Loading AI tools
אמנות נלבשת, הידועה גם בשם "Artwear" או "Art to wear", מתייחסת לבגד, תכשיט או אביזר כגון תיק, ייחודיים שנוצרו לרוב ביד, כיצירה אמנותית המביעה רעיון פוליטי, או כלכלי שאפשר ללבוש, או לענוד אותה על הגוף[1][2] וגם להציגה בתערוכה. אמנות נלבשת אינה אופנה מייצור תעשייתי המוני, אין כוונה להחליף אותה כל עונה. היצירות עשויות להיות מוצגות או להימכר. ביצירת כל בגד או חפץ נלבש מערבים אסתטיקה, חשיבה על צורתו, על החומר ממנו יתפרו אותו, על צבעו וגם על היותו נוח ושימושי ללבישה אך לא חושבים להציגו בתערוכה. עם זאת במשך השנים היו שיתופי פעולה בין מעצבים לאמנים ידועים[3] שיצרו יחד בגדים שהיו גם אמנות נלבשת וגם פריט אופנתי, כמו שיתוף הפעולה בין המעצב לואי ויטון והאמנים ג'ף קונס וטאקשי מורקאמי, בעוד אלזה שיאפארלי שיתפה יצירה עם סלבדור דאלי[4].
רוב האמנות הנלבשת עשויה מחומרים סיביים ועל כן היא ענף של אמנות הסיבים שבו יש אמנות נלבשת ואמנות שאינה נלבשת שעשויים מסיבים טקסטיליים. במושג אמנות נלבשת נכללים גם תכשיטים או ביגוד או אביזרים שעשויים מעור[5], פלסטיק, מתכות כגון זהב, כסף ועוד [6].
חלק מהאמנות הנלבשת נעשה כביגוד רעיוני פוליטי,[7] לעיתים כבדיקת בעיות של זהות, או כחזון עתידני. הרעיונות החזותיים מיוצגים בבגדים בצורות המבניות, בצבעים, במרקמים, בחתכים או בקרעים מודגשים, או בכל צורה שלדעת האמן תסביר את המסר.
ב-1848 חברי האחווה הפרה-רפאליטית שכללה את ג'ון אוורט מיליי, ויליאם הולמן האנט ודנטה גבריאל רוזטי עשו אחד מהניסיונות המשותפים הראשונים של אמנים ליצור בגד חילופי[8] כתשובה לחברה שהפכה יותר ויותר תעשייתית ונפוץ בה ייצור המוני וזול. הפרה-רפאליטים חיפשו השראה באמנות של ימי הביניים והרנסאנס, הם עודדו את נשותיהם, פילגשיהם והדוגמניות שלהם ללבוש בגדים שעוצבו על פי תקופות קודמות. הבגדים הללו שהושפעו מההיסטוריה והופיעו גם בציורים שלהם נראו כניגוד לתלבושות הוויקטוריאניות אשר כלאו את הגוף הנשי במחוך והכבידו עליו עם חצאיות בצורת פעמונים שנלבשו מעל תחתוניות וחישוקי מתכת. גם ויליאם מוריס היה שותף לבוז לבגדים מגבילי התנועה הוויקטוריאניים, כמו הפרה-רפאליטים הוא חיפש דרכים להחיות את האמנות והלבוש על ידי שיבה לפשטות העשייה במלאכת יד בהשפעת דגמים היסטוריים. אשתו ג'יין נודעה בכך שאימצה שמלות פשוטות בלי מחוכים ובלי חישוקים.
בשנות ה-1920 ועד ה-1930 נראו ניצנים של תנועת האמנות הנלבשת, בפריז שהייתה אז המרכז ובירת האמנות החשובה ביותר בעולם, פרחו תנועות הפוביזם, הקוביזם, הדאדאיזם, הסוריאליזם והאר דקו, באותו זמן האמנות והאופנה היו קרובות מאוד עד שהשפיעו והשלימו זו את זו. יצירות של אמנים, ציירים ומעצבים נראו כאילו נוצקו מאותו כור היתוך[9]. מעצבים כמו פול פוארה וסוניה דלוניי[10] שיתפו פעולה עם אמנים כמו פיקאסו ומאטיס יצרו יחד ביגוד ייחודי שהיה אמנות נלבשת ולאו דווקא אופנה.
אמני ומעצבי האר דקו היו בחלקם אנשים ליברלים ואינטלקטואלים שראו בתכשיטים ובבגדים, אמנות נלבשת והזדמנות לביטוי אישי של הלובש ולא אופנה המונית. הם ראו בבעלי המלאכה את היוצרים האמיתיים ולא רק כמי שעושה מה שהמעצב אומר לו, הם גם ייחסו חשיבות רבה לחומר ממנו עשוי התכשיט, ברוח הבאוהאוס[7].
לאחר מלחמת העולם השנייה העיצוב המודרני של תכשיטים דחה את העיצובים מהרנסאנס ומהתקופה הוויקטוריאנית. אמנים שונים התחילו ליצור יצירות אמנות קטנות שנועדו לענידה על הגוף ולא לתלייה על הקיר כדי שרק יסתכלו עליהם. זאת אמנות שנוצרה לרוב עבור אדם מסוים, שהציג בציבור את היצירה האמנותית[11]. פיקאסו יצר בין השנים 1930–1940 כמה שרשרות אמנות נלבשת לדורה מאר, קלדר יצר טבעת אמנותית כטבעת נישואין לאשתו. בין יוצרי התכשיטים האמנותיים הנלבשים אפשר למצוא אמנים כמו בראק, דאלי, יוקו אונו ואניש קאפור. יש גם יוצרים לא ידועים שיוצרים תכשיטי אמנות נלבשת.
בשנות ה1950 מכנסי הג'ינס[12] הופכים למדים של הנוער והתנועות האנטי ממסדיות, מרלון ברנדו וג'יימס דין הפכו לדמויות לחיקוי, כוכבי הרוק אנד רול ומתנגדי המלחמות בשנות ה-1960 וה1970 לבשו מכנסי ג'ינס כהזדהות עם מעמד הפועלים, הפמינסטיות ונשים שנאבקו לזכויות נשים לבשו אותם כהפגנה של שיווי זכויות מגדריות. בגדי הג'ינס הזמינים וה'אחידים' הפכו למצע אמנותי[13] אנשים ציירו עליהם, רקמו, תפרו כל מיני טלאים, קרעו בכוונה קרעים כדי להפכם ליותר אישיים[14] וכמציגי אישיותם לציבור. בתי האופנה מנסים לחקות את האמנות הנלבשת ומדי כמה שנים הם מייצרים בגדים בהשפעת האמנות הנלבשת.
תנועת האמנות הנלבשת צצה שוב בשנות ה-60 של המאה ה-20[15] כתנועה של 'תרבות הנגד' לתעשייה ההמונית. האמנים שציירו ופסלו במו ידיהם עם בדים וחוטים כביטוי אישי והשתמשו בגוף ככן תצוגה, רצו להוריד את האמנות מהקירות להוציאה מהמוזיאונים ולהפוך אותה לחלק מחיי היום יום[16]. הבגדים היו לבישים אך לא היו אופנה. יחד עם תנועות ילדי הפרחים ומאבקי השחרור של קבוצות מיעוט שונות, המשיכה תנועת האמנות הנלבשת להתפתח בשנות ה-70 של המאה ה-20 והמשיכה לעשור הראשון של המאה ה-21. האמן הכי מפורסם בשטח היה אלכסנדר מקווין שעבד הרבה עם האמן דמיאן הירסט[17]. יחד עם זה ההיפים[18] שלבשו בגדים בהתרסה אנטי מימסדית, אנטי תעשייתית, עם קישוטים שהפכו כל בגד למשהו ייחודי.
ב-1965 יצר המעצב איב סן-לורן שמלות מונדריאן[4] עם הדפסים של יצירות מונדריאן וניכר שגם גזרות השמלות הושפעו מהציורים.
ב-1966 יסד פאקו רבאן, שהיה בתחילה מעצב תכשיטים עבור בתי אופנה אחרים, את בית האופנה שלו. בעיצובי האופנה שלו הוא הרבה להשתמש בחומרים כגון כגון מתכת נייר ופלסטיק, שאינם מקובלים בדיוק כחומרים נלבשים.
בשנת 1968 ואלי אקספורט, יוצרת צלמת, שחקנית, פסלת ואמנית מחשב מאוסטריה, יצרה "במת תיאטרון ניידת נלבשת"[19] אותה לבשה על גופה. היא הזמינה עוברים ושבים להכניס את ידיהם ולמשש את החזה שלה.
בשנת 2011, הוצגה במוזיאון לאמנויות ועיצוב (אנ') בניו יורק תערוכה של תכשיטי אמנות נלבשת[11] בשם "מפיקאסו עד קונס -תכשיטי אמנים". התערוכה משכה קהל רב והוצגה בארצות נוספות מחוץ לארצות הברית.
בסתיו 2020 נפתחה במוזיאון פילדלפיה לאמנות תערוכה מקיפה היסטורית, "יורד מהקיר: אמנות נלבשת אמריקנית"[20] שבה הוצגו 115 יצירות של 62 אמנים, שביצירות האמנות הנלבשת שלהם הגיבו על המצבים החברתיים, ההיסטוריים והתרבותיים שעברו על ארצות הברית בין השנים 1967 ו-1997 חלק מהיצירות באו מאוסף המוזיאון וחלקן מאוספים פרטיים. היצירות מתייחסות לנושאים[21] כמו איכות הסביבה, מוזיקה פופולרית, ספרות פנטזיה, פמיניזם ועוד. ברקע התערוכה[22] הושמעו שירים של בוב דילן, The Beach Boys, ו-Earth, Wind & Fire. והוקרנו סרטונים שהראו מראות מקיץ האהבה של סן פרנסיסקו 1967, ההפגנות ההמוניות ורמזים לרצח של מרטין לותר קינג ורוברט קנדי. כשברקע נמצאת גם הנוכחות של מלחמת וייטנאם.
המאייר וצייר הגרפיטי הישראלי ניר פלד[23] עובד עם מפעלי אופנה ידועים ומיצר קו של ציורים בשחור לבן על חולצות בשם פילפלד.
בוולינגטון בניו זילנד, מקיים World of Wearable Art (WOW)[24] מדי שנתיים, שילוב של התחרות והמופע הגדולים ביותר בעולם האמנות הנלבשת. מעצבים מכל העולם מוזיקאים, רקדנים ושחקנים משתתפים באירועים, שאותם מכינים במשך 18 חודשים.
בין האמנים שיוצרים אמנות סיבים נלבשת יש המשתמשים בבדים מוכנים או חומרים אחרים כמו פסולת נייר[25] כבלי חשמל ועוד שאותם הם הופכים לבגדים ייחודים במינם, יש כאלה שנוהגים לצבוע בדים, לצייר או לרקום[26] יצירה ייחודית על בגד אחד. בניגוד למחשבה שאמנות היא מוצר יקר, כמה אמני לבוש הקימו בתי מלאכה מקומיים ליצירת אמנות נלבשת במחירים סבירים לכל אחד, במסגרת אמנות נלבשת נכללות גם חולצות טריקו שעליהן יש יצירה גרפית ייחודית.
כמו בענפי אמנות אחרים הכישרונות והיכולות של אמני האמנות הנלבשת הן שונות ומגוונות, היות שיצירה באופן זה דורשת ידיעות נרחבות של מלאכה וגם אמנות, אמן מלבושים צריך להתמחות, בצבעים, בכימיה, תפירה, עיצוב בגדים ובידע מחשבים, בתי הספר לעיצוב ואופנה ותוכניות לטיפוח אומנות מספקים לאמני הלבוש העתידיים כיתות במגוון ידע. למשל ב'תוכנית לאומנויות' שהייתה באוניברסיטת בוסטון בשנות ה-70 של המאה ה-20 היו מחלקות לקרמיקה, מתכת ומחלקה לסיבים שבה לימדו אריגה בנול, עיצוב תלת־ממדי[27] בסיבים, מקרמה, רקימה ועבודה בחומרים מהחי והצומח. בהצהרת הכוונות של התוכנית נכתב[28] "כאומנים אנו מעצבים את החומרים שאנו נוגעים בהם בידינו, מוחנו ורגשותינו לחפצים הנאים של תרבותנו, האיכויות של היצירות משפיעות על מוחנו ורגשותינו בחזרה ... מטרתנו היא לעודד את ההתפתחות והחיוניות של כל כשרון אישי".
האמנית מריה דה קונסאסיאו[29] (Maria Da Conceicao) כותבת במבוא לספרה, "Wearable Art", כי "אמנות נלבשת מתארת בגד שאינו מוגדר לזמן מסוים, אמנותי וייחודי אבל אינו יקר מדי, כך שהוא בהישג יד לכל אחת. שלא כמו אופנה שמבטאת את ההעדפות החולפות של שוק עונתי, אמנות נלבשת יכולה להילבש בכל זמן ולהזדמנויות שונות, ונותנת ללובשת הרגשה שהיא מיוחדת למשך הרבה שנים ... לרוב האנשים כיום, ביגוד הוא אמצעי לביטוי עצמי דבר שביגוד תעשייתי אינו נותן". היא כותבת שלדעתה אין היום הצדקה ללבישת בגדים משעממים,[29] מפת שולחן בלויה, חצאית ג'ינס, וילון בלוי כל דבר אפשר לשנות ולהפוך למשהו אחר. בראיון לוושינגטון פוסט[30] בשנת 1977, היא מגדירה את בגדי האמנות הנלבשת שלה כ'קולאז מהלך', וטוענת שכאשר בגדיה אינם מקשטים רחובות כאשר לובשים אותם, צריך לקשט בהם קירות, ולא להחביאם בארונות.
יש גם אמנות נסרגת או מצונרת באפשרויות שונות. תנועת הסריגה וקרושה בסגנון חופשי התחילה בשנת 1977, כאשר שני האמנים היוצרים סילביה קוש וג'יימס וולטרס[31] התחילו ליצור, ללמד ולהפיץ יחד את הרעיון שאפשר לסרוג וליצור במסרגה אחת גם יצירות שאינן עשויות מקשה אחידה של שורות ארוכות באותה הדוגמה, וכי אפשר לשבור את החוקים הישנים וליצור במגוון אופני עשייה. תלמידותיהם המשיכו להפיץ את בשורת היצירה החופשית ברחבי העולם, ביניהן האמניות פרודנס מאפסטון[32], ג'יני דאוד[33] ועוד.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 הפסל והצייר פרנק לינקולן וינר לימד את עצמו לסרוג קרושה והתחיל ליצור שכמיות, פונצ'ו, כובעים ותיקים ייחודיים שהוא קרא להם[34] פיסול גוף.
בשנת 2006 פרודנס מאפסטון אספה פיסות סרוגות בנושא ים מ-64 אמניות חברות[35] האגודה הבינלאומית ליצירה קרושה בסגנון חופשי וחיברה מהפיסות מעיל, גלימה ושמשיה, שהוצגו בכמה תערוכות והודפס גם קטלוג.
בשנת 2001, במסגרת "הטריאנלה הבינלאומית השלישית לאריגה" בתערוכה The Matter of Fiber שבה הציגו אמניות ישראליות ופולניות. הציגה בתיה אייכנהולץ את יצירתה "למה כובע" המראה כובע טמבל רקום עם פרטים ביוגרפיים שלה. שולמית לוין הציגה[36] את יצירתה "ואלה שמות", מעיל אחד מתוך סדרת המעילים המפוספסים "כתונת פסים". הסדרה מתייחסת לביוגרפיה שלה בזמן השואה.
בשנת 2002 עיצבה גלית לוי, לנציגת ישראל לתחרות מיס יוניברס, שמלה[37] עם סימני זהות וגאווה לאומית, בחזית השמלה מודפסת מפת ישראל, כפי שהיא מופיעה באטלס לתלמידי בית הספר.
בשנת 2008 הוצגה במוזיאון ניוארק שבניו ג'רזי, התערוכה[38] "סיפורי נשים: ארבע תכשיטניות ישראליות חשובות" שבה הוצגו תכשיטים שבחנו נושאים מחיי האשה הישראלית. התכשיטים שבתערוכה ייצגו נושאים כגון מלחמה, הגירה ויצירת קשר את המדינה. אף על פי שלכל אשה יש סגנון אישי ביחד התערוכה הציגה את פניה התוססים ואת המאבקים של המדינה. ביאנקה אשל גרשוני, הציגה "טילים קטנים" שיצרה באמצע מלחמת המפרץ הראשונה. ורד קמינסקי עצבה אבנים המאזכרות את אבני ירושלים, דגנית שטרן-שוקן עיצבה תכשיט המזכיר נופים עירוניים ואסתר קנובל בחנה בעיות של הגירה. כל תכשיט הוא יצירת אמנות שאשה יכולה לענוד על בגדיה או לתלות על צוארה.
באוקטובר 2020, בקשת 12 עלתה בישראל תוכנית ריאליטי בשם "הזמר במסכה"[39]. חבר השופטים צריך לגלות מי מסתתר בתוך התחפושת על פי שיר ורמזים. התחפושות שהזמרים לובשים הן אמנות נלבשת.
האופנה המהירה גרמה לכך שאנשים לובשים בגדים זולים וממהרים לזרוק אותם, החברות שמיצרות אותם זורקות בגדים שטרם נלבשו ולא נמכרו למטמוני האשפה כמו גם הרבה שאריות של המתפרות. הרבה אמני מלבוש ראו בפסולת הזו חומרים טובים ליצירת אמנות נלבשת בת קיימא.
באוקטובר 2019 נפתחה תערוכת "Smithsonian Craft2Wear Show"[40] במוזיאון הסמית'סוניאן בוושינגטון שבה הציגו ארבעה עשר אמנים יצירות של אמנות נלבשת, שמחנכת את הציבור להתחשב בשינויי האקלים ולקחת אחריות על בעיות זיהום הסביבה. כמה מהאמנים משתמשים בחומרים שנזרקו כחומר גלם. למשל האמנית ג'אניס קיסינגר עושה מיחזור משביח לסארים ישנים, היא רוכשת אותם קרועים, מלוכלכים ולדבריה אהובים, היא מצינת שהיא אוהבת לפתור בעיות עיצוב של חומרים משומשים. יושיקו קומאטסו מצילה בדי סארי יפניים עתיקים. מרי יאגר לוקחת חולצות בלויות מחויטות של גברים והופכת אותן לחולצות ומקטורנים ייחודיים חסרי מגדר חדשים. לין ריינסטימה שמקדשת את המינימליזם מכריזה שפחי האשפה שלהם כמעט ריקים ושרון לונדון מסכימה עמה ומציעה חולצות עשויות בהתאמה ללקוח מחומרים ברי קיימא, המיוצרים בסדנה שבה יש אפס פסולת והיא פועלת על אנרגיה סולארית. האמנים מציעים לקהל לשוב ולחשוב על מה ואיך הוא צורך את בגדיו.
האמנית האמריקאית ג'ולייט ג'ונסטון מציירת על מכנסיים[41] שהיא קונה בחנויות יד שנייה ואוספת ממקומות מיחזור. כל מכנס מקבל ציור ייחודי עם חתימתה, כיאה ליצירת אמנות. היא מרבה לצייר צמחים אבל מוצאת השראה גם מפוסטרים ישנים של קונצרטים. אביה היה גיטריסט של אלטון ג'ון מאז שנות ה-70 והיא סבורה שהיא הושפעה מכך שגדלה בסביבה מאוד צבעונית בה אנשים לבשו בגדי הופעה.
בשנת 2020 מיעטו בתי האופנה למכור בגלל מגפת הקורונה, שמחד האטה מכירות ומצד שני גרמה לנשים רבות שהיו סגורות כמו כולם בבתים, למחזר את בגדיהן, והחזירו לאופנה את הציורים על ג'ינס[42].
האמנית האוסטרלית ליז יוז יוצרת את האמנות הנלבשת שלה מפסולת שנזרקה[43]. 'שמלת המכשפה הרעה' שלה עשויה משקי מזון וחבלים שנועדו לקשירת חבילות קש. היא אומרת שהחומרים מהם יצרה את השמלה אולי לא נראים לכל אחד כחומרים שמהם עושים שמלת ערב, אך זה גורם לאנשים לחשוב על בעיית הזבל הרב שנזרק בכל מקום. היא מכנה את יצירות האמנות הנלבשת שלה גם מעוררי המחשה על קיימות.
במילאנו איטליה האמנית ג'יודיטה טאנזי יוצרת אמנות נלבשת[44] מבדים, בגדים ופריטים שהיא אוספת מפחי אשפה ומיחזור ומשווקי יד שנייה. היא לא צובעת אותם אלא משתמשת בהם כמות שהם אך כן חותכת ומחברת אותם חלקית.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
