Loading AI tools
M1 קרבין (שמו המלא: United States Carbine, Caliber.30, M1) הוא רובה קרבין חצי-אוטומטי בקליבר 0.3 אינץ' שיוצר בארצות הברית.
 | |
| רובה M1 קרבין ממלחמת העולם השנייה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | קרבין חצי-אוטומטי |
| נגזרות | M2 קרבין ו-M3 קרבין |
| תכנון | דייוויד מ. ויליאמס |
| מדינה מייצרת |
 ארצות הברית |
| יצרן | חברת וינצ'סטר, 1942 |
| מעצב |
דיוויד מרשל ויליאמס  |
| תקופת השימוש |
1942–1973 (כ־31 שנים) |
| מלחמות |
מלחמת העולם השנייה מלחמת העצמאות מלחמת קוריאה מלחמת וייטנאם |
| מדינות המשתמשות | ראו #משתמשים |
| יחידות שיוצרו | 6.25 מיליון |
| מידע טכני | |
| קליבר | 0.3 אינץ' קרבין 7.62x33 מ"מ |
| פעולה | חצי-אוטומטי, מופעל בגז |
| חירוק קנה | 4 סלילים במעלה ימני באורך 508 מ"מ |
| הזנה | מחסניות 15 כדור ו-30 כדורים |
| כוונות | כוונת ברזל |
| אורך כולל | 90.4 סנטימטרים (35.6 אינץ') |
| אורך קנה | 457 מילימטרים (18.0 אינץ') |
| משקל ריק | 2.48 קילוגרם (5.5 ליברות) |
| משקל מלא | 2.69 ק"ג (עם מחסנית של 30) |
| מהירות לוע | 600 מטר לשנייה |
| טווח אפקטיבי | 50–150 מטר |
| טווח מקסימלי | 300 יארד – 300 מטר |
| דיוק | 1.5 דקת קשת[hebrew 1][hebrew 2] בטווח 150 מטר |
  | |
הקרבין פותח ב-1942 על ידי חברת הנשק וינצ'סטר (אנ'), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כרובה חצי-אוטומטי מקוצר וקל שנועד ללוחמי קו-אחורי (כגון מפעילי ארטילריה) ותומכי לחימה כנשק הגנה עצמית, במקום אקדח השירות קולט M1911. היותו רובה קל ומדויק, חצי-אוטומטי ומוזן מחסנית הפכו אותו לנשק פופולרי גם בקרב לוחמי צנחנים וכוחות קומנדו. הוא יוצר בלמעלה משישה מיליון יחידות, ושרת בכוחות המזוינים של ארצות הברית כשלושה עשורים, ומאוחר יותר שרת גם בקרב כוחות צבא ומשטרה של בעלות הברית של ארצות הברית, בהן ישראל. הקרבין שרת גם בצה"ל בשנותיו המוקדמות ושרת כארבעה עשורים במשטרת ישראל ובמשמר האזרחי.
רובי הקרבין המקוריים יוצרו במיליוני יחידות בשנים 1942–1945 ואחרי שיצאו משירות צבאי הפכו לפריט מבוקש בקרב אספנים וחובבי נשק. מחיר של M1 קרבין מקורי יכול להגיע ל-2,000 דולר. חברות נשק שונות בארצות הברית מייצרות גם היום העתקים של ה-M1 קרבין עבור חובבי נשק, אספנים, קלעים ספורטיביים וציידים.[1]
לקרבין פותחה גרסה אוטומטית בעלת נצרה-בוררת, ה-M2 קרבין, שהיה אחד מרובי הסער הראשונים וזכה לפופולריות רבה בקרב לוחמי הכוחות המזוינים של ארצות הברית. גרסה נוספת, ה-M3 קרבין, כללה כוונת טלסקופית עם אמצעי ראיית לילה אינפרא-אדום. רובים אלו יוצרו בכמויות קטנות יחסית ל-M1 קרבין.
בניגוד לרושם שנוצר בגלל דמיון השמות, אין שום קשר בין M1 קרבין ל-M1 גאראנד. מדובר ברובים שונים לגמרי, מכל בחינה שהיא.
ה-M1 קרבין הוא רובה חצי-אוטומטי מופעל בגז שמוזן ממחסנית חיצונית. עקרון הפעולה שלו הוא מכת גז על ראש בוכנה בעלת מהלך קצר. כלומר, כאשר נורה כדור, לחץ הגזים שנוצרים מהפיצוץ משמש ללחיצה על בוכנה שדוחפת את הבריח אחורה, לטעינת כדור נוסף מהמחסנית ולדריכה מחדש. הרתע של הקרבין נמוך במיוחד ולכן מקל מאוד על תפעולו.
הקרבין יורה תחמושת 0.30 קרבין בקוטר 0.3 אינץ', כאשר ממדי הכדור הם 7.62x33 מ"מ ומשקלו 195 גריין (12.6 גרם). הַתֶּחֶל של הכדור עשוי מחומרים שאינם עוברים קורוזיה, דבר שמעניק לו יתרון גדול בלחימה בתנאי לחות כגון בג'ונגלים של דרום-מזרח אסיה. כדור ה-0.30 קרבין מבוסס על כדור 0.32 אינץ' של חברת הנשק וינצ'סטר.[2]
בגלל מבנהו הפשוט והיציב, הקרבין נחשב לרובה מאוד מדויק לטווחים קצרים. הוא גם מאוד נוח לתפעול, עם ידית דריכה וניצרה בצד ימין של המכלול (ברובה עבור ימניים).[3] הקרבין מצויד בכוונות ברזל ואת הכוונת האחורית ניתן לכוון לטווחים של 50 עד 300 מטרים. כמו כן ניתן להתקין כידון רובה על הקנה (אופציה שנשארה מתקופת שירותו הצבאי ולא בוטלה).
מפרט טכני של הרובה
להלן המפרט הטכני של ה-M1 קרבין, כפי שהוצג באתר "הסליק":[4]
- עקרון הפעלה: מכת גז על ראש בוכנה בעלת מהלך קצר
- עקרון נעילה: בריח מסתובב בעל זיזי נעילה קדמיים ומחלק חיצוני
- עקרון הזנה: מחסניות דו טוריות בנות 15, 20, או 30 כדורים
- משקל עם מחסנית ריקה: 2.36 קילוגרם (5.2 ליברות)
- משקל עם מחסנית מלאה של 15 כדור: 2.63 קילוגרם (5.8 ליברות)
- משקל לחיצת ההדק: 1.8 עד 2.7 ק"ג
- אורך כולל: 904 מילימטרים (35.6 אינץ')
- אורך הקנה: 458 מילימטרים (18.0 אינץ')
- אורך הסלילים: 508 מ"מ, 4 סלילים במעלה ימני
- מרחק בין כוונות: 546 מ"מ
- טווח ירי מרבי: 2000 מטרים.[hebrew 3]
- טווח ירי יעיל כנגד מטרת אדם: 270 מטרים (300 יארד)
- לחץ בבית הבליעה: 2,820 ק"ג לסמ"ר (2,820 אטמוספירות).
- מהירות הלוע: 600 מטר לשנייה
- קצב אש תאורטי, ירי שוטף (בדגמים M-2, M-3): 75 כדורים לדקה
- קצב אש מרבי יעיל, בבודדת (בדגם M-1): 40 כדורים לדקה
מפרט טכני של התחמושת
להלן המפרט הטכני של תחמושת הקרבין, 0.30 קרבין, כפי שהוצג באתר "הסליק":[4]
ביצועים
הקרבין שונה מאוד מ-M1 גאראנד, לא רק בתכנון ההנדסי אלא גם בתחמושת. הגאראנד ירה כדור .30-06 ספרינגפילד מלא (תחמושת חזקה היעילה לטווח של כמה מאות מטרים) בעוד שהקרבין ירה כדור 0.30 אינץ' קל וקטן יותר (למרות זאת, שניהם רובים עם קנה בקוטר 7.62 מ"מ). תחמושת הקרבין הייתה בינונית מבחינת ביצועיה, כפי שהם נמדדים במהירות לוע (MV או מ"ל) ואנרגיית לוע (ME או א"ל) - גדלים הקובעים את עוצמת הפגיעה של הכדור, הטווח המקסימלי שלו ואת הטווח האפקטיבי היעיל. גדלים אלה תלויים בסוג התחמושת אך גם בקנה היורה אותה (ובפרט באורך שלו). מהירות הלוע של כדור 0.3 שנורה מקנה 18 האינץ' של הקרבין הייתה כ-600 מטר לשנייה (מ"ש), בעוד שמהירות הלוע של תת-מקלעים מאותה תקופה הייתה בין 280 ל-490 מ"ש, ומהירות הלוע של רובי מטען ומקלעים קלים הייתה בין 740 ל-855 מ"ש. לגאראנד הייתה מ"ל של 853 מ"ש.
שימוש לא נכון בקרבין בתחילת מלחמת קוריאה גרם לכך שלקרבין יצא שם של נשק בעל כוח אש חלש, למרות שדבר זה איננו נכון. כדור סטנדרטי של קרבין שוקל 110 גריין ועם מהירות לוע של בין 580 ל-600 מ"ש (כ-1900 רגל לשנייה), אנרגיית הלוע שלו שהוא מפתח היא כמעט 1200 ג'אול (880 פאונד כפול רגל) בעוד שאקדח תופי מגנום בקליבר 0.357 אינץ' עם משקל כדור דומה, שנורה במהירות לוע של כמעט 400 מ"ש מפתח אנרגיה של 560 ג'אול בלבד. בטווחים הקצרים (עד 300 מטר) שלהם תוכנן הקרבין - הוא היה נשק חזק למדי.[5]
בנוסף, ספג הקרבין ביקורת על הכוונת שלו בטווחים של 270 מטר, דבר שגרר את החלפתה בכוונת משופרת, הניתנת לכוונון לטווחים של 50 עד 300 מטר. בנוסף נמתחה ביקורת על תפקודו בטמפרטורות נמוכות במיוחד, מתחת לטמפרטורת המינימום שבה תוכנן לפעול. עם ההכרה במגבלות של הקרבין ובכך שנועד להחליף את אקדח הקולט M1911 ולא את ה-M1 גאראנד פחתה כמות התלונות על הקרבין בקרב לוחמי קו-קדמי, אף שרבים מהם עדיין העדיפו את הגאראנד הכבד והחזק יותר.
ל-M1 קרבין היה קצב אש מעשי גבוה. תכונה זו, בשילוב עם משקלו הקל (כ-2.5 ק"ג טעון), הקומפקטיות שלו והרתע החלש, הפכה אותו לנשק נוח מאוד לתפעול ולהגנה עצמית. הרתע החלש יחסית אפשר לבצע מספר יריות מכוונות ברצף, ללא צורך להיכנס למצב ירי מחדש. יתרון זה היה משמעותי בעיקר עבור חיילים תומכי לחימה, שלא היו מאומנים היטב כמו הלוחמים בחזית, והיה קשה להם לבצע יריות המשך מדויקות עם הגאראנד הכבד בעל הרתע הגדול. הודות לכך והודות למשקלו הקל הנשק נהפך לפופולרי בקרב חיילים אלו.[3]
סיווג סדרת הקרבין M1, M2, M3 הייתה נושא לוויכוחים רבים. לקרבין היו טווח ומהירות לוע מעבר לכל תת מקלע באותה תקופה, אך הוא היה חלש יותר מרובי המטען הכבדים. בימינו אפשר לסווגו כ-PDW "נשק להגנה עצמית". הסיווג של דגמי הקרבין האוטומטיים M2 ו-M3 היה מעורר מחלוקת עוד יותר, שכן לא מעט טענו שדגמים אלה היו בעצם רובה הסער המודרני הראשון, ביחד עם ה-Sturmgewehr 44 הגרמני והקלאצ'ניקוב AK-47 הסובייטי. הקרבינים האוטומטיים השתמשו בכדור בעל תחמיש בינוני, שיש לו לא מעט מן המשותף עם התחמושת של רובי ה-M16 שהחליפו אותם בצבא ארצות הברית, למרות שהטווח של הקרבין קצר יותר מזה של ה-M16 (כ-275 מטר לעומת 400–500 מטר, וזאת בגלל התכנון האווירודינמי הטוב יותר של תחמושת 5.56x45 מ"מ נאט"ו). כאשר מסתכלים על ארכי הקנה מגלים שהקנה של הקרבין קצר ב-5 ס"מ (2 אינץ') מהקנה של M16 ארוך, אבל הוא ארוך יותר מזה של M4 קרבין (גרסה מקוצרת מודרנית ל-M16).[6]
עם הכוונת המשופרת, הקרבין נחשב לרובה מדויק למדי (בטווחים של כ-150 מטר). הדיוק הממוצע שלו הוא 1.5 דקות קשת[hebrew 1] (1.5 MOA) אך קלעים מיומנים הצליחו להשיג עמו מקבצים של דקת קשת אחת בלבד וזו גם הסיבה שהוא שימש כרובה צלפים ורובה קלעים בצה"ל בתחילת דרכו, יחד עם המאוזר K98. לשם השוואה, בתקופת מלחמת העולם השנייה הדיוק של רוב רובי הצלפים נע בין 1.5 דקת קשת ל-1 דקת קשת, ואילו דיוק של רובה צלפים מודרני נע בין 1 דקת קשת ל-0.5 דקת קשת.
דגמים
- קרבין M1
- הדגם הבסיסי, חצי אוטומטי.
- פותח ב-1942.
- כ-6 מיליון יחידות יוצרו.
- קרבין M1A1
- דגם עם קת מתקפלת, נועד לצנחנים.
- 150,000 יחידות יוצרו.
- קרבין M1A2
- שדרוג של ה-M1A1 על ידי נשקיות הצבא, השיפור העיקרי הוא כוונת מתכווננת חדשה.
- קרבין M1A3
- שדרוג נוסף, ככל הנראה לא נכנס לשירות.
- קרבין M2
- דגם בעל נצרה בוררת: ירי חצי-אוטומטי או אוטומטי-מלא.
- פותח ב-1945.
- 600,000 יחידות יוצרו.
- קרבין M2A2
- שדרוג של ה-M2 קרבין על ידי הנשקיות של הצבא.
- קרבין M3
- גרסת קלעים לקרבין, עם התקן לכוונת טלסקופית ואמצעי ראיית לילה.
- שימש בעיקר בקרב אוקינאווה.
- כ-3000 יחידות יוצרו.
- קרבין M1A1 מודרני
- דגם עם קת מתקפלת, ידית אחיזה דמוית-אקדח ומתפסים מפלסטיק.
- הסבה מודרנית של רובי קרבין עבור משטרת ישראל והמשמר האזרחי.
- לא ידוע כמה יחידות יוצרו.
- "חזי SM-1"[7][8]
פיתוח וייצור
קרבין זה יוצר לראשונה על ידי ארצות הברית ב-1942. הקרבין יועד לחימוש יחידות תומכות לחימה וללוחמים שלא היו זקוקים לנשק ארוך טווח דוגמת חיילי תותחנים ושריון. ההעדפה לקרבין על פני האקדח נעשתה בגלל מספר שיקולים: רובה מספק הגנה יותר טובה מאקדח מבחינת טווח, דיוק וכוח אש, וכן קל וזול יותר לאמן חייל לשלוט ברובה מאשר באקדח. הנשק היה צריך להיות קל יותר מרובה ה-M1 גאראנד המסורבל. עם זאת, הרובה העתידי היה צריך להיות בעל כוח אש וטווח גדולים יותר מאשר אקדח השירות התקני קולט M1911.
משרד ההגנה האמריקני פרסם מכרז ובו המפרט של הרובה, ומספר חברות הציעו דגמים שונים, אך אף אחד מהם לא עמד במבחני ההתאמה. בסופו של דבר, ביקש משרד הביטחון מחברת הנשק וינצ'סטר, שפיתחה את התחמושת, לתכנן ולייצר גם את הרובה. התכנון של דייוויד מ. ויליאמס מווינצ'סטר עמד בהצלחה במבחנים ונבחר כמנצח. בשל הדחיפות בייצור כמויות גדולות של הרובה עקב המלחמה, הוחלט שלא רק חברת הנשק וינצ'סטר תייצר את הרובה, אלא שבמקביל הוא ייוצר על ידי מספר קבלני משנה, רובם לא מתחום הנשק אלא מתחומי ייצור אחרים. היצרן הגדול ביותר של רובי ה-M1 קרבין היה חטיבת אינלנד (Inland) של ג'נרל מוטורס שיצרה למעלה מ-2 מיליון יחידות. יצרנים נוספים כללו את IBM, אנדרווד ורוק-אולה. מהקרבין יוצרו כששה מיליון ורבע יחידות, כאשר במלחמת העולם השנייה כעשר חברות משנה יצרו את הקרבין או חלקי קרבין. הוא לקח חלק פעיל במלחמות רבות - ביניהן מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם.
יצרניות הקרבין במלחמת העולם השנייה
הטבלה הבאה מסכמת את יצרניות הקרבין במלחמת העולם השנייה:[9]
| יצרן (שם באנגלית) | יצרן (שם בעברית) | כמות יחידות שיוצרו | סימון על הרובה | הערות |
|---|---|---|---|---|
| Inland Division, General Motors | ג'נרל מוטורס | 2,632,097 | "INLAND DIV." | היצרן היחיד של ה-M1A1 |
| Winchester Repeating Arms Company | חברת הנשק וינצ'סטר | 828,059 | "WINCHESTER" | מפתחת הרובה |
| Irwin-Pedersen + Saginaw Steering Gear Division, General Motors | אירווין-פדרסן, ג'נרל מוטורס | 517,213 | "SAGINAW S.G." ו-"IRWIN-PEDERSEN" | |
| Underwood Elliot Fisher | אנדרווד | 545,616 | "UNDERWOOD" | במקור חברה לייצור מכונות כתיבה |
| National Postal Meter | נשיונל פוסטל מטר | 413,017 | "NATIONAL POSTAL METER" | - |
| Quality Hardware Manufacturing Corp | קוואליטי הארדוור | 359,666 | "QUALITY H.M.C." | - |
| International Business Machines | חברת IBM | 346,500 | "I.B.M. CORP." | במקור חברת מחשבים ומכונות חישוב |
| Standard Products | סטנדרד פרודקטס | 247,100 | "STD. PRO." | - |
| Rock-Ola Manufacturing Corporation | רוק-אולה | 228,500 | "ROCK-OLA" | במקור מייצרת מכונת תקליטים ומוזיקה |
| Commercial Controls Corporation | קומרשלס קונטרולס | 239 | "COMMERCIAL CONTROLS" | - |
הקרבין בשירות ארצות הברית
ה-M1 קרבין נועד לשמש כנשק להגנה עצמית עבור חיילים שירי לא היה משימתם העיקרית, כגון מהנדסים קרביים, מפעילי מקלעים כבדים, צוותי מרגמות וארטילריה ותומכי לחימה. חיילים אלה העדיפו את ה-M1 קרבין הרבה יותר מאקדח הקולט M1911 ותת-המקלע M1 תומפסון, שכן הוא עלה עליהם בטווח, בדיוק, ביכולת החדירה ובכוח העצירה.
בגלל ההצלחה הגדולה של הנשק כנשק אישי של תומכי לחימה, הוא חולק גם ללוחמים וליחידות בקו קדמי. הביקורת עליו הייתה מעורבת: עוצמתו הייתה קטנה יותר מהגאראנד והוא איבד אפקטיביות בטווח שעלה על 150 מטר. הבעיות נבעו בחלקן בגלל כוונות גרועות ומשום שהוא לא יועד להיות רובה לטווחים ארוכים. כתוצאה מכך הכוונות הוחלפו והטווח היעיל המרבי עלה ל-300 מטר. אחרי השיפורים ולאחר שהמגבלות של הקרבין הוכרו בידי הלוחמים המשתמשים בו, פחתו התלונות.
ה-M1 קרבין הצליח מאוד בתור נשק ללוחמה בשטח בנוי וגרסה עם קת מתקפלת (M1A1) חולקה לצנחנים. בנוסף, הקרבין התגלה כנשק מצוין ללחימה בסבך של היערות והג'ונגלים של דרום-מזרח אסיה בזכות הקומפקטיות שלו וכמות התחמושת הזמינה - שלוש מחסניות של 15 כדורים כ"א, אחת טעונה ושתיים בפאוץ' שנקשר סביב הקת, וכן מאחר שהקרבות וההתקלויות בסבך התנהלו בעיקר בטווחים קצרים. יתרון חשוב נוסף של הקרבין היה עמידותו הגדולה ללחות וקורוזיה, יותר מה-M1 גאראנד וה-M1 תומפסון.[10]
מלחמת העולם השנייה
הקרבין לקח חלק מרכזי במלחמת העולם השנייה ושימש לוחמים אמריקאים רבים, החל מתומכי לחימה, עבור לוחמים שהפעילו נשק כבד (כגון מקלעים כבדים, מרגמות, טנקים וארטילריה) ומהנדסים, וכלה בלוחמי חיל רגלים, יחידות קומנדו וצנחנים.[11] הקרבין היה גם הנשק העיקרי של סמלי מחלקה ומפקדי כיתות בדרגת סגן, שכן תפקידם העיקרי היה פיקוד וניהול הקרב.[12]
הביקורות על הקרבין היו מעורבות בהתחלה, אך בסופו של דבר הוא זכה להערכת החיילים ולחוות דעת חיוביות. הביקורת העיקרית הייתה על כוח העצירה החלש יחסית וחוסר דיוק בטווחים של למעלה מ-150 מטר. היתרונות העיקריים של ה-M1 קרבין היו משקל קל, גודל קומפקטי, נוחות תפעול, זמינות, ירי חצי-אוטומטי, קיבולת מחסנית גבוהה (15 כדורים ו-30 כדורים), אמינות והיכולת לאמן חיילים עורפיים בשימוש בנשק ברמה מספקת. לוחמים רבים אהבו את ה-M1 קרבין שלהם וכאשר סיפרו על פועלם במלחמה הם ציינו אותו לחיוב.[11] למרות שהקרבין היה חלש יותר מהגאראנד, הוא עדיין היה נשק קטלני[13] ומספר רב של חיילי אויב נהרגו מירי הקרבין. בנוסף, לוחמים רבים שהיו חמושים בקרבין, זכו לאותות ועיטורים צבאיים גבוהים על מעשי גבורה שביצעו בעת המלחמה.[12]
השימוש המבצעי הראשון ב-M1A1 קרבין היה על ידי הדיוויזיה המוטסת ה-82 במבצע האסקי בו הם צנחו בסיציליה ביולי 1943.[14] בסוף מלחמת העולם השנייה, שהסתיימה ב-1945, תוכנן רובה ה-M2 קרבין שנראה זהה ל-M1 קרבין אך היה יכול לירות כדורים בצרורות והיה "אוטומטי מלא". מאוחר יותר יוצר גם דגם M3 קרבין, אך בניגוד ל-M1 הם מעולם לא יוצרו במספרים גדולים[hebrew 4], למרות שזכו לפופולריות בקרב הלוחמים.
מלחמת קוריאה
במלחמת קוריאה, רובה ה-M2 קרבין, שהיה רובה סער עם יכולת לירי חצי-אוטומטי ("בודדות") או אוטומטי מלא ("צרורות"/"אוטומט"), החליף במידה רבה את התת-מקלעים שבשירות הכוחות המזוינים של ארצות הברית, והיה הקרבין שבשימוש הרב ביותר. גם ה-M1 קרבין (רובה חצי-אוטומטי בלבד) היה בשימוש נרחב, בעיקר על ידי תומכי לחימה.
בניגוד לקרבין במלחמת העולם השנייה, כל רובי הקרבין, כולל דגמי M1 ו-M2 ו-M3, סבלו ממוניטין מעורב עד שלילי בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא ריבוי מעצורים במזג האוויר קר באופן קיצוני. מקור המעצורים היה קפיץ מחזיר חלש ואחזקה לקויה בתנאי שדה קשים. השנייה הוא כוח עצירה חלש יחסית: חיילים דיווחו שירי בקרבין נגד אויב הלבוש באפוד, ציוד צבאי ובגדים עבים לא תמיד מצליח לחדור את הביגוד ולהרוג את המטרה. בנוסף, חיילים דיווחו שירי מקרבין אל עבר לוחמי אויב קוריאנים וסינים לא תמיד הצליח לעצור אותם מלהסתער, ונדרשו מספר פגיעות כדי לנטרל את חיילי האויב המסתערים. כתוצאה מכך, מפקדים רבים ביחידות שבהם הקרבין היה הנשק העיקרי, הורו לחייליהם לכוון לעבר הראש. חיילים אחרים סתרו דיווחים אלה והעידו שהקרבין חדר גם מבעד לביגוד מלא. חלק ניכר מהירי בקרבין, אם לא רובו, נעשה בטווחים קצרים, 50 יארד (כ-46 מטר) ומטה, ובטווחים אלה היה הקרבין יעיל יותר מתת-המקלע פפ"ש שהיה בשימוש הלוחמים הקומוניסטים בקוריאה ובעיקר על ידי הסינים. למרות זאת, ה-M2 קרבין היה הנשק האוטומטי העיקרי והמועדף בפטרולים ובייחוד בסיורי הלילה, וכדי להגדיל את מהירות החלפת המחסנית, שתי מחסניות 30 כדור מעוקלות הודבקו זו לזו ("צולבת").[15]
ישנם גם דיווחים ואנקדוטות על שימוש ברובה ה-M3 קרבין עם אמצעי ראיית לילה אינפרא-אדום. ה-M3 שימש בעיקר לירי בלילות ובלחימה סטטית. תרגולת אחת שפותחה על ידי האמריקאים היה שימוש משולב ב-M3 קרבין, כדורים נותבים ומקלע כדי לחסל קבוצות חיילי אויב שהסתערו בלילה: הקלע עם ה-M3 קרבין היה מזהה את חיילי האויב המסתערים באמצעות אמצעי ראיית הלילה שלו, ומסמן את מיקומם למקלען באמצעות ירי כדורים נותבים לעברם, ואז המקלען היה פותח באש אוטומטית לעבר מיקומם שסומן על ידי הנותבים ומרסס אותם בירי אוטומטי.[16]
בסיום המלחמה, הזמינו הכוחות המזוינים של ארצות הברית את ההיסטוריון הצבאי ס.ל.א. מרשל לנתח את תפקוד הצבא במלחמה ובפרט כיצד כלי הנשק השונים תפקדו. מרשל מצא שאכן לתחמושת הקרבין היו בעיות אמינות בתנאי קור קיצוניים, אך הביקורת שלו על רובי ה-M1 וה-M2 קרבין הייתה מאוזנת יותר. הוא אכן מצא שהקרבין שימש לירי בעיקר לטווח קצר. כמו כן הוא מצא שחיילים רבים העדיפו את ה-M1 על ה-M2, מאחר שלחיילים שלא מאומנים היטב בירי אוטומטי תחת לחץ יש נטייה "לסחוט את ההדק" ולרוקן מחסנית באש לא יעילה. נטייה זו גרמה לבזבוז גדול בתחמושת, ומאחר שהקרבין לא היה יעיל בטווחים ארוכים נוצר מצב שבו האויב היה יכול להתקרב לחייל היורה שזה כבר גמר את המחסנית שלו. מסקנתו של מרשל הייתה שיש לאמן את החיילים להעדיף ירי חצי-אוטומטי בבודדות כאשר האויב בטווח בינוני או ארוך, ולעבור לירי אוטומטי מלא רק כאשר האויב קרוב ובטווח קצר.[17]
מלחמת וייטנאם
רובי M1 ו-M2 קרבין היו בשימוש אמריקאי גם במלחמת וייטנאם, בעיקר בקרב חיל האוויר של ארצות הברית, המשטרה הצבאית והכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. עם הכנסת רובה ה-M16 לשירות ב-1964, הוחלפו רובים אלה לטובת ה-M16, אך נשארו בשירות עד 1975, אז אחרון הקרבינים יצא משירות סדיר.
לפחות 793,994 רובי M1 ו-M2 קרבין חולקו לצבא דרום וייטנאם, ושימשו במהלך מלחמת וייטנאם. הוייטקונג תפס הרבה רובי קרבין כנשק שלל. המשקל הקטן וקצב האש הגדול התאימו לחייל האסייתי קטן-הממדים, אך הם ספגו ביקורת על כוח עצירה חלש וחדירה נמוכה, ובסופו של דבר הוחלפו על ידי ה-AK-47, רובה הסער הסובייטי שחולק בהמוניו לארגונים קומוניסטים ובעלי הברית של ברית המועצות.
פרישה משירות צבאי אמריקאי
רובי קרבין היו בשימוש האמריקנים ובני בריתם גם במלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם.
אחרי כניסתו לשירות של ה-M16 חולקו עודפי הייצור של הקרבין לבעלות בריתה של ארצות הברית (כולל ישראל) וכן נמכרו בארצות הברית בתור פריטים לאספנים ולחובבי ציד.
הקרבין בשירות ישראל
.jpg)
במלחמת העצמאות, חומשו יחידות הקומנדו של הפלמ"ח ב-M1 קרבין, בעיקר משום שהיה קל משקל, קטן ונוח (לעומת רובי המטען המסורבלים). בתמונה המפורסמת של דגל הדיו ניתן לראות שאחד הלוחמים חמוש בקרבין. בשנות ה-50 של המאה ה-20 שימש הקרבין כנשקם של הקצינים בצה"ל, בעיקר כיוון שהיה נוח וקומפקטי יחסית ל-FN FAL המגושם ורובי המטענים שנותרו ממלחמת העצמאות.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 קיבלה ישראל אלפי רובי קרבין מארצות הברית וחילקה אותם בעיקר לכוחות המשטרה והמשמר האזרחי, שם הם שרתו עד 2010. הקרבין נחשב לרובה אמין ומדויק, קל לתפעול ונוח לנשיאה. הוא רובה בקליבר 0.3 אינץ' שמונע חדירת יתר ובכך מקטין את הסיכון לפגיעה באזרחים מרסיסים.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 הסבה ישראל חלק מרובי ה-M1 קרבין שלה לדגמים מודרניים, בעלי מתפסים מפלסטיק, ידית אחיזה אקדחית (pistol grip) וקת מתקפלת. כמו כן, פותחו שני דגמי קרבין בתצורת bullpup (אחד מהם הוא ה"חזי") שנועדו למשטרת ישראל אך לא נכנסו לשירות.
בשנות ה-2000 נכנס ה"מגל" (וריאנט משטרתי למיקרו-גליל) לשירות כוחות המשטרה אך עקב בעיות אמינות חמורות ומחיר יקר, העדיפה המשטרה להישאר עם ה-M1 קרבין.
עד 2009, שימש הקרבין כנשקם העיקרי של מתנדבי המשמר האזרחי והנשק הארוך של המשטרה ביישובים עורפיים ובערים הגדולות. כמו כן, עדיין משמש הקרבין כנשקם הסטנדרטי של מאבטחי טיולים מטעם משרד החינוך. בשנת 2009 הוחלט על הוצאת הקרבין משירות המשטרה והחלפתו לטובת רובי M-16 מקוצרים.[18] בפועל, במשך תקופה ארוכה עדיין היה שימוש נרחב ב-M1 קרבין, בעיקר במשמר האזרחי, ורק לאחרונה הוצא משירות במשטרת ישראל לטובת ה-M-16 בכל דרג שהוא, כולל יחידות משטרה אורגניות ויחידות מיוחדות של מתנדבים.
קרבין M1 של המשמר האזרחי, עם כוונת מתוקנת וכנה לכידון רובה שנוספו במהלך מלחמת העולם השנייה בהתאם לניסיון בשטח.
שימוש משטרתי בקרבין
ה-M1 קרבין נמצא בשימוש מספר רב של כוחות משטרה ורשויות אכיפת חוק[hebrew 5] בארצות הברית ובשאר העולם.
בארצות הברית היה הקרבין בשימוש כוחות משטרה רבים עד להחלפתו בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ברובים מסדרת ה-M16. הוא שימש כנשק ארוך לסיורי משטרה, ולמצבים בהם נדרש ירי חזק, מדויק וארוך טווח יותר מאשר האקדח. כמו כן הוא שימש את כוחות המשטרה בטיפול במהומות שהיו בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, עד שהוחלף בנשק קל מודרני יותר בקליבר 0.223 אינץ', כגון הרוגר מיני-14 וקולט AR-15 בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20.[1]
ה-M1 קרבין היה בשימוש יחידת המארבים של משטרת העיר ניו יורק (NYPD) והיה אחד מכלי הנשק האהובים ביותר על השוטרים ביחידה ממספר סיבות. ראשית, היה קל ונוח לתפעל אותו במרחבים צפופים כגון מבנים וחנויות. שנית, כוח העצירה והקטלניות שלו עלו על אלה של האקדחים (ובפרט אקדחים בקליבר 0.357 מגנום) ועל רובי השוטגאן שהיו בשימוש המשטרה. שוטרים ותיקים ביחידה תיארו באופן חיובי את הקרבין ואת קרבות הירי נגד פושעים שאותם ניצחו באמצעותו.[19] שוטרי יחידת משטרת הרכבות (אנ') של ארצות הברית השתמשו אף הם בקרבין, ובתקרית ירי מפורסמת שבה היה מעורב הקרבין שוטר העיד כיצד ירי כדור נותב מהקרבין על שודד שתקף אותו בגרזן הציל את חייו.[19]
הקרבין שירת ארבעה עשורים במשטרת ישראל ורק ב-2010 יצא משירות לטובת רובי M4 קרבין ורובי M16 מקוצרים.
ה-M1 קרבין נמצא בשירות עד היום ביחידה העילית המשטרתית BOPE של העיר ריו דה ז'ניירו בברזיל.
שימוש בקליעה, ירי ספורטיבי וציד
אחרי מלחמת העולם השנייה, ה-M1 קרבין נהפך לרובה פופולרי בקרב חובבי נשק ויורים אזרחים ברחבי ארצות הברית והעולם. הקרבין פופולרי הן כנשק אספנות, הן כנשק קליעה וירי ספורטיבי והן ככלי נשק לירי לשם הנאה (כגון ירי על גרוטאות מתכת) וציד.[1]
בשל הפופולריות שלו, מספר חברות החלו לייצר מחדש את ה-M1 קרבין, לפי המפרט המקורי או המשופר ממלחמת העולם השנייה. חלק מהחברות משתמשים בחלקים מקוריים מאותה תקופה, בעוד שאחרות מייצרות את הכל מחדש. איכות העתקים אלה משתנה מחברה לחברה. החברות משווקות את הקרבין לציבור הרחב ולכוחות משטרה, אך לא לשימוש צבאי.[20] חלק מהחברות גם פיתחו מספר רובים ואקדחים על בסיס הקרבין וכדור ה-0.30 קרבין, דבר שנגוע באירוניה, שכן הקרבין עצמו בא להחליף את האקדח כנשק אישי.[21]
ה-M1 קרבין יכול לשמש לציד חיות גדולות כגון ציד אייל פרדי מטווח של עד 100 יארד, אך חלש מידי לציד חיות גדולות יותר כגון אייל קורא, אייל קנדי ודובים. מספר מדינות בארצות הברית אוסרות על ציד איילים וחיות גדולות עם ה-M1 קרבין, בעיקר בגלל הסיכוי הנמוך להריגה מהירה, דבר שיותיר את החיה פצועה וסובלת. במדינות אחרות נוספת לסיבה זו הגבלות על נשק ציד חצי-אוטומטי.
מספר מדינות בארצות הברית, כגון ניו ג'רזי, מסווגות את ה-M1 קרבין כ-Assault Firearm ואוסרות על השימוש בו. מדינות אחרות מטילות על השימוש בו מגבלות.
ארצות הברית
צבא ארצות הברית: 1942 עד 1973
חיל הנחתים של ארצות הברית: 1942 עד 1973
חיל האוויר של ארצות הברית: 1942 עד 1973?- מספר כוחות משטרה: עד היום
ישראל
צה"ל: 1945[hebrew 6] עד 1957.
משטרת ישראל: 1974 עד 2010.[18]
המשמר האזרחי: 1974 עד היום.- ב-1978 נתנה ארצות הברית לישראל כ-10,000 רובי M1 קרבין.
מדינות נוספות שהשתמשו ב-M1 קרבין ו-M2 קרבין:[22]
- בעלות הברית במלחמת העולם השנייה (שנות ה-40 של המאה ה-20)
אוסטריה (צבא ומשטרה: שנות ה-50 עד שנות ה-70, כ-39,005 רובים)
אורוגוואי (כ-32,346 רובים)
איטליה (קרבינרי: עד 1992, כ-146,863 רובים)
איראן (כ-10,000 רובים)
אלג'יריה (נשק שלל שנתפס במלחמת אלג'יריה)
אנגולה (12,215 רובים)
ארגנטינה (12,621 רובים)
אתיופיה (16,417 רובים)
בוואריה (משמר הגבול: 1945 עד תחילת שנות ה-50, כ-14,647 רובים)
בוליביה (13,438 רובים)
בורמה (28,792 רובים)
ברזיל (BOPE, עד היום. צבא ברזיל - 1944–1945)
גואטמלה (6063 רובים)
גרמניה (משמר הגבול, משטרה וצנחנים של הצבא: שנות ה-50 עד שנות ה-60 של המאה ה-20)
דרום וייטנאם (שנות ה-60 עד שנות ה-70)
קוריאה הדרומית (כוחות המילואים: 1950 עד היום, כ-1,015,558 רובים)
הולנד (משטרה וצבא: שנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20, כ-84,523 רובים)
הונדורס (5,581 רובים)
הממלכה המאוחדת (בריטניה, כ-200,766 רובים)
הפיליפינים (אחרי מלחמת העולם השנייה)- דרום וייטנאם (במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20 ומלחמת וייטנאם, כ-793,994 רובים)
וייטנאם (נשק שלל)
טאיוואן (שנות ה-50 עד היום)
יוון (חיל האוויר: עד אמצע שנות ה-80, כ-38,264 רובים)
יפן (מילואי המשטרה: 1950–1989, כ-3,974 רובים)
ירדן (כ-2,161 רובים)
לאוס (כ-74,587 רובים)
מקסיקו (משטרה וכוחות הביטחון, כ-48,946 רובים)
נורווגיה (צבא: 1951–1970, משטרה: עד שנות ה-90 של המאה ה-20, כ-98,267 רובים)
סורינאם (צבא: עד היום)
צ'ילה (2,877 רובים)
צרפת (1954–1962, מלחמת אלג'יריה, כ-269,644 רובים)
קולומביה (7,037 רובים)
קוסטה ריקה (6,000 רובים)
קמבודיה (1967–1975, כ-115,568 רובים)
תאילנד (תחת השם ปสบ.87, כ-73,012 רובים)
טורקיה
מדינות רבות נוספות השתמשו כל אחת בעשרות עד מאות רובי M1 קרבין.
- Leroy Thompson, The M1 Carbine, Osprey Publishing, 2011, ISBN 1849086192
- M1 קרבין באתר הסליק (דרך ארכיון האינטרנט, אוחזר ב-2007. נבדק ב-7 בנובמבר 2016.)
- M1 קרבין באתר world.gun.ru
- סדרת רובי הקרבין M1, M2, M3
- "Lightweight Carbine Increases Firepower." Popular Science, June 1942, pp. 79–80, first detailed general public article published.
- מבחני חדירה עבור M1 קרבין: ראשון, שני.
- מאמר על הקרבין באתר rt66
- אבי אשכנזי, יריית סיום: רובה הקרבין משתחרר, באתר nrg, 15 ביולי 2009
- חזי SM-1, גרסת bullpup לרובה M1 קרבין
- HEZI SM-1 PDW by Advanced Combat Systems (ACS) Ltd. באתר Defense Review
M1 Carbine: A Whole New Class of Weapon, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 26:33)
- לשם השוואה, בתקופת מלחמת העולם השנייה הדיוק של רוב רובי הצלפים נע בין 1.5 דקת קשת ל-1 דקת קשת, ואילו דיוק של רובה צלפים מודרני נע בין 1 דקת קשת ל-0.5 דקת קשת.
- זהו הטווח המרבי אליו נורה הקליע, הטווח שבו הוא יעיל נמוך בהרבה.
- מה-M1 יוצרו כ-6 מיליון רובים, מה-M2 יוצרו 600,000 רובים ומה-M3 יוצרו רק אלפים בודדים של רובים.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
