Loading AI tools
קבוצת כדורגל מאיטליה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מועדון הכדורגל אינטרנציונלה מילאנו (באיטלקית: Football Club Internazionale Milano) הידוע כאינטר מילאנו, או בקיצור אינטר, הוא מועדון כדורגל איטלקי מהעיר מילאנו המשחק בליגה האיטלקית הראשונה, ונחשב לאחד המועדונים הגדולים והמצליחים בעולם.
 | ||||
| מידע כללי | ||||
|---|---|---|---|---|
| שם מלא | אינטר מילאנו | |||
| כינוי |
I Nerazzurri - "נראצורי" ("השחורים-כחולים") La Beneamata - "לה בנאמטה" ("האהובים") Il Biscione איל בישונה ("נחש הדשא הגדול") | |||
| תאריך ייסוד |
9 במרץ 1908  | |||
| אצטדיון |
סן סירו, מילאנו, איטליה (תכולה: 80,018) | |||
| בעלים | אוקטרי 99.6% | |||
| נשיא | ג'וזפה מארוטה | |||
| יו"ר |
Giuseppe Marotta | |||
| מאמן | סימונה אינזאגי | |||
| ליגה |
סרייה א' | |||
|
www | ||||
| תלבושת | ||||
| ||||
  | ||||
אינטר נוסדה ב-1908 ומאז זכתה ב-37 תארים איטלקיים מקומיים ובתשעה תארים בינלאומיים, כולל שלוש פעמים בתואר האירופי החשוב ביותר, גביע אירופה לאלופות. היא הקבוצה היחידה באיטליה ששיחקה בסרייה א' בכל שנות קיומה ומעולם לא נשרה לליגת המשנה, והקבוצה האיטלקית היחידה שזכתה בחמישה תארים בשנה אחת (2010) ואף זכתה בטרבל, ובכך היא מצטרפת לשש קבוצות נוספות בתולדות הכדורגל האירופי שהשלימו טרבל.
אינטר היא הקבוצה השנייה האהודה ביותר באיטליה אחרי יובנטוס[1], ולאוהדיה יש יריבות ארוכת שנים עם אוהדיהן של קבוצות אחרות. היריבויות המפורסמות ביותר הן עם אוהדי מילאן, היריבה העירונית, במשחק שמכונה "דרבי דלה מדונינה" ועם אוהדי יובנטוס במשחק שמכונה "דרבי ד'איטליה".
כינוי הקבוצה הוא "הנראזורי", על שם מדיה השחורים-כחולים. בעל השליטה במועדון היא חברת אקטורי. נשיא המועדון הוא ג'וזפה (בפה) מוראטה. לפי הדירוגים השנתיים של מגזין פורבס המועדון הוא בין העשירים בעולם.
אצטדיונה הביתי של הקבוצה הוא אצטדיון "ג'וזפה מאצה", המוכר יותר בשם "סן סירו", אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר באיטליה בעל 80,018 המושבים, אותו היא חולקת עם יריבתה העירונית מילאן.
אינטר היא אחת ממייסדות ארגון ה-G-14, שייצג את הקבוצות הגדולות באירופה מול אופ"א, וחברה בארגון המועדונים האירופיים שהחליפה את ה-G-14.
המועדון נוסד בערב 9 במרץ 1908 במסעדת "L'Orologio" במילאנו[2], כשקבוצת אישים פרשה ממועדון הקריקט והכדורגל מילאן. הפורשים, קבוצה של 43 איטלקים ושווייצרים[3] שהבולטים בהם היו הצייר ג'ורג'יו מוג'יאני (שעיצב את הסמל), בוסארד, ברטוליני, אנריקו הינטרמן, ארטורו הינטרמן, פייטרו דלה אורו, קרלו ארדוסי והנשיא הראשון ג'ובאני פארמידיוטי, שלא אהבו את השליטה האיטלקית במילאן, ולכן פרשו והקימו מועדון חדש שנקרא "מועדון הכדורגל אינטרנציונלה מילאנו". מימיו הראשונים היה המועדון פתוח לשחקנים זרים (הקפטן הראשון של הקבוצה, מאנקטי, היה שווייצרי), מה שהוביל לכינויו באותם ימים – לה בנאמטה, האהובים.
קטע מתוך כתבה שפורסמה בעיתון "לה גזטה דלו ספורט" במרץ 1908 על המועדון החדש במילאנו:
מועדון הכדורגל אינטרנציונלה מילאנו. זהו השם של המועדון החדש שהוקם לפני מספר ימים במילאנו. המועדון החדש נולד כתוצאה ממספר אי הבנות מצערות שהתרחשו במועדון מילאן, המועדון החדש מורכב בעיקר ממספר שחקנים פעילים וכמה אוהדים. הרבה רצון טוב וכוונות טובות זהו הבסיס של המועדון החדש. המטרה הראשית של המועדון החדש הוא לאפשר עיסוק בכדורגל לתושבים הזרים במילאנו ולהעביר את התשוקה לכדורגל לדור הצעיר של המילנזים אשר קיבלו את המועדון החדש בהתלהבות רבה. אנו מאחלים למועדון החדש חיים ארוכים ומשגשגים ומאחלים ליוצרים של המועדון החדש אשר נבנה מכוונת טובות לעתיד טוב יותר, המון הצלחה.
המועדון זכה לראשונה באליפות איטליה ב-1910 תחת הדרכתו של הקפטן והמאמן וירג'יליו פוסאטי (השחקן הראשון של אינטר בנבחרת איטליה), אחרי עונה צמודה עם פרו ורצ'לי אחת הקבוצות החזקות באיטליה של תחילת המאה ה-20.
בין השנים 1915–1919 הושבתה הליגה מפעילות בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
בזמן המלחמה נהרג המאמן פוסאטי בעת שירותו בצבא האיטלקי. לאחר המלחמה, עם חידוש הליגה בעונת 1920/1919, זכתה הקבוצה באליפות השנייה תחת המאמן נינו ראסגוטי והכוכבים לואיג'י קאבניני וג'וזפה פוסאטי אחיו של וירג'יליו.
בשנת 1922, עם עלייתו של בניטו מוסוליני והפאשיזם לשלטון באיטליה, ימיו של המועדון נראו ספורים. האופי[3] והמסורת הבינלאומיים של המועדון, שמו שדומה לאינטרנציונל, ההמנון הקומוניסטי, וריבוי השחקנים הזרים בקבוצה לא היו לרוחו של המשטר החדש וב-1928 אולץ המועדון להתמזג עם קבוצת יוניון ספורטיבו מילאנזה למועדון אחד אשר הוקם בחסות השלטון במילאנו, ושמו שונה ל"אמברוסיאנה ס.ס מילאנו" על שם אמברוסיו הפטרון הקדוש של מילאנו. גם מדיה המסורתיים בכחול שחור הוחלפו למדים לבנים עם צלב אדום בדומה לדגל של העיר מילאנו. על אף השינויים אוהדי הקבוצה המשיכו לקרוא לה "אינטר" ולשיר את אותם השירים כתמול שלשום, דבר שעורר את זעמו של מוסוליני. למרות המתח בין המועדון והמשטר, המשיך המועדון בדרכו וזכה בתארים גם בשנים קשות אלה.
בעונת 1929/1930 זכתה הקבוצה באליפות שלישית תחת המאמן היהודי ארפד וייס ובעזרתו של הכוכב הגדול ג'וזפה מאצה (מלך השערים של הקבוצה בכל הזמנים עם 284 שערים), שכבש באותה עונה 31 שערים. באותה עונה שיחקה הקבוצה בגביע מיטרופה (גרסה מוקדמת של גביע אירופה לאלופות) והודחה בחצי הגמר.
בשנת 1932 שינה הנשיא החדש פרדיננדו פוזאני את שם המועדון ל"אמברוסיאנה-אינטר".
בעונת 1933/1934 הגיעה הקבוצה לגמר גביע מיטרופה אחרי שהדיחה בחצי הגמר את ספרטה פראג החזקה מצ'כוסלובקיה והפסידה לאוסטריה וינה.
בקיץ של שנת 1934 הוביל מאצה, כוכב הקבוצה, את נבחרת איטליה לזכייה במונדיאל ששוחק באיטליה, יחד עם עוד שלושה שחקנים מהקבוצה: אטיליו דה מריה, ארמנדו קסטלאצי והשוער לואיג'י אלמנדי.
בעונת 1936/1937 הגיעה הקבוצה לחצי גמר גביע מיטרופה והודחה על ידי ספרטה פראג, מאצה סיים כמלך השערים של המפעל עם עשרה שערים.
בעונת 1937/1938 זכתה הקבוצה באליפות רביעית תחת המאמן ארמנדו קסטלאצי. מאצה סיים כמלך השערים באותה עונה עם 20 שערים, ובקיץ הוביל את נבחרת איטליה לזכייה שנייה ברציפות במונדיאל ששוחק בצרפת יחד עם פייטרו פראריס, אוגו לוקאטלי, ג'ובאני פרארי ורנאטו אולמי חבריו לקבוצה.
בעונת 1938/1939, תחת המאמן החדש טוני קארגנלי האוסטרי, זכתה הקבוצה בגביע האיטלקי בפעם הראשונה אחרי ניצחון 2:1 בגמר על נובארה.
בעונת 1940/1939 זכתה הקבוצה באליפות חמישית למרות פציעה קשה של מאצה שהחסיר את רוב העונה. שמונה ימים אחרי זכייתה של אינטר בתואר ב-10 ביוני נכנסה איטליה למלחמת העולם השנייה. ב-1942 רכש את הקבוצה איש העסקים קרלו מאסרוני.
לאחר מלחמת העולם השנייה, ב-27 באוקטובר 1945, החליט הנשיא מאסרוני להחזיר למועדון את שמו המקורי המשמש אותו עד היום.
הליגה חודשה בעונת 1945/1946, עונה שהתאפיינה בקשיים רבים עקב ההרס הרב ששרר באיטליה לאחר המלחמה, ובה סיימה הקבוצה במקום הרביעי.
לקראת עונת 1946/1947 יצא נשיא הקבוצה מאסרוני למסע רכש בדרום אמריקה והביא לקבוצה חמישה שחקנים - את החלוץ האורוגוואי זאפיריין, המגן האורוגוואי פדמונטה, הקשר הארגנטינאי קריאוני, הקשר האורוגוואי וולפי והחלוץ הארגנטינאי בוביו. למרות הרכש היקר נכשלה הקבוצה ובאמצע העונה פוטר המאמן קרלו קרקאנו, ובמקומו מונה ג'וזפה מאצה ששימש גם כשחקן וגם כמאמן ולבסוף סיימה במקום העשירי בטבלה.
ב-29 ביוני 1947 שיחק ג'וזפה מאצה, הכוכב הגדול של שנות ה-30 ושנות ה-40, את משחקו האחרון בקבוצה אחרי 408 הופעות ו-284 שערים.
בין השנים 1948–1952 התמודדה הקבוצה על האליפות עם יובנטוס, טורינו ומילאן אך לא הצליחה לזכות בתואר.
לקראת עונת 1952/1953 חתם בקבוצה המאמן אלפרדו פוני, שיחד עם כוכבי הקבוצה לאנרט סקוגלונד השוודי, בניטו לורנצי האיטלקי ואיסטבן ניירס הצרפתי-הונגרי, הוביל את הקבוצה לאליפות שישית בהיסטוריה וראשונה משנת 1940, אחרי עונה צמודה עם יובנטוס ומילאן. ניירס סיים ככובש המצטיין של הקבוצה עם 15 שערים.
עונה לאחר מכן ב-1953/1954 זכתה הקבוצה באליפות שביעית ושנייה ברציפות אחרי עונה שבה היו אינטר ויובנטוס צמודות בראש הטבלה עם אותו מספר נקודות עד למחזור 32, שני מחזורים לסיום העונה, שבו סיימה אינטר בתיקו נגד פלרמו ויובנטוס הפסידה לאטאלנטה. כתוצאה מכך, פתחה אינטר פער של נקודה שנשמר עד סיום העונה.
בשנת 1955 מכר הנשיא מאסרוני את הקבוצה לאנג'לו מוראטי, איל נפט עשיר, שפתח עידן חדש בהיסטוריה של הקבוצה. מוראטי השקיע סכומים גדולים בקבוצה, וב-1957 רכש מבוקה ג'וניורס את החלוץ הארגנטינאי אנטוניו אנג'לילו תמורת 30,000 ליש"ט (שיא עולמי להעברות באותם ימים). בעונת 1958/1959 הבקיע אנג'לילו 33 שערים ב-33 משחקים, נתון שאף שחקן לא שיחזר מאז[4].
בשנת 1960 הביא מוראטי לאינטר את המנהל איטאלו אלודי והמאמן הארגנטינאי הלניו הררה שהנהיג בקבוצה את שיטת "הקטנאצ'ו", ששמה דגש על הגנה נוקשה בשילוב של התקפות מתפרצות. כוכבים כמו לואיס סוארס, סנדרו מאצולה, ג'אצ'ינטו פאקטי, טרצ'יזיו בורניץ', מריו קורסו, דה קוסטה ג'איר והקפטן ארמנדו פיקי, הובילו את הקבוצה לתור הזהב שלה ולתקופה הטובה בהיסטוריה שלה. קבוצה זו כונתה[3] לה גרנדה אינטר – אינטר הגדולה, והיא ידועה עד היום כאחת הקבוצות הטובות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי והאירופי.
לה גרנדה אינטר זכתה באליפות ראשונה תחת הררה ב-1963, ושנה לאחר מכן זכתה בגביע אירופה לאלופות הראשון שלה כשניצחה במשחק הגמר בווינה 3:1 את ריאל מדריד. באותה שנה איבדה אינטר את האליפות לבולוניה, אחרי שהפסידה לה 2:0 במשחק הכרעה מיוחד בסיום העונה, לאחר ששתי הקבוצות סיימו עם אותו מספר נקודות. בסוף אותה שנה השתתפה אינטר בגביע הבין-יבשתי ובמסגרתו יצאה למשחק רשמי ראשון מחוץ לאדמת אירופה, כששיחקה בבואנוס איירס והפסידה לאינדפנדיינטה 1:0. במשחק הגומלין, שנערך במילאנו, ניצחה אינטר 2:0, לאחר שלזכותה כבשו סנדרו מאצולה ומריו קורסו. במשחק המכריע, בסנטיאגו ברנבאו במדריד, ניצחה אינטר בהארכה משער של מריו קורסו וזכתה לראשונה בגביע הבין-יבשתי.
עונה לאחר מכן, ב-1965, זכתה אינטר שוב בגביע אירופה לאחר ניצחון 1:0 במשחק הגמר על בנפיקה במילאנו. באותה עונה זכתה גם באליפות איטליה ובגביע הבין-יבשתי, לאחר ששוב ניצחה את אינדפנדיינטה, אלופת דרום אמריקה. ב-1966 זכתה אינטר באליפות העשירית שלה והוסיפה כוכב לסמלה, אך הודחה מגביע האלופות לאחר שהפסידה בחצי הגמר לריאל מדריד. שנה לאחר מכן הגיעה אינטר לגמר גביע האלופות בליסבון אך הפסידה לסלטיק.
ב-18 במאי 1968 הודיע הנשיא מוראטי שהוא עוזב את הקבוצה ומוכר אותה לאיבנואה פראיצולי, יחד איתו עזבו גם המאמן הררה והמנהל אלודי ובזה תם העידן הגדול והמצליח של לה גרנדה אינטר.
בחודש יוני 1968 זכו שחקני הקבוצה, פאקטי, מאצולה, בורגניק, גוארנרי ודומנגיני, באליפות אירופה לאומות במדי נבחרת איטליה.
לקראת עונת 1969/1970 קנה הנשיא החדש פראיצולי את חלוץ נבחרת איטליה רוברטו בונינסנייה מקליארי. עם החלוץ החדש והכוכבים הוותיקים סיימה הקבוצה במקום השני אחרי תחרות צמודה מצד קליארי המפתיעה, שזכתה בתואר לראשונה בתולדותיה. במונדיאל 1970 שיחקו שישה משחקני הקבוצה - פאקטי, מאצולה, בונינסנייה, ברוגניק, ברטיני והשוער ויירי - בשורות נבחרת איטליה שהגיעה לגמר והפסידה לנבחרת ברזיל.
את עונת 1970/1971 התחילה אינטר רע מאוד ובנובמבר, אחרי הפסד בדרבי למילאן מובילת הטבלה, פוטר המאמן הריברטו הררה ובמקומו מונה מאמן הנוער ג'ובאני אינברניצי. עם המאמן החדש התחברה הקבוצה, עקפה את מילאן וזכתה באליפות ה-11 של המועדון.
עונה לאחר מכן הגיעה אינטר לגמר גביע אירופה, אחרי שהדיחה את א.א.ק. אתונה, בורוסיה מנשנגלדבך, סטנדרד ליאז' וסלטיק. במשחק הגמר ברוטרדם פגשה את אייאקס עם הכוכב יוהאן קרויף והפסידה 2:0.
ב-1977 מונה למאמן איוג'ניו ברסליני שהגיע מסמפדוריה והוביל את הקבוצה ב-1978 לזכייה בגביע האיטלקי השני בתולדותיה, אחרי ניצחון 2:1 בגמר על נאפולי.
.JPG)
ב-1980 הוביל ברסליני את הקבוצה לאליפות 12 אחרי עונה צמודה עם יובנטוס. בשורות הקבוצה שיחקו אלסנדרו אלטובלי, גבריאלה אוריאלי, גראצינו ביני ואבריסטו באקלוסי. עונה לאחר מכן הגיעה אינטר לחצי גמר גביע אירופה, בו הודחה על ידי ריאל מדריד.
ב-1982 זכתה הקבוצה בגביע האיטלקי השלישי בתולדותיה אחרי ניצחון 2:1 על טורינו בסיכום שני משחקים. בקיץ 1982 זכו שחקני הקבוצה ברגומי, אלטובלי, אוריאלי, מאריני והשוער בורדון במונדיאל עם נבחרת איטליה.
ב-18 בינואר 1984 מכר הנשיא פראיצולי את הקבוצה לארנסטו פלגריני. הנשיא החדש רכש בקיץ את כוכב נבחרת גרמניה קרל היינץ רומניגה, אחד השחקנים הטובים בעולם באותן שנים, בהשקעה גדולה, אך הקבוצה סיימה רק במקום ה-3, כשבאליפות זוכה הלאס ורונה המפתיעה, לראשונה בתולדותיה.
בקיץ 1986 החתים הנשיא פלגריני את המאמן המצליח ג'ובאני טרפטוני. לקראת עונת 1988/1989 רכש המאמן את צמד השחקנים הגרמניים לותר מתאוס ואנדראס ברמה, שיחד עם ג'וזפה ברגומי, רמון דיאס, ניקולה ברטי והשוער וולטר זנגה, הובילו את הקבוצה לאליפות 13 בתולדותיה. הקבוצה סיימה עם 58 נקודות (באותה תקופה ניצחון היה שווה 2 נקודות), וקבעה שיא נקודות לעונה בליגה של 18 קבוצות. למאמן טרפטוני הייתה זו האליפות השביעית בקריירה אחרי 6 אליפויות עם יובנטוס.
שנות ה-90 היו קשות ומאכזבות לקבוצה. בזמן שיריבותיה הגדולות יובנטוס ומילאן זכו בתארים באיטליה ואירופה, נחלה הקבוצה כישלונות בליגה שנה אחר שנה כשהשיא השלילי, מבחינתה, היה בשנת 1994 כשהקבוצה סיימה במקום ה-13, הנמוך בתולדותיה. באירופה נחלה הקבוצה הצלחה יחסית, כשזכתה בשלושה גביעי אופ"א ב-1991, 1994 ו-1998.
בשנת 1995 קנה את הקבוצה בנו של אנג'לו מוראטי – מאסימו מוראטי. מוראטי הבטיח לאוהדים הצלחות רבות והשקיע סכומי כסף אדירים במטרה לשחזר את הצלחותיו של אביו. הוא הביא לקבוצה כוכבים כמו רוברטו קרלוס, איוואן זמורנו ורוברטו באג'ו. בנוסף, שבר את שיא ההעברות העולמי כשרכש מברצלונה את רונאלדו, השחקן הטוב בעולם באותם ימים. אך, למרות ההשקעה הגדולה, שנות ה-90 נשארו העשור היחיד בו לא הצליחה הקבוצה לזכות באליפות.
לקראת עונת 1999/2000 החליט מוראטי לעשות מהפכה בקבוצה, והחתים את המאמן המצליח של יובנטוס, מרצ'לו ליפי. יחד עם ליפי יצא מוראטי למסע רכש נרחב ושבר את שיא ההעברות העולמי בפעם השנייה, כשרכש מלאציו את כוכב נבחרת איטליה כריסטיאן ויירי תמורת 31 מיליון יורו. יחד עם ויירי הובאו גם השוער אנג'לו פרוצי, הבלם לורן בלאן הקשר ולדימיר יוגוביץ' ועוד מספר שחקנים, בהשקעה של מעל למאה מיליון דולר. בתקשורת האיטלקית הצביעו על אינטר כמועמדת הבטוחה לאליפות, כשבחוד ההתקפה של הקבוצה נמצאים שניים מהכוכבים הגדולים בעולם, ויירי ורונאלדו, שזכו לכינוי "החוד האטומי", אך הקבוצה נכשלה שוב כשויירי ורונאלדו זוכים לשחק יחדיו מספר מועט של משחקים עקב פציעתו הקשה של רונאלדו, ולבסוף סיימה רק במקום הרביעי. בתחילת עונת 2000/2001 הודחה אינטר במפתיע ממוקדמות ליגת האלופות על ידי הלסינגבורג. כתוצאה מכך, פוטר המאמן ליפי ובמקומו מונה מרקו טארדלי. בסיום העונה פוטר גם טארדלי, לאחר שהקבוצה סיימה במקום החמישי, מקום שאינו מקנה את הזכות לשחק בליגת האלופות.
לקראת עונת 2001/2002 מונה הקטור קופר למאמן הקבוצה. אינטר הובילה את הטבלה במשך מרבית העונה, כשלקראת סופה חזר רונאלדו לשחק אחרי שנתיים של פציעות קשות, והגיעה למחזור האחרון ב-5 במאי, לאולמפיקו שברומא, למשחק מול לאציו. אינטר הייתה זקוקה לניצחון כדי להבטיח אליפות מספר 14, וראשונה לאחר 13 שנה, אך הפסידה 4:2 במשחק ויובנטוס זכתה בתואר.
עונה לאחר מכן נמכר רונאלדו, הכוכב הגדול של הקבוצה, לריאל מדריד לאחר שדרש לעזוב עקב חילוקי דעות עם המאמן קופר ובמקומו נקנה מלאציו הרנן קרספו. בליגה סיימה הקבוצה במקום השני ובליגת האלופות הגיעה לחצי הגמר, שם הודחה על ידי יריבתה העירונית, מילאן.
בתחילת עונת 2003/2004 פוטר קופר מהקבוצה בעקבות שורה של הפסדים בליגה, ובמקומו מונה עד לסוף העונה אלברטו זאקרוני. באמצע אותה עונה החליט הבעלים מוראטי למוד האכזבות, לפרוש מניהול הקבוצה ולמנות את שחקן העבר הנודע פאקטי לנשיא הקבוצה. בסוף אותה עונה פוטר זאקרוני.
לקראת עונת 2004/2005 מונה רוברטו מאנצ'יני למאמן הקבוצה. מאנצ'יני הביא לקבוצה את אסטבן קמביאסו, חואן ורון ועוד מספר שחקנים, ויחד איתם זכתה הקבוצה בגביע איטליה הרביעי של המועדון. בליגה סיימה אינטר במקום השלישי, ובליגת האלופות הודחה ברבע הגמר על ידי יריבתה העירונית מילאן, כשאת המשחק השני של רבע הגמר פוצצו אוהדי אינטר.
בעונת 2005/2006 זכתה אינטר פעם נוספת בגביע האיטלקי, החמישי של המועדון, וסיימה שלישית בליגה. בסוף אותה עונה התפוצצה באיטליה פרשת השחיתות הגדולה (קאלצ'יופולי), שבה יובנטוס, שזכתה באליפות, הואשמה בשיבוץ שופטים הנוטים לטובתה. יובנטוס נענשה בהורדת ליגה ובית המשפט החליט שתואר האליפות שזכתה בו יוענק לאינטר, שסיימה שלישית, וזאת מכיוון שגם מילאן, שסיימה שנייה, נמצאה אשמה בפרשה.
במונדיאל 2006 מרקו מטראצי היה הנציג היחיד של אינטר בנבחרת איטליה שזכתה בטורניר.
בספטמבר 2006 הלך לעולמו הנשיא פאקטי לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן ומוראטי חזר לכהן כנשיא. כהוקרה על פועלו של פאקטי כשחקן, קפטן ונשיא במועדון, הוציאה אינטר משימוש[5] את המספר 3, מספר חולצתו של פאקטי בכל הקריירה הארוכה כשחקן במועדון.
לקראת עונת 2006/2007 הביא מאנצ'יני לקבוצה את פטריק ויירה, הרנן קרספו, מאייקון וזלאטן איברהימוביץ'. עונה זאת הייתה מוצלחת במיוחד מבחינת אינטר, כשבליגה ניצחה 17 משחקים רצופים (שיא אירופי), ניצחה 30 משחקים בסה"כ, שברה את שיא הנקודות לעונה עם 97 נקודות, וזכתה באליפות ה-15 של המועדון וראשונה (על המגרש) מ-1989. בליגת האלופות הודחה הקבוצה בשמינית הגמר על ידי ולנסיה.
בעונת 2007/2008, שנת המאה של המועדון, זכתה אינטר באליפות ה-16 בתולדותיה, אחרי תחרות צמודה מול רומא. אינטר זכתה באליפות רק במחזור האחרון, כשניצחה את פארמה 2:0 מצמד של איברהימוביץ'. בליגת האלופות נכשלה הקבוצה שוב, והודחה בשמינית הגמר על ידי ליברפול. בסוף אותה עונה פוטר מאנצ'יני למרות הזכייה באליפות, עקב ההצהרה שנתן מיד לאחר ההפסד לליברפול בשלב שמינית הגמר בליגת האלופות כי יעזוב את אינטר בתום העונה. אף על פי שמנצ'יני חזר בו מהדברים יום למחרת, החליט נשיא הקבוצה, מאסימו מוראטי, להפרד ממנו בסיום העונה בעקבות אותה הצהרה.
.jpg)
אחרי פיטורי מאנצ'יני החתימה אינטר את ז'וזה מוריניו, הפורטוגלי המצליח, למאמן כשבפניו הוצבה מטרה ברורה - הצלחה בליגת האלופות. בעונתו הראשונה של מוריניו 2008/2009, זכתה אינטר באליפות רביעית ברציפות וה-17 בתולדות המועדון. בנוסף, זכתה בסופר קאפ האיטלקי הרביעי שלה אחרי ניצחון על רומא, אך באירופה נכשלה כששוב הודחה בשמינית הגמר על ידי מנצ'סטר יונייטד. בגביע האיטלקי, אחרי ארבעה גמרים רצופים, הודחה הקבוצה בחצי הגמר על ידי סמפדוריה.
בקיץ 2009 יצאו אינטר ומוריניו למסע רכש וקנו את דייגו מיליטו וטיאגו מוטה מגנואה, את הבלם לוסיו מבאיירן מינכן ואת וסלי סניידר מריאל מדריד. בעסקה הגדולה של אותו קיץ נמכר לברצלונה זלאטן איברהימוביץ', הכוכב הגדול של הקבוצה באליפויות האחרונות, ותמורתו הגיע סמואל אטו, החלוץ המוביל של ברצלונה. עם שחקני הרכש החדשים בשילוב השחקנים הוותיקים כמו זאנטי, קמביאסו, מייקון, סטנקוביץ', סמואל, מטראצי והשוער סזאר, הוביל מוריניו את אינטר לעונה הגדולה בהיסטוריה של הקבוצה ושל קבוצה איטלקית בכלל.
אינטר זכתה באליפות ה-18 שלה והחמישית ברציפות (השוותה את השיא של טורינו ויובנטוס), אחרי תחרות צמודה מול רומא, כשהתואר מובטח רק במחזור האחרון, בניצחון על סיינה 1:0 משער של דייגו מיליטו שכבש 22 שערים בליגה בעונתו הראשונה בקבוצה. אינטר זכתה גם בגביע האיטלקי, כשניצחה בגמר את רומא במגרשה הביתי 1:0, שוב משער של מיליטו.
.jpg)
בליגת האלופות החלה אינטר את העונה בצליעה וסיימה את שלב הבתים שנייה אחרי ברצלונה, ובשמינית הגמר הוגרלה מול צ'לסי שנחשבה לפייבוריטית במפגש, אך הדיחה אותה בזכות שני ניצחונות 2:1 במילאנו ו-1:0 בלונדון. ברבע הגמר חלפה על פני צסק"א מוסקבה, בזכות שני ניצחונות של 1:0 בבית ובחוץ. בחצי הגמר פגשה אינטר את ברצלונה החזקה שנחשבה למועמדת בטוחה לזכייה במפעל. במשחק הראשון במילאנו, ניצחה אינטר 3:1 במשחק מרשים, כשחזרה מפיגור 1:0 וכעבור שבוע בגומלין הפסידה 1:0 במשחק הגנתי, אף על פי שהייתה בחיסרון של שחקן במשך רוב דקות המשחק, ועלתה לגמר ליגת האלופות אחרי 38 שנה. במשחק הגמר שנערך ב-22 במאי באצטדיון סנטיאגו ברנבאו במדריד, פגשה אינטר את אלופת גרמניה באיירן מינכן וניצחה 2:0 מצמד שערים של דייגו מיליטו, וזכתה בגביע אירופה לאלופות שלישי בתולדותיה, 45 שנה אחרי זכייתה האחרונה ב-1965. בכך השלימה אינטר טרבל, והייתה לקבוצה האיטלקית הראשונה שעושה זאת.
מוריניו הפך למאמן השלישי בהיסטוריה של גביע האלופות שזוכה בתואר עם שתי קבוצות שונות אחרי שזכה ב-2004 עם פורטו. דייגו מיליטו, שסיים כמלך השערים של הקבוצה עם 30 שערים בכל המסגרות, זכה בתואר השחקן המצטיין של ליגת האלופות לשנת 2010. יחד איתו בנבחרת העונה של ליגת האלופות היו וסלי סניידר, מאייקון, לוסיו והשוער סזאר.
אחרי הגמר התפטר מוריניו שעמד במשימה לשמה בא וחתם בריאל מדריד. לאחר עזיבת מוריניו החתימה אינטר לשנתיים את רפאל בניטס הספרדי שפוטר מליברפול. תחת בניטס החלה אינטר את עונת 2010/2011 עם זכייה בסופרקאפ האיטלקי ה-5 של המועדון, אך הפסידה את הסופר קאפ האירופי לאתלטיקו מדריד. בליגה, שורה של תוצאות מאכזבות ערערו את מעמדו של בניטס. בחודש דצמבר זכתה אינטר באליפות העולם לקבוצות אחרי ניצחון 3:0 בגמר על אלופת אפריקה מזמבה, ובכך השלימה תואר חמישי לשנת 2010. הזכייה באליפות העולם לא הספיקה לבניטס שפוטר מהקבוצה, ובמקומו מונה לאונרדו הברזילאי שחתם על חוזה עד יוני 2012. תחת לאונרדו התגברה הקבוצה על פתיחת העונה החלשה והצליחה לחזור למאבק האליפות, אך סיימה במקום השני והפסידה את התואר למילאן אחרי חמש זכיות רצופות. בליגת האלופות הדיחה אינטר את באיירן מינכן בשמינית הגמר אחרי שהפסידה במשחק הראשון במילאנו 1:0, אך ניצחה במינכן 3:2 ועלתה לרבע הגמר. בכך, הייתה אינטר לקבוצה השנייה בהיסטוריה של ליגת האלופות שהצליחה לעבור שלב אחרי שהפסידה בבית במשחק הראשון. ברבע הגמר הודחה הקבוצה על ידי שאלקה 04. במאי 2011 זכתה הקבוצה בגביע האיטלקי השביעי שלה, אחרי שגברה בגמר 1:3 על פלרמו. בכך, אינטר השלימה זכייה של 15 תארים מאז עונת 04/05 והפכה לאחת הקבוצות המעוטרות בשנות האלפיים.
בחודש יוני 2011 עזב המאמן לאונרדו את הקבוצה לטובת תפקיד ניהולי בפריז סן-ז'רמן, ובמקומו מונה ג'אן פיירו גאספריני האיטלקי. בקיץ מכרה הקבוצה את כוכבה הגדול סמואל אטו לאנז'י מחצ'קלה תמורת 27 מיליון יורו והחתימה במקומו את צמד החלוצים מאורו סראטה מלאציו ודייגו פורלאן מאתלטיקו מדריד. בנוסף, רכשה הקבוצה את הקשרים אנדראה פולי האיטלקי וריקי אלברס הארגנטינאי, את המגן הברזילאי ג'ונתן והחלוץ הצעיר לוק קאסטניוס. המאמן החדש ניסה להנחיל שיטה חדשה עם מערך של שלושה בלמים ונכשל לחלוטין כשאת העונה פתחה אינטר בשלושה הפסדים רצופים, דבר שלא קרה מאז עונת 1921/1922. בסופר קאפ האיטלקי הפסידה הקבוצה למילאן 2:1. במחזור הפתיחה של הליגה הפסידה 4:3 לפאלרמו, ובמחזור הפתיחה של ליגת האלופות הפסידה 1:0 לטרבזונספור. במחזור השלישי הפסידה הקבוצה 3:1 לנובארה במשחק בו ערך הקפטן זאנטי את הופעתו ה-757 במדי הקבוצה והפך לשיאן ההופעות של הקבוצה בכל הזמנים. יום לאחר ההפסד לנובארה פוטר המאמן גאספריני אחרי חמישה משחקים בלבד בתפקיד מבלי שהצליח לנצח משחק בודד. במקומו מונה קלאודיו ראניירי שחתם על חוזה עד 2013.
ב-26 במרץ, תשעה מחזורים לסיום העונה, פוטר ראניירי מתפקידו אחרי שהקבוצה הידרדרה למקום השמיני בטבלה והצליחה לנצח רק משחק אחד מתוך עשרה משחקים בליגה, ואף הודחה בשמינית גמר ליגת האלופות על ידי מארסיי. במקום ראניירי מונה, עד לסוף העונה, מאמן קבוצת הנוער של המועדון אנדראה סטראמצ'יוני. את העונה שהייתה אחת הגרועות בתולדות הקבוצה סיימה אינטר במקום השישי עם 14 הפסדי ליגה, מחוץ למקומות שמובילים לליגת האלופות, לראשונה אחרי עשור. ב-29 במאי הודיע הנשיא מוראטי שאנדראה סטראמצ'יוני יישאר בתפקידו כמאמן הקבוצה והאריך את חוזהו עד 2015.
בקיץ החליט הנשיא מוראטי לבצע מהפיכה בסגל בעקבות העונה הגרועה שעברה הקבוצה, ובעקבות המשבר הכלכלי שפקד את איטליה, והורגש בכל קבוצות הליגה, הוחלט לשחרר שחקנים ותיקים ומוערכים בעלי משכורת גבוהה כמו מאייקון, לוסיו והשוער ז'וליו סזאר, שהיה אהוב מאוד על אוהדי אינטר ונפרד מהקבוצה בדמעות. בנוסף, עזבו את הקבוצה גם דייגו פורלאן, פראוני וקאסטניוס. איוואן קורדובה, ששיחק בקבוצה 12 שנים, פרש ופולי וזארטה המושאלים חזרו לקבוצותיהם. בנוסף לכך, בחר המאמן סטראמצ'יוני לוותר על החלוץ ג'אמפאולו פאציני שעבר ליריבה העירונית מילאן בתמורה לאנטוניו קסאנו שעבר לאינטר. יחד עם קאסנו הגיעו לקבוצה גם השוער סמיר הנדנוביץ' מאודינזה, הבלם סילבסטרה מפאלרמו, המגן אלבארו פריירה מפורטו, הקשר וולטר גרגאנו מנאפולי והחלוץ רודריגו פלאסיו מגנואה. עם השמות החדשים בסגל והמאמן סטראמצ'יוני החלה אינטר את העונה טוב ואף ניצחה את יובנטוס האלופה בביתה בהנחילה לה את הפסדה הראשון באצטדיונה החדש, אך לקראת אמצע העונה החלה הקבוצה להידרדר בטבלת הליגה כשהפסידה משחקים רבים, והודחה מהליגה האירופית בשמינית הגמר על ידי טוטנהאם ומהגביע האיטלקי בחצי הגמר על ידי רומא. לבסוף סיימה את העונה, שהייתה גם היא לאחת הגרועות בתולדותיה, במקום התשיעי עם 16 הפסדים, ולא העפילה למפעל אירופי לראשונה משנת 1999.
בעקבות הכישלון הגדול פוטר סטראמצ'יוני ובמקומו מונה וולטר מאצרי, שעזב את נאפולי אחרי תקופה מוצלחת וחתם באינטר בתקווה לשחזר את הצלחתו מנאפולי באינטר ולהחזירה לימיה הטובים. יחד עם המאמן החדש הובאו לקבוצה לקראת עונת 2013/2014, החלוצים מאורו איקרדי מסמפדוריה ואישק בלפודיל מפארמה, הבלמים מרקו אנדראולי מקייבו, הוגו קמפאניירו מנאפולי ורולאנדו מפורטו, השוער חואן פבלו קאריסו מלאציו, המגן וואלאס מצ'לסי, והקשר ספיר טאיידר מבולוניה. את הקבוצה עזבו אנטוניו קסאנו, הבלם סילבסטרה ודיאן סטנקוביץ' שפרש.
ב-15 באוקטובר[דרושה הבהרה], לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן, נחתם הסכם על מכירת המועדון מידי הנשיא מוראטי לאיש העסקים האינדונזי אריק טוהיר. לפי ההסכם שילם טוהיר כ-350 מיליון יורו למוראטי עבור 70 אחוז ממניות המועדון כש-30 אחוז נשארו בידי מוראטי ובעתיד אמורים היו להימכר גם הם לטוהיר. כמו כן, הוחלט שטוהיר יכהן כנשיא המועדון ומוראטי יכהן כנשיא הכבוד. לאחר חתימת ההסכם אמר מוראטי: "חתמנו על ההסכם ובקרוב תתקיים מסיבת עיתונאים. אתה אוהב משהו, אבל באותו זמן מרגיש שמחה והקלה, כשאתה משאיר אותו בידיים טובות אצל אנשים טובים". הנשיא החדש טוהיר הצהיר שמטרתו הראשונה היא לאזן את המצב הכלכלי של אינטר ולבנות קבוצה צעירה ותחרותית. עם מכירת המועדון, וכהונת טוהיר כנשיא, עברה אינטר עוד עונה מאכזבת כשלא הצליחה להעפיל לליגת האלופות עונה שלישית ברציפות, וסיימה במקום החמישי המוביל לליגה האירופית. בסוף העונה פרש ממשחק פעיל, אחרי 19 עונות במדי הקבוצה, הקפטן חבייר זאנטי שיאן ההופעות של הקבוצה בכל הזמנים עם 858 הופעות. זאנטי, שנחשב לשחקן המזוהה ביותר עם אינטר ולשחקן האהוב ביותר על אוהדי הקבוצה מונה לסגן הנשיא של המועדון, ולאות הערכה וכבוד החליט הנשיא טוהיר, שהמספר 4 מספר חולצתו של זאנטי בכל שנותיו כשחקן, יוצא משימוש ואף שחקן לא יוכל עוד ללבוש את החולצה עם הספרה 4. יחד עם זאנטי עזבו גם ותיקים נוספים כמו אסטבן קמביאסו, וולטר סמואל ודייגו מיליטו, שהיו אחרוני השחקנים בסגל שזכה עם הקבוצה בטרבל ב-2010. לקראת עונת 2014/2015 חתם המאמן מאצרי על הארכת חוזהו עד 2016, אנדראה ראנוקיה מונה לקפטן הקבוצה במקום זאנטי שפרש, ונמשכה המגמה של הצערת הסגל. לקבוצה הובאו המגן הברזילאי דודו מרומא, קשר נבחרת צרפת יאן מ'ווילה מרובין קאזאן, חלוץ נבחרת איטליה פבלו אוסבלדו מסאות'המפטון, קשר נבחרת צ'ילה גארי מדל מקארדיף סיטי והבלם הסרבי הוותיק נמניה וידיץ' ממנצ'סטר יונייטד.
ב-2016 נרכשו מרבית מניות הקבוצה בידי קבוצת ההחזקות סונינג, חברה סינית בבעלות המיליארדר ז'אנג ז'ינדונג.
ב-8 באוגוסט 2016 מונה פרנק דה בור למאמן הקבוצה, אך פוטר לאחר 85 יום בלבד בתפקיד ובמקומו מונה סטפנו פיולי. גם חילופי המאמנים לא מנעו מהקבוצה עוד עונת שפל שבסופה סיימה במקום ה-7 בליגה, והודחה מהליגה האירופית בשלב הבתים, בה הפסידה לראשונה בהיסטוריה שלה פעמיים לאותה קבוצה במסגרת אירופית - הפועל באר-שבע.
בתחילת עונת 2018/2017 מונה לוצ'אנו ספלאטי למאמן הקבוצה. אינטר הבטיחה את מקומה בליגת האלופות לעונת 2018/2019 בליגת האלופות, לאחר שסיימה במקום הרביעי בטבלת הליגה האיטלקית בעונת 2017/2018 בסריה א'.
בעונת 2019/2018 סיימה אינטר במקום הרביעי בליגה האיטלקית, מה שהבטיח שוב את העפלתה לליגת האלופות. במקומו של לוצ'אנו ספאלטי מונה אנטוניו קונטה לתפקיד המאמן. בעונת 2019/2020 סיימה הקבוצה במקום השני כסגניתה של היריבה יובנטוס, אחרי שנלחמה על תואר האליפות עד המחזור האחרון, והייתה רחוקה ממנה נקודה בלבד.
בעונת 2020/2021 הצליחה הקבוצה לזכות באליפות איטליה ה-19 בתולדותיה, לאחר 9 שנות אליפות של יובנטוס ו-11 שנים ללא זכייה באליפות. למרות ההצלחה, ב-26 במאי 2021, עזב המאמן אנטוניו קונטה את תפקידו כמאמן אינטר[6], וב-3 ביוני 2021 מונה סימונה אינזאגי במקומו[7]. בינואר 2022 זכתה הקבוצה בפעם השישית בהיסטוריה בסופר קאפ האיטלקי כשניצחה את יובנטוס 1–2 במשחק לאחר הארכה. את עונת 2021/2022 סיימה הקבוצה במקום השני, בפער של שתי נקודות מהאלופה מילאן. את עונת 2022\2023 פתחה הקבוצה עם ארבעה הפסדים מתוך 8 משחקים, אבל בליגת האלופות סיימה הקבוצה במקום השני בבית שכלל את באיירן מינכן, ברצלונה, וויקטוריה פלזן. ב-16 במאי העפילה הקבוצה לגמר ליגת האלופות לראשונה מאז 2010, לאחר שניצחה את מילאן 3-0 בסיכום שני המשחקים. ב-24 במאי 2023 זכתה הקבוצה בגביע האיטלקי בפעם התשיעית בתולדותיה, לאחר ניצחון 1–2 בגמר על פיורנטינה. בגמר ליגת האלופות, שנערך ב-10 ביוני 2023, נכנעה הקבוצה 0–1 למנצ'סטר סיטי.
ב-22 באפריל 2024, אינטר זכתה בפעם ה-20 בתולדותיה באליפות איטליה, אחרי שניצחה את יריבתה העירונית מילאן בתוצאה 2–1 בסן סירו.
סמל הקבוצה עוצב על ידי הצייר ג'ורג'יו מוג'יאני, שהיה אחד ממייסדי הקבוצה ב-1908. הסמל הורכב מעיגול בצבע שחור ובתוכו האותיות FCIM, שהם ראשי התיבות של שמו המלא של המועדון, בצבע לבן.
בשנת 1928, כשהמועדון אולץ על ידי השלטון הפאשיסטי של מוסוליני להחליף את שמו ואת צבעיו, שונה גם סמל המועדון לעיגול ובמרכזו הסמל הפאשיסטי פסקס וראש של אריה, בצידו הימני של העיגול הסמל של העיר מילאנו, מגן עם צלב אדום על רקע לבן, ובצידו השמאלי "האיל ביסצ'ונה" (Biscione), נחש אגדי שהיה הסמל על שלט האצולה של בית ספורצה ששלטו בדוכסות מילאנו במאה ה-15 ומהווה גם סמל של העיר.
בשנת 1931 שונה הסמל לצורת יהלום ובתוכו כדורגל על רקע פסים בכחול שחור וזהב, ומסביב ליהלום נכתב "Associazione Sportiva Ambrosiana Inter", שמו המלא של המועדון בתקופת השלטון הפאשיסטי. בתום מלחמת העולם השנייה ב-1945 חזר המועדון לשמו המקורי ולצבעיו, וגם הסמל חזר לעיגול המקורי עם האותיות המרכיבות את השם.
בשנת 1966 נוסף לסמל כוכב מוזהב מעל העיגול עקב זכייתה של אינטר באליפות איטליה העשירית.
בתחילת שנות ה-80 החליטו באינטר להתחבר למקורות העיר מילאנו וסמל חדש נקבע ולמרכזו חזר "האיל ביסצ'ונה" הנחש האגדי ("איל ביסצ'ונה" הוא גם הסמל של הקורבה נורד האולטראס של הקבוצה), מאחורי הנחש צוירו באלכסון שני פסים בצבעי הכחול והשחור ומעל ראשו הכוכב המוזהב.
בתחילת שנות ה-90 הוחלט לחזור לסמל העגול המסורתי - ארבע האותיות המרכיבות את השם וכוכב הזהב שנקבעו בפנים העיגול, מסביבם מעגלים בשחור וכחול והכיתוב אינטר בחלק העליון ושנת ההקמה, 1908, בחלק התחתון. בשנת 2008, שנת המאה להיווסדו של המועדון, שונה הסמל פעם נוספת כשהפעם העיגול נצבע בזהב עם מעגלים בכחול ושחור סביבו, האותיות נצבעו בלבן והכוכב המוזהב חזר אל מעל העיגול.
בשנת 2021 הציג המועדון סמל חדש תחת הסיסמה: "השם שלי הוא הסיפור שלי". השינוי העיקרי בלוגו החדש לעומת הקודם הוא הסרת הצבע הזהוב. האותיות "I" ו-"M" משתלבות בסמל והן מייצגות את האמירה "I Am" (באנגלית: אני), שמטרתה להציג את הזהות הייחודית למועדון.
.png)
.svg)
.png){kind=logo}
מאז היווסדה של אינטר, ב-1908, לבשו שחקניה חולצת פסים בצבעי כחול ושחור. השחור נבחר לייצג את הלילה והכחול נבחר לייצג את השמיים[8]. מלבד תקופת שלטון מוסוליני, שבה נקראה הקבוצה אמברוסיאנה והמועדון אולץ לשנות את צבעיו לאדום ולבן כצבעי הדגל של מילאנו, לבשה הקבוצה בכל שנות קיומה את חולצת הפסים בצבעי כחול שחור, מה שהוביל לכינויה - הנראצורי (שחורים כחולים באיטלקית). ב-2008, שנת המאה של המועדון, לבשו שחקני אינטר במשחקי החוץ, חולצה לבנה עם צלב אדום כמחווה לחולצה של אמברוסיאנה בשנות ה-30.
את מדי הקבוצה מייצרת חברת נייקי, איתה קשורה הקבוצה בחוזה עד שנת 2023. נותן החסות הראשי של הקבוצה היא חברת הצמיגים האיטלקית פירלי, שבעליה מרקו פרוברה הוא בעל מניות בקבוצה.
במשך השנים נכתבו עבור אינטר מספר המנונים. בשנות ה-70 ההמנון היה "I Tifosisimi", שהיה המנון האוהדים הלא רשמי. במרץ 1984 נכתב המנון חדש בשם "Cuore Nerazzurro" (לב כחול שחור), שבוצע על ידי להקת הזיקיות האיטלקית.
בשנת 2002 נכתב ההמנון הרשמי של הקבוצה[9], כמחווה לפיפינו פריסקו סגן הנשיא של אינטר במשך 38 שנה שהלך לעולמו בשנת 2001. השיר שנקרא "C'è solo l'Inter" (רק אינטר) נכתב על ידי המוזיקאי האיטלקי אליו ובוצע על ידי הזמר המצליח גראצינו רומני. השיר יצא כסינגל לחנויות וכל ההכנסות ממכירותיו נתרמו לפעילות הומניטרית.
בשנת 2003 נכתב המנון נוסף[10] בשם "Pazza Inter", על ידי פאולו בארילרי ודינו סטיוארט. השיר בוצע על ידי שחקני הקבוצה וצולם בווידאו קליפ שהפך ללהיט בקרב אוהדי הקבוצה. בשנת 2007, כחלק מחגיגות האליפות ה-15 של המועדון, חידשו שחקני הקבוצה את "Pazza Inter" וצולם לו וידאו קליפ חדש. לפני משחקי הקבוצה בסן סירו מתנגנים "C'è solo l'Inter" ו"Pazza Inter" זה אחר זה.
ערך מורחב – סן סירואצטדיונה הביתי של הקבוצה הוא אצטדיון ג'וזפה מאצה, המוכר יותר בתור אצטדיון סן סירו, והיא חולקת אותו עם יריבתה העירונית מילאן.
האצטדיון הראשון בו שיחקה הקבוצה היה "הקמפו די וייה גולדוני". ב-1930 עברה הקבוצה לשחק באצטדיון "הארינה ג'יאני בררה", עד שבשנת 1947 החליט הנשיא קרלו מאסרוני לעבור לשחק בסן סירו. האצטדיון נבנה בשנת 1926 ברובע המילאנזי סן סירו, מה שנתן לו את שמו המקורי. ב-1979 שונה שמו באופן רשמי ל"ג'וזפה מאצה", על שמו של כוכב אינטר בשנות ה-30 ששיחק גם שנתיים במילאן ונפטר באותה שנה.
המשחק הראשון באצטדיון נערך ב-19 בספטמבר 1926, בין אינטר לבין מילאן לעיני כ-35,000 צופים (3:6 לאינטר בסיום). במשך השנים עבר האצטדיון מספר פעמים שיפוצים, והפעם האחרונה הייתה כשאיטליה נבחרה לארח את מונדיאל 1990, אז נבנתה טבעת שלישית והוגדל מספר המושבים. תכולתו של האצטדיון היום היא 80,018 מקומות ישיבה.
לסן סירו דירוג של חמישה כוכבים לפי דירוג האצטדיונים של אופ"א, והוא נמצא בבעלות עיריית מילאנו.
ממחקר שערך מכון המחקר נילסן בחודשים יוני–יולי 2008 עולה, כי אינטר נמצאת במקום השני במספר אוהדיה באיטליה עם שישה מיליון אוהדים, כשלפניה נמצאת יובנטוס עם מספר האוהדים הגדול ביותר, ואחריה נמצאות מילאן, רומא, לאציו ונאפולי[1].
אינטר היא אחת הקבוצות האהודות בעולם[11] - ממחקר שפורסם בספטמבר 2010 על ידי החברה הגרמנית "Sport+Markt" עולה[12], שלקבוצה יש 17 וחצי מיליון אוהדים ברחבי אירופה והיא מדורגת שמינית במספר אוהדיה ביבשת. לקבוצה יש אוהדים רבים גם בדרום אמריקה ואסיה, בעיקר בסין (בה מספר האוהדים של אינטר מוערך ב-85 מיליון[13]) ואינדונזיה.
לאינטר יש מועדוני אוהדים רשמיים בכל רחבי העולם, וגם בישראל[14].
האולטראס של הקבוצה יושבים במשחקי הבית מאחורי השער הצפוני בטבעת השנייה באצטדיון סן סירו, ומלווים את הקבוצה לכל משחקי החוץ באיטליה ואירופה. אוהדים אלה מוכרים בשם הכולל "קורבה נורד" (היציע המעוקל הצפוני, באיטלקית), המאגד את כל ארגוני האולטראס של הקבוצה תחת שם אחד.
הארגונים המרכזיים בקורבה נורד הם:[15]
בנוסף לארגונים הגדולים ישנם עוד מספר ארגונים קטנים כמו המונקיס, הבולדוגס, הדרגונס ועוד.
האולטראס של אינטר הם מהוותיקים והגדולים באיטליה ואירופה.
בתחילת שנות ה-2000, התקופה הקשה של המועדון, נקשר שמם של האולטראס[16] במספר אירועים אלימים שבוצעו כמחאה על התנהלות הקבוצה.
לקורבה נורד של אינטר יריבות גדולה עם אוהדי מילאן, יובנטוס, רומא, נאפולי ואטאלנטה. הם מקיימים קשרים טובים עם אוהדי לאציו, וארזה, ליברפול וולנסיה.
ערך מורחב – הדרבי של מילאנו
דרבי דלה מדונינה הוא המשחק בין שתי הקבוצות הגדולות מהעיר מילאנו אינטר ומילאן[19]. מילאן נוסדה ב-1899 ואינטר נוסדה ב-1908 על ידי פורשים ממילאן עקב מחלוקת גדולה, כך שהיריבות הגדולה והשנאה בין המועדונים נוצרה כבר מיום היווסדה של אינטר.
היריבות בין שתי הקבוצות קשורה להבדלי המעמדות בחברה המילאנזית בחצי הראשון של המאה ה-20. באותן שנים נחשבו אוהדי אינטר לבני המעמד הבינוני-גבוה בעיר ואוהדי מילאן נהגו להקניט אותם ולכנותם בשם baùscia (רברבן באיטלקית). מנגד נחשבו אוהדי מילאן לבני מעמד הפועלים, ואוהדי אינטר נהגו לכנותם בצורה מזלזלת בשם casciavìt (מברג באיטלקית), כדי לציין את היותם פועלים קשי יום. הבדלי המעמדות כבר לא קיימים בימינו, אך מבחינה פוליטית אוהדי אינטר נוטים לצד הימני של המפה הפוליטית, ואוהדי מילאן נוטים יותר שמאלה.
במשך השנים, בעיקר בשנות ה-70 וה-80, התרחשו מספר אירועים אלימים בין שני מחנות האוהדים, ובשנים האחרונות זכור הדרבי ברבע הגמר של ליגת האלופות, שבמהלכו השליכו אוהדי אינטר למגרש חזיזים, אבוקות ורימוני עשן וגרמו לפיצוץ המשחק.
שתי הקבוצות נחשבות לשתיים מהקבוצות הגדולות באירופה, והדרבי ביניהן היה הדרבי היחיד באירופה שבו משחקות שתי קבוצות שזכו אי פעם באליפות אירופה, עד שנת 2023/4, בה יתקיימו משחקי דרבי בין שתי הקבוצות של מנצ'סטר, אשר זכו בגביע האלופות של אירופה (מנצ'סטר סיטי בשנת 2023).
הכינוי "דרבי דלה מדונינה" הוא על-שם הפסל המפורסם של המדונה בדואומו די מילאנו.
הדרבי המילאנזי נחשב לאחד המשחקים הנצפים בעולם, ומושך לאצטדיון אוהדי כדורגל מכל רחבי העולם[20].
ערך מורחב – דרבי ד'איטליה
הדרבי של איטליה הוא המשחק בין אינטר ליובנטוס. את המונח הדרבי של איטליה טבע לראשונה העיתונאי האיטלקי ג'יאני בררה בשנת 1967, כדי לציין את היריבות הגדולה בין שני המועדונים, אף שאינם מאותה העיר[21].
שורשי היריבות בין אינטר ליובנטוס הם בכך, ששתי הקבוצות נחשבו למרכזיות בתחרות על האליפות, ועד לשנת 2006 היו לשני המועדונים היחידים באיטליה שמעולם לא ירדו לליגה השנייה.
המחלוקת והשנאה הגדולה בין המועדונים החלו בעונת 1960/1961, כאשר נפגשו שתי הקבוצות בטורינו למשחק ליגה שבו ניצחה אינטר 2:0, אך לאחר המשחק החליטה ההתאחדות לבטל את תוצאת המשחק ולקיים משחק חוזר מהסיבה, שנכחו במגרש כ-5,000 אוהדים יותר מתכולתו המקסימלית של המגרש ו-5,000 אוהדים הללו, שהיו ברובם אוהדי יובה, עמדו מסביב למגרש. החלטת ההתאחדות גרמה לזעם רב באינטר, שהייתה אמורה לזכות בניצחון טכני מהסיבה, שהמשחק היה באצטדיונה של יובנטוס והיו אלה אוהדיה שגרמו לבעיה. נשיא אינטר, אנג'לו מוראטי, טען שההתאחדות פעלה לטובת ג'אני אניילי ומשפחתו העשירה שיובנטוס נמצאת בבעלותה, והחליט כאות מחאה לשלוח למשחק החוזר את קבוצת הנוער של המועדון, משחק בו הפסידה אינטר 9:1.
רגע מחלוקת גדול נוסף בהיסטוריה של שתי הקבוצות היה בעונת 1997/1998. שתי הקבוצות התמודדו על האליפות והיו צמודות אחת לשנייה כל העונה. במחזור ה-31, ארבעה משחקים לסיום העונה, אירחה יובנטוס את אינטר בדלה אלפי למשחק העונה, ובו, בגין הכשלה של בלם יובנטוס, מארק יוליאנו, את חלוץ אינטר רונאלדו בתוך רחבת יובנטוס לא נשרקה שריקה לפנדל, ויובנטוס ניצחה 1:0 וזכתה באליפות. שחקני ואוהדי אינטר, ובעיקר נשיא הקבוצה מאסימו מוראטי, טענו שוב שהשופטים וההתאחדות מעדיפים את יובנטוס ופועלים לטובתה.
היריבות והשנאה הגדולה בין שני המועדונים התעצמה, לאחר שבקיץ 2006 התפוצצה באיטליה פרשת הקאלצ'יופולי, שבה יובנטוס נמצאה אשמה בשיבוץ שופטים לטובתה והוענשה בירידה לליגה השנייה, לראשונה בתולדותיה, ובשלילת שני תוארי האליפות שזכתה בשנים 2005 ו-2006, כאשר את האליפות של 2006 החליטה ההתאחדות להעביר לאינטר. עקב ירידתה של יובנטוס לליגה השנייה בחרו מספר שחקנים בכירים לעזוב את הקבוצה, ושניים מהם, זלאטן איברהימוביץ' ופטריק ויירה, עברו לאינטר, דבר שהכעיס את אוהדי יובנטוס. מאז הפרשה מצויים שני המועדונים במאבק משפטי על גורלה של האליפות.
המשחק בין הקבוצות ידוע באווירה מתוחה, והאולטראס של שתי הקבוצות נוהגים לקלל ולגנות אחד את השני. במשחק[22] בין הקבוצות, ששוחק באוקטובר 2011, הרימו אוהדי אינטר שלט שלעג לאוהדי יובנטוס שנהרגו באסון הייזל. בתגובה קיללו אוהדי יובנטוס את ג'אצ'ינטו פאקטי, נשיא אינטר שהלך לעולמו ב-2006. אתר הכדורגל הבינלאומי "גול" בחר בדרבי של איטליה כיריבות הגדולה ביותר בעולם הכדורגל[23].
בתור אחת הקבוצות המצליחות והמפורסמות ביותר באיטליה, הוזכרה אינטר פעמים רבות בתרבות האיטלקית.
ב-3 בינואר 1954 הייתה אינטר לקבוצה הראשונה שהופיעה בתוכנית ספורט בטלוויזיה האיטלקית שקטעים ממשחקה מול פאלרמו שודרו בתוכנית La Domenica Sportiva, ביום עלייתו לאוויר של הערוץ RAI. שחקן הקבוצה ברונו בולצ'י היה השחקן הראשון שתמונתו הודפסה על קלף להדבקה בחוברת המדבקות המפורסמת Calciatori Panini. בשנת 1995 הייתה אינטר הקבוצה הראשונה באיטליה שהקימה אתר אינטרנט[24]. אתר הקבוצה הוא אתר הספורט השני באיטליה במספר הכניסות אליו משעלה לאוויר עד שנת 2010.
בחודש מאי 2011 הייתה אינטר הקבוצה הראשונה בעולם שחולצתה הופיעה בחלל[25], כשהאסטרונאוט האיטלקי, פאולו נספולי, אוהד וותיק של הקבוצה, לבש את החולצה מספר 10 בעת שריחף בתוך החללית במשימה MagISStra.
בשנת 1982 שימשה אינטר רקע לסרט[26] הקומדיה Eccezzziunale... veramente, המספר על אורח חייהם המשעשע של פרנקו אוהד אינטר, דונאטו אוהד מילאן וטירזן אוהד יובנטוס, שמרבים להתווכח ביניהם מיהי הקבוצה הטובה באיטליה. בשנת 2006 צולם סרט[27] המשך בשם Eccezzziunale veramente - Capitolo secondo... me. בשנת 2007 נעשה סרט תיעודי על שחקן הקבוצה האגדי שכיהן גם כנשיא, ג'אצ'ינטו פאקטי. הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים של ונציה באותה שנה[28].
במשך השנים הוזכרה אינטר בשירים רבים במוזיקה האיטלקית. המפורסמים שבהם הם שירו של הזמר המפורסם, אדריאנו צ'לנטנו[29], שאוהד את הקבוצה "Eravamo in 100.000", ושירו של זמר הרוק המפורסם לוצ'יאנו ליגבואה, שגם הוא אוהד הקבוצה[30], "Una vita da mediano" ("חיים של קשר") שהוקדש לגבריאלה אוריאלי כוכב הקבוצה בשנות ה-80[31].
אקדמיית הנוער של אינטר כוללת 11 קבוצות מגיל 8 ועד גיל 20[32], שמשחקות בליגות הלאומיות לילדים ונוער באיטליה. מתחם האימונים של האקדמיה נקרא "מרכז הספורט ע"ש ג'אצ'ינטו פאקטי", מתחם ענק שכולל מגרשי אימונים, פנימייה, בית ספר, חדרי רפואה, חדרי הלבשה ועוד. במתחם מלווים את הילדים והנערים אנשי מקצוע כמו מאמנים, מורים, פסיכולוגים ורופאים[33].
קבוצת הפרימוורה (עד גיל 20) של אינטר זכתה במשך השנים ב-7 אליפויות איטליה, 5 גביעי איטליה ו-5 פעמים בטורניר הבינלאומי היוקרתי טורניר ויארג'יו[34]. בעונת 2011/2012 זכתה הפרימוורה של אינטר בטורניר הראשון של ליגת האלופות עד גיל 19 תחת המאמן אנדרה סטראמצ'יוני, שבעקבות ההישג קיבל את תפקיד מאמן הקבוצה הבוגרת לאחר פיטוריו של ראניירי בחודש מרץ. את סטארמצ'יוני החליף דניאלה ברנצאני שבסיום העונה הוביל את הקבוצה לזכייה באליפות איטליה בפעם השביעית.
במשך השנים טופחו במחלקת הנוער של אינטר שחקנים רבים, שחלקם הם מגדולי השחקנים בהיסטוריה של הקבוצה, כמו ג'וזפה מאצה, סנדרו מאצולה, ג'אצ'ינטו פאקטי, רוברטו בונינסנייה, גבריאלה אוריאלי, ג'וזפה ברגומי, וולטר זנגה ומאריו באלוטלי.
מרכז הספורט ע"ש אנג'לו מוראטי, הידוע יותר בכינויו "לה פינטינה", הוא מתחם האימונים של אינטר.
המתחם נפתח בשנת 1962 בהוראת הנשיא אנג'לו מוראטי, ששמע לעצתו של מאמן הקבוצה הלניו הררה שהקבוצה צריכה מתחם אימונים שיספק את כל צרכיה.
במתחם קיימים שלושה מגרשי אימון שאחד מהם מכורה ומשמש את הקבוצה בימי מזג אוויר סוער. במקום ישנם בריכת שחייה גדולה, ג'קוזי, שני חדרי כושר גדולים, שני חדרי פיזיותרפיה ועיסוי ושלושה חדרי הלבשה. בחלקו המרכזי של המתחם נמצא מלון ובו חדרים אישיים לשחקנים וחדרי פנאי מצוידים היטב. במקום נמצא גם משרד של הנהלת הקבוצה, שבו מתקיימות פגישות, אולם למסיבות עיתונאים ואולפן עם ציוד טכני השייך ל"אינטר צ'אנל", ערוץ המועדון.
כאשר נפתח האימון בפני הקהל הרחב, מתמלא לא פעם המתחם בכמה אלפים מאוהדי הקבוצה. מתחם האימונים נמצא בעיירה אפיאנו ג'נטילה, הסמוכה לעיר קומו, ומרוחקת כ-35 ק"מ צפונית-מערבית ממילאנו.
| שם | שנים כנשיא |
|---|---|
 ג'ובאני פארמידיוטי | 1908–1909 |
| אטורה סטראוס | 1909–1910 |
| קרלו דה מדיצ'י | 1910–1912 |
| אמיליו הירזל | 1912–1914 |
| לואיג'י אנסבצ'ר | 1914 |
| ג'וזפה ויסקונטי די מודורנה | 1914–1919 |
| ג'ורג'יו הולס | 1919–1920 |
| פרנצ'סקו מאורו | 1920–1923 |
| אנריקו אוליבטי | 1923–1926 |
| סנאטורה בורלאטי | 1926–1929 |
| ארנסטו טורוסיו | 1929–1930 |
| אורסטה סימונוטי | 1930–1932 |
| פרדיננדו פוזאני | 1932–1942 |
| קרלו מאסרוני | 1942–1955 |
 אנג'לו מוראטי | 1955–1968 |
| איבנואה פראיצולי | 1968–1984 |
| ארנסטו פלגריני | 1984–1995 |
| מאסימו מוראטי | 1995–2004 |
| ג'אצ'ינטו פאקטי | 2004–2006 |
| מאסימו מוראטי | 2006–2013 |
 אריק טוהיר | |
| בפה מוראטה | 2024–היום |
.jpg)
|
|
חבייר זאנטי
אלבארו רקובה
לואיס סוארס 
דניס ברגקאמפ
אדריאנו דייגו סימאונה ג'וזפה מאצה
ליאם בריידי
דיאן סטאנקוביץ' אלסנדרו אלטובלי ג'וזפה ברגומי
איבן זמורנו ג'אנלוקה פליוקה
פול אינס חוליו קרוז טרצ'יציו בורניץ' פאביו קנבארו דניאל פסארלה
זלאטן איברהימוביץ' ג'וזפה בארזי
אנדראס ברמה
לורן בלאן סנדרו מאצולה גבריאלה אוריאלי ז'וליו סזאר
איוואן קורדובה רוברטו בונינסנייה כריסטיאן ויירי פרנצ'סקו טולדו וולטר סמואל
סמואל אטו 
וסלי סניידר חואן סבסטיאן ורון פטריק ויירה מאייקון יורי דז'ורקף קלרנס סידורף ג'אצ'ינטו פאקטי יורגן קלינסמן הרנן קרספו קרל היינץ רומניגה לותר מתאוס רונאלדו מרקו מטראצי
לואיש פיגו אסטבן קמביאסו וולטר זנגה דייגו מיליטו אנטוניו אנג'לילו רמון דיאס רוברטו באג'ולרשימה המלאה ראו כדורגלני אינטר מילאנו.
במשך השנים שיחקו באינטר מאות שחקני נבחרות מכל רחבי העולם. אינטר היא הקבוצה השנייה שסיפקה[37] את מספר השחקנים הגדול ביותר לנבחרת איטליה עם 105 שחקנים (יובנטוס ראשונה, מילאן שלישית). 18 מהם שימשו כקפטנים של הנבחרת ובכל אחת מארבע הזכיות של הנבחרת במונדיאל היוו שחקני אינטר חלק נכבד. אינטר נמצאת במקום השני[38] מבין הקבוצות בעולם במספר שחקניה שזכו במונדיאל עם 20 זכיות, כשלפניה יובנטוס עם 24 זכיות. בנוסף, שבעה משחקניה זכו באליפות אירופה וחמישה בקופה אמריקה.
.jpg)
| שם | טורניר |
|---|---|
| ג'וזפה מאצה | מונדיאל 1934 |
| אטיליו דה מריה | מונדיאל 1934 |
| ארמנדו קסטלאצי | מונדיאל 1934 |
| לואיג'י אלמנדי | מונדיאל 1934 |
| ג'וזפה מאצה | מונדיאל 1938 |
| פייטרו פראריס | מונדיאל 1938 |
| הוגו לוקטאלי | מונדיאל 1938 |
| ג'ובאני פרארי | מונדיאל 1938 |
| רנאטו אולמי | מונדיאל 1938 |
| ג'וזפה ברגומי | מונדיאל 1982 |
| גבריאלה אוריאלי | מונדיאל 1982 |
| אלסנדרו אלטובלי | מונדיאל 1982 |
| ג'מפיירו מאריני | מונדיאל 1982 |
| איבנו בורדון | מונדיאל 1982 |
| לותר מתאוס | מונדיאל 1990 |
| יורגן קלינסמן | מונדיאל 1990 |
| אנדראס ברמה | מונדיאל 1990 |
| יורי דז'ורקף | מונדיאל 1998 |
| רונאלדו | מונדיאל 2002 |
| מרקו מטראצי | מונדיאל 2006 |
| לאוטרו מרטינס | מונדיאל 2022 |
.jpg)
| שם | שנים כקפטן |
|---|---|
 הרנסט מאנקטי | 1909 |
| וירג'יליו פוסאטי | 1909–1915 |
| ארמנו אביי | 1915–1922 |
| לאופולדו קונטי | 1922–1931 |
| ג'וזפה מאצה | 1931–1940 |
| אטיליו דה מריה | 1940–1943 |
| אלדו קמפטאלי | 1943–1950 |
| אטיליו ג'ובניני | 1950–1954 |
| ג'ינו ארמנו | 1954–1956 |
| ג'ובאני ג'אקומצי | 1956–1957 |
| ג'ובאני אינברניצי | 1957–1958 |
| אנטוניו אנג'לילו | 1958–1961 |
| ברונו בולצ'י | 1961–1962 |
| ארמנדו פיקי | 1962–1967 |
| מריו קורסו | 1967–1970 |
| סנדרו מאצולה | 1970–1977 |
| ג'אצ'ינטו פאקטי | 1977–1978 |
| גראצינו ביני | 1978–1985 |
| אלסנדרו אלטובלי | 1985–1988 |
| ג'וזפה בארזי | 1988–1992 |
| ג'וזפה ברגומי | 1992–1999 |
| חבייר זאנטי | 1999–2014 |
| אנדראה ראנוקיה | 2014–2015 |
| מאורו איקרדי | 2015–2019 |
 סמיר הנדנוביץ' | 2019–2023 |
| לאוטרו מרטינס |
2023– |
אליפות איטליה 20:1909/1910, 1919/1920, 1929/1930, 1937/1938, 1939/1940, 1952/1953, 1953/1954, 1962/1963, 1964/1965, 1965/1966, 1970/1971, 1979/1980, 1988/1989, 2005/2006[39], 2006/2007, 2007/2008, 2008/2009, 2009/2010, 2020/2021, 2023/2024
קופה איטליה 9:1938/1939, 1977/1978, 1981/1982, 2004/2005, 2005/2006, 2009/2010, 2010/2011, 2021/2022, 2022/2023
גביע אירופה לאלופות/ליגת האלופות
1990/1991, 1993/1994, 1997/1998
| להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה" | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אתר האינטרנט הרשמי של אינטר מילאנו
אינטר מילאנו, ברשת החברתית פייסבוק
אינטר מילאנו, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
אינטר מילאנו, ביישום טלגרם
אינטר מילאנו, ברשת החברתית אינסטגרם
אינטר מילאנו, ברשת החברתית טיקטוק
אינטר מילאנו, ברשת החברתית LinkedIn.svg){kind=icon}
אינטר מילאנו, סרטונים בערוץ היוטיוב
אינטר מילאנו, ערוץ באתר Twitch.tvSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
