בית טֶרֶזין הוא מוזיאון ואתר הנצחה השוכן בקיבוץגבעת חיים איחוד. המוזיאון נוסד במטרה להנציח את זכרם של אסירי גטו טרזיינשטט,[2] שנספו בשואה. בנוסף למוזיאון, יש בבית טרזין ארכיון ואולם תצוגה של יצירות אמני הגטו על שם יעקב אדלשטיין. בית טרזין מנוהל על ידי עמותת "קרן להנצחת זכר חללי גטו טרזין", הפועלת במטרה לקיים את פעילות המוזיאון והארכיון הצמוד לו, לקיים את המרכז החינוכי לתלמידים ומבקרים ולקיים קשר בין ניצולי הגטו בארץ ובעולם ודורות ההמשך.
טֶרֶזִין היה מחנה ריכוז ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה וליהודי מרכז אירופה ומערבה בזמן הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. המקום כונה על ידי השלטונות הנאציים גטו, במסגרת ניסיונם לשוות למקום תדמית ייצוגית שונה. כ-90% מהאסירים היהודים בטרזיינשטט נרצחו על ידי הנאצים. מתוך 160,000 אסירים יהודים שנשלחו למחנה, נותרו במחנה בסוף המלחמה 19,000 בני אדם.
מוזיאון בית טרזין
היוזמה להקמת מוזיאון "בית טרזין" הייתה של "הקרן להנצחת חללי גטו טרזין", שנוסדה ב-1966. מספר סיבות היו להחלטה על הקמתו:
בשנים שלאחר משפט אייכמן, עשרים שנה אחרי השחרור מהמחנה, עם ההתבססות הכלכלית והיכולת הגוברת להתמודד עם כאב העבר, הוקמה בשנת 1966, "העמותה להנצחת חללי טרזיינשטאט".[3] עם ייסוד העמותה, נדרש עבורה מקום למפגשים, להנצחה מסודרת, למחקר ולריכוז החומר התיעודי הקיים.
המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה התעלם מרצח היהודים כיהודים, ולא ניתן ביטוי לקיום המחנה, לרצח ההמוני של תושביו, ולחיים בגטו, שלמרות הקושי הגדול פרחו בו חיי תרבות ויצירה. הקמת האתר הייתה לפיכך חיונית להנצחה.
אבן הפינה למוזיאון הונחה על ידי נשיא האגודה זאב שק (שבאותה עת כיהן כשגריר ישראל באוסטריה) בשנת 1969. הוא הוקם מתרומות הניצולים בישראל ומחוצה לה, ועלה כרבע מיליון ל"י. פתיחתו נערכה ב-10 במאי1975.[4] אדריכל המבנה ואתר ההנצחה היה אלבין גלזר, אף הוא מניצולי טרזין.
בשנת 2011 שופץ המקום ונבנתה לו חצר המשמשת את הפעילות החינוכית במקום. בחודש נובמבר 2011 הוכר בית טרזין על ידי משרד התרבות והספורט כמוזיאון רשמי, ה-54 במדינת ישראל והשלישי במוזיאוני השואה.
במקום יש שלושה חדרי תצוגה המשמשים גם ככיתות לימוד, חדר עיון ומוזיקה ובו ספריה, משרדים, ארכיון וחדר אוספים.
בבית טרזין מוצגות שלוש תערוכות קבועות:
טרזיינשטאט 1941–1945
אולם תערוכת הקבע טרזיינשטט 1941-1945התערוכה נמצאת במבנה מיוחד במינו, בעל 12 צלעות, המסמלות את חומות עיר המבצר טרזין, שבתוכן נכלאו יהודי מרכז אירופה לתוך גטו. רצפת המבנה היא מוזאיקה של מפת הגטו, כפי שהיה ב-1941. התערוכה מבוססת על פריטים מקוריים מהגטו השמורים בארכיון הבית. התערוכה מספרת על הגטו, הנהגתו, הטרנספורטים אליו וממנו, חיי הזקנים לעומת חיי הילדים, הפעילות היומיומית תחת איום הטרנספורטים, הרעב, המחלות והמצוקות והדרכים שבהן ניסו אסירי הגטו להתמודד עם מצבם הקשה. בתערוכה גם מוזכרים ביקור הצלב האדום, הסרטת סרטהתעמולה הנאצי "טרזיינשטאט" ב-1944 ורגעי השחרור במאי 1945.
ילדי טרזין - "לו יכולתי אל ביתי לחזור"
התערוכה מורכבת משלושה רבדים. הרובד החיצוני הוא מציאות הגטו בה חיו הילדים. רובד זה מוצג באמצעות ציוריה של הלגה וייס, שהייתה ילדה בת 12 כשהגיעה לגטו. במזוודה שארזה לפני צאתה לטרזין היו בלוק ציור, קופסה של צבעי מים, גירים ועפרונות. את הציור הראשון שציירה בגטו, הבריחה הלגה לאביה במעונות הגברים והוא כתב לה בתגובה: "ציירי מה שאת רואה". הלגה ציירה את הטרנספורטים המגיעים, התורים לאוכל, חדר החולים ועוד תמונות מחיי הגטו. כאשר נכנסים לתערוכה, על הקיר מימין חלון אל הגטו ובו מוקרנים בזה אחר זה ציוריה של הלגה.
מבט כללי על תערוכת ילדי טרזין. במרכז - לוח המונופול הנדיר ששימש את הילדים בגטו.
מול הכניסה מוצג דגם המגורים, שנבנה על ידי גיאורג לאושר ניצול הגטו שתרם רבות להקמת הארכיון בבית טרזין. לאחר הצגת התנאים הקשים ששררו בגטו, נשאלת השאלה - איך חיו הילדים בתנאים האלה? ושאלה זו מנחה לרובד פנימי יותר שמציג את הדרך בה ניסתה ההנהגה היהודית, כלומר מחלקת הטיפול בנוער, לשמור על הילדים פיזית ונפשית. דמויותיהם של כמה מהמדריכים והמחנכים מוצגות בתערוכה ולידן משפטים המביאים את תפיסת עולמם החינוכית, תוך דגש על החינוך לערכי מוסר, עזרה הדדית, יהדות וציונות. הרובד השלישי בתערוכה הוא האופן בו חוו הילדים עצמם את החיים בגטו. על הקיר שמול הכניסה קרשי עץ המדמים דרגשים, וביניהם מוצגים שמהם ניתן ללמוד על החיים במעונות - היחסים בין הילדים, ההתמודדות עם הפחד, אובדן התא המשפחתי, הפרידות והטרנספורטים. הקיר מול הדרגשים עוסק ביצירה ומוצגים עליו ציורי הילדים ועבודותיהם. פינת הקיר הסמוכה מוקדשת לעיתוני הילדים שנכתבו בגטו, על גבי מסכים קטנים יכולים המבקרים במגע אצבע "לדפדף" ולקרוא כתבות שונות מהעיתונים ופרטים על כותביהן. היות שרק כמחצית מילדי הגטו שהו במעונות, מובא גם סיפורם של הילדים שנשארו עם הוריהם וחיו במעונות המבוגרים, באמצעות עדויות שיוקרנו על גבי שני מסכים גדולים. תבליט עץ שעליו חרוט "לשוב לארץ אבותינו" (שהיה מוצג בתערוכה ההיסטורית). הוא המוצג האחרון בתערוכה והוא מבטא את התקווה ואת ההמשכיות שבהקמת מדינת ישראל.
אוצרת: סימה שחר, שיווק: רחל מרום, תוכן: תמי קינברג, ייעוץ: ד"ר מרגלית שלאין, פוריה ליצ'י. התערוכה נפתחה בסוף 2013.
חדר המוזיקה
חדר העיון והמוזיקההחל מדצמבר 2012 יש בבית טרזין חדר מוזיקה ועיון ובו תערוכה המספרת על המוזיקאים והמבצעים בגטו טרזין.
קָמֵרָד
נושא התערוכה הוא ביטאון הילדים "קמרד" (חבר). "קמרד" היה עיתון מקומי שנכתב על ידי דיירי חדר A ב"היים" 609Q - 29 בנים, בני 12 עד 14, אחד מהעיתונים המקומיים שהוצאו לאור ב"היים". "היים" הם בתי ילדים צפופים שבהם שוכנו רוב הילדים בגטו טרזין, בנפרד מהאוכלוסייה המבוגרת. כתב העת השבועי (כך נקרא הביטאון בפיהם) היה יצירה עצמאית של הבנים, ללא התערבות, ללא עזרה וללא כל צנזורה מצד המדריכים המבוגרים. הנערים העלו חרדה ותהייה באשר לעתיד, בצד התקווה ושמחת הנעורים, וכתבו על הרעב, הצפיפות, הזוהמה והמחלות, ועל נוכחותו הקרובה והמתמדת של המוות. [5]ה"קמרד" אפשר לכותבים להפגש עם עצמם, הפחדים שלהם והחיים החדשים-הבלתי נסבלים ומתוכם לצמוח. יתרה על כך, הקריאה אפשרה לקוראים את ה"בריחה" מהמציאות, מחד והתמודדות איתה, מאידך.
בקמרד פורסמו שירים. הם פורסמו משתי סיבות: 1. הזכרות בבית, בחיים ה"נורמאליים". 2 .ייצוג בבליותרפי, לא מודע, של מציאות החיים הנוכחית.
העורך והמאייר של "קמרד", איוון פולאק נספה במחנה העבודה קאופרינג. קיר אחד של התערוכה מוקדש כולו לקומיקס צבעוני על הרפתקאותיהם של שלושה נהגי מרוצים – פרי עטו ומכחולו. מוצג גם סיפור בהמשכים שנכתב על ידי נער שחתם בכינוי קושולה (שזהותה לא אותרה) על קורותיהם של בני משפחה אחת, מיום הגיעם לטרזין ועד השילוח לבירקנאו. חלק מסיפורי העיתון עוסקים במציאות בגטו וה"היים": הווי החיים בצוותא והקשיים הכרוכים בהם, היחסים עם המדריכים, התמודדות עם הרעב, גנבת מזון, אימת הטרנספורטים; ואחרים - פרי הדמיון והגעגועים אל העולם שבחוץ: מסיפורים בהמשכים על אינדיאנים ומתיישבים במערב הפרוע ועד פנטזיה על המפגש בבית אחרי המלחמה. התערוכה נפתחה בשנת 2000 והוצגה ברציפות עד סוף 2013.
ליגה טרזין – ספורט ונעורים בטרזיינשטאט
התערוכה מתארת את פעילות הספורט בכלל והכדורגל בפרט שהייתה בגטו בין השנים 1942–1944. הגרמנים איפשרו, מסיבותיהם, את האפשרות לשחק, והאסירים הקימו קבוצות, אלתרו מגרשים, סידרו מערכת ליגות וטורנירים למבוגרים וילדים ובכך מצאו דרך נוספת לשכוח מעט ממצוקות היומיום. בתערוכה מוצג קטע הכדורגל מסרט התעמולה הנאצי, עדויות של שחקנים וצופים, קטעי עיתונות נוער שבהם תוארו חייהם לאור משחקי הכדורגל, ציורים ותמונות רבות ואף פריטים מקוריים מהגטו. בקצה התערוכה עומדת תמונה מאיימת של שער הכניסה לאושוויץ, שאליו הגיעו רוב שחקני "ליגה טרזין" וצופיה. התערוכה נפתחה בספטמבר 2009, אוצר התערוכה: גיא רז. התערוכה הורדה בשנת 2018.
עדויות וסרט הכדורגל מן התעמולה הגרמנית, על רקע חצר המגרש בו שיחקו כדורגל
החל מינואר 2012, תערוכה דומה, בשם "ליגה טרזין - אצטדיון המושבה", נפתחה באצטדיון המושבה בפתח-תקוה בתא האח"מ של מר מאיר שמיר.
בבית טרזין קיים ארכיון מסמכים גדול שמקורו בניצולי הגטו ומקורות רבים אחרים. הארכיון מוחשב כולו וניתו לחפש בו בכל המסמכים שבהם יש טקסט מודפס, בשפות השונות.
בשנת 2011 נבנה חדר אוספים, המכיל חפצים שנמסרו לארכיון. חדר האוספים נמצא בשלב מחשוב והנגשה החל משנת 2014. כל מסמכי הארכיון נסרקו, הופעל עליהם תהליך OCR והם ניתנים לגישה בתיאום עם ארכיון המוזיאון.
העמותה מוציאה בכל 6 חודשים חוברת הנקראת "דפי קשר" בשפות עברית ואנגלית, יחד עם תקציר הגיליון בגרמנית. החוברות נמצאות באתר האינטרנט של בית טרזין, תחת התוית "פרסומים".
בשנת 2009 יצא לאור אלבום הנקרא "עבודה במלכוד", בשפות עברית ואנגלית, המבוסס על האלבום המקורי בעל כריכת העץ, הנקרא "AZ", שנמצא בארכיון בית טרזין. האלבום נמסר על ידי צוותו של יעקב אדלשטיין בדצמבר 1943, במלאת שנה לעבודתם המשותפת בגטו.
בשנת 2011 יצא לאור ספר "יומנה של קמילה הירש", שנכתב על ידי קמילה הירש בימי שהותה בגטו, בזמן צאתה ממנו בטרנספורט לשווייץ (5.2.1945) ובזמן ההתאוששות בשווייץ. הגרסה של הספר בשפה הגרמנית יצאה באפריל 2015.
בשנת 2013 יצא לאור ספר "הילדה מן המרתף" שנכתב על ידי טנה שטרן, שהייתה תינוקת שהובאה אל גטו טרזיינשטאט ושרדה.
בשנת 2014 יצא לאור הספר "הכול". זהו אלבום באנגלית ועברית המציג את יומנה ורישומיה של חנק'ה דרורי, שהייתה ילדה בגטו ושרדה, ובחזרתה לטרזין במצעד מוות, זכתה לקבל מחברותיה בחזרה את היומן שהשאירה מאחוריה כשנשלחה לאושוויץ.
בית טרזין היה שותף להפקת הסרט "שלכם, איוון" יחד עם ערוץ הילדים, על עיתון הילדים "קמרד".
הסרט הדוקומנטרי "LIGA TEREZIN"[6] יצא ביוני 2012 והוא הפקה של בית טרזין וארבעה יוצרים: מייק שוורץ ואבי קנר (בימוי, תסריט וצילום), אורי בוזגלו (קול והפקה) ורובי גת (עריכה). אורך הסרט 52 דקות, דובר אנגלית עם כתוביות באנגלית, עברית וגרמנית. בכורת הסרט נערכה ביום הבינלאומי לזיכרון השואה, 27.1.2013 בתל אביב. הסרט הוקרן לציבור בערוץ 2 בערב יום השואה 7 אפריל 2013. הסרט הוקרן בפסטיבל "11 מ"מ" לסרטי כדורגל בברלין, במרץ 2014. בחודש ינואר 2015 נערך מסע הקרנות של הסרט בגרמניה ב-10 ערים שונות, שהוזמן על ידי ארגון גרמני בשם NIE WIEDER (לעולם לא עוד). בכל הקרנה נערך דיון על מקומו של הכדורגל בשואה ועל מיקומם של דימויי שואה בכדורגל העולמי. מסע זה חזר בינואר 2016 בערים קלן, פרנקפורט, דורטמונד, מינסטר, המבורג, יינה, מיינץ, פירט, נוימרקטומינכן. הקרנות נוספות נערכו גם סביב יום השואה הבינלאומי בגרמניה בשנים 2017, 2018 ו-2019.
הסרט מוצג בכל יום השואה, מ 2018, מספר פעמים בערוץ הספורט.
טרזיינשטט היה למעשה מחנה ריכוז, שכּוּנָה לצורך הצגת הראווה של הנאצים "גטו", כמפורט בערך. בניגוד לגטאות בהם רוכזו יהודים, כדוגמת גטו וילנה, גטו ורשה, גטו לודז', נוהל המחנה באופן ישיר על ידי האס אס, הממשל היהודי בו היה בעל סמכויות מוחלשות (לא הייתה בו למשל כלל משטרה יהודית), הייתה הפרדה בפועל של האסירים היהודים לפי מין: נשים/גברים/ילדים, ולא חיו כמשפחות, בדומה למחנות ריכוז ולא לגיטאות. מצד שני, הנאצים הפכו באופן תדמיתי את טרזיינשטט ל"גטו לדוגמה", כינו אותו כגטו, והציגו אותו כך למשלחות כתעמולה. מאחר שמוזיאון בית טרזין משתמש במונח "גטו" בהציגו את המחנה ואת חיי היהודים בו, נעשה כאן שימוש במונח זה.
.jpg)
ערך מורחב – טרזיינשטט
![Thumb](#/media/קובץ:ילדי_טרזין_-_"לו_יכולתי_אל_ביתי_לחזור".jpg)
אתר האינטרנט הרשמי של בית טרזין
מאיה פולק, הקומיקס שנתן תקווה לילדי הגטו, בעיתון מקור ראשון, 13 בנובמבר 2018
בית טרזין (גבעת חיים איחוד), דף שער בספרייה הלאומית
