Remove ads
איליושין Il-28 (ברוסית: Илью́шин Ил-28; קוד נאט"ו: "ביגל") הוא מפציץ סילוני טקטי תוצרת ברית המועצות, אשר פותח בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, יוצר במקור עבור חיל האוויר הסובייטי, והיה הראשון מסוגו בברית המועצות שנכנס לייצור בקנה מידה גדול. בנוסף, נבנה המטוס בסין (ללא רישיון סובייטי), שם סומן כחרבין H-5.
 בצבעי חיל האוויר הפולני | |||||||||||||||||
| גרסת המפציץ הבסיסית של איליושין Il-28 בצבעי חיל האוויר הפולני | |||||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מפציץ סילוני טקטי | ||||||||||||||||
| קוד נאט"ו | ביגל | ||||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ברית המועצות | ||||||||||||||||
| יצרן |
איליושין אוויה (B-228) חרבין תעשיות מטוסים (H-5) | ||||||||||||||||
| טיסת בכורה | 8 ביולי 1948 | ||||||||||||||||
| תקופת שירות | 1950 – הווה[1] | ||||||||||||||||
| צוות | 3 (טייס, נווט/מטילן, תותחן) | ||||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | יותר מ-6,316 | ||||||||||||||||
| משתמש ראשי | |||||||||||||||||
| משתמשים משניים | ראו להלן בפרק מפעילות | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
לפחות 6,316 יחידות נבנו בברית המועצות[3], כאשר כמה מאות מטוסים מדגם H-5 נבנו בסין, בתוספת 186 יחידות של גרסת אימון, אשר סומנו כ-HJ-5[4]. כמו כן נבנה המטוס ברישיון בצ'כוסלובקיה, שם סומן כ-B-228.
בשנות ה-90 עדיין שירת בחילות אוויר רבים, יותר מארבעים שנה מאז הופיע לראשונה בפומבי. על פי עדויות, נכון לתחילת 2019, עדיין נמצאים בשירות חיל האוויר הצפון קוריאני כ-80 מטוסי H-5, בעלי יכולת נשיאת נשק גרעיני[5]. בקוד נאט"ו הוא מזוהה כ"ביגל", כאשר גרסת האימון Il-28U מסומנת כ"מסקוט" ("קמע")[6][7].
Remove ads
על פי הדוקטרינה הסובייטית ניתנה האחריות לתפעול ולשימוש בנשק גרעיני במרחב הטקטי לענף התעופה הטקטית של חיל האוויר הסובייטי, שכלל מטוסי הפצצה קלים יחסית. בסוף מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד לאחר תחילת הפיתוח של מטוסי הסילון המוקדמים, גדל בצורה משמעותית הצורך במפציץ טקטי המסוגל לשאת פצצת אטום. תוכניות פיתוח רבות החלו בברית המועצות, ובכללן פיתוח ה-Il-22. המטוס כלל ארבעה מנועים בתוך ארבעה בתי מנוע התלויים על גבי הכנפיים. לפי המפרט תוכנן המטוס לטוס במהירות של 800 קמ"ש, לטווח של 1,250 קילומטר, לשאת פצצה של 2,000 קילוגרם, ועם יכולת לשאת פצצה של 3,000 קילוגרם.
עם זאת, בטיסות הניסוי הראשונות של אב הטיפוס נמצא שמנועי המטוס, פרי פיתוח מקומי, היו חלשים יחסית ולא אמינים, מה שהגביל את טווח המטוס, את מהירותו ואת יכולת נשיאת החימוש שלו, ולכן ננטש הדגם.
בשלהי שנת 1947 החל המשרד לתכנון ניסויי של איליושין בפיתוח מפציץ טקטי סילוני חדש על סמך הניסיון שנרכש בפרויקט שבוטל[8]. בעוד סוכנויות הביון המערביות התמקדו בפיתוחים הסובייטיים של מפציצים ארבע-מנועיים, נוצר Il-28 כדי לעמוד בדרישות עבור מפציץ המסוגל לשאת מטען פצצות במשקל שלושה טונות ומהירות של 800 קמ"ש. הסובייטים ניצלו את מכירת מנוע הרולס-רויס נין (Rolls-Royce Nene) מבריטניה לברית המועצות, שאיפשר ליצור ללא רישיון העתק שלו, שנקרא RD-45, באמצעות הנדסה לאחור. במשרד התכנון של איליושין עיצבו את המטוס החדש סביב זוג מנועי RD-45[9].
ה-Il-28 היה קטן מעיצובים מוקדמים יותר ונשא צוות אוויר של שלושה בלבד (טייס, נווט/מטילן ומקלען/אלחוטאי). בנוסף, היה המטוס קטן גם מהעיצוב המתחרה של משרד התכנון של טופולב, ה-Tu-73 התלת-מנועי, שתכנונו החל זמן רב לפני תחילת הפרויקט של איליושין ושטיסת הבכורה שלו התבצעה בזמן טיסות הניסוי של ה-Il-28. סרגיי איליושין נטל סיכון בבניית אב הטיפוס, כיוון שבניגוד למשרד לתכנון ניסויי של אנדריי טופולב, לא קיבל הוראה לתכנן מפציץ טקטי ולכן לא הוקצו לו משאבים לפרויקט זה והיה עליו להשתמש במשאבים הפנימיים של המשרד. ה-Il-28 נכלל רשמית בתוכניות הייצור למטוסי ניסוי של המשרד לתעשייה אווירית רק ב-12 ביוני 1948, אז אושר התכנון בהוראת מועצת השרים של ברית המועצות - חודש לפני שהסתיימה בניית אב הטיפוס[10].
מבנה ה-Il-28 נבנה מסגסוגת אלומיניום ותוכנן במתווה קונבנציונלי, עם כנפיים מוצרות ישרות בהתקנת כתף בעוד מייצבי הגובה ומייצב הכיוון של יחידת הזנב משוכים לאחור.
המנועים מוקמו בתוך בתי מנוע גדולים אשר הותקנו תחת הכנפיים. בשל שיקולי שיווי משקל, הותקנו מנועי המטוס בקדמת בתי המנוע, מה שהותיר מקום רב בחלקם האחורי, שם הותקנו כני הנסע הראשיים.
תאי אנשי הצוות היו מופרדים זה מזה ומדוחסים באוויר. הטייס ישב בתוך קוקפיט בעל חופה בועתית הנפתחת הצידה ומכוסה זכוכית משוריינת. הנווט, אשר שימש גם כמטילן, ישב בחרטום המטוס בתא מזוגג וצויד בכוונת הפצצה מסוג OPB-5, פיתוח של כוונת נורדן האמריקאית מתקופת מלחמת העולם השנייה. במקרה של ראות לקויה היה המטוס מצויד במכ"ם PSBN-M.
למיקום וחימוש הנשק ההגנתי היה נושא מרכזי בתכנון המטוס, שכן בדגמים מוקדמים יותר, וכן בשאר המפציצים הסובייטים בפיתוח באותה תקופה, היה צוות משמעותי של מקלענים ומערכת נשק הגנתי מורכבת. לאחר בחינה ממושכת הוחלט לשלב במטוס צריח בודד ובו זוג תותחים בקוטר 23 מ"מ מסוג נודלמן-סוראנוב NS-23 עם 250 קליעים לכל אחד (הוחלף בשירות המבצעי בנודלמן-ריכטר NS-23) שהותקן בקצה זנב המטוס ותא מקלען בודד בצמוד אליו, מה שפישט את מערכת השליטה על התותחים, הקטין את מספר המקלענים הדרוש, הקטין את משקל המערכת ואף אפשר את הקטנת קוטר הגוף. בעוד שתאי הטייס והנווט היו מצוידים בכסא מפלט, במקרי חירום היה על התותחן לנטוש דרך פתח ברצפה.
שני תותחים קבועים עם 100 קליעים כל אחד היו ממוקמים תחת החרטום לירי קדימה ומופעלים על ידי הטייס. תא הפצצות שולב במרכז גוף המטוס תחת תיבת הכנף והיה מסוגל להכיל ארבע פצצות במשקלים שבין 50 ל-500 ק"ג כל אחת במתלים נפרדים, או מטען אחד של פצצות במשקל כולל שבין 1 ל-3 טונות, המוטל באמצעות מתלה המעוגן בקורה מרכזית הממוקמת בתא הפצצות[11].
מאפיינים ייחודיים ב-Il-28 היו מבני הכנפיים ומשטחי הזנב המחולקים בצורה אופקית דרך מרכז הכנף ולאורך המיתר, כאשר גוף המטוס חולק בצורה אנכית דרך קו האמצע שלו, מה שאפשר את הרכבת כל חלק באופן נפרד והתקנת רכיבים שונים לפני חיבורם זה לזה בשלב ההרכבה הסופית של המטוס והפשטה והגדלת שיעור האוטומציה בייצור מרכיבים אלה. שיטת יצור זאת העלתה מעט את משקל מבנה המטוס אך הקלה על ייצורו והוכיחה עצמה כיעילה מבחינה כלכלית. כמו כן, באותה תקופה סבלו כלל היצרנים של כלי טיס סובייטים מהירים מחוסר יכולת לייצר כנפיים בפרמטרים מדויקים. תוצאה של פער זה הייתה שברוב כלי הטיס הללו הייתה כל כנף שונה מבת זוגה. במהירות גבוהה היה הדבר בא לידי ביטוי בגלגולים לא רצוניים בכנפיים מיצור סטנדרטי. שיטת ייצור זאת, בשל פשטותה ובשל שיעור האוטומציה הגבוה, מנעה בעיה זאת ב-Il-28[12].
אב הטיפוס הראשון, מצויד בזוג מנועים מיובאים מסוג רולס-רויס נין, המריא לראשונה ב-8 ביולי 1948. טיסות הניסוי היו מוצלחות, וה-Il-28 הציג יכולת שליטה טובה והגיע למהירות של 833 קמ"ש[13]. אב טיפוס שני הוטס בהצלחה ב-30 בדצמבר של אותה שנה, כאשר מנועים סובייטיים מדגם RD-45 החליפו את מנועי הרולס-רויס נין. בין פברואר לאפריל 1949 הושלמו בהצלחה כל ניסויי הטיסה והבדיקות השונות במכון המחקר של חיל האוויר הסובייטי. באופן לא אופייני, עקב הממצאים במכון המחקר, התעוררה מחלוקת עזה בין קציני חיל האוויר אם להמליץ על ייצורו של ה-Il-28 או להעדיף את המתחרה, הטופולב Tu-14, כאשר לאחרון היה טווח מעט גדול יותר, לעומת קלות הייצור והתפעול של הראשון. המחלוקת הגיעה לרמת ועדת השרים, ורק לאחר ישיבה של ועדה מיוחדת בראשות סטלין עצמו שהתקיימה ב-14 במאי הוחלט להעדיף את האיליושין Il-28, בתנאי שמהירותו המרבית תוגדל ל-900 קמ"ש. כ"פרס ניחומים" התבקש טופולב לתכנן גרסת מפציץ טורפדו של ה-Tu-14 עבור הצי הסובייטי (ממנו יוצרו בסופו של דבר רק כ-150 יחידות)[14].
הצו להכנת המטוס לבחינות הקבלה הממשלתיות ניתן ב-15 במאי, עם דגם מנוע משופר, קלימוב VK-1, על מנת לשפר את ביצועיו ובכך לעמוד בדרישות הוועדה. אב הטיפוס עבור סדרת הייצור עם מנועי VK-1 טס לראשונה ב-8 באוגוסט 1949 והציג בתי מנוע משופרים אווירודינמית כדי להפחית את הגרר, מייצב כיוון מוגדל, מכ"ם הניווט הועבר מחלקו האחורי של הגוף לקדמת כלי הטיס, מיד לאחר בית כן הנסע הקדמי ומכלי הדלק בגוף המטוס צוידו במערכת דיחוס חנקן על מנת להקטין את הסיכוי להתלקחות ופיצוץ במקרה של פגיעה מאש אויב. כמו כן נוספו שיפורים אווירודינמיים ועיצוביים בתאי הטייס והנווט[15].
ה-Il-28 נחשב כמטוס נוח להטסה ובעל ביצועים טובים. במהירות נמוכה הייתה השליטה בו טובה, ללא נטייה לסחרור או להזדקרות. המטוס היה מסוגל לפעול משדות תעופה קיימים וגם להמריא מבסיסים טקטיים ארעיים ובעלי מסלולים קצרים של כ-560 מטר בלבד, בזכות סיוע של זוג רקטות האצה. למעשה, ניתן היה להפעיל את ה-Il-28 גם ממסלולי עפר וטייס הניסוי אף המליץ על כך במטרה להאריך את תקופת השימוש האפשרית של גלגלי כני הנסע, אם כי הגבלה זאת נבעה מחומרי ייצור לצמיגים שעל גבי אספלט הייתה שוחקת אותם לאחר שמונה נחיתות בלבד, אך לאחר שאלה שודרגו בהמשך יכול היה המטוס לפעול בכל סוג של מסלול באותה היעילות[16].
המטוס הראשון מסדרת הייצור הסטנדרטית הראשונה ביצע את טיסת הבכורה שלו ב-24 באוגוסט 1949 עם זוג מנועי VK-1 ועבר בהצלחה את הבחינות הממשלתיות. ב-16 בספטמבר המליצה ועדת הייצור הממשלתית על הכנסת המטוס לייצור. ה-Il-28 נכנס לייצור מלא בשלושה מפעלים החל מספטמבר 1949, ויחידות ראשונות נמסרו בתחילת 1950 ואפשרו בכך את הצגת המטוס לראשונה בפני קהל במצעד צבאי במוסקבה בחגיגות אחד במאי אותה שנה. תחילה קיבל ה-Il-28 במדינות המערב את השם "בוטצ'ר" (Butcher) בקוד נאט"ו, אך לאחר מכן הוחלף ל"ביגל" (Beagle), כדי שלא ייווצר בלבול עם שם הקוד "באדג'ר" (Badger) שניתן לטופולב Tu-16. המפעלים הממשלתיים בהם הורכבו מטוסי ה-Il-28 היו מפעל 30 במוסקבה, מספר 64 בוורונז' ומספר 166 באומסק, מאוחר יותר הצטרף אליהם מפעל 39 באירקוטסק. בשנים 1950–1955 נבנו בברית המועצות בלבד לא פחות מ-6,316 יחידות שהפכו את המטוס למפציץ הטקטי הסטנדרטי הנפוץ בשורות חיל האוויר הסובייטי[17].
על פיתוח ה-Il-28, כושר ההמצאה וחידושים שהוכנסו לתחום העיצוב התעשייתי זכו ב-12 במרץ 1951 סרגיי איליושין וצוות המהנדסים שלו בפרס ברית המועצות[18].
Remove ads
.jpg)
מלבד השירות בברית המועצות, יוּצָא ה-Il-28 באופן נרחב לכ-20 מדינות, מחברות ברית ורשה ועד למגוון חילות אוויר מהמזרח התיכון, מדרום-מזרח אסיה ומאפריקה. מצרים הייתה לקוחה כבר בשלב מוקדם ומטוסי ה-Il-28 שסופקו לחיל האוויר המצרי סומנו כמטרה מועדפת עבור חיל האוויר הישראלי במלחמות סיני וששת הימים. ברית המועצות הייתה בתהליך של אספקת מטוסים להרכבה עצמית בקובה, שהופסק עקב משבר הטילים בקובה, לאחר שהסכים הנשיא ניקיטה חרושצ'וב להחזירם. המטוס היה בשימוש מוגבל בווייטנאם ובאפגניסטן. שישה מטוסים מצריים-לשעבר (כולם מאוישים בצוותי אוויר מצריים) פעלו בשירות ממשלת ניגריה במהלך מלחמת ביאפרה. Il-28 השתתפו גם במלחמת האזרחים של צפון תימן. פינלנד רכשה ארבעה מטוסים שסופקו בשנים 1961–1966 ושימשו לטיסות ביון ולגרירת מטרות, עד להוצאתם משירות בשנות ה-80.
בשירות ברית המועצות
הופעת ה-Il-28 סימנה את תחילתו של עידן הסילון בכוח המפציצים הטקטי הסובייטי, ויחידת המפציצים של מחוז ההגנתי של מוסקבה הייתה הראשונה לקבלם ב-1950. הכנסתה המהירה לשירות של גרסת האימון, ה-Il-28U, אפשרה להסב ביעילות את טייסי היחידה שהטיסו עד אז את הטופולב Tu-2 הבוכנתי, כאשר 27 טייסים הוכשרו בתוך עשרה ימים בלבד. עד אמצע שנות ה-50 צוידו מחדש כל טייסות המפציצים ב-Il-28 עם עדיפות ליחידות שבסיסן במחוזות הצבאיים המערביים של ברית המועצות, כגון חוף הים הבלטי של ליטא ואזורי הקרפטים ואודסה של אוקראינה. כל דיוויזיית מפציצים (המקבילה לקבוצת מפציצים, במונחים מערביים) הכילה בתוכה שניים או שלושה רגימנטים (או כנפות) שהכילו בתוכן שלוש טייסות. בכל טייסת היו עשרה מפציצים (שלושה גפים, עם מטוס נוסף בעתודה) ואחד או שניים מגרסת האימון Il-28U[19].
ב-Il-28 עשה חיל האוויר הסובייטי שימוש ראשון במכ"ם לניווט וביכולת נשיאת נשק גרעיני במסגרת כוח המפציצים הטקטי. לאחר שרכשו ניסיון, היו צוותי האוויר מסוגלים לטוס בתנאי מזג אוויר קשים ובגובה רב, והשימוש במכ"ם, בכוונות אופטיות להכוונת חימוש ובנשק הגנתי יעיל הביא לשדרוג משמעותי ביכולות הכוח[19].
ה-Il-28 תרם רבות לפיתוח נשק גרעיני כאשר שימש כפלטפורמת הניסוי ל-RDS-4, שהפכה לאחר מכן לפצצה הגרעינית הסטנדרטית שהותקנה על גרסת ה-Il-28N. ב-3 באוגוסט 1953 הטיל Il-28 מותאם במיוחד את מה שנחשבה כפצצת המימן הסובייטית הראשונה באתר הניסויים סמיפלטינסק. ב-12 בספטמבר 1954 השתתפו שלושה רגימנטים של Il-28 בתרגיל במהלכו נעשה שימוש בנשק גרעיני טקטי, ולאחר הפיצוץ עברו חלקם דרך הנשורת הגרעינית, אם כי לא ידוע על מידת השפעתה על המטוסים והטייסים[20].
הצי הסובייטי החל להכניס את מטוסי ה-Il-28 לשירות בקיץ 1951, תחילה בתצורת המפציץ הבסיסית, ולפרוס אותם בבסיסי צי הים השחור והצי הבלטי, בעוד הצי הצפוני לא הצטייד בהם עד 1953. פריצתה של מלחמת קוריאה שמה קץ לצמצום בכוחו של הצי שהחל עם סיום מלחמת העולם השנייה וחלה עלייה משמעותית בכוח הנגד-ספינות הסובייטי, כאשר מטוסים חדשים וגם רגימנטים שלמים מחיל האוויר הועברו לצי, שם יצרו יותר מעשרים יחידות של מפציצי טורפדו. ב-1953 שודרגו המפציצים לנשיאת טורפדו חדיש יותר מסוג RAT-52, ובנוסף הוקמו טייסות ללחימה נגד צוללות, אך את מקומם תפס עד מהרה הטופולב Tu-16 שהתאים יותר למשימות אלה[21].
ה-Il-28 נחשב כאהוב מאוד על צוותי האוויר והצוותים הטכניים, ממספר סיבות: המטוס היה קל לתפעול ולהטסה, עם חימוש מספק, אמין ובעל רמת בטיחות טובה. ביחס למטוסים אחרים בשירות, העריכו אנשי הצוות את תאיו הנוחים והמצוידים של ה-Il-28, את מהירותו ואת יכולת הנסיקה והתמרון הטובים שלו. הצוותים הטכניים העריכו את התחזוקה הלא מסובכת והגישה הקלה למנועים ולציוד שהיה זקוק לטיפול שוטף[22].
במהלך דיכוי המרד ההונגרי ב-1956 הועמדו כ-120 מפציצי Il-28 בכוננות לתקיפת המורדים בבסיסים הסמוכים לגבול אך לא הופעלו, אם כי מטוסי Il-28R ביצעו טיסות סיור בשמי המדינה, ואחד מהם הופל בידי המורדים ב-8 בנובמבר מעל הדנובה וצוותו נספה. הסובייטים העניקו לאנשי צוות המטוס את עיטור גיבור ברית המועצות לאחר מותם. מנגד, ביצעו מספר קטן של Il-28 שהוטסו בידי טייסים הונגרים שתמכו במרד תקיפות כנגד גשרים פונטונים שהקימו הסובייטים לרוחב נהר טיסה. תקיפות אלה פסקו תוך זמן קצר לאחר שבסיסי חיל האוויר ההונגרי נכבשו על ידי הסובייטים[23]. Il-28 מגרסאות המפציצים ומטוסי הסיור השתתפו גם בדיכוי האביב של פראג ב-1968[24] וככל הנראה אף בסכסוך הגבולות בין סין לברית המועצות ב-1969[25].
פעילות במלחמה הקרה
תקופת הכנסתו לשירות של ה-Il-28 חפפה עם שיאה של המלחמה הקרה. עבור המפציץ פותחו טקטיקות לחימה חדשות, וצוותי האוויר אומנו בטיסות במבנים צפופים בשעות הלילה ברמת הגף, הטייסת והרגימנט, ותרגלו המראות במבנה ממסלולי עפר בכוח של בין שלושה לתשעה מטוסים. מדי פעם פרסו צוותי המפציצים לבסיסים מרוחקים לצורכי אימון, על מנת לדמות פעילות ממנחתים מאולתרים בזמן מלחמה ותרגלו תקיפות בגובה נמוך בטווחי פעולה לא ידועים. לחדירת מערכי ההגנה של האויב היה היבט חשוב בתוכנית האימונים של צוותי האוויר, והם תרגלו זאת מול מטוסי קרב מסוג מיג-15 ומיג 17 שתפקדו כבִּיוּם אויב. ה-Il-28 תפקד היטב באימונים אלה, והסתבר כי הקשה על מטוסי הקרב לבצע יירוט כאשר היו חמושים בתותחים בלבד. רק כניסתו לשירות של המיג 19 החמוש בטילי אוויר-אוויר היטה את הכף לטובת האחרונים. אף על פי שפיתוחם המקביל של מטוסי הקרב בשירות מדינות נאט"ו, כדוגמת הנורת' אמריקן F-100 סופר סייבר, הF-105 ת'נדרצ'יף והסאאב 35 דראקן, הקשה תאורטית על פעילות באירופה, עדיין נחשב ה-Il-28 כבעל סיכויים טובים לחדור את מערכי ההגנה, בעיקר בטיסה בגבהים נמוכים[26], בהם יתרון המהירות של המיירטים יהיה קטן יותר, המיסוך הקרקעי יקשה על זיהוי מכ"ם ואף מסוגל לשבש נעילת טילים מונחי תת-אדום.
על פי תוכניות המבצע הטקטיות למקרה של מלחמה גרעינית באירופה, יהיה כל מבנה מפציצים מסוג Il-28 מורכב ממפציץ אחד החמוש בנשק גרעיני אותו תלווה לפחות טייסת שתפקידה לוחמה אלקטרונית והטעיית מערכות ההגנה. לאחר ההמראה משטח ברית המועצות ינסוק מבנה המפציצים לגובה 10,000 מטרים ותחת מסך החסימה האלקטרונית ינמיך לגובה נמוך מאוד ויעקוב אחר תוואי השטח מעל פולין על מנת לחמוק מגילוי על ידי קו ההגנה הראשון של נאט"ו – מכ"ם הבקרה רב העוצמה הפועל ממערב ברלין. לאחר מכן יתחילו מטוסי ההטעיה לעזוב את המבנה ויבצעו תמרונים כדי למשוך את תשומת לבן של מערכות המכ"ם והנ"מ השונות, עד שהמפציץ נושא הפצצה יישאר לבדו, ויטוס למטרתו בגובה צמרות העצים. סמוך למטרה ינסוק המפציץ לגובה 1,000 מטרים על מנת לאפשר לנווט לקבוע בוודאות את מיקומם מעל היעד, יטיל את הפצצה על מטרתו ויחזור לטיסה בגובה צמרות העצים. הרעיון היה שמהירותו של ה-Il-28 תאפשר לו לחמוק מגל ההלם והצוות יהיה מוגן מהבזק הפיצוץ באמצעות משקפי מגן מיוחדים. כיוון שבפרופיל תקיפה זה למפציצים השבים ממשימתם לא יהיה די דלק כדי לחזור לבסיסיהם בברית המועצות, הוקמו מנחתים לתדלוק במזרח-גרמניה ובפולין. מאוחר יותר הוקמו בסיסים קבועים עבור ה-Il-28 בחלק ממדינות ברית ורשה, שהציבו אותם בטווח חופה הדרומי של בריטניה[27].
ל-Il-28 היה חלק חשוב במהלכים שהובילו למשבר הטילים בקובה, כאשר 42 מפציצים מגרסת Il-28N (בעלי יכולת נשיאת נשק גרעיני) וטילים בליסטיים הועברו לאי דרך הים בספטמבר 1962. פעולה זו גרמה למשבר שפרץ בין ספטמבר לנובמבר של אותה שנה, כאשר ארצות הברית הגיבה בהטלת הסגר ימי על קובה וברית המועצות מצידה שיגרה לאי כוח משימה ימי. לאחר משא ומתן הוסכם על הוצאת המפציצים והטילים בתמורה להסרת ההסגר. ה-Il-28 פורקו ופונו בדרך הים בתחילת דצמבר, אך במהלך שהייתם בארגזים על גבי סיפון האוניות המפנות הם ניזוקו קשות משיתוך בשל תנאי מזג האוויר, ומרביתם הוצאו מהשירות[28].
הוצאה משירות
באמצע שנות ה-50 הפכו הדרישות המבצעיות עבור מפציצים טקטיים גבוהות יותר ומחמירות, והפכו את ה-Il-28 התת-קולי למיושן. ב-3 בפברואר 1956 הוציאה מועצת השרים של ברית המועצות הוראה להפסיק את ייצור המטוס. עד אותו הזמן, נבנו 6,316 יחידות, כאשר ה-Il-28 עלה על כל המפציצים הסילוניים האחרים במונחים של ייצור[29].
ה-Il-28 הותיר את חותמו על התעופה הימית הסובייטית בתחילת שנות ה-50, אך דווקא בשירות הצי התגלה כי התיישן במהרה, ועד אמצע העשור לא עמד בדרישותיו של החיל. מלבד זאת, קיצוצים שהחלו ב-1960 על ידי ניקיטה חרושצ'וב, שהעדיף את השימוש בטילים לכל צורך צבאי, פגעו קשות בכוח המפציצים בחיל האוויר ובמיוחד בצי, כאשר כל הטייסות ששימשו להנחת המוקשים הימיים ומפציצי הטורפדו נסגרו, מטוסים רבים נגרטו ואנשי צוות אוויר רבים שוחררו מהשירות. ראשי חיל האוויר הצליחו למנוע גריטה המונית בדומה למה שהתרחש בצי, והעבירו מפציצים רבים לאחסנה. רבים נוספים הועברו לבתי ספר לטיסה, לצד ה-Il-28U, ואחרים צורפו ליחידות אימונים כגוררי מטרות ונותרו בשירות עד אמצע שנות ה-80. עם זאת, זכה ה-Il-28 לתקופת שירות נוספת (אם כי זמנית) כאשר בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 החליטו השלטונות הסובייטיים בראשות ליאוניד ברז'נייב להקים מחדש את ענף התעופה הטקטית, ובמיוחד את מרכיב מטוסי התקיפה שלה (שנפגעה בצורה הקשה ביותר בתקופת חרושצ'וב), כאשר מספר יחידות הוסבו למטוס התקיפה Il-28Sh ולפחות שני רגימנטים מגרסה זו הוצבו במחוזות הצבאיים של המזרח הרחוק ועבר הבאיקל[30].
סין וקוריאה הצפונית
.jpg)
המלחמה הראשונה בה השתתף ה-Il-28 הייתה מלחמת קוריאה. סין תמכה בקוריאה הצפונית במהלך המלחמה ושלחה לשדה הקרב כמיליון "מתנדבים". פעולה זו הרגיזה את ארצות הברית ובעלות בריתה שאיימו להפציץ בתגובה את סין אם יחצו כוחותיה את קו הרוחב 38 צפון. מנגד איימה סין, כי אם יחצו מטוסים אמריקאים את גבולה עם קוריאה הצפונית יופצצו דרום קוריאה וגם בסיסים אמריקאיים ביפן, וכדי להמחיש זאת, פרסה כ-70 מפציצי Il-28 בבסיסים קדמיים באזור מנצ'וריה. מטוסים אלה, שנשאו סימון של חיל האוויר של צבא השחרור העממי הוטסו בידי צוותים סובייטיים. משלוח נוסף של Il-28 סופק מברית המועצות ב-1953. אין מידע על השתתפות פעילה של מטוסים אלה בלחימה, אם כי ידוע ששהו בקוריאה הצפונית בבסיס סמוך לפיונגיאנג, תוך הפרה של הסכם הפסקת האש[31].
ה-Il-28 השתתפו בעימות סביב איי דאקן (בפין-יין: Dàchén Qúndǎo) במסגרת משבר מצרי טאיוואן הראשון, בין 19 בינואר ל-26 בפברואר 1955, במהלכו הפציצו את האי המרכזי וגרמו לנטישתו על ידי כוחות סין הלאומית[32]. על אף ההצלחה, גרמו שיעור התאונות הגבוה ונוכחותם של מטוסי קרב מדגם F-84 ת'אנדרג'ט טאיוואנים ו-F-86 סייבר אמריקאיים באזור להפסקת תקיפות אוויריות נוספות[31].
ב-1959 השתתפו מפציצי Il-28 בדיכוי המרד בטיבט. מלבד זאת בוצעו בשנות ה-50 וה-60 פעולות אוויריות מרובות מעל מצר טאיוואן, במהלכן אבדו מספר מטוסי סיור לטילי הקרקע-אוויר של הטאיוואנים. ב-11 בנובמבר 1966 ערקו אנשי צוות אוויר סינים עם ה-Il-28 שלהם לטאיוואן. המטוס נבחן על ידי הטאיוואנים והאמריקאים ושימש ככל הנראה לטיסות ריגול מעל סין[33]. Il-28 נוסף ערק ב-1985, הפעם לדרום קוריאה, אך המטוס התרסק כאשר ניסה לנחות נחיתת חירום בשדה, וכתוצאה מכך נהרג התותחן וכן חקלאי מקומי[34].
יותר מ-250 Il-28 סופקו לסין העממית החל מ-1952. כאשר התרחש הפיצול הסיני-סובייטי בסוף שנות ה-50 הוחלט בסין להתחיל בייצור עצמי של המטוס, על אף שלא ניתן רישיון לייצורו מצד הסובייטים. הגרסה הסינית נבדלה בכ-40% מזו הסובייטית שבאה לידי ביטוי בתכנון שונה של הכנפיים ונטישת שיטת החלוקה לשניים, מה שחסך 110 ק"ג ממשקל המטוס במחיר צורת בנייה מורכבת יותר. הסינים אף השתמשו בצריח אחורי שונה, המבוסס על צריח הטופולב Tu-16 שצויד בתותח אוטומטי בקוטר 23 מ"מ מסוג אפנסב מקארוב AM-23[35].
מאות המטוסים שנבנו בסין על ידי חרבין תעשיות מטוסים סומנו כ-H-5, ועדיין פעלו בשירות חיל האוויר הסיני בשנות ה-90, כאשר עשרות סופקו לצפון-קוריאה ולרומניה. הגרסאות העיקריות (בסדר כמותי יורד) תוצרת סין הן גרסת המפציץ H-5, גרסת האימון HJ-5, ה-H-5R, אשר שימש כמטוס ביון ארוך טווח וגרסת הלוחמה האלקטרונית HD-5[35].
ב-2015 דווח על כ-80 מפציצי H-5 אשר נמצאים עדיין בשירות פעיל בחיל האוויר הצפון קוריאני[36], אם כי לא ברור האם מדובר בשרידי משלוח בן 24 יחידות אשר סופקו על ידי ברית המועצות בשנות ה-60 יחד עם מטוסי H-5 חדשים יותר או מטוסי H-5 בלבד. ההשערה היא שמרבית מהמטוסים הללו משמשים כמקור לחלפים על מנת לשמר כוח פעיל מבצעית של כתריסר מטוסים. תאורטית, נותנים מטוסים אלה לקוריאה הצפונית אמצעי של הפצצה אסטרטגית כנגד דרום קוריאה ומערב יפן על אף פגיעותם לטילי קרקע-אוויר ולמטוסי יירוט מודרניים[5].
בשירות מדינות ערב במלחמות כנגד ישראל
מלחמת סיני
החל מדצמבר 1955 קיבל חיל האוויר המצרי 50 מפציצי Il-28 כחלק מעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית אשר העלו את רף האיום על ישראל מבחינה איכותית וכמותית. בחיל האוויר הישראלי החלו לתכנן תוכניות למתקפה אווירית שתשמיד את חיל האוויר המצרי ובתוכו את המפציצים כבר מנובמבר 1955, תוכניות שהשתכללו עם קבלת מטוסי דאסו מיסטר IV חדישים מצרפת החל מאפריל 1956. ה-Il-28 הוצבו בבסיס קהיר מערב והשתייכו לפיקוד האסטרטגי שמטרתו הפעלת תקיפות כנגד ישראל. תקיפת הפיקוד, בדגש על השמדת המפציצים, נכללה בתוכניות שקדמו למלחמת סיני - "קדש 1" ו"קדש 2", כאשר את המשימה היו אמורים לבצע מטוסי הקרב החדישים והמהירים ביותר שברשות חיל האוויר, הגלוסטר מטאור והמיסטר[37].
עד פרוץ מלחמת סיני ומבצע מוסקטר הייתה ברשות המצרים רק טייסת אחת כשירה מבצעית של Il-28, עם כתריסר מטוסים, כאשר שתי טייסות נוספות היו בתהליכי הקמה ולכן לא ראו פעילות רבה. בלילה שבין 30 ל-31 באוקטובר יצאו לפעולה מספר Il-28 והטילו פצצות סמוך לרמת רזיאל, ובלילה שלאחר מכן הפציצו את קיבוץ גזר, לא הרחק ממפקדת חיל האוויר ברמלה, ומטוסי המטאור, ששימשו כמטוסי קרב-לילה, לא הצליחו ליירטם. בתגובה לאיום מצד ה-Il-28, ואי כניסתם לפעולה של מטוסי חיל האוויר המלכותי וחיל האוויר הצרפתי כפי שסוכם לפני תחילת הלחימה, החל פיקוד חיל האוויר לתכנן את תקיפת שדה התעופה קהיר מערב והשמדת המפציצים, ומטוסי המטאור, הדה הבילנד מוסקיטו וה-B-17 מבצר מעופף הועמדו בכוננות. רק ב-1 בנובמבר בשעה 20:00, כ-48 שעות לאחר הזמן המיועד, החלו הבריטים להפציץ את שדות התעופה המצריים, מהלך שסימן את תחילת מבצע מוסקטר. הפיקוד המצרי הבין שה-Il-28 הבלתי שמישים יהפכו למטרות נייחות ועם תחילת ההפצצות הוברחו 20 מהם לבסיס סמוך לריאד שבסעודיה על ידי צוותים סובייטיים וצ'כיים. 24 או 28 המטוסים האחרים הועברו לבסיס חיל האוויר המצרי הדרומי והמרוחק ביותר סמוך ללוקסור, מתוך הנחה ששם יהיו בטוחים. ב-4 בנובמבר הפציצו מטוסי אינגליש אלקטריק קנברה בריטיים את לוקסור וגרמו לפינויים של שמונה מפציצים נוספים לסעודיה. באותו היום תקפו את לוקסור גם מטוסי F-84 ת'אנדרג'ט צרפתיים מבסיסם בשדה התעופה לוד, וטענו להשמדת כל כלי הטיס שנותרו בבסיס (18 או 17 מטוסים, מתוכם לפחות עשרה Il-28), בעוד המצרים הודו באיבוד שבעה מפציצים והיתר הוברחו לג'דה שבסעודיה[38][39][40].
מלחמת ששת הימים
העימות הצבאי השלישי בין ישראל לשכנותיה נפתח ב-5 ביוני 1967 עם פרוץ מלחמת ששת הימים. החל מ-18 במאי, עם תחילת המתיחות בין ישראל למצרים, הוציאה מפקדת חיל האוויר המצרי תוכניות שכללו את תקיפת בסיסי חיל האוויר, תחנות מכ"ם ומתקנים אחרים, ובשלב מאוחר יותר את הפצצת אילת ומתקני הנמל שבה כהכנה לכיבוש העיר. על פי התוכניות, בשלב הראשון היו אמורים 18 מתוך כוח מפציצי ה-Il-28 שהשתייכו לחטיבה האווירית מספר 61 לתקוף שדות תעופה ומפקדות. בשלב השני נועדו שתי טייסות להפציץ את אילת וטייסת נוספת נועדה לבצע גיחות תקיפה טקטיות בסיוע לכוחות הקרקע[41].
חיל האוויר הישראלי תכנן והתאמן רבות לקראת העימות ובנה בסיסי אוויר מדומים בנגב, וכל טייסות הקרב של החיל הוכשרו בתקיפת שדות תעופה במתקני אימונים אלה. בהתבסס על תוצאות האימונים, בנה פיקוד חיל האוויר תוכנית להנחתת מכה מקדימה, הידועה כמבצע מוקד. היות שכוחן האווירי המשולב של חילות האוויר של מדינות ערב המעורבות עלה על מטוסי חיל האוויר הישראלי, הוחלט לתקוף ולהשמיד את המטוסים על הקרקע במקום לנהל קרבות אוויר. התוכנית כללה את תקיפתם של תשעה-עשר שדות תעופה במצרים והשמדת מטוסיהם, אך הוחלט לא לפגוע במסלולים בארבעת הבסיסים שבחצי האי סיני על מנת שחיל האוויר יוכל לעשות בהם שימוש מאוחר יותר, ברגע שייכבשו (בסופו של דבר הותקפו כל המסלולים, מלבד שדה התעופה באל עריש, כדי לאפשר הטסת אספקה לכוחות המתקדמים[42]). על פי התוכנית יחל המבצע בשעה 07:45 (או 08:45 בשעון מצרים) עם תקיפת גל המטוסים הראשון, כאשר אחריו יגיעו שלושה גלים נוספים אשר יסיימו את השמדתו של חלק גדול ככל הניתן של מטוסי חיל האוויר המצרי עד השעה 14:00, ולאחר מכן יופנו המטוסים כנגד חילות האוויר של סוריה, ירדן ועיראק[43].
בתחילת המלחמה הגיע כוחן האווירי של מדינות ערב לכ-800 מטוסים, אשר כללו בין 49 ל-56 מפציצי Il-28: בין 35 ל-40 במצרים, כעשרה בעיראק ובין ששה לארבעה בסוריה. מטוסים אלה, בצוותא עם הטופולב Tu-16 (30 יחידות במצרים ושש בעיראק) נחשבו כמטרות איכות ברמת עדיפות גבוהה ביותר[43]. בבוקר המתקפה הושמדו מפציצי Il-28 בבסיס אבו סואר, לו הקדיש חיל האוויר במהלך היום הראשון ללחימה לא פחות משמונה מבני תקיפה שכללו 52 מטוסי קרב, ובשדה התעופה קהיר מערב, בו הושמדו בגל הראשון מחצית מהמפציצים שחנו בו. מפציצים נוספים הושמדו בלוקסור ושני Il-28 נוספים הופלו בקרבות אוויר. בתקיפת שדה התעופה H-3 שבעיראק הושמדו שלושה Il-28 וחיל האוויר הסורי איבד שני מפציצים בתקיפת שדה התעופה אל-מאזה. סך הכול הושמדו במהלך ששת הימים 31 מפציצי Il-28[44][45].
מלחמות ההתשה ויום הכיפורים
במלחמת ההתשה לקחו ה-Il-28 המצריים חלק בגיחות תקיפה וצילום מעל שטח ישראל והופעלו בתגובה למבצעים ישראליים: ב-21 בינואר 1970 תקף Il-28 את כוחות צה"ל אשר כבשו את האי שדואן במבצע רודוס, ומטוס נוסף הוזנק לחיפוש אחר כוחות צה"ל במסגרת מבצע בוסתן 25א, בין 1 ל-2 ביולי של אותה שנה. במרץ אותה שנה הופל Il-28 שהיה במשימת גרירת מטרות כתוצאה מ"אש ידידותית", כאשר סוללת טילי קרקע-אוויר מדגם SA-3, שהייתה מאוישת בצוות סובייטי, זיהתה אותו בטעות כפנטום ישראלי. ב-25 באוקטובר של אותה שנה הופל Il-28 בטיל MIM-23 הוק ישראלי מעל האגם המר הגדול[24][46].
בתגובה למבצעי פריחה, תקיפות העומק של חיל האוויר בעומק מצרים ב-1970, ביצעו Il-28 מצריים שתי תקיפות עומק בסיני: בליל 23 באפריל הפציץ מטוס בודד באזור נח"ל ים ופצצותיו נפלו באזור חולי ולא גרמו לנפגעים או לנזק. הפצצה של זוג מטוסים באל עריש בליל 25 באפריל שפגעה בבית חרושת לקרח והרגה כ-30 ראשי צאן, הסתיימה בהפלתם על ידי מטוס F-4 פנטום (בהפלה ראשונה של מטוס מצרי בטיל "לביד") ומטוס מיראז' 3 של חיל האוויר[47].
בתקופת מלחמת יום הכיפורים היו בשירות המצרים בין 35 ל-40 Il-28 שהרכיבו ארבע טייסות מפציצים וטייסת סיור אחת, ובסיסם שכן באסואן. ככל הנראה הוגבל תפקידם במהלך המלחמה לטיסות סיור בלבד. לא יותר מחמישה מתוכם נותרו בשירות עד 1983[48][49].
מדינות נוספות
צפון תימן
ב-1962 התערב גמאל עבד אל נאצר במלחמת האזרחים של צפון תימן ושלח סיוע (שכלל גם מפציצי Il-28) לכוחות הרפובליקנים שהדיחו את מלך תימן מוחמד אל-בדר, וברית המועצות סיפקה גם היא מטוסים נוספים. ה-Il-28 טסו בצפון תימן במשימות סיור והפצצה כנגד עמדות הכוחות המלוכנים, אותם הטיסו, על פי כלי תקשורת מערביים, צוותי אוויר תימניים וסובייטיים. בין יעדי התקיפה במלחמה נכללו גם ערים בצד הסעודי של הגבול, כגון נג'ראן וח'מיס מושייט, כאשר טיסות סיור בוצעו גם מעל עיר הנמל של ג'אזאן (جازان). עם פריצתה של מלחמת ששת הימים פונו כל הכוחות המצריים בתימן בחזרה למצרים[50].
ניגריה
ה-Il-28 שירת בחיל האוויר הפדרלי הניגרי בזמן מלחמת ביאפרה שפרצה ב-1967, במהלכה זכה הממשל הפדרלי לסיוע ממדינות מוסלמיות שתמכו בשלטון המרכזי כנגד הבדלנים הנוצרים. מצרים ואלג'יריה העבירו מטוסי מיג 17 ושישה מפציצי Il-28 משומשים ב-1969, אשר הוטסו בידי שכירי חרב מצריים. השפעתם על הלחימה הייתה מועטה, ומספר גבוה של תאונות וחוסר יכולתם של הניגרים לקיים תחזוקה נאותה גרם לקרקוע המפציצים תוך זמן קצר[51].
צפון וייטנאם
ה-Il-28 הופיע לראשונה בשירות חיל האוויר של צפון וייטנאם בפברואר 1968, כאשר שלושה מהם נפרסו בבסיס כ-30 ק"מ צפונית-מערבית להאנוי, ככל הנראה במטרה לסייע לווייטקונג במתקפת טט, אך לא הופעלו בסופו של דבר. בשל האיום שנשקף ממטוסי חיל האוויר האמריקאי חנו בדרך כלל המפציצים בדרומה של סין. ב-1971 סייעו המפציצים לצבא צפון וייטנאם וללוחמי הגרילה של הפאת'ט לאו בלאוס, כאשר גם אנשי צוות אוויר סובייטיים השתתפו בלחימה, ושניים מהם אף זכו לעיטורים מטעם צפון וייטנאם[52].
עיראק
מפציצי ה-Il-28 של חיל האוויר העיראקי השתתפו בפעולות כנגד הכורדים בצפון עיראק בסוף שנות ה-60 ובמהלך ששת החודשים הראשונים של 1974. המורדים הכורדים טענו להפלת מפציץ אחד באפריל של אותה שנה[24]. במהלך מלחמת איראן–עיראק תקפו ה-Il-28 שדות תעופה, אזורי עורף ומרכזי תעשייה איראניים. במהלך מבצע סופה במדבר פוזרו המטוסים ששרדו על מסלולים שונים כדי לשמש כפיתיון ולמשוך את מתקפות מטוסי כוחות הקואליציה ממטרות חשובות יותר[53].
קמבודיה
בסוף שנות ה-70 הפעיל משטרו הרצחני של פול פוט מספר קטן של Il-28 (ככל הנראה מגרסת H-5 שנבנו בסין) כנגד כוחות האופוזיציה בהנהגת הנג סמרין, שהפך לאחר תבוסת החמר רוז' לראש ממשלת קמבודיה בחסות בעלת בריתו, וייטנאם. לפחות מפציץ אחד הופל בקרבות ושניים נתפסו ללא פגע, לאחר ששדה התעופה בו שהו סמוך לפנום פן נכבש ב-7 בינואר 1979 על ידי כוחות צבא וייטנאם שתמכו בכוחות האופוזיציה[34].
אפגניסטן
אפגניסטן הייתה המדינה האחרונה בה נעשה שימוש מבצעי ב-Il-28. על אף גילו של המטוס, התאים מבנהו הקשוח ופשטות תפעולו לתנאי השטח הקשים ולשדות התעופה הדלים והמאובקים של המדינה. באופן לא צפוי, הוכיחה עצמה עמדת התותחן האחורית המיושנת של המטוס כיעילה מאוד, כאשר הירי בתותחים אלה מיד לאחר סיום התקיפה הפריע לכוח המותקף להשיב באש נ"מ. היעילות של טקטיקה זו נתמכת בעובדה כי אף Il-28 של חיל האוויר האפגני לא אבד כתוצאה מאש הנ"מ של לוחמי המוג'אהדין. אף על פי כן, אבדו ה-Il-28 בלילה אחד בינואר 1985 בדרך שלא הייתה בלתי מקובלת במהלך מלחמת אפגניסטן: המורדים הצליחו לשחד כמה מאנשי סגל הבסיס בו שכנו המפציצים, אשר פוצצו 11 מטוסים. השריפה התפשטה במהירות למטוסים האחרים והשמידה לחלוטין את הכוח כולו[34].
פינלנד
בשנים 1960–1961 רכש חיל האוויר הפיני רכש מפציץ Il-28 ומטוס סיור Il-28R. שני Il-28R נוספים הגיעו ב-1966 ובאופן מוזר פעלו כל ארבעת המטוסים דווקא במסגרת טייסת התובלה. שלושת ה-Il-28R הוסבו מאוחר יותר לגוררי מטרות על פי הסטנדרט של גרסת ה-Il-28BM. ה-Il-28 הראשון שנרכש יצא משירות לאחר תאונת נחיתה ב-1976 ושלושת האחרים ב-1981. ה-Il-28 הרביעי שנרכש (מספר סידורי NH-4) שמור במוזיאון חיל האוויר הפיני[54][55].
מטוסי ה-Il-28R של חיל האוויר הפיני שימשו לאיסוף מודיעין טקטי בגבול ברית המועצות. ברגע שזיהו מערכות המכ"ם הסובייטיות את ה-Il-28R הפיני מתקרב לאזור הגבול, הוזנקו מטוסי קרב ליירטו. לאחר שהבין שהתגלה, היה צוותו מטיס את ה-Il-28 לאורך הגבול מצידו הפיני בעוד מטוסי הקרב נשארו מצידו השני. לאחר זמן מה היה ה-Il-28 חוזר לכאורה לתוך פינלנד ולאחר שגם מטוסי הקרב החלו לשוב לבסיסם, היה מסתובב וחוזר שנית לעבר הגבול. בשלב זה כבר סבלו מטוסי הקרב ממחסור בדלק והם נאלצו לשוב לבסיסם, בעוד הודות למכלי הדלק הנתיקים שלו, היה ל-Il-28 הפיני יכולת שהייה ארוכה יותר באוויר והאפשרות להמשיך במשימתו[56].
Remove ads
מאז שנות ה-60 הושמדו Il-28 רבים, בשל העדפתו של ניקיטה חרושצ'וב להשקיע בטילים בליסטיים, או סיימו את חייהם כמטרות אימונים למערכות הגנת נ"מ ולטילי קרקע-אוויר. אחרים נותרו זנוחים שנים רבות בשולי שדות תעופה בהמתנה לגריטה. מטוסים אחרים נשמרו לתצוגה במוזיאונים לתעופה כגון המוזיאון המרכזי של חיל האוויר הרוסי במונינו השוכן כ-40 ק"מ מזרחית למוסקבה, במוזיאון הכוחות המזוינים המרכזי שבמוסקבה, מוזיאון זרוע האוויר של הצי הצפוני ואחרים. מטוסי Il-28 מוצבים בכניסות למספר בסיסים של חיל האוויר הרוסי או משמשים כאנדרטאות. מספר Il-28 נשמרים במוזיאונים לתעופה או מוצגים כאנדרטאות בבולגריה, הונגריה, פולין, פינלנד, צ'כיה, רומניה ומדינות נוספות[57].
Remove ads
ל-Il-28 היה חלק חשוב בהתפתחותו ובבניית כוחו של חיל האוויר הסובייטי. לסובייטים ולבעלות בריתם היה ה-Il-28 שווה בחשיבותו למה שהיה האינגליש אלקטריק קנברה למדינות המערב, מה שנתן לו את הכינוי "הקנברה הסובייטי", אם כי בשלב מאוחר יותר, כאשר כבר יצא משירות מבצעי. הקנברה, לעומתו, המשיך לשרת בתפקידים מגוונים אל תוך שנות ה-80 (לרוב כמטוס סיור או כגורר מטרות) ויצא משירות חיל האוויר המלכותי רק ב-2006[58].
ניסיון להמשיך את מורשתו של ה-Il-28 בא לידי ביטוי בעיצובו של המפציץ הבינוני איליושין Il-46, שפיתוחו החל ב-24 במרץ 1951: תכנון זה הציג מעין Il-28 מוגדל עם זוג מנועי טורבו-סילון חדשים מסוג ליולקה AL-5 בעלי דחף 11,022 ליברות-כוח כל אחד. החימוש ההגנתי נותר כשהיה, מלבד מתן שדה אש גדול יותר לתותחי הצריח האחורי ועלייה בכמות התחמושת. גלגלים נוספו לכן הנסע עם זוג תומכות נפרדות לבולמי הזעזועים ומטען הפצצות המרבי הוגדל לשישה טון[58].
שלב התכנון הסתיים ב-4 בדצמבר 1951 ואב הטיפוס הושלם כבר ב-29 של אותו חודש. ב-3 במרץ 1952 בוצעה טיסת הבכורה ב-Il-46 וטיסות הניסוי הראו על מהירות מרבית של 928 קמ"ש בגובה 5,000 מטר וטווח של 4,845 ק"מ. אב הטיפוס הועבר לטיסות המבחן של המדינה ובינתיים החלה בניית אב טיפוס שני שסומן כ-Il-46S והיה בעל כנפיים משוכות לאחור בזווית של 35 מעלות. עם זאת, לא הושלמה בנייתו של ה-Il-46S בשל בחירתו של הטופולב Tu-16 המבטיח והמודרני יותר[58].
ה-Il-28 תואר בידי סופר רוסי כ"עיצוב מוצלח אך תמיד ללא מזל". אף על פי שהפוטנציאל המבצעי שלו לא מוצה במלואו, היה מטוס זה לראשון שהכניס את מנוע הסילון ויכולת הפעולה בכל מזג אוויר לכוח המפציצים של חיל האוויר הסובייטי ולזרועות אוויריות נוספות. ה-Il-28 סייע בהכשרתם של מאות טייסי הצי הסובייטי. מומחי תעופה מערביים העריכו מאוד את ה-Il-28 ותיארו אותו כיצירת מופת של תעשיית המטוסים הסובייטית[57].
Remove ads
דגמים תוצרת ברית המועצות
.jpg)
- IL-28
- גרסת המפציץ הבסיסית, בעלת שלושה אנשי צוות וזוג מנועי VK-1. שינויים ושיפורים בגרסה זו לעומת גרסת אב הטיפוס כוללים תאורה יעילה יותר לטיסות במבנה בשעות הלילה, מערכת חימום נגד קיפאון לחופת תא הטייס ולבתי המנועים, שסתומים למכלי מערכת הדלק, כיסאות מפלט חדשים לטייס ולנווט ומצנח בלימה על מנת להקטין את אורך המסלול הדרוש לנחיתה. שינויים אלה העלו את משקלו הריק של המטוס ב-240 ק"ג ועל כן בוצעו שינויים מבניים קלים בגוף, במכלול הזנב ובצריח האחורי כדי להותיר את המשקל על כנו[59].
- IL-28U
- גרסת אימון ללא חימוש, בה הותקן קוקפיט נוסף בעל אמצעי שליטה עבור המדריך, אשר היה ממוקם מעל תא הטייס בו ישב החניך, עמדת הצריח האחורי הושמטה והוחלפה בזבורית. תחילת עבודת הפיתוח אושרה על ידי סרגיי איליושין ב-14 באוקטובר 1949, טיסת הבכורה בוצעה ב-18 במרץ 1950 והוכנס לייצור סדיר ב-21 ביולי של אותה שנה, כאשר כל המטוסים נבנו במפעל במוסקבה. ה-Il-28U הפך למטוס האימון העיקרי בתחום ההפצצה עבור חיל האוויר הסובייטי, הצי הסובייטי ומדינות ברית ורשה והמשיך בתפקיד זה אל תוך שנות ה-70[60].
- IL-28R
- גרסת מטוס ביון, צילום וסיור טקטי לפעולה בשעות היום והלילה. הותקנו עד ארבע מצלמות לצילום בשעות היום באזור תא הפצצות, או בין אחת לשתי מצלמות בתוספת מטען של תריסר נורים לסימון מטרות במשקל 50 ק"ג כל אחד לפעילות בשעות הלילה. טווח הטיסה הוגדל באמצעות שילוב מכל דלק נוסף באזור תא הפצצות וזוג מכלים נתיקים בקצות הכנפיים. כן נסע הידראולי מחוזק ובעל גלגלים גדולים יותר הותקן על מנת להתמודד עם העלייה במשקל המטוס. לצורך חיסכון במשקל הוסר אחד התותחים הקדמיים ונעשו שינויים במערכות הקשר והאוויוניקה. טיסת הבכורה של הגרסה בוצעה ב-29 ביוני 1950 והוכנסה לייצור החל מ-8 בדצמבר 1951. תחילה נבנה המטוס במוסקבה אך החל מ-1953 הועבר הייצור למפעל באירקוטסק שבנה עד אותה תקופה את הטופולב Tu-14T[61].
.jpg)
- Il-28RTR
- גרסת מודיעין אותות של ה-Il-28R ונבדלת חיצונית ממנה בכיסוי אליפטי מבודד באזור דלתות תא הפצצות. הגרסה הייתה בשירות חיל האוויר הסובייטי ובעלות בריתה, ביניהן צ'כוסלובקיה והונגריה[62].
- Il-28REB
- גרסה ללוחמה אלקטרונית ושיבוש מכ"ם בה הותאמו זוג פודי אלקטרוניקה בקצות הכנפיים במקום מכלי הדלק הנתיקים[62].
- Il-28 למדידות רדיואקטיביות
- רגימנט האוויר לסיוע מיוחד מספר 647 הפעיל זוג Il-28 מותאמים למשימות בסביבת נשורת גרעינית שצוידו בפודים למעקב ומדידת רמות קרינה באוויר. תאי הטייסים צוידו במערכת שסיפקה אוויר דחוס כדי למנוע חדירת אוויר חיצונית ורופדו בעופרת. בנוסף, הותקנו עבור אנשי הצוות מדי קרינה. יחד עם מטוסים ומסוקים שהותאמו באופן דומה, טסו ה-Il-28 מגרסה זו דרך נשורת רדיואקטיבית לאחר ניסויים גרעיניים ומדדו את רמות הקרינה[63].
- Il-28T
- שלוש גרסאות מפציץ טורפדו עבור הצי הסובייטי שסומנו כ-Il-28T, עברו בין השנים 1950–1954 מספר שינויים והתאמות. הגרסה הראשונה בסימון זה, הייתה למעשה גרסת המפציץ הסטנדרטית שעברה התאמות קלות לנשיאת טורפדו. היו לגרסה זו חסרונות רבים וביניהם תא פצצות קטן שאפשר נשיאת טורפדו בודד ומדגם יחיד, מכיוון שדגמים אחרים היו ארוכים מדי. בנוסף, היה המפציץ מהיר מכדי לאפשר שיגור יעיל של דגמי הטורפדו שנותרו בצי מתקופת מלחמת העולם השנייה והיה צורך לפתוח בתוכנית שדרוג שהסתיימה רק ב-1956[64].
- מהנדסי איליושין תכננו גרסה שנייה שסומנה כ-Il-28T באמצע שנת 1950 ונועדה לשיגור טורפדו מגובה רב ונמוך וגם להנחת מוקשים ימיים. בגרסה זו הוארך תא הפצצות מ-4.18 ל-6.66 מטרים, הכנפיים הוזזו לאחור ב-100 מ"מ ושינויים מבניים נוספים בוצעו בגוף המטוס. שינויים אלה והוספת רפסודת הצלה חייבו התאמות במכלי הדלק והפחיתו את הכמות הפנימית שנשא המטוס, אך כפיצוי הותקנו מכלים נתיקים חיצוניים. אחד התותחים לירי קדימה והמצלמה הוסרו ובמקומם הותקנו מצלמות לתיעוד תקיפות, כוונות לתקיפה ימית ולהטלת מוקשים ותוספת מיגון לתאי הטייסים. החימוש עד משקל של טונה אחת כלל נשיאה של טורפדו בודד ממגוון דגמים, או בין אחד לשני מוקשים ימיים. נשיאת חימוש של עד שלוש טונות, במחיר של נשיאת פחות דלק וטווח פעולה מופחת, כללה זוג טורפדו או עד ארבעה מוקשים במשקלים משתנים. בניית אב הטיפוס הראשון הסתיימה בסוף 1950 וטיסת הבכורה בוצעה ב-8 בינואר 1951. אב טיפוס נוסף הוטס לראשונה ב-12 במרץ של אותה שנה, מבחני הטיסה הסתיימו באפריל והמטוס הועבר לאישור המדינה במכון מחקר של הצי. באוגוסט 1951 נכנס המטוס לייצור מוגבל ולשירות בצי הסובייטי[65].
- גרסה נוספת לשדרוג Il-28T קיימים עם הכנסתם לשימוש של טורפדו מדגמים חדשים, אשר סומנה גם כן כ-Il-28T, תוכננה ב-1954 ונועדה לשאת שלושה טורפדו (אחד בתא פנימי ושניים במתלים חיצוניים), או זוג טורפדו או מוקשים במתלים חיצוניים. נשיאת החימוש החיצוני פגעה בביצועי המטוס והקשתה על השליטה בו, אך טיסות המבחן הושלמו ב-1955. הצי קיווה לשדרג לפחות חלק ממטוסיו אך התוכנית לא יצאה לפועל עם כניסתם לשירות של מטוסי הטופולב Tu-16 המודרניים יותר[66].
- (Il-28N (Il-28A
- גרסה עם תא פצצות שהותאם לנשיאת פצצה גרעינית מדגם RDS-4, בעלת מערכות שליטה ואוויוניקה משודרגות ומצלמות תיעוד. ניסוי ראשון של הטלת RDS-4 על ידי Il-28N בוצע ב-23 באוגוסט 1953 מגובה של 11,000 מטר וארבע הטלות נוספות בוצעו בין ה-29 בספטמבר ל-5 באוקטובר 1954. בתוכנית הניסויים היו יותר מ-50 טיסות, כאשר ב-15 מתוכן נכללה הטלת פצצות. כמו כן, נבחנה גם בטיחות הנחיתה עם פצצה שלא הוטלה. לאחר סיומן המוצלח של סדרת הניסויים הוכנסו ה-RSD-4 וגם גרסת המפציץ נושא נשק גרעיני שסומן כ-Il-28N, לייצור. 42 מטוסים מגרסת Il-28N נפרסו לזמן קצר בקובה במהלך משבר הטילים ב-1962. גרסה זו מסומנת לעיתים כ-Il-28A ("Atomic")[67].
- Il-28S
- הצעה לגרסת מפציץ טקטי משודרג בעלת כנפיים משוכות לאחור ומנוע חזק יותר מדגם קלימוב VK-5 אשר יגביר את המהירות ויגדיל את טווח הפעולה. התקנת המנוע החדש לא הוסיפה למשקל המטוס הודות לשימוש חדשני בסגסוגות עמידות לחום, טמפרטורת טורבינה גבוהה ומערכת קירור יעילה יותר. צריכת הדלק נועדה להיות נמוכה יותר ב-6% לעומת מנוע הגרסה הבסיסית. אף על פי כן, הראו מחקרים תכנוניים מוקדמים כי ההבדל בתצורת הכנפיים לא סיפק הבדל משמעותי לעומת הגרסה הבסיסית, ובעיקר, תגרום הכנסת כנפיים חדשות לסיבוך רציני בייצור ולכן הגרסה לא נבנתה[68].
- Il-28RM
- מטוס מגרסת Il-28R בעלת מנוע חדש מדגם VK-5 שנועד להגדיל את טווח פעולתו. אב הטיפוס טס לראשונה ב-17 בפברואר 1952 כאשר בוצעו שינויים בכנפי המטוס, בבתי המנוע ובמשטחי ההיגוי שלו על מנת להתאים למטוס את המנוע החדש. מכיוון ששני דגמי המטוסים העיקריים שנועדו להיות מצוידים במנוע ה-VK-5 לא נבנו (ה-Il-28S וה-Tu-93) לא הוכנסה הגרסה לייצור. ניסיון נפרד להסב שני מטוסים מהגרסה הבסיסית לאבות טיפוס למנוע ה-VK-5 לא צלחו גם הם[69].
- Il-28TM
- Il-28T עם מנוע VK-5. בשל לוח זמנים דוחק של המדינה אשר דרשה את העברת אב הטיפוס למבחני טיסה בתוך חודש, הוסב אב הטיפוס של ה-Il-28T לגרסה זו, עם שינויים במבנה בתי המנוע, צינורות הפליטה, מערכות החשמל ואמצעי השליטה, ומערכות לכיבוי אש ונגד התקרחות חדשות הותקנו במנועים. בנוסף, הותקן מכל דלק נוסף, מכלי דלק נתיקים בקצות הכנפיים וכן הנסע חוזק. תותח נוסף הותקן לירי קדימה (התותח שהוסר בגרסת אב הטיפוס של ה-Il-28T). ב-30 ביוני 1953 סיים אב הטיפוס את טיסות הניסוי שלו, אך כמו גרסאות קודמות המצוידות במנוע ה-VK-5, לא הוכנסה הגרסה לייצור[70].
- Il-28PL
- החמרה במלחמה הקרה בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60, שהגיעה לשיאה במשבר הטילים בקובה, גרמה לחשש במדינות ברית נאט"ו מפני פריסת הטילים הבליסטיים הסובייטיים והביא אותן להגברת פעילות הצוללות שלהן. בתגובה הגדילו הסובייטים את הצי, כולל את זרוע האוויר שלו. מכיוון שלא היו בידי הסובייטים מספיק כלי טיס חדשים ללוחמה נגד צוללות הוחלט להסב מטוסים קיימים, כמו ה-Il-28 או ה-Il-28T, אשר הוסבו לגרסת מטוס ללוחמה נגד צוללות, בעלי יכולת נשיאת מצופי האזנה (Sonobuoy) ומשדר מדגם SPARU-55 או טורפדו מונחה. מהירותו של ה-Il-28PL סיפקה יכולת תגובה מהירה בהרבה מדגמי המטוסים הישנים יותר שהיו בשימוש הצי הסובייטי ללוחמה נגד צוללות והיה קל יותר לתפעלו. ייתכן שהסיבה העיקרית להסבה זו היה רצונם של ראשי הצי הסובייטי להפסיק את פירוק טייסות ה-Il-28 שברשותם, כפי שאכן קרה בסופו של דבר, ולהשאיר את אנשי הצוות זמן רב יותר בשירות[71].
- Il-28Sh
- גרסת מטוס תקיפה של Il-28 (Sh - ראשי תיבות של Shtoormovik, "מטוס תקיפה") בעלת תריסר נקודות לתליית חימוש תחת הכנפיים או פודי רקטות. טיסות הניסוי שהחלו באוקטובר 1967 הראו שהמטוס מסוגל לבצע תקיפות בגובה נמוך ולירות רקטות בהצלחה ללא סיכון המנועים. הטיסה בגובה נמוך חייבה ריכוז ואימונים נוספים מצד הטייס כאשר גם צריכת הדלק עלתה מאוד, בשל המתלים החיצוניים שהגדילו את הגרר והגבילו את טווח הפעולה ל-295 ק"מ. חסרונות נוספים היו חוסר מיגון מספק וכיסאות מפלט שלא היו עדיין מטיפוס "אפס-אפס", כך שלאנשי הצוות לא היה סיכוי לשרוד אם הופלו בגובה נמוך. פיתוח הגרסה הופסק ורק מספר קטן של מטוסים הוסב ושימש לפעילות מבצעית מוגבלת[72].
- Il-28ZA
- גרסה למעקב אחר מזג האוויר, שהוזמנה על ידי המדינה ב-23 בפברואר 1959 לצרכים אזרחיים. מספר קטן של Il-28 הוסבו לגרסה זו, עליה לא ידועים פרטים רבים[73].
- Il-28-131
- בתחילת שנות ה-50 החלו הסובייטים לערוך ניסויים בנשק מונחה, ובנו ב-1953 פצצה מונחית גלי רדיו אשר נבחנה במפציצי Il-28 ו-Tu-4. הפצצה, שסומנה UB-2000F, דמתה חיצונית ל-Fritz X הגרמני מתקופת מלחמת העולם השנייה, עם ארבעה כנפונים סביב מרכז הכובד. ב-UB-2000F, היו הכנפונים בתצורת דלתא להם הוחדרו הגאי כיוון וקוטר מעטפת קבוע לעומת הכנפונים בתצורת טרפז והחרטום הבולט שב-Fritz X. הניסויים הראו שמספיקות שתיים או שלוש פצצות מסוג זה כדי להרוס מטרה בתא שטח של 30 על 70 מטר, לעומת שימוש ב-168 פצצות רגילות כדי להשיג את אותו אפקט. על כן נכנסו פצצות ה-UB-2000F לייצור כ-UB-2F ו-30 מטוסי Il-28 שהותאמו לנשיאת הפצצות נבנו ב-1956. הפצצה נישאה תחת גוף המטוס וללא חימוש זה נבדלו חיצונית ה-Il-28-131 מגרסאות אחרות בכיסוי זוויתי תחת חרטום המטוס, אשר הכיל את האנטנה המשדרת[74].
- Il-28M
- גרסה שהוסבה החל מסוף שנות ה-50 מ-Il-28 ושמשה כמטוס מטרה לא מאויש לניסויים בטילי קרקע-אוויר חדשים. מערכת שליטה בקשר רדיו אפשרה ל-Il-28M להמריא, לנסוק לגובה שיוט, לבצע תמרונים ואף לנחות, במקרים ומטוס המטרה לא הושמד. לא כל מטוסי הגרסה הופעלו מרחוק באמצעות רדיו; חלקם הוטסו לגובה שיוט על ידי טייס שנטש את המטוס לאחר שהעביר אותו למצב טיסה אוטומטי[75].
- Il-28BM
- גרסה מוסבת לגרירת מטרות של ה-Il-28 הבסיסי או ה-Il-28R, לה הותאמה כננת וכבל גרירה שהגיע לאורך של 2,500 מטר לצורך אימון מערכות נ"מ וטייסי קרב. התאמות מאוחרות יותר אפשרו נשיאת כטב"ם מטרה תחת הכנפיים ושיגורם לעבר המטווח ברגע שהגיעו לגובה מתאים. הסבות דומות נעשו במזרח-גרמניה וברומניה (של H-5 סיני)[76].
- IL-28P מטוס דואר (Il-20)
- גרסה ללא חימוש אשר נבנתה עבור אירופלוט ושימשה להסבת טייסים אזרחיים להטסת מטוסי סילון. ה-Il-28 נבחר היות שנחשב כנוח לתפעול וקל להטסה על ידי טייסים שהטיסו לפני כן את ה-Li-2 וה-Il-12 הבוכנתיים, ומהירותו, טווחו ומערכות האוויוניקה המתקדמות לתקופתו הקלו משמעותית על המעבר להטסת מטוסי נוסעים סילוניים גדולים. קבוצת הטייסים האזרחיים הראשונה החלה בהסבה באוקטובר 1953. ה-Il-20 שימש גם לנשיאת מטען בעל חשיבות גבוהה (לדוגמה, מטריצות של טיפוגרפיה של הפראבדה והאיזבסטיה על מנת שיודפסו בו זמנית במוסקבה ובאירקוטסק). יחד עם הטופולב Tu-104G, אשר היה למעשה גרסה מוסבת של ה-Tu-16, אפשר ה-Il-20 לאירופלוט לפתח תוכנית אימונים אשר זירזה את כניסתו לשירות של מטוס הנוסעים הסובייטי הסילוני הראשון, הטופולב Tu-104[77].
דגמים תוצרת סין
.jpg)
- H-5
- הגרסה הסינית של המפציץ הטקטי הסטנדרטי בעלת שלושה אנשי צוות, אשר נבנתה ללא רישיון סובייטי במפעלי חרבין תעשיות מטוסים. החל מ-1964 התמחה המפעל בייצור חלקי חילוף עבור מטוסי ה-Il-28 שסיפקה ברית המועצות. באותה שנה החל גם ייצור אב טיפוס מקומי ודגם סטטי לניסויים על הקרקע. טיסת הבכורה של ה-Il-28 הראשון מתוצרת סינית התרחש ב-25 בספטמבר 1966. ה-H-5 לא היה העתק מדויק של ה-Il-28 ולמעשה שונה כ-40% מהעיצוב המקורי. הבדל עיקרי היה נטישת סימן ההיכר הבולט בעיצוב ה-Il-28, הכנף המחולקת לשניים, ושימוש במבנה כנף סטנדרטי, אשר חסך כ-110 ק"ג ממשקל המטוס, במחיר תהליך ייצור מסובך יותר. חיצונית נבדל ה-H-5 מה-Il-28 בצריח האחורי שהכיל זוג תותחים מסוג מאקארוב AM-23 עם 500 קליעים, שהושאל מצריח הטופולב Tu-16, והיה גלילי ולא כדורי בצורתו. בנוסף, הורכבה חופת הקוקפיט מחלק שקוף יחיד ללא מסגרת סביבו, גוף תאורה נוסף הותקן סמוך לגלגל כן הנסע הקדמי והוסר אחד התותחים הקדמיים[78].
- H-5A
- הגרסה ל-Il-28A הסובייטי, בעלת יכולת נשיאת חימוש גרעיני. הפיתוח החל בספטמבר 1967 ופצצה גרעינית הוטלה מהמטוס לראשונה ב-25 בדצמבר 1968[79].
- HD-5
- גרסת חסימה אלקטרונית[80][4].
- HJ-5
- גרסת אימון הזהה ל-Il-28U הסובייטי. טיסת הבכורה אירעה ב-12 בדצמבר 1970 והמטוס הוכנס לשירות ב-1972. 187 יחידות נבנו[79].
- HZ-5
- גרסת מטוס ביון טקטי, בעלת זוג מצלמות לצילום בשעות היום או הלילה ומכלי דלק נתיקים תחת הכנפיים (לעומת המכלים שמוקמו בקצות הכנפיים בגרסת ה-Il-28R) שהגדילו את הטווח ב-47%, את רדיוס הפעולה המבצעית ב-50% ואת זמן השהייה באוויר בשעה ו-23 דקות. פיתוחו החל ב-1970 אך התארך, והמטוס הוכנס לשירות רק ב-1977[81].
- B-5
- גרסת הייצוא של ה-H-5[82].
- B-5R
- גרסת הייצוא של ה-HZ-5[82].
- BT-5
- גרסת הייצוא של ה-HJ-5[82].
- H-5 ינג (Ying)
- גרסה לבחינת טכנולוגיות אוויוניקה כחלק מפרויקט שיאן JH-7[4].
- H-5B
- סימון משוער לגרסת פלטפורמת ניסוי למנועים מסוג WS-5[4].
דגמים תוצרת צ'כוסלובקיה
- B-228
- גרסת המפציץ הסטנדרטית של Il-28 אשר נבנתה ברישיון על ידי אוויה מצ'כוסלובקיה[83].
- CB-288
- גרסת האימון הסטנדרטית של Il-28U אשר נבנתה ברישיון על ידי אוויה[83].
Remove ads
_at_Tirana_Airport._(11278463955).jpg)
- חיל האוויר האינדונזי
- מטוסי Il-28 סופקו ב-1961 ונטלו חלק במבצע תריכורא, ניסיון ההשתלטות של אינדונזיה על מערב גינאה החדשה שהייתה תחת שלטון הולנדי. כל המטוסים קורקעו ב-1969 והוצאו משירות ב-1970[84][85].
- הצי האינדונזי
- יותר מ-30 יחידות משופצות מגרסת מפציץ הטורפדו Il-28T ושש מגרסת האימון Il-28U סופקו ב-1961 דרך צ'כוסלובקיה, אשר שימשה גם כבסיס האימון לצוותי האוויר. יצאו משירות ב-1972 בשל חוסר בחלקי חילוף, לאחר שהיחסים בין אינדונזיה לברית המועצות התדרדרו עם עלייתו לשלטון של סוהארטו[86].
- חיל האוויר האלבני
- הרגימנט האווירי מס' 4020 הפעיל Il-28 בודד שנרכש ב-1957. המטוס הוחלף תמורת הגרסה הסינית, ה-H-5, ב-1971 והוצא משירות ב-1992[87]. על פי מקור אחר היו בשירות חיל האוויר האלבני לפחות שלושה H-5 שנותרו בשירות עד 1993[88].
- חיל האוויר האלג'יראי
- הסובייטים החלו להעניק סיוע צבאי לאלג'יריה החל מ-1962, מיד לאחר שקיבלה את עצמאותה מצרפת. באותה שנה התקבלו תריסר Il-28 דרך מצרים, מכיוון שאספקת מפציצים בצורה ישירה הייתה עשויה להביא לתוצאות פוליטיות לא רצויות עבור ברית המועצות. ככל הנראה השתתפו המפציצים בעימות מול מרוקו ב-1963 ותריסר נוספים סופקו מברית המועצות ב-1965, לאחר שהפיכה באלג'יריה העלתה לשלטון ממשלה שנחשבה ליותר פרו-סובייטית. מרבית המטוסים יצאו משירות עד 1979 והבודדים שנותרו שמישים הועברו לתפקידים משניים[88].
- חיל האוויר האפגני
- הסובייטים החלו להעניק סיוע צבאי לאפגניסטן ב-1956 ועד 1961 סיפקו 24 מפציצי Il-28[89]. בין 15 ל-45 יחידות נוספות סופקו (כולל מגרסת האימון Il-28U) החל משנת 1969. כל המטוסים הושמדו על הקרקע במהלך מלחמת אפגניסטן בשנות ה-80[88].
- חיל האוויר הבולגרי
- חיל האוויר הבולגרי הפעיל מגוון גרסאות של ה-Il-28: מתוך 36 מטוסים שסופקו היו ארבעה מגרסת Il-28R, כמה Il-28T וזוג Il-28U. תריסר מטוסים שהוסבו לתפקידי לוחמה אלקטרונית נותרו בשירות עד 1983[88].
- כ-1,500 יחידות שירתו בחיל האוויר הסובייטי ובזרוע האוויר של הצי הסובייטי, כאשר פעילות מבצעית החלה כבר ב-1950. לאחר שירות מבצעי בקו הראשון במהלך שנות ה-50, הועברו המטוסים שלא נגרטו לתפקידים משניים כגון אימון, גרירת מטרות, פלטפורמות לצורך בחינת מערכות ומטרות אימונים עבור מערכות נ"מ. נותרו בשירות עד אמצע שנות ה-80. מספר יחידות ללא חימוש הועברו לשירות באירופלוט לצורך הכשרת טייסים להטסת מטוסי סילון.
- חיל האוויר ההונגרי
- חיל האוויר ההונגרי קיבל 37 יחידות ראשונות של Il-28 בסוף 1954 או תחילת 1955, וחלקם היו מגרסת B-228 ו-CB-228 שנבנו בצ'כוסלובקיה. מאוחר יותר הגיעו מטוסים נוספים. יצאו משירות ב-1972, כאשר לפחות שלושה מהם נשמרים במוזיאונים, כגון מוזיאון המטוסים שבסולנוק[90].
- חיל האוויר של העם הווייטנאמי
- סין העבירה לווייטנאם מטוסי Il-28 משומשים החל מאמצע שנות ה-60, וסיפקה תחזוקה ואימונים לטייסים הווייטנאמים בשטחה. ב-1968 שירתו בחיל האוויר של העם הווייטנאמי בין שמונה לעשרה מפציצים שבסיסם בהאנוי. ככל הנראה סייעו מטוסי ה-Il-28 לכוחות הקרקע במהלך מלחמת וייטנאם אם כי לא חצו את הגבול לדרום וייטנאם[91].
- חיל האוויר של טאיוואן
- חיל האוויר של טאיוואן הפעיל מטוס Il-28 שהשתייך לחיל האוויר של צבא השחרור העממי וצוותו ערק ב-11 בנובמבר 1966. המטוס הופעל בטיסות ריגול מעל סין, בעודו שומר על צבעו וסימוניו המקוריים. המטוס נשמר בימינו באקדמיית חיל האוויר של הרפובליקה של סין[91][92].
.jpg)
- חיל האוויר של מזרח גרמניה
- תריסר Il-28 ו-Il-28U בודד שירתו בעיקר בתפקיד גרירת מטרות ופלטפורמת ניסויי מנועים בין השנים 1954 ל-1982. ה-Il-28 האחרון הוצא משירות ב-20 באוקטובר 1982 ונשמר במוזיאון להיסטוריה צבאית שבברלין[93][94].
- 50 מטוסי Il-28 אשר נבנו בצ'כוסלובקיה (מגרסאות B-228 ו-CB-228) סופקו החל מדצמבר 1955, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת סיני. לאחר מלחמת סיני ומבצע מוסקטר, במהלכו הושמדו לפחות שבעה מפציצים, פתח חיל האוויר המצרי בתוכנית הצטיידות, ומשלוח חדש של עשרה מפציצים הגיע במרץ 1957 ועד סוף יוני אותה שנה כבר היו בכוח 40 מטוסים. אין נתונים על מספרם המדויק של מפציצי Il-28 המבצעיים ומספר מקורות אף מציינים 72 מטוסים ב-1966, שכללו גם ארבעה מגרסת Il-28T שסופקו יחד עם 90 טורפדו מסוג RAT-52. יצא משירות באמצע שנות ה-80[95].
- חיל האוויר המלכותי המרוקני
- חיל האוויר המלכותי המרוקני הפעיל זוג Il-28, שסופקו ככל הנראה על ידי מצרים[96].
- חיל האוויר הפדרלי הניגרי
- במהלך מלחמת ביאפרה רכש חיל האוויר הפדרלי הניגרי זוג Il-28 משומשים ממצרים ואחד מאלג'יריה. על פי מקורות אחרים היו בשירות הניגרים לפחות שישה מטוסים[96].
- חיל האוויר הסומלי
- בין השנים 1967 ל-1972 סיפקו הסובייטים לסומליה ארבעה מפציצים, ושלושה מתוכם השתתפו במלחמת אוגדן כנגד אתיופיה בשנים 1978–1979[97].
- סוריה הפעילה שישה Il-28 שהתקבלו ממצרים בין השנים 1959 ל-1967. הסורים התקשו בתחזוקתם, ומרביתם התרסקו או פורקו עבור חלפים. רק זוג מפציצים כשירים עמד לרשות חיל האוויר הסורי ב-1967 והם הושמדו במהלך מלחמת ששת הימים. הסובייטים סיפקו לסורים 30 מטוסי קרב-הפצצה מדגם סוחוי Su-7 כתחליף, ונעשה בהם שימוש במלחמת יום הכיפורים[53]. על פי מקור אחר, שרדו ארבעת המפציצים הנותרים את מלחמת ששת הימים לאחר שנמלטו לשדות תעופה מחוץ לסוריה[91].
- מאות מטוסי Il-28 על גרסאותיו השונות פעלו בשירות חיל האוויר של צבא השחרור העממי וזרוע האוויר של חיל הים של צבא השחרור העממי, כאשר ב-1964 היו יותר מ-400 מטוסים בשירות ו-100 מתוכם הועברו לחיל הים, שם הוסבו לגרסה המקומית למפציצי טורפדו בדומה ל-Il-28T הסובייטי. לאחר שצוידו תחילה במטוסים סובייטיים, החלו הסינים לייצר עצמאית את הגרסה המקומית, ה-H-5, ב-1965. משימתם העיקרית של המפציצים הייתה להישאר בכוננות גבוהה על מנת לקיים הרתעה ואיום על טאיוואן. באופן רשמי נותרו בשירות המטוסים מגרסאות H-5 עד סוף שנות ה-90 (300 H-5 ו-HZ-5, יחד עם 150 מפציצי טורפדו, דווחו בסדר הכוחות הסיני ב-1997) אם כי ככל הנראה עדיין נותרו מספר קטן של מפציצים פעילים, בעיקר בחיל הים[98][4].
;_Flag_of_Syria_(1963-1972).svg){kind=small}
עיראק - לפני מלחמת ששת הימים היו בשירות חיל האוויר העיראקי עשרה Il-28 וזוג Il-28U, אשר סופקו ב-1958 דרך מצרים. ב-1982 דווח כי עשרה Il-28U עדיין נמצאו בשירות[99]. במהלך מלחמת עיראק-איראן עדיין הייתה טייסת מטוסי Il-28 בשירות אבל ככל הנראה לא היו מבצעיים והוצאו משירות זמן קצר לאחר מכן[100].
פולין - חיל האוויר הפולני קנה 80 מפציצים מגרסאות Il-28 ו-Il-28R ו-16 מגרסת Il-28U סופקו, כאשר המטוס הראשון הגיע ב-20 ביולי 1952. חלק מהמטוסים הוסבו לגרסאות לוחמה אלקטרונית וכמעבדות ניסויים מעופפות למנועים ולמצנחי עצירה. ה-Il-28 האחרון הוצא משירות ב-1977[101][102].
- חיל האוויר הפיני
- ארבעה מטוסים (אחד Il-28 ושלושה מגרסת Il-28R) סופקו בשנות ה-60 וסומנו במספרים NH-1 עד 4. המטוסים שימשו לאיסוף מודיעין בגבול עם ברית המועצות, למשימות מיפוי, סיור ימי וניטור זיהומים והוסבו מאוחר יותר לגרירת מטרות. יצאו משירות עד 1981[54][55][103].
פקיסטן - חיל האוויר הפקיסטני רכש מסין 14 Il-28 תוצרת ברית המועצות ב-1966. הסיבה לעסקה הייתה הסרת תמיכתה הצבאית של ארצות הברית בשל המלחמה עם הודו ב-1965, והמחסור שהתפתח כתוצאה מכך לחלקי חילוף למטוסי המרטין B-57 קנברה (Martin B-57 Canberra) שברשות חיל האוויר הפקיסטני. פקיסטן אף ניהלה משא ומתן על רכישת בין 30 ל-40 מפציצי Il-28 ישירות מברית המועצות, עסקה שהייתה עלולה לדרדר את יחסי ברית המועצות עם הודו. בסופו של דבר רכשה פקיסטן מנועים עבור ה-B-57 שלה מצרפת, וה-Il-28 הועברו לאחסנה ומעולם לא נעשה בהם שימוש[104].
- חיל האוויר הצ'כוסלובקי
- מטוסי Il-28 נמסרו לצ'כוסלובקיה החל מינואר 1955 והפכו מבצעיים באוקטובר של אותה שנה. עד לאמצע שנות ה-60 נהגו בצ'כוסלובקיה לתת סימונים מקומיים למטוסים שנבנו ברישיון במדינה, ולכן הפכו ה-Il-28 וה-Il-28U ל-B-228 ו-CB-228, בהתאמה. גרסת המפציץ הבסיסית נותרה בשירות עד 1965 וגרסאות האימון והסיור עד 1973[105].
- מספר לא ידוע של Il-28 סופקו לחיל האוויר הצפון קוריאני מברית המועצות לפני סופה של מלחמת קוריאה, אם כי עשרה מפציצים השתתפו במצעד ניצחון בפיונגיאנג ב-28 ביולי 1953. בתחילת שנות ה-60 החלה סין, בניסיון להרחיב את השפעתה הצבאית באזור, לבנות מחדש את חיל האוויר של קוריאה הצפונית והעבירה ציוד משומש שהשתייך לחיל האוויר של צבא השחרור העממי, אשר כלל 70 מפציצי Il-28 שסופקו בדרך הים תוך הפרת הסכם הפסקת האש. המשלוחים נמשכו עד התדרדרות היחסים בים המדינות באמצע שנות ה-60[106]. נכון ל-2019, נותרה קוריאה הצפונית כמפעילה היחידה של Il-28 (מגרסת ה-H-5 הסיני) מבצעיים[36].
צפון תימן 
דרום תימן - חילות האוויר של צפון תימן ודרום תימן הפעילו את ה-Il-28 במספרים קטנים החל מאמצע שנות ה-60, כאשר שישה מפציצים שירתו בצפון ותריסר בדרום[91].
קמבודיה - קומץ Il-28 (ככל הנראה מגרסת H-5 שסופקו על ידי סין) שירתו בחיל האוויר של החמר רוז' בתקופת שלטונו של פול פוט במדינה[107].
Remove ads
- אראדו Ar 234 בליץ
- אינגליש אלקטריק קנברה
- ווטור
- מרטין XB-51
- אוורו קנדה CF-100 קאנוק
- נורת' אמריקן AJ סאוואג'
- נורת' אמריקן B-45 טורנדו
מפציצים טקטיים סובייטים:
- Tupolev Tu-12
- טופולב Tu-73
- טופולב Tu-14
- איליושין Il-30
- איליושין Il-46
- Gordon, Yefim. Komissarov, Dmitriy. Ilyushin Il-28 Beagle: Light Attack Bomber. Airlife Publishing Ltd. 2002. ISBN 1840373512
- Greg Goebel. "The Ilyushin Il-28 Beagle". AirVectors. 1 January 2017
- "H-5 Light Bomber (Il-28 BEAGLE (ILYUSHIN))". Global Security
- "Harbin H-5". Aviations Militaires. 17 September 2014
- "Ilyushin IL-28 (Beagle) Tactical Strike Medium Bomber". Military Factory. 19 June 2017
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads