ליטני

נהר ליטני
نهر الليطاني
	זרימת הליטני צפונית ל"ברך" הליטני
	זרימת הליטני צפונית ל"ברך" הליטני
מידע כללי
אורך	170 ק"מ
ספיקה ממוצעת	29 מ"ק לשנייה
אגן ניקוז	2,290 קמ"ר
מוצא	אזור בעלבכ בבקאע
יובלים	נחל סלוקי
שפך	הים התיכון
מדינות באגן הניקוז	לבנון
	מסלול הליטני בלבנון

נהר הליטני (בערבית: نهر الليطاني, בתעתיק מדויק: נהר אלליטאני; בלטינית: Leontes) הוא הנהר הארוך בלבנון ואורכו 170 ק"מ. הנהר מתחיל לזרום בסביבת בעלבכ, ממשיך לכיוון דרום-מערב, דרך הבקאע, בין הר הלבנון לבין הרי מול הלבנון, עד סביבת מרג' עיון שליד גבול ישראל–לבנון, שם פונה הנהר מערבה (במה שמכונה "ברך הליטני") ונשפך אל הים התיכון צפונית לצור.

ערך זה עוסק בהנהר הארוך בלבנון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ליטני (פירושונים).

עובדות מהירות מידע כללי, אורך ...

סגירה

אגן הניקוז: שטחו של אגן הניקוז של הנהר הוא 2,290 קמ"ר. הוא כולל את כל הבקאע, השיפולים המזרחיים של דרום הרי הלבנון והשיפולים המערביים של דרום הרי מול הלבנון.
מהצפון דרומה: זהו הקטע העיקרי של הנהר, שמתחיל באזור בעלבכ, ועובר רובו דרך הבקאע. במהלכו הופך הנהר לאגם קרעון. זהו אגם מלאכותי ששטחו 11 קמ"ר, שנוצר על ידי סכר אלברט נקש, שהוקם בשנים 1959–1965. קטע זה מסתיים ב"ברך" הליטני באזור מרג' עיון סמוך למצודת הבופור.
"ברך" הליטני: עיקול בסיום הזרימה דרומה, ליד מצודת הבופור, שבו הנהר משנה את כיוונו וממשיך לכיוון מערב. העיקול הוא החלק הקרוב ביותר לגבול ישראל–לבנון, במרחק כ-4 ק"מ בלבד.
זרימה מערבה לים התיכון: הקטע האחרון של הליטני נקרא גם בשם "אל-קאסמיה" (בערבית: القاسمية). הוא זורם מערבה ונשפך אל הים התיכון, צפונית לעיר צור. רובו של קטע זה מרוחק מגבול ישראל–לבנון מרחק של כ-29 ק"מ.

בנקודה הקרובה ביותר למדינת ישראל זורם הליטני כ-4 ק"מ מגבולה, קרוב מאוד לשניים ממקורות הירדן (תרשים 2): נחל עיון, כ-3 ק"מ מהליטני באזור העיירה מרג' עיון; נחל שניר (חצבאני), כ-5 ק"מ מהליטני באזור הכפר כאוכבא.

אחד היובלים הדרומים של ליטאני הוא נחל סלוקי אשר נשפך לנהר הליטני סמוך לגשר עקיה.

Remove ads

ספיקת הנהר היא כ-920 מיליון מ"ק בשנה של מים מתוקים ברמה גבוהה. כחצי מהמים מנוצלים עד לברך הליטני, בעיקר באמצעות מפעלי ההשקיה והמפעל ההידרואלקטרי הקשורים לאגם קרעון. באזור ברך הליטני זורמים כ-480 מיליון מ"ק בשנה. בקטע שלאחר ברך הליטני (אל-קאסמיה) מנוצלים עוד כ-125 מיליון מ"ק בשנה להשקיה, והיתר (כ-355 מיליון מ"ק בשנה) נשפכים לים התיכון.

הגשרים מופיעים להלן לפי הסדר, בכיוון זרימת הנהר, מצפון-מזרח לדרום-מערב.

בבקעת הלבנון

גשר קרעון: סמוך ליישוב קרעון ולאגם קרעון.

בברך הליטני

גשר חרדלה: מחבר את נפת א-נבטיה ונפת מרג' עיון, ליד הכפרים תיבנית ודיר מימאס. הגשר נבנה ב-1920 על ידי שלטונות המנדט הצרפתי. ב-15 במאי 1948, עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, פוצץ הגשר על ידי פלוגה ב' מהגדוד השלישי של חטיבת יפתח, בפיקודו של איתמר ארבל, על מנת לעכב שיירת רכב צבאית של הכוחות הערביים בדרכה לגליל.^[1] הגשר שופץ ב-1972. הוא נפגע ב-2006 מהפצצת חיל האוויר הישראלי ונפתח מחדש ב-2007.
גשר עקיה: מחבר את נפת א-נבטיה ונפת בינת ג'בייל. הגשר העתיק שנבנה בשנת 1833 נהרס, ונבנה גשר חדש.

בדרום הליטני

"גשר טאיר פאלסאי" או "גשר 6 בפברואר": סמוך ליישוב טאיר פאלסאי.
ג'סר אל-קאסמיה: סמוך לכפר קאסמיה (Qasmiyeh) ולשפך הנהר לים התיכון.

Remove ads

לפי ההשערה של התאולוגים Bart Denton Ehrman ו-Robert McNair Price, נהר הליטני נקרא על שם לוטן, דרקון או נחש בעל שבעה ראשים, משרתו של האל ים במיתולוגיה כנענית. הנהר, המתפתל דרך הבקאע כמו נחש, הזכיר לתושבים כנענים את הדמות המיתית.

בלטינית וביוונית נקרא הנהר לאונטס (בלטינית Leontes וביוונית Λέοντες), שפירושו "אריות".

בעת העתיקה

עד המאה השלישית לפנה"ס הליטני היה הגבול הטבעי שמנע מהממלכה הסלאוקית להתפשט אל השטח שהיה בשליטת בית תלמי.

גבול הנחלה של שבט אשר הגיע עד העיר צור, וקיימת סברה שעד לליטני, הנשפך לים סמוך מאוד לצור. ייתכן שגם נחלת שבט נפתלי הגיעה עד לאזור "ברך" הליטני.

במשנה מוזכר "הנהר" כאחד מגבולות ארץ ישראל – לצורך גבול קיום מצוות התלויות בארץ.^[2] לפי פינחס קהתי, "הנהר" הוא חלקו של הליטני הנקרא "אל-קאסמיה".^[3]

בתקופת המנדט הבריטי

ערך מורחב – גדר הצפון#רקע היסטורי

הסכם סייקס–פיקו ביו בריטניה לבין צרפת (1916) הותיר בצד הצרפתי חלקים נרחבים מהגליל של היום, ואת כל הליטני. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, בריטניה לא ראתה עצמה מחויבת להסכם זה, ומדיניותה הרשמית הייתה הצהרת בלפור (1917) – "בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל.

בשנת 1919, לקראת אישור המנדט הבריטי, הציגה התנועה הציונית בראשות חיים ויצמן תוכנית לממשלת בריטניה, ובה הנהר ליטני משמש כגבולה הצפוני של ארץ ישראל – עד 25 מיילים צפונית ל"ברך" הליטני, כ"דרישה מינימלית הכרחית למימוש הבית היהודי הלאומי". היה זה במידה רבה פרי המלצת שמואל טולקובסקי – מראשי הפרדסנים בארץ ופעיל ציוני נודע. טולקובסקי טען שיהיה קל יותר למוסלמים שמדרום לליטני להתחבר עם המוסלמים בארץ ישראל, ופחות לנוצרים שמצפון לליטני. גם הוא הדגיש את העובדה שהיהודים הגרים בצור רואים את עצמם כחלק מתושבי ארץ ישראל, ואינם חוגגים יום טוב שני של גלויות.

ההצעה זכתה אומנם לתמיכת נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, אך ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג', החליט להיצמד לכתוב בתנ"ך מספר פעמים על גבולות ארץ המובטחת: "מדן ועד באר שבע", ובהסכם החדש בין בריטניה לצרפת (1921) נקבע הגבול החדש – אותו גבול הקיים היום בין ישראל ללבנון – ולפיו נהר ליטני נמצא כולו בשטחה של לבנון.

לאחר סימון הגבול היו שהמשיכו לראות בתקופת המנדט את נהר ליטני כחלק מארץ ישראל. כך למשל, באותה תקופה נוצרו תוכניות מוקדמות להשקיית הנגב (תוכנית בלאס, תוכנית הייס) שהביאו בחשבון שימוש בחלק ממי הליטני במסגרתן.

אברהם ברוור בספרו "הארץ" משנת 1929 קובע כי גבולה של הארץ מצפון הוא בקעת עיון וממערב לה נהר קסימיה (הוא הליטני). על פי ברוור, הליטני מוזכר במשנה והיו יהודים בחצביה שהיו קוברים את מתיהם בבקעת עיון שכן זו הייתה אדמת ארץ ישראל.

ביוני 1941 התרחש על גדות הנהר הקרב בנהר הליטני, כאשר כוחות קומנדו בריטיים וחיילים מיחידות אוסטרליות תקפו את הכוחות הצרפתים של ממשלת וישי.

לאחר הקמת מדינת ישראל

בסוף מבצע חירם, לקראת סיום מלחמת העצמאות, צבא ההצלה שהובס ונהדף מהגליל, פוצץ את הגשרים על הנהר והתמקם לאורכו, בחושבו שצה"ל ימשיך לתוך לבנון.

בשנות החמישים היו כוונות של ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון ושל הרמטכ"ל משה דיין לכבוש את הליטני, כדי לנצל את מימיו. הכוונות לא יצאו לפועל.^[4]

בשנת 1953 החלה ישראל לבנות את מוביל המים הארצי, מה שגרם למתיחות צבאית רבה עם מדינות ערב. נשיא ארצות הברית אייזנהאואר שלח את נציגו אריק ג'ונסטון לתיווך. ישראל הציעה אז להגדיל את כמות המים בירדן, על ידי חיבור הליטני אל מקורות הירדן. ניסיון התיווך נכשל.

המחסור במים במדינת ישראל הלך והחמיר עם השנים, אולם ישראל לא נקטה בשום צעד מעשי להשתמש במי הליטני, גם בתקופות שצה"ל שלט על חלקים נרחבים מהנהר, למרות דיווחים ממקורות ערביים על הטיית מי הליטני.

היבטים מדיניים וצבאיים

במבצע ליטני בשנת 1978, חדר צה"ל ללבנון עד לנהר הליטני, וסילק את כוחות אש"ף אל מעבר לנהר הליטני.

במבצע שלום הגליל בשנת 1982 כבשה ישראל חלקים נרחבים מהליטני, כולל את אגם קרעון. ב-1985 צה"ל נסוג מרוב השטחים בהם שהה ועזב את הליטני, למעט אזור "ברך" הליטני שנותר ברצועת הביטחון, אזור שצה"ל וצד"ל שלטו בו עד שנת 2000.

במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 אישרה ארצות הברית לישראל להרחיב את הלחימה עד לליטני, החלטה על כך התקבלה בישראל לקראת סיום הלחימה, אולם בפועל לא הגיעו כוחות צה"ל לליטני.

ב-12 באוגוסט 2006, חודש מפרוץ מלחמת לבנון השנייה, הוחלט במועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש בין ישראל לחזבאללה. כחלק מההחלטה, סוכם על הצבת כוח או"ם לצד חיילי צבא לבנון במרחב דרום לבנון, והרחקת חזבאללה אל מעבר לנהר הליטני כדי ליצור מתחם ביטחון בינם לבין הגבול הצפוני של ישראל. בפועל חזר חזבאללה והתמקם מדרום לנהר תוך התחמשות משמעותית והגברת האיום על ישראל.

בעקבות טבח שבעה באוקטובר, וההסלמה המשמעותית של חזבאללה מול צפון ישראל באותה תקופה, עלתה שוב דרישתה של ישראל לנסיגת חזבאללה מעבר לנהר הליטני בהתאם להחלטת האו"ם משנת 2006. כמו-כן, ישנה תנועה של ישראלים שקוראים לממשלה לכבוש את דרום לבנון עד לנהר הליטני ואף ליישב חלק זה ביישובים יהודיים.^[5]

כחלק מהתמרון הקרקעי בלבנון במלחמת חרבות ברזל, ב-23 בנובמבר 2024 הגיעו כחות צה"ל לנהר הליטני בדיר מימאס.^[6]. ב-26 בנובמבר 2024 פרסם דובר צה"ל כי כוחות צה"ל מאוגדה 91 הגיעו עד חלקו המזרחי של נהר הליטאני.^[7]^[8]^[9] כוחות קומנדו פשטו לראשונה גם באזור הסלוקי, שם הם החרימו מאות אמצעי לחימה.^[10]