשונות: מהתנדבות לגיוס חובה

כבר בשנת 1947 החליטו מנהיגי העדה הדרוזית בכרמל ובגליל לאפשר התנדבותם של בני העדה לשורות "ההגנה". אמנם רוב הכפרים הדרוזיים העדיפו לשמור על נייטרליות בסכסוך הישראלי-ערבי, אך הלכה למעשה אי התערבותם היוותה תמיכה ביישוב היהודי. לאחר התבוסה הדרוזית בקרב רמת יוחנן בקשו חלק מהדרוזים בהנהגת איסמעיל קבלאן, לעבור לצד הישראלי, בסיועו של איסר חלמיש. נאמנותם המסורתית של בני העדה הדרוזית לשלטון החוקי של המדינה בה הם מתגוררים הביאה להגדלה משמעותית במספר המתנדבים מיד לאחר הכרזת העצמאות, בעיקר אצל בני הכפרים מאזור הכרמל. גיורא זייד גייס לוחמים דרוזים שהוצבו לאורך כביש חיפה-ת"א כשתפקידם למנוע פעולות איבה וחבלה במכוניות שנסעו בכביש^[1].

צירוף משמעותי של הדרוזים לצה"ל התבצע רק לאחר קרבות עשרת הימים בהם עבר הגליל המערבי לשליטת ישראל^[2].

בסוף יולי 1948 החל טוביה לישנסקי בהקמת יחידת המיעוטים שהייתה מורכבת משלוש יחידות משנה: דרוזית, בדואית וצ'רקסית. הקרב הראשון בו נטלה היחידה חלק היה כיבוש הכפר יאנוח בסוף באוקטובר 1948^[3]^[2]. ב-6 בדצמבר 1948 התקיימה השבעה של חיילי היחידה^[4].

כחצי שנה מאוחר יותר החליט סגן הרמטכ"ל, האלוף יגאל ידין להרחיב את היחידה, שמרגע זה ואילך כונתה "הגדוד הדרוזי" למרות שעל פי התקן והמצבה לא הייתה "זכאית" לתואר גדוד. משימותיה המוגדרות של היחידה היו ביטחון שוטף, בעיקר לאורך קווי שביתת הנשק. היחידה פעלה תחילה ממספר בסיסים^[5]:

בסיס צפוני אשר הוקם בעפולה בחורף 1948–1949 והיה מופקד על שמירת הקווים בגליל ובעמקים.
בסיס דרומי באזור משמר הנגב, שהיה אחראי לטיהור מרחב הנגב.
בסיס של פרשים אנשי הפלוגה הצ'רקסית אשר פעל תקופה קצרה ליד נתניה.

בשנת 1950 נשקלה האפשרות לפרק את היחידה מטעמים כלכליים ומדיניים, אך מפקדה, סא"ל טוביה לישנסקי, ופעילים במגזר הדרוזי, בראשם חיים לבקוב וגיורא זייד, הצליחו לבטל את ההחלטה. בשנת 1951 החליף סא"ל אמנון ינאי את לישנסקי כמפקד היחידה. בתקופתו קיבלה היחידה את המספר הסידורי 300 שהפך עם הזמן לכינויה ולשמה^[6].

היחידה מנתה רק כמה עשרות לוחמים (סה"כ מצבת כוח האדם הייתה של 120 חיילים) אך עמדה במשימותיה בהצלחה רבה, ועל כן הוחלט בינואר 1953 לאפשר לחייליה לעבור קורס צניחה, מה שהעלה את קרנם בעיני הציבור ושיפר את המוטיבציה ומורל היחידה. במקביל אישר המטכ"ל להגדיל את מצבת כוח האדם ל-718 חיילים, מהם 578 דרוזים והשאר בדואים וצ'רקסים. בחודש מאי 1953 הוקם משמר הגבול וזה הווה כוח משיכה גדול לבני העדה אך לא פגע במוטיבציה לגיוס מתנדבים לצה"ל. נוצר גם מאגר גדול של אנשי מילואים ובאוגוסט 1953 נערך גיוס המילואים הראשון.

בין השנים 1954 ועד 1956 שימש סא"ל יעקב צביה מפקד היחידה ואז הוחלף על ידי אל"ם יוסף פרסמן. שירותו של פרסמן הוא אבן דרך בתולדות היחידה שכן תקן מפקד היחידה הועלה לאל"ם ופני היחידה השתנו בעקבות היענות לבקשת ראשי העדה הדרוזית להחיל את חוק שירות ביטחון על כל הגברים הדרוזים המגיעים לגיל 18. בחודש מאי 1956 נערך גיוס החובה הראשון של בני העדה, שמנה שלושים צעירים.

ממבצע קדש, דרך מלחמת ששת הימים ועד ערב מלחמת יום הכיפורים

מבצע קדש ב-1956 היה המבחן הראשון להשתלבות היחידה במערך צה"ל. בתכנון המוקדם למבצע לא נכללה היחידה, אך לאחר כיבוש סיני ורצועת עזה נקראו אנשיה ליטול חלק פעיל בטיהור הכפרים ומחנות הפליטים שברצועה מכוחות אויב. הפעילות במקביל ליחידות צה"ל אחרות לימדה את בני העדה על הפער בין יחידה 300 ויחידות אלה, ועד כמה רחוקים היו החיילים הדרוזים משילוב כשווים במסגרת הצבאית.

לאחר מבצע קדש גברה פעילות היחידה במסגרת הביטחון השוטף ואיתה ההערכה של הפיקוד העליון. בשנים 1960–1968 הביא מפקד היחידה, אל"ם שמואל דותן, את יחידת המילואים של "300" לכשירות מבצעית על ידי שילוב של אימונים תקופתיים ותעסוקה בביטחון שוטף. לחיילי הסדיר של היחידה ניתנה אפשרות להשתלב בלימודים ולקבל הכשרה מקצועית - שלב חיוני בשילוב מלא בצה"ל. הביטוי העיקרי והמיידי היה עלייה דרמטית בשיעור החיילים הדרוזים בקורס קצינים. בשנות השישים גויסו כמעט כל חיילי העדה ליחידה שהייתה מורכבת מפלוגות טירונים ופלוגה מבצעית אחת, יחידת 299, שפעלה באזור הערבה. פעילותה שם זכתה להערכה רבה ובשנת 1964 העניק אלוף פיקוד הדרום צל"ש לקצין דרוזי על חלקו בחיסול חוליית מודיעין מצרית בנגב.

נקודת תפנית נוספת הייתה מלחמת ששת הימים. למרות שרוב היחידה, ובתוכם אנשי המילואים שלה, עסקה במשימות אבטחה וסיור לאורך הגבולות ורק פלוגה אחת השתתפה בקרבות בגדה המערבית: פריצת הדרך לג'נין מכיוון מגידו. הפלוגה, בפיקודו של סרן סעיד עבד אל-חק, נשלחה ערב המלחמה לאייש מוצב חי"ר נטוש בהר הגלבוע. עם פרוץ הקרבות פתחו הירדנים באש והפגיזו במשך כארבע שעות את המוצב. כתוצאה מן הירי נהרגו שניים מאנשי הפלוגה ושניים נוספים נפצעו. לאחר שחיל האוויר הישראלי שיתק את האש הירדנית, קיבלה הפלוגה הוראה לרדת מהמוצב ולנוע עם כוחות חטיבה 45 לאזור ג'נין, שם נטלה חלק בכיתור העיר. הפלוגה סיימה את חלקה במלחמה באזור יריחו.

דווקא היות הפלוגה הזאת היוצא מן הכלל הגביר אצל הקצינים והמפקדים הדרוזים את התחושה שמעמדם בצבא נחות ומישהו בצמרת הפיקוד אינו נותן בהם אמון. עם סיום הקרבות מונה סרן סעיד עבד אל-חק לפקד על המסגרת שהפכה במשך הזמן לגדוד חרב: גדוד הסדיר הראשון של יחידת המיעוטים. עם כניסתו לתפקיד, פנה סרן עבד אל-חק אל ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום, וביקש שכל יחידות הבט"ש של יחידת המיעוטים בנגב ובסיני יוכפפו אליו, כמפקד יחידה מינהלתית ומבצעית. האלוף נענה לבקשה ובעקבות השינוי הורחבו התקנים, הוכנסו דפוסי עבודה חדשים, עלתה רמת האימונים, והיחידה זכתה להכרה וליחס כמקובל לגבי כל גדוד חי"ר מן המניין. סרן סעיד הפך למפקד גדוד החי"ר הסדיר ולסגן מפקד יחידת המיעוטים. בתוקף התפקיד קיבל דרגת סא"ל, ובכך היה לקצין הדרוזי הראשון שהועלה לדרגה זו.

באותה שנה חלה התפתחות חשובה נוספת כאשר רס"ן מוחמד מולא – הקצין הדרוזי הראשון שקיבל דרגת רס"ן – נפגש עם הרמטכ"ל והעלה רעיון להקים יחידה נבחרת מקרב בני העדה, שתשתווה ברמתה ליחידות הסיור של צה"ל. ההצעה התקבלה ובתוך זמן קצר מנתה הסיירת 65 לוחמים שעברו קורס צניחה, לוחמה זעירה וקורסים מקצועיים שונים והפכו ללוחמים מעולים. היחידה ישבה בתחנת המשטרה הבריטית הישנה במושב שומרה וזכתה להצלחות רבות. יחידה זו נקראה יחידה 244 (או פלס"ר שחר) ובשנת 1970 מונה לפקד עליה רס"ן שמס עאמר מחורפיש (לימים סגן-אלוף וסמנכ"ל משרד הבינוי והשיכון) אשר שימש גם מפקד הגזרה כולה וסגנו היה וליד מנצור, לימים מפקד הגדוד ולאחר שחרורו מצה"ל שגריר ישראל בפרו ובוליביה. אחרי פרישתו של שמס מונה למפקד הגזרה רס"ן אסעד אסעד – לימים אלוף-משנה וחבר הכנסת. תחילה היה ליחידה מחסור בקצינים ובחובשים ובוגרי בה"ד 1 היהודים שהגיעו מיחידות אחרות לא ששו לשרת בפלס"ר שחר, אך כאשר התנדבו אליו יוסי טוביאס מהצנחנים, בנו של סגן-אלוף מרסל טוביאס, ורפי מלא-רון מסיירת שקד, לימים איש מערכת הביטחון, הלכו קצינים רבים מיחידות מובחרות בעקבותיהם. באותה עת הוצב ביחידה החובש שמעון ברק, לימים רופא ילדים ויו"ר החברה הישראלית לרפואת ילדים קהילתית, וביחד עם טוביאס ומלא-רון היו הם היהודים הראשונים שזכו לשרת ביחידה זו.

בשנת 1971 החליט הרמטכ"ל לאפשר לצעירים דרוזים להשתלב ביחידות צה"ל על-פי כישוריהם ורצונם. במקביל החל שילובם של קצינים דרוזים בקורסי מפקדים בכירים למיניהם. למרות השינוי הזה העדיפו רוב החיילים הדרוזים להישאר במסגרת יחידת המיעוטים.

ממלחמת יום הכיפורים עד מלחמת לבנון הראשונה

ב-1973 הוקם גדוד המילואים הראשון של יחידת המיעוטים, וסא"ל מזייד עבאס שימש בו סמג"ד. במלחמת יום הכיפורים הופקד כוח המילואים לאבטח את המפקדה הקדמית של צה"ל בקרבות רמת הגולן, אך נתקל רק פעם אחת בחוליית מחבלים. המערך הסדיר של יחידת המיעוטים נשלח לסייע בקרבות הבלימה באזור אל-חמה מדרום-מזרח לרמת הגולן. לאחר כיבושו מחדש של החרמון ב-21 באוקטובר 1973 נבחרה פלוגה מיחידת הסיור הדרוזית לסרוק את השטח. חייליה הצליחו לתפוס עשרות חיילים סורים.

במאי 1974 התמנה בנימין בן אליעזר לפקד על יחידת המיעוטים. במהלך השנתיים הבאות התחולל מהפך ששינה את דמות היחידה. פואד ביקש מאלוף פיקוד הצפון, רפאל איתן, לאשר שינוי במבנה ובמהות כך שתוקם מפקדה גזרתית שתשלוט על כל המרחב היבשתי והימי בגבול לבנון. בתוך זמן קצר הועתקה מפקדת היחידה מטירה למחנה סמוך לנהריה. יחידת הסיור קיבלה גיזרת אחריות בחוף הים מראש הנקרה ועד חיפה והשתלבה במערכת אבטחת החוף. באותה עת גם הועלה גדוד החי"ר הסדיר של היחידה מהדרום לצפון. שינוי זה הביא להפיכתה של היחידה לעוצבה מרחבית, שבתוך זמן קצר הפכה לעוצבה פעילה מאוד עקב עלייה בפעילות החבלנית בגבול הצפון. הוקמו גדודי חי"ר ממאגר המילואים של היחידה ואלה התאמנו ועסקו בבט"ש. ההישגיות האישית והתקנים החדשים הביאו לפריצת מגבלות הדרגה ורבים מקציניה הגיעו לדרגות סא"ל ואל"ם (כאשר סעיד עבד אל-חק היה שוב הקצין הדרוזי הראשון לו הוענקה הדרגה הבכירה). באותה שנה זכה רס"ן מופיד עאמר (לאחר מכן אל"ם), מפקד הסיירת, בצל"ש אישי.

בן-אליעזר פעל להקטין את מעורבות נכבדי העדה בענייני היחידה. מחליפו, אל"ם גדעון המאירי, אשר פיקד על היחידה בשנים 1976–1977 הביא את היחידה למעמד "יחידה מובחרת". גולת הכותרת של פעילותה בתקופה זו היה מבצע ליטני ב-1978, שבו לראשונה בתולדותיה השתתפה היחידה באופן פעיל במבצע מלחמתי רחב של צה"ל ולאחר לחימה לכיבוש ולטיהור דרום לבנון הייתה במשך חמישה חודשים האחראית לגזרה שמדרום לעיר צור. עם פתיחת חילות נוספים בפני בני עדות המיעוטים הוחלט בינואר 1982 כי העוצבה לא תהיה מורכבת יותר רק מחיילי מיעוטים, אלא תהיה יחידת חי"ר רגילה. לפי החלטה זו, החיילים הדרוזים החלו משרתים ביחידות צה"ל השונות כמעט ללא הגבלות.

ב-6 ביוני 1982 החל מבצע שלום הגליל. שיעור ההתייצבות בין אנשי המילואים הדרוזים הגיע ל-100%. אולם לא אנשי המילואים, אלא חיילי הסיירת, המורכבת מחיילים סדירים שרובם דרוזים, הם שהשתתפו בשלבים הראשונים של הלחימה בלבנון לצד כוחות סדירים אחרים של יחידת האם (עוצבת ברעם). תוכנית המבצע הכתיבה לסיירת לנוע לעבר צור וצפונה לה, עד לגשר קאסימיה מול נהר הליטני. מפקד הסיירת, רס"ן רפיק סעיד (לימים אל"ם), בן הכפר יאנוח, הצליח להגיע ליעד שהוכתב לו ביעילות, אבל עוד בטרם עלה בידי הסיירת להתבסס ביעד שלה, היא נקראה לסייע לכוחות אחרים של היחידה, אשר נקלעו לקרבות קשים. לסיירת היו הרוג אחד ושני פצועים. מאוחר יותר התבקש מפקד הסיירת להקצות כוח לסייע לגדוד הנח"ל שאמור היה להשתלט על מחנה רשידיה ב-8 ביוני. לקראת סיום המלחמה הייתה הסיירת בין הכוחות שעלו לעבר ביירות להשתלב בסגר על מערב העיר אך התוכנית בוטלה והסיירת חזרה דרומה. רק באוגוסט חזרה וחייליה השתתפו בטיהור מערב ביירות.

ממלחמת לבנון הראשונה ועד לפירוק הגדוד

בראשית שנת 1985 התקבלה ההחלטה על פינויו של צה"ל מלבנון. בסוף שנות השמונים שינה מפקד הגדוד דאז, נביה מרעי (שנהרג במהומות מנהרת הכותל בשנת 1996) את שם הגדוד ל"חרב", על מנת להעלות את גאוות היחידה, ולתרום להעלאת המוטיבציה בקרב הדרוזים להתגייס. מפקדי הגדוד היו מאז ברובם המוחלט דרוזים וכך גם חייליה, אך בהיות הדרך של בני העדה פתוחה להשתלב ביחידות אחרות, רבים אכן שירתו בחילות השונים בצה"ל. מספר הקצינים הבכירים הדרוזים בצה"ל עלה, ושיעורם גבוה יחסית לגודל האוכלוסייה משיעור הקצינים היהודים. מספר דרוזים גם סיימו בהצלחה מסלולים הנחשבים ליוקרתיים בצה"ל כגון קורס טיס וקורס חובלים.

בשנת 2000 פורק "פלס"ר שחר" ואוחד עם שאר היחידה. לאחר תקופה ארוכה שבה הוצב באזור רצועת עזה, עבר הגדוד בשנת 2001 לשרת בגזרת גבול הצפון, מתוך מחשבה על הקרבה לבתיהם של רוב המשרתים בו. בשנת 2001 הגדוד עבר לצפון ונפרס בגזרת עוצבת ברעם. בשנת 2002 תפס את הפיקוד סא"ל אנואר סעב, הקצין הדרוזי הראשון שעבר קורס פיקוד ומטה במרינס C&SC בארצות הברית, מיד אחרי סיום תפקידו. בתקופה זו הגדוד ביצע פעילות מבצעית בקו הגבול, במהלכה נפצע קשה לואי מרעי שאיבד שתי רגליו כתוצאה מעליה על מטען, ונהרג סג"ם ין שנפגע מטיל נגד טנקים בזמן פינוי מטענים בתוך לבנון.

בפרוץ מלחמת לבנון השנייה הגדוד היה אמור להחליף את גדוד המילואים של חטיבה 300 בתעסוקה מבצעית במרחב זרעית. לכן, בעוד חזבאללה תקף את הסיור האחרון של גדוד המילואים, מפקדי גדוד חרב כבר היו בגזרה והיו הראשונים לטפל באירוע. הגדוד היה הראשון שנכנס לשטח לבנון, וכמו כן האחרון שעזב את השטח. הגדוד הוכשר בלחימה בשטח סבוך ומיצה את כישוריו, משום כך חיילי הגדוד הרגו למעלה מ-15 מחבלים, וסיימו את הלחימה ללא נפגעים. הגדוד חשף כלי נשק בכפר מרווחין. בהמשך תפס עמדות במארון א-ראס ולבסוף נכנסו רגלית עד בית יהון, משם חזרו לישראל בעת כניסת הפסקת האש לתוקף. במהלך הלחימה ארבעה חיילים חזרו לכפריהם בצפון כדי להתחתן, ומיד שבו ללחום, היה זה הגדוד עם שעות התרעננות המועטות ביותר. הגדוד קיבל ציון לשבח יחידתי מאלוף פיקוד הצפון, על פעילותו במלחמה זו.

ב-18 במאי 2015 החליט הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כי הגדוד יפורק, במטרה לשלב את בני העדה הדרוזית בכלל יחידות ומערכי צה"ל^[7]. כעבור חמישה חודשים, ב-11 באוקטובר 2015, הגדוד נסגר וחייליו פוזרו ביחידות ובמערכי צה"ל השונים. על מנת לשמר ולהוקיר מורשת הגדוד התווסף סמל הגדוד לתג עוצבת ברעם.

מפקדי הגדוד

שם	תקופת כהונה	הערות
טוביה לישנסקי	1948-1951
אמנון ינאי	1951-1954
יעקב צביה	1954-1956
יוסף פרסמן	1956-1960
שמואל דותן	1960–1968
צבי שפאן^[8]	1968–1971
עמוס גלבוע	1971–1973^[9]
האיל סלאח	1974 - 1976
וליד מנסור	1976 - 1977	לימים שגריר ישראל במספר מדינות
מהנא כנען	1977 - 1979
מופיד עאמר	1979 - 1980	לימים ראש המועצה המקומית חורפיש
יוסף מישלב	1980 - 1982	לימים מפקד פיקוד העורף ומתאם פעולות הממשלה בשטחים
מחמד עזאלדין	1982 - 1983
פריד סבאק	1983 - 1985	לימים מנהל מרחב גליל מערבי רשות לאומית לחירום
מוניב בדר	1985 - 1987	לימים סגן מפקד עוצבת הגליל ונספח צה"ל בברזיל
נביה מרעי	1987 - 1989	לימים סגן מפקד אוגדת עזה. נהרג במהומות מנהרת הכותל
רפיק סעיד	1989 - 1990
יעקב סלאמה	1990 - 1992
מעד'א חסבאני	1992 - 1993	לימים ראש מועצת יאנוח-ג'ת
נזיה סלאח	1993 - 1994
חמאדה גאנם	1994 - 1996	לימים מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה
מופיד מרעי	1996 - 1998	לימים מפקד חטיבת עודד, וחבר כנסת לשעבר
יאסר ג'דבאן	1998 - 2000	לימים מנהל מרחב תבור רשות לאומית לחירום
ניזאר פארס	2000 - 2002	לימים סגן מפקד עוצבת הגליל
אנואר סעב	2002 - 2004	לימים מפקד מחוז הצפון וחיפה בפיקוד העורף
מוניר עמאר	2004 - 2006	לימים ראש המנהל האזרחי, נהרג בהתרסקות מטוס קל
וג'די סרחאן^[10]	2006 - 2007	לימים מפקד חטיבת אלון וראש מנהל אוכלוסיות באכ"א
אסעד סובאח	2007 - 2009
איאס פארס	2009 - 2011
שאדי אבו פארס	2011 - 2013	לימים סגן מפקד מל"י וראש מנהל אוכלוסיות באכ"א
ראפאת חלבי	2013 - 2015	המפקד האחרון של גדוד הסדיר
עבדאללה פארס	2016 - 2018	המפקד הראשון של גדוד המילואים 299
עלים סעד	2018 - 2021	מפקד גדוד המילואים 299, לימים סמח"ט 300, נהרג בהיתקלות מול מחבלים מארגון חזבאללה שחדרו לישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל
נאיף ח'טיב	אוגוסט 2021 -	מפקד הגדוד הנוכחי

ראו גם

יד לבנים הדרוזים

לקריאה נוספת

רמי זיידאן, גדוד בני ערב - תולדותיה של יחידת המיעוטים בצה"ל משנת 1948 ועד 1956. בן שמן: הוצאת מודן בשיתוף עם הוצאת מערכות, 2015
אילן כפיר ודני דור, דרוזי - לוחם, אמיץ, ישראלי גאה - הדרוזים וצהל: קשר שלא יינתק, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2005