Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שנות העשרים הסוערות או שנות העשרים הרועמות (באנגלית: Roaring Twenties) הם כינויים לתמורות שחלו בחברה המערבית ובצפון אמריקה במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, ומתמקדים בייחוד בדינמיות החברתית, האמנותית והתרבותית של התקופה.
המאפיינים הבולטים של התקופה כוללים את הרגיעה הפוליטית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הפריחה של מוזיקת הג'אז וריקוד הצ'ארלסטון, סגנון אומנות האר דקו (Art déco) אשר היה בשיאו במהלך עשור זה, ולבסוף קריסת בורסת המניות של ניו יורק בשנת 1929 אשר ציינה את סוף התקופה, ותחילת עידן השפל הגדול. התקופה התאפיינה בהמשך במספר המצאות ותגליות בעלי חשיבות גדולה אשר הובילו לשינויים משמעותיים בסגנון החיים המודרני.
השינויים החברתיים המאפיינים תקופה זו חלו בתחילה בצפון אמריקה והתפשטו בהמשך לאירופה בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה. במהלך אותן השנים אירופה התמקדה בעיקר בשיקום שלאחר המלחמה, והתמודדה עם המחיר האנושי הכבד שהמלחמה גבתה. סנאט ארצות הברית בחר לדבוק במדיניות של חד-צדדיות, ואפילו בדלנות ועשה מעט כדי לעזור לאירופה להשתקם. הבסיס למדיניות זו נבע ממדיניות הממשלים הרפובליקנים של וורן הרדינג, קלווין קולידג' והרברט הובר, שייצגו במידה רבה את רוח המפלגה הרפובליקנית של לפני העידן הפרוגרסיבי. אף על פי שהצמיחה הכלכלית הייתה בעיקר בתעשייה, בעוד שהמגזר החקלאי סבל ממיתון, היא גררה אווירה של אופטימיות בציבור האמריקני ואמונה שהצמיחה תימשך לנצח.
כחלק מהפריחה הכלכלית התרחשה התעצמות של הצריכה. הקולנוע התבסס וכוכבים כצ'ארלי צ'פלין ורודולף ולנטינו גרמו להצפת בתי הקולנוע בצופים רבים. בתחום המוזיקה דיוק אלינגטון ולואי ארמסטרונג הובילו את עולם הג'אז והיו פופולריים בכל העולם. גם הרדיו החל לשדר לראשונה באופן המוני ומסחרי והביא איתו התפתחות של המוזיקה הפופולרית והג'אז ושל הפרסום. משחקי ספורט הועברו בשידורים חיים ברדיו, שנמצא בכל בית, ופרסומות התחילו להישמע. מכוניות, דיינרים, בחורות בשמלות מנוקדות ומוזיקת צ'רלטון - מסמלים את שנות העשרים העליזות והנהנתניות. צ'ארלס לינדברג טס בטיסה ישירה מלונג איילנד לפריז, וקווי הטיסות הפרטיות והמסחריות התרחבו.
הכל החל להיראות אפשרי באמצעות הטכנולוגיה המודרנית. טכנולוגיות חדשות, במיוחד מכוניות, סרטים, ורדיו סימלו בעיני רבים את שגשוג ה"מודרניות".
העשור שבין מלחמות העולם בעיקר בעולם המערבי הובא לידי ביטוי במספר יצירות, בהן הרומן "גטסבי הגדול" מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד ומאוחר יותר בסרט "חצות בפריס" בבימויו של וודי אלן.
שנות העשרים הרועמות היו עשור של צמיחה כלכלית ושגשוג נרחב, שהונע על ידי התאוששות הרס המלחמה וההשקעות הממשלתיות שנדחו בעקבותיה, פריחה מחודשת בבנייה, והצמיחה המהירה של מוצרי צריכה כמו מכוניות וחשמל בצפון אמריקה ובאירופה ומדינות מפותחות נוספות כמו אוסטרליה[2]. כלכלת ארצות הברית, שעברה בהצלחה מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום, פרחה וסיפקה הלוואות גם לפריחה אירופאית. עם זאת, חלק מהמגזרים קפאו על שמריהם, במיוחד החקלאות וכריית הפחם. ארצות הברית הפכה למדינה העשירה בעולם לנפש ומאז סוף המאה ה-19 הייתה הגדולה ביותר בתוצר הכולל. התעשייה שלה התבססה על ייצור המוני, והחברה הטמיעה לתוכה את תרבות הצריכה. לעומת זאת, לכלכלות אירופה הייתה הסתגלות קשה יותר לאחר המלחמה, והן החלו לפרוח רק מ-1924 לערך[3].
בתחילה, סיום הייצור מוטה המלחמה גרם למיתון קצר אך עמוק, ונקרא המיתון שלאחר מלחמת העולם הראשונה והתרחש בין השנים 1919–1920. עם זאת, הכלכלות של ארצות הברית וקנדה התאוששו במהירות כאשר חיילים שחזרו משדה הקרב, נכנסו מחדש לכוח העבודה ומפעלי התחמושת עברו הסבה מחדש לייצור מוצרי צריכה.
ייצור המוני הפך את הטכנולוגיה לזמינה למעמד הביניים[3]. תעשיית הרכב, תעשיית הקולנוע, תעשיית הרדיו והתעשייה הכימית התפתחו לאין ערוך במהלך שנות ה-20.
לפני מלחמת העולם הראשונה, מכוניות היו מוצר מותרות. בשנות העשרים של המאה ה-20, כלי רכב שיוצרו בפסי ייצור המונים הפכו לנפוצים בארצות הברית ובקנדה. במהלך שנת 1927, חברת פורד מוטור הפסיקה את ייצור ה-פורד מודל T לאחר שמכרה 15 מיליון יחידות מדגם זה. דגם זה היה בייצור רציף מאוקטובר 1908 עד מאי 1927[4][5]. החברה תכננה להחליף את הדגם הישן באחד חדש יותר, פורד מודל A[6]. ההחלטה הייתה כתגובה לתחרות בשוק הרכבים. בשל ההצלחה המסחרית של דגם T, פורד שלטה בשוק הרכב מאמצע שנות העשרה ועד תחילת שנות ה-20. באמצע שנות ה-20, הדומיננטיות של פורד נשחקה כאשר מתחרותיה הדביקו את הפער של מערכת הייצור ההמוני של פורד. הם החלו לעלות על פורד בתחומים מסוימים, והציעו דגמים עם מנועים חזקים יותר, תכונות נוחות חדשות ועיצוב[7][8][9].
רק כ-300,000 כלי רכב נרשמו בשנת 1918 בכל קנדה, אך עד 1929 היו שם כבר כ-1.9 מיליון כלי רכב. עד 1929, היו רשומים בארצות הברית מעט פחות מ-27 מיליון כלי רכב[10]. חלקי רכב יוצרו באונטריו, ליד דטרויט, מישיגן. השפעתה של תעשיית הרכב על מגזרים אחרים בכלכלה הייתה נרחבת, והחלה בתעשיות כמו ייצור פלדה, בניית כבישים מהירים, מוטלים, תחנות שירות, סוכנויות רכב ודיור חדש מחוץ למרכזי הערים.
פורד פתחה מפעלים ברחבי העולם והוכיחה שהיא מתחרה חזקה ברוב השווקים בזכות כלי הרכב הזולים שלה והקלות בתחזוקה של רכביה. ג'נרל מוטורס, במידה פחותה, בעקבותיה. מתחרים אירופאים נמנעו משוק הרכבים הזולים והתרכזו ברכבים יקרים יותר לצרכנים אמידים[11].
הרדיו הפך למדיום השידור ההמוני הראשון. מכשירי רדיו היו יקרים, אבל צורת הבידור שלהם הוכיחה את עצמה כמהפכנית. הפרסום ברדיו הפך לפלטפורמה לשיווק המוני. חשיבותו הכלכלית הביאה לתרבות תקשורת ששלטה בחברה החל מתקופה זו. בתקופת "תור הזהב של הרדיו", תוכניות הרדיו היו מגוונות כמו תוכניות הטלוויזיה של המאה ה-21. הקמת ועדת הרדיו הפדרלית ב-1927 הציגה עידן חדש של רגולציה.
בשנת 1925, הקלטה חשמלית, אחת ההתקדמויות הגדולות בהקלטה והשמעה של קול, הפכה לזמינה עם תקליטי גרמופון שהונפקו באופן מסחרי.
פריחת תעשיית הקולנוע יצרה צורת בידור חדשה, שסיימה, למעשה, את מופעי הוודוויל התיאטרליים המוכרים. הצפייה בסרטים נהייתה זולה ונגישה להמונים, שצבאו את אולמות הקולנוע החדשים במרכז העיר והתיאטראות השכונתיים. מאז העשור הראשון של המאה ה-20, קולנוע מוזל התחרה בהצלחה בוודוויל. מופעי וודוויל רבים ואישים תיאטרליים אחרים גויסו על ידי תעשיית הקולנוע, כשהם פותו על ידי משכורות גבוהות יותר ותנאי עבודה נוחים יותר. תעשיית סרטי הקול, הידועים גם בשם "השיחות", אשר שמרה על גודלה הקטן עד סוף העשור של שנות ה-20, זינקה וביטלה את היתרון הגדול האחרון של וודוויל והכניסה אותו לצניחה פיננסית מהירה וחדה. ה-Orpheum Circuit היוקרתי, רשת של וודוויל ואולמות קולנוע, נרכש בידי אולפן קולנוע חדש[12].
בשנת 1923 הוציא הממציא לי דה פורסט ב-Phonofilm(אנ') מספר סרטים קצרים עם סאונד. במקביל, הפיזיקאי הממציא תאודור קייס פיתח את מערכת הקול Movietone(אנ') ומכר את הזכויות לאולפן הקולנוע, Fox Film. בשנת 1926 הוצגה מערכת הקול Vitaphone(אנ'). הסרט העלילתי דון ז'ואן (1926) היה הסרט העלילתי באורך מלא הראשון שהשתמש במערכת הקול של Vitaphone עם תווים מוזיקליים ואפקטים קוליים מסונכרנים, אף על פי שלא היה בו דיאלוג מדובר[13]. הסרט שוחרר על ידי אולפן הסרטים של האחים וורנר. באוקטובר 1927, נוצר סרט הקול "זמר הג'אז" שהיה לשובר קופות. הוא נחשב לחדשני בזכות השימוש שלו בסאונד. הוא הופק עם השימוש במערכת Vitaphone, רוב הסרט אינו מכיל אודיו מוקלט בשידור חי, בהסתמך על מוזיקה שנכתבה במיוחד לסרט ואפקטים. עם זאת, כאשר כוכב הסרט, אל ג'ולסון, שר, הסרט עובר לצליל שהוקלט על הסט, כולל גם ביצועיו המוזיקליים ושתי סצנות עם קטע דיבור מפורסם - אחד מדמויותיו של ג'ולסון, ג'קי רבינוביץ' (ג'ק רובין), פונה לקברט קהל; השני חילופי דברים בינו לבין אמו. בסרט נשמעו גם הצלילים ה"טבעיים" ברקע[14]. הרווחים מהסרט היוו את ההוכחה המספקת לתעשיית הקולנוע ששווה להשקיע בטכנולוגיית הכנסת והסנכרון הקול לסרטים[15].
בשנת 1928, אולפני הסרטים Famous Players-Lasky(אנ') (שנודע מאוחר יותר בשם סרטי פרמאונט), First National Pictures(אנ'), מטרו גולדווין מאייר וסרטי יוניברסל חתמו על הסכם עם Electrical Research Products Inc. (ERPI) להסבת מתקני ייצור לבתי קולנוע לסרטי קול. בתחילה, כל אולמות הקולנוע שהתקשרו עם ERPI הותאמו למערכת Vitaphone; רובם היו מצוידים במקרני סליל ומערכת Movietone[16]. כמו כן, בשנת 1928, שיווק תאגיד רדיו אמריקה מערכת סאונד חדשה, מערכת ה-RCA Photophone(אנ'). RCA הציעה את הזכויות למערכת שלה לחברה הבת RKO Pictures. אופלני האחים וורנר המשיכו לשחרר סרטים עם דיאלוג חי, אם כי רק בכמה סצנות ולא באופן רציף לכל אורך הסרט. לבסוף הם הוציאו לאקרנים את "אורות ניו יורק" (1928), הסרט העלילתי הראשון המדבר באורך מלא. סרט האנימציה הקצר "ארוחת ערב" (1928) של אולפני ואן ביורן היה בין סרטי הסאונד המצוירים הראשונים. אחריו, כמה חודשים לאחר מכן, יצא סרט האנימציה הקצר ספינת הקיטור וילי (1928), סרט הקול הראשון של אולפני ההנפשה של וולט דיסני. זה היה סרט האנימציה הקצר הראשון שהצליח מבחינה מסחרית בו הוצגה לראשונה הדמות מיקי מאוס[17]. ספינת הקיטור וילי היה לסרט המצויר הראשון שהציג פסקול מלא לאחר הפקה, מה שהבדיל אותו מסרטי קול מצוירים קודמים. הוא הפך לסרט המצויר הפופולרי ביותר באותה תקופה[18].
במשך רוב שנת 1928, האחים וורנר היה האולפן היחיד שהוציא סרטים מדברים באורך מלא. הוא הרוויח מהסרטים החדשניים שלו בקופות. אולפנים אחרים הגבירו את קצב ההמרה שלהם לטכנולוגיה החדשה והחלו להפיק סרטי קול וסרטים מדברים משלהם. בפברואר 1929, שישה עשר חודשים לאחר הוצאת הסרט זמר הג'אז, הפכו אולפני סרטי קולומביה לאולפן השמיני הגדול והאחרון שהוציא סרט מדבר באורך מלא. במאי 1929, האחים וורנר הוציאו את הסרט On with the Show!, הסרט העלילתי הראשון שכולו בצבע ובעל פסקול מלא לכל אורכו[19]. עד מהרה פסקה הפקת הסרט האילם. הסרט האילם באורך מלא שהופק בארצות הברית להפצה כללית היה The Poor Millionaire, שיצא על ידי Biltmore Pictures באפריל 1930. בתחילת 1930, יצאו 4 סרטים אילמים באורך מלא, כולם מערבונים בעלי תקציב נמוך[20].
בשנות ה-20 הושגו אבני דרך בתעופה, שמשכו את תשומת הלב של העולם. בשנת 1927, צ'ארלס לינדברג זכה לתהילה עם טיסת הסולו הטרנס-אטלנטית הישירה הראשונה. הוא המריא משדה התעופה רוזוולט בניו יורק ונחת בנמל התעופה לה בורז'ה בפריז. לקח ללינדברג 33.5 שעות לחצות את האוקיינוס האטלנטי[21]. המטוס שלו, "ספיריט אוף סנט לואיס", נבנה במיוחד למשימה הזו והיה חד-מושבי ובעל מנוע יחיד. הוא תוכנן על ידי מהנדס אווירונאוטיקה דונלד א. הול. בבריטניה, איימי ג'ונסון (1903–1941) הפכה לאישה הראשונה שטסה לבדה מבריטניה לאוסטרליה. היא קבעה שיאים רבים למרחקים ארוכים במהלך שנות ה-30, בטיסת סולו או עם בעלה, ג'ים מוליסון[22].
בשנות ה-20 של המאה ה-20 פעלו מספר ממציאים בקידום המצאת הטלוויזיה, אך תוכניות לא הגיעו לציבור עד ערב מלחמת העולם השנייה, ומעטים האנשים שראו טלוויזיה לפני סוף שנות ה-40. ביולי 1928, הדגים ג'ון לוגי ביירד את שידור הצבע הראשון בעולם, תוך שימוש בדסקיות סריקה בקצוות השידור והקליטה עם 3 ספירלות, כל ספירלה עם פילטר בצבע בסיס אחר; ו-3 מקורות אור בקצה המקבל, עם מחליף תאורה[23]. באותה שנה הוא גם הדגים טלוויזיה סטריאוסקופית[24].
בשנת 1927, ביירד שידר אות טלוויזיה למרחק גדול של 705 ק"מ דרך קו טלפון בין לונדון לגלאזגו. הוא שידר למרחק גדול את תמונות הטלוויזיה הראשונות בעולם, מלונדון למלון סנטרל בתחנה המרכזית של גלאזגו[25]. לאחר מכן הקים ביירד את חברת Baird Television Development Ltd, שביצעה ב-1928 את שידור הטלוויזיה הטרנס-אטלנטי הראשון, מלונדון להארטסדייל, ניו יורק ואת תוכנית הטלוויזיה הראשונה עבור ה-BBC[26].
במשך עשרות שנים ביולוגים עבדו על התרופה שהפכה לפניצילין. בשנת 1928, הביולוג הסקוטי, אלכסנדר פלמינג, גילה חומר ההורג מספר חיידקים גורמי מחלות. בשנת 1929, הוא קרא לחומר החדש פניצילין. תחילה, פרסומיו זכו להתעלמות במידה רבה מצד הקהילה הרפואית, אולם, היא הפכה לאנטיביוטיקה משמעותית בשנות ה-30. בשנת 1930, ססיל ג'ורג' פיין, פתולוג במרפאה המלכותית של שפילד, השתמש בפניצילין לטיפול בהתפרצויות של דלקת כרונית של זקיקי שיער הזקן, אך כשל בפיתוח טיפול. לאחר שעבר לפיתוח טיפול בדלקת הלחמית של יילודים, זיהום גונוקוקלי אצל תינוקות, הוא השיג את התרופה המתועדת הראשונה עם פניצילין, ב-25 בנובמבר 1930. לאחר מכן, הוא ריפא 4 חולים נוספים (מבוגר אחד ושלושה תינוקות) מדלקות עיניים, אך כשל בריפוי החולה החמישי[27][28][29].
הדומיננטיות של הרכב הובילה להתפתחות תפיסת חיים חדשה הבנויה על ניידות[30]. זינוק ברכישת מכוניות ומשאיות הובילו לצורך בבנייה והשקעה אדירה בכבישים, גשרים חדשים ותחזוקה שוטפת של כבישים מהירים, הממומנים בעיקר על ידי הממשל המקומי והמדינה באמצעות מיסים על בנזין. חקלאים היו המאמצים המוקדמים כשהשתמשו בטנדרים שלהם כדי להוביל אנשים, אספקה ובעלי חיים. תעשיות חדשות נוצרו - ייצור צמיגים, זכוכיות, זיקוק דלקים, ונותני שירות ותיקון למיליוני מכוניות ומשאיות. סוחרי רכב חדשים זכו בזיכיון על ידי יצרניות הרכב והפכו למובילים בקהילה העסקית המקומית. התיירות זכתה לדחיפה כבירה, עם בניית מלונות, מסעדות וחנויות לממכר דברי ערך (curio shops)[31][32].
תהליך החשמול, לאחר שהואט במהלך המלחמה, התקדם מאוד ככל שנוספו יותר בתי-אב בארצות הברית וקנדה לרשת החשמל. תעשיות עברו מכוח פחם לחשמל. במקביל, הוקמו תחנות כוח חדשות. באמריקה, ייצור החשמל זינק כמעט פי ארבעה[33].
גם קווי טלפון נמתחו ברחבי היבשת. צנרות מים וביוב פנימיות הותקנו לראשונה בבתים רבים, שהתאפשרו הודות לבניית מערכות מים וביוב עירוניות מודרניות.
תהליך העיור הגיע לאבן דרך במפקד האוכלוסין של 1920, שתוצאותיו הראו כי מעט יותר אמריקאים חיו באזורים עירוניים, עיירות וערים, המאוכלסים ב-2,500 אנשים או יותר, מאשר בעיירות קטנות או באזורים כפריים. עם זאת, האומה האמריקאית הוקסמה ממרכזיה המטרופולינים הגדולים שהכילו כ-15% מהאוכלוסייה. הערים ניו יורק ושיקגו התחרו בבניית גורדי שחקים, וניו יורק שעטה קדימה עם בניין אמפייר סטייט שנבנה בתחומה. התבנית הבסיסית של עבודת צווארון לבן מודרנית נקבעה עוד בסוף המאה ה-19, אך כעת היא הפכה לנורמה לחיים בערים גדולות ובינוניות. מכונות כתיבה, ארונות תיוק וטלפונים הביאו נשים לא נשואות רבות לעבודות פקידות. בקנדה, עד סוף העשור, אחת מכל חמישה עובדים הייתה אישה. העניין במציאת מקומות עבודה, במגזר הייצור ההולך וגדל כעת בערים בארצות הברית, הפך נפוץ בקרב כפריים אמריקאים[34].
ערך מורחב – זכות בחירה לנשיםבשנים 1917–1921, מרבית המדינות הדמוקרטיות הייצוגיות והישירות ברחבי העולם (למעט מספר חריגים[35]), הרחיבו את זכויות ההצבעה לנשים כמו ארצות הברית, קנדה, הממלכה המאוחדת ומרבית המדינות הדמוקרטיות באירופה, כמו גם הודו. זה השפיע על ממשלות ומערכות בחירות רבות בזכות הגדלת מספר המצביעים. פוליטיקאים הגיבו בכך שהתמקדו יותר בנושאים המעסיקים נשים, במיוחד שלום, בריאות הציבור, חינוך ומעמדם של ילדים. בסך הכל, נשים הצביעו בשיעור דומה לגברים, אלא שהן התעניינו יותר בשלום[36][37][38][39].
ערך מורחב – הדור האבודהדור האבוד הורכב מצעירים שיצאו ציניים ממלחמת העולם הראשונה ומאוכזבים מהעולם. המונח מתייחס בדרך כלל לאישים אמריקאים בולטים, שחיו בפריז באותה תקופה. נמנים ביניהם ארנסט המינגוויי, פרנסיס סקוט פיצג'רלד וגרטרוד שטיין. מחברים אלה, חלקם גולים, כתבו רומנים וסיפורים קצרים המביעים את טינתם כלפי החומרנות והאינדיבידואליזם שהשתוללו בעידן זה.
בממלכה המאוחדת, הצעירים יפים ומבריקים היו אריסטוקרטים צעירים ואנשי חברה שערכו מסיבות שמלות מפוארות, יצאו לחיפושי אוצרות מתוכננים, נראו בכל המקומות האופנתיים והיו מסוקרים היטב במדורי הרכילות של הצהובונים הלונדוניים[40].
ככל שהאמריקאי הממוצע בשנות ה-20 התלהב יותר מעושר וממותרות יומיומיות, חלקם של האמריקאים החל לבקר באמצעות סאטירה את הצביעות ותאוות הבצע שהם הבחינו בהם. מבין מבקרי החברה הללו, סינקלר לואיס היה הפופולרי ביותר. הרומן הפופולרי שלו מ-1920, Main Street, קידם את הסאטירה על חייהם המשעממים והבורים של תושבי עיירה במערב התיכון. הרומן הושפע מהרומן "באביט" (Babbitt), בו מסופר על איש עסקים בגיל העמידה שמורד בחייו המשעממים ובמשפחתו, רק כדי להבין שהדור הצעיר צבוע כמו שלו. לואיס קידם סאטירה על הדת עם הרומן "אלמר גנטרי" (Elmer Gantry), שעקב אחר רמאי שהתחבר עם אוונגליסט כדי למכור דת לעיירה קטנה.
מבקרים חברתיים אחרים כללו את שרווד אנדרסון, אדית וורטון וה. ל. מנקן. אנדרסון פרסם אוסף של סיפורים קצרים בשם "Winesburg, Ohio", אשר חקר את הדינמיקה של עיירה קטנה. וורטון לעג לאופנות של העידן החדש באמצעות הרומנים שלו, כמו שנת דמדומים (1927). מנקן מתח ביקורת על טעמים ותרבות אמריקאים צרים במסות ומאמרים.
ערך מורחב – אר דקואר דקו היה סגנון העיצוב והאדריכלות שסימן את התקופה. מקורו באירופה, והוא התפשט במערב אירופה וצפון אמריקה לקראת אמצע שנות ה-20. בארצות הברית, אחד הבניינים הבולטים ביותר, שתוכנן בסגנון זה ונבנה כבניין הגבוה ביותר בעולם באותה תקופה הוא בניין קרייזלר. בסגנון האר דקו שלטו הצורות הגאומטריות הטהורות, אם כי האמנים שאבו לעיתים קרובות השראה מהטבע. בהתחלה, הקווים היו מעוקלים ומעוגלים, אם כי עיצובים וקווים ישרים הפכו בהמשך ליותר ויותר פופולריים.
אומנות הציור בצפון אמריקה במהלך שנות ה-20 התפתחה בכיוון שונה מזה של אירופה. באירופה, שנות ה-20 היו עידן האקספרסיוניזם ואחר כך הסוריאליזם. ב-1920 הצהיר מאן ריי עם פרסום גיליון ייחודי של ניו יורק דאדא: "דאדא לא יכול לחיות בניו יורק".
ערך מורחב – קולנוע אמריקאי
בתחילת העשור, הסרטים היו אילמים וחסרי צבע. בשנת 1922, שוחרר סרט הצבע הראשון, The Toll of the Sea. בשנת 1926, הוציאו האחים וורנר את דון ז'ואן, הסרט הראשון באורך מלא עם אפקטים קוליים ומוזיקה. בשנת 1927, הוציאו האחים וורנר את זמר הג'אז, סרט בעל פסקול סינכרוני משולב עם תמונה, הכולל רצפי דיבור מוגבלים.
הציבור השתוקק לסרטי קול, ואולפני קולנוע הוסבו להפקת סרטי קול כמעט בן לילה[41]. בשנת 1928, וורנר הוציאה את "אורות ניו יורק", הסרט העלילתי הראשון שיש בו דיבורים לכל אורכו. באותה שנה יצא Dinner Time, הסרט המצויר הקולי הראשון. ב-1929, האחים וורנר חתמו את העשור בהפקת הסרט, On with the Show, הסרט העלילתי המדבר הראשון שכולו בצבע.
סרטים קצרים מצוירים היו פופולריים בבתי קולנוע בתקופה זו. בסוף שנות ה-20, הגיח לעולם וולט דיסני. ב-18 בנובמבר 1928, מיקי מאוס הופיע לראשונה בסרט ספינת הקיטור וילי, שהוצג בתיאטרון המושבה בניו יורק. מאז הופיע מיקי מאוס ביותר מ-120 סרטים מצוירים, דוגמת מועדון מיקי מאוס וסרטים מיוחדים אחרים. זו נחשבת לנקודת הפריצה של דיסני שהובילה ליצירת דמויות פופולריות אחרות בשנות ה-30[42]. אוסוולד הארנב, דמות מצוירת שנוצרה ב-1927 על ידי דיסני, לפני מיקי מאוס, התקשרה עם סרטי יוניברסל למטרות הפצה, וכיכבה בסדרה של סרטים מצוירים קצרים בין השנים 1927 ל-1928. דיסני איבדה את הזכויות על הדמות, אך ב-2006 החזירה את הזכויות לאוסוולד. הוא היה הדמות הראשונה של דיסני ששוחררה[43].
בתקופה זו הופיעו באקרנים שחקנים רבים כמו מיי מורי, רמון נובארו, רודולף ולנטינו, צ'ארלי צ'פלין, באסטר קיטון, הרולד לויד, וורנר בקסטר, קלרה בואו, לואיז ברוקס, בייבי פגי, בבי דניאלס, בילי דאב, דורותי מקאייל, מרי אסטור, ננסי קרול, ג'נט גיינור, צ'ארלס פארל, וויליאם היינס, קונרד נגל, ג'ון גילברט, גרטה גרבו, דולורס דל ריו, נורמה טלמדג', קולין מור, ניטה נאלדי, לאטריס ג'וי, ג'ון ברימור, נורמה שירר, ג'ואן קרופורד, מרי פיקפורד, דאגלס פיירבנקס, אנה מיי וונג ואל ג'ולסון.
ערך מורחב – הרנסאנס של הארלםהתרבות הספרותית והאמנותית האפרו-אמריקאית התפתחה במהירות במהלך שנות העשרים תחת דגל "הרנסאנס של הארלם". בשנת 1921 נוסד ה-Black Swan Records. בשיאו הוא הוציא 10 הקלטות בחודש. גם מחזות זמר כל-אפריקאי-אמריקאי התחילו ב-1921. בשנת 1923, מועדון הכדורסל הארלם רנסאנס נוסד על ידי רוברט "בוב" דאגלס. במהלך שנות ה-20 המאוחרות, ובמיוחד בשנות ה-30, נודעה קבוצת הכדורסל בתור הטובה בעולם.
הגיליון הראשון של "Opportunity: A Journal of Negro Life" יצא לאור. המחזאי האפרו-אמריקאי, וויליס ריצ'רדסון, העלה את מחזה הבכורה של "המזל של אשת הצ'יפ" (The Chip Woman's Fortune) בתיאטרון פרייזי (Frazee Theatre) - הידוע גם בשם תיאטרון וולאקס (Wallack's Theatre). סופרים אפרו-אמריקאים בולטים כמו לנגסטון יוז וזורה ניל הרסטון החלו לקבל הכרה ציבורית לאומית במהלך שנות ה-20.
ערכים מורחבים – עידן הג'אז, ג'אזשנות ה-20 הביאו סגנונות מוזיקה חדשים לזרם המרכזי של התרבות בערים האוונגרדיות. הג'אז הפך לצורת המוזיקה הפופולרית ביותר בקרב הנוער[44]. ההיסטוריונית קטי אוגרן (Kathy J. Ogren) כתבה שבמהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, הג'אז הפך ל"השפעה הדומיננטית על המוזיקה הפופולרית של אמריקה בכלל"[45]. סקוט דוו טען כי נוצרה היסטוריה סטנדרטית של הג'אז כך ש: "לאחר קריצה מחייבת למוצא האפריקאי ולרֶגְטַיְם התקדימי, נראה שהמוזיקה עוברת רצף של סגנונות או תקופות: ג'אז ניו אורלינס עד שנות ה-20, סווינג בשנות ה-30, ביבופ בשנות ה-40, קול-ג'אז והארד בופ בשנות ה-50, ג'אז חופשי ופיוז'ן בשנות ה-60... ישנה הסכמה מהותית על המאפיינים המגדירים של כל סגנון, הפנתיאון של חדשנים גדולים, והקאנון של יצירות מופת מוקלטות."[46]
הפנתיאון של המבצעים והזמרים משנות ה-20 כוללים את לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון, סידני בשה, ג'לי רול מורטון, ג'ו "קינג" אוליבר, ג'יימס פ. ג'ונסון, פלטשר הנדרסון, פרנקי טרומבואר, פול וייטמן, רוג'ר וולף קאן, ביקס ביידרבק, אדלייד הול ובינג קרוסבי. התפתחות הבלוז האורבני והעירוני החלה גם בשנות העשרים של המאה ה-20 עם פרפורמרים כמו בסי סמית ומא רייני. בחלק האחרון של העשור, נוצרו צורות מוקדמות של מוזיקת קאנטרי על-ידי ג'ימי רודג'רס, משפחת קרטר, הדוד דייב מייקון, ורנון דלהארט וצ'רלי פול[47].
מועדוני ריקודים הפכו לפופולריים מאוד בשנות ה-20. הפופולריות שלהם הגיעה לשיא בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. בסוף שנות ה-20 מוזיקת ריקודים שלטה בכל סגנונות המוזיקה הפופולרית. יצירות קלאסיות, אופרטות, מוזיקה עממית וכו' הפכו כולם למנגינות ריקוד פופולריות כדי להשביע את שיגעון הריקוד הציבורי. לדוגמה, רבים משירי האופרטה המוזיקלית "The Rogue Song" משנת 1929 (בכיכובו של כוכב האופרה המטרופוליטנית לורנס טיבט) אורגנו מחדש ושוחררו כמוזיקת ריקודים והפכו ללהיטי מועדוני ריקוד פופולריים ב-1929.
מועדוני ריקוד ברחבי ארצות הברית היו נותני חסות לתחרויות ריקוד, שבהן רקדנים המציאו, ניסו והתחרו במהלכים חדשים. אנשי מקצוע החלו לחדד את כישוריהם בריקודי סטפס ובריקודים אחרים של התקופה בבמות ברחבי ארצות הברית. עם כניסתן של סרטי הקול, מחזות זמר הפכו לתשוקת הציבור ואולפני הקולנוע הציפו את האקרנים בסרטים מוזיקליים ראוותניים ומפוארים. הבולט ביותר היה המחזמר Gold Diggers of Broadway, שהפך לסרט הרווחי ביותר של העשור. הארלם מילאה תפקיד מפתח בפיתוח סגנונות ריקוד. כמה מקומות בילוי משכו אנשים מכל הגזעים. מועדון הכותנה הציג אמנים שחורים ודאג לקהל לקוחות לבן, בעוד שאולם נשפים של סאבוי סיפק קהל לקוחות שחור ברובו. מספר אנשי דת ומוסר הטיפו נגד "שטן באולם הריקודים" אך הייתה להם השפעה מועטה[48].
הריקודים הפופולריים ביותר לאורך העשור היו הפוקסטרוט, הואלס והטנגו האמריקאי(אנ'). עם זאת, מתחילת שנות ה-20 פותחו מגוון ריקודי חידוש אקסצנטריים. הראשונים שבהם היו ה-Breakaway(אנ') והצ'ארלסטון. שניהם התבססו על סגנונות וביטים מוזיקליים אפרו-אמריקאים, כולל הבלוז הפופולרי ביותר בתקופה זו. הפופולריות של הצ'ארלסטון נסקה לאחר הנוכחות שלו בשתי הופעות בברודוויי משנת 1922. שיגעון קצר של ריקוד ה-Black Bottom(אנ'), שמקורו בתיאטרון אפולו(אנ'), סחף את אולמות הריקודים מ-1926 עד 1927, והחליף את הצ'ארלסטון בפופולריות[49]. ב-1927, הפך ריקוד הלינדי הופ, ריקוד המבוסס על ברייקאווי וצ'ארלסטון ומשלב אלמנטים של סטפס, לריקוד החברתי(אנ') הנפוץ והדומיננטי. פותח באולם הנשפים של סאבוי, והוא יורש לסטרייד פיאנו רגטיים ג'אז. מאוחר יותר הלינדי הופ התפתח לריקודי סווינג אחרים[50]. אולם, הריקודים הללו מעולם לא הפכו לזרם המרכזי, ורובם המכריע של האנשים במערב אירופה ובארצות הברית המשיך לרקוד פוקסטרוט, ואלס וטנגו לאורך העשור[51].
שיגעון הריקוד השפיע רבות על המוזיקה הפופולרית. מספר רב של הקלטות שסומנו כפוקסטרוט, טנגו ואלס הופקו והולידו דור של מבצעים שהתפרסמו כאמני הקלטות או אמני רדיו. הסולנים המובילים כללו את ניק לוקאס, אדליידי האל, סקרפי למברט, פרנק מון, לואיס ג'יימס, צ'סטר גיילורד, ג'ין אוסטין, ג'יימס מלטון, פרנקלין באור, ג'וני מרווין, אנט הנשו, הלן קאן, ווהן דה לית' ורות אטינג. נגנים ומנצחים מובילים שיצרו תזמורות מחול כללו את בוב הרינג, הארי הורליק, לואיס כצמן, ליאו רייזמן, ויקטור ארדן, פיל אוהמן, ג'ורג' אולסן, טד לואיס, אייב ליימן, בן סלווין, נתניאל שילקרט, פרד וורינג ופול וייטמן[52].
ערכים מורחבים – אופנה במדינות המערב בשנות ה-20 של המאה ה-20, פלאפרפריז קבעה את מגמות האופנה לאירופה וצפון אמריקה[53]. האופנה לנשים שידרה כולה את ההשתחררות. נשים לבשו שמלות כל היום, כל יום. לשמלות יום היו קו מותניים נמוך, שעליו אבנט או חגורה סביב המותן או הירך הנמוכים וחצאית תלויה שכיסתה את האזור שמהקרסול ועד הברך, לעולם לא מעל. לבגדי יום היו שרוולים ארוכים עד אמצע הזרוע וחצאית ישרה או בעלת קפלים או עם מכפלת. תכשיטים היו פחות בולטים[54]. השיער היה מסופר לעיתים קרובות, ונתן מראה נערי[55].
עבור גברים בעבודות צווארון לבן, חליפות עסקים היו לתלבושת היומיומית. חליפות פסים או משובצות שהיו בצבעי אפור כהה, כחול וחום בחורף ושנהב, לבן, שזוף ופסטלים בקיץ. החולצות היו לבנות ועניבות היו מהותיות ללבוש זה[56].
אופנת הנשים הצעירות של שנות ה-20, שהונצחה בשערי סרטים ושערי מגזינים, קבעה מגמה והצהרה חברתית כאחד, ניתוק מדרך החיים הוויקטוריאנית הנוקשה. הנשים הצעירות, המרדניות, מהמעמד הבינוני, שתויגו כפלאפריות על ידי הדורות המבוגרים יותר, ביטלו את המחוך ולבשו שמלות דקיקות עד הברכיים, שחשפו את רגליהן וזרועותיהן. התסרוקת של העשור הייתה תספורת השיער עד גובה הסנטר, והיו לה כמה וריאציות פופולריות. מוצרי קוסמטיקה, שעד שנות ה-20 לא היו מקובלים בדרך כלל בחברה האמריקאית בגלל הקשר שלהם לזנות, הפכו לפופולריים ביותר[57].
בשנות ה-20, מגזינים חדשים פנו לנשים גרמניות צעירות עם תדמית חושנית ופרסומות לבגדים ואביזרים המתאימים שירצו לרכוש. העמודים המבריקים של מגזיני Die Dame ו-Das Blatt der Hausfrau הציגו את "הנערה החדשה" - מה שהאמריקאים כינו הפלאפר. היא הייתה צעירה ואופנתית, עצמאית כלכלית והייתה צרכנית נלהבת של האופנות העדכניות ביותר. המגזינים עדכנו אותה על סגנונות, בגדים, מעצבים, אומנויות, ספורט וטכנולוגיה מודרנית כמו מכוניות וטלפונים[58].
שנות ה-20 היו תקופה של מהפכה חברתית. החברה, שיצאה ממלחמת העולם הראשונה, השתנתה ככל שהעכבות דעכו והנוער החל בהתנסויות חדשות ודרש השתחררות וחופשיות רבה יותר מנורמות מיושנות ושמרניות. "הכל הולך" הפכה לסיסמה עבור בני נוער, שהחלו לקבע את שליטתם על תת-התרבות שיצרו[59]. אישה חדשה נולדה - "פלאפר" שרקדה, שתתה, עישנה והצביעה בבחירות לנשיאות. האישה החדשה הזו גזרה את שיערה, התאפרה וחגגה. היא הייתה ידועה בכך שהיא מסוחררת ולוקחת סיכונים[60]. נשים קיבלו את זכות הבחירה ברוב המדינות. קריירות חדשות נפתחו לנשים רווקות במשרדים ובבתי ספר, עם משכורות שעזרו להן להיות עצמאיות יותר[61]. עם הרצון שלהם לחופש ולעצמאות הגיע גם השינוי באופנה[62]. אחד השינויים הדרמטיים יותר שלאחר המלחמה באופנה היה הצללית של האישה; אורך השמלה עבר מאורך הרצפה לאורך הקרסול והברך, ונעשה נועז ומפתה יותר. קוד הלבוש החדש הדגיש את הנעורים: מחוכים נותרו מאחור והלבוש היה משוחרר יותר, עם קווים טבעיים יותר. דמות "שעון החול"(אנ') כבר לא הייתה פופולרית, ומבנה גוף רזה ונערי נחשב למושך. הפלאפריות היו ידועות בכך ובמצב הרוח הגבוה, הפלירטוט והפזיזות שלהם בכל הנוגע לחיפוש אחר כיף וריגושים[63].
קוקו שאנל הייתה אחת מדמויות האופנה האניגמטיות ביותר של שנות ה-20. היא זכתה להכרה בזכות עיצוביה האוונגרדיים; הלבוש שלה היה תערובת של לבישה, נוחה ואלגנטית. היא הייתה זו שהכניסה אסתטיקה אחרת לאופנה, במיוחד טעם שונה למה שנחשב נשי, וביססה את העיצוב שלה על אתיקה חדשה; היא עיצבה לאישה פעילה, כזו שיכולה להרגיש בנוח בשמלתה[64]. המטרה העיקרית של שאנל הייתה להעצים את החופש. היא הייתה החלוצה ביצירת מכנסי נשים ושמלה שחורה קטנה, שהיו הסימנים לאורח חיים עצמאי יותר.
נראה שניצחון בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה סימן את ניצחון הליברליזם, לא רק במדינות בעלות הברית עצמן, אלא גם בגרמניה ובמדינות החדשות של מזרח אירופה, כמו גם ביפן. המיליטריזם האוטוריטרי, כפי שאופיין בגרמניה, הובס. ההיסטוריון מרטין בלינקהורן טען שהנושאים הליברליים עלו במונחים של "פלורליזם תרבותי, סובלנות דתית ואתנית, הגדרה עצמית לאומית, כלכלת שוק חופשי, ממשלה ייצוגית ואחראית, סחר חופשי, איגודנות ויישוב שלום של מחלוקות בינלאומיות באמצעות גוף חדש, חבר הלאומים"[65]. עם זאת, כבר בשנת 1917, הסדר הליברלי המתהווה אותגר על ידי התנועה הקומוניסטית החדשה שלקחה השראה מהמהפכה הרוסית. מרידות קומוניסטיות דוכאו בכל מקום אחר, אבל הצליחו ברוסיה[66].
הומוסקסואליות נעשתה הרבה יותר גלויה וקצת יותר מקובלת. לונדון, ניו יורק, פריז, רומא[67] וברלין היו מרכזים חשובים של האתיקה החדשה[68]. ההיסטוריון ג'ייסון קרוטאמל טוען שבגרמניה, מלחמת העולם הראשונה קידמה את נושא שוויון הזכויות ההומוסקסואליות מכיוון שהיא סיפקה אידיאל של חברות שהגדיר מחדש הומוסקסואליות וגבריות. קבוצות לזכויות ההומואים הרבות ברפובליקת ויימאר העדיפו רטוריקה צבאית עם חזון של הומוסקסואל היפר-גברי משוחרר מבחינה רוחנית ופוליטית, שנלחם כדי לתת לגיטימציה ל"ידידות" ולהבטיח זכויות אזרח[69]. רמזי חקר כמה גרסאות. הוועדה המדעית-הומניטרית (Wissenschaftlich-humanitäres Komitee) חזרה והדגישה את התפיסה המסורתית לפיה הומוסקסואלים הם "מגדר שלישי" נשי, שהעמימות המינית והאי-התאמה שלו נקבעו ביולוגית. הקבוצה הלאומנית הרדיקלית Gemeinschaft der Eigenen (קהילת הבעלים העצמיים) הכריזה בגאווה על הומוסקסואליות כיורשת המסורת הגרמנית והיוונית הקלאסית הגברית של קשר גברי הומו-אירוטי, אשר שיפרה את האמנויות והאדירה את היחסים עם גברים צעירים. הליגה לזכויות אדם (Bund für Menschenrecht), המרכז הפוליטי, עסקה במאבק למען זכויות אדם, ויעצה להומוסקסואלים לחיות על פי כללי הכבוד הגרמני של המעמד הבינוני[70].
הומור שימש כדי לסייע בקבלתם של ההומוסקסואליים. שיר אמריקאי פופולרי אחד, "נשים גבריות, גברים נשיים"[71], שוחרר בשנת 1926 והוקלט על ידי אמנים רבים של התקופה. הוא כלל את המילים האלה:
נשים גבריות, גברים נשיים
מיהו התרנגול, מיהי התרנגולת?
קשה להבדיל ביניהם היום! ואומרים!
אחות עסוקה בלמידת גילוח,
אח פשוט אוהב את הגל הקבוע שלו,
קשה להבדיל ביניהם היום! היי, היי!
בנות היו בנות ובנים היו בנים כשהייתי ילדה,
עכשיו אנחנו לא יודעים מי זה מי, או אפילו מה זה מה!
תחתונים ומכנסיים, תלויים כשק ורחבים,
אף אחד לא יודע מי הולך בפנים,
אותן נשים גבריות וגברים נשיים![72]
הליברליזם היחסי של העשור הופגן על ידי העובדה שהשחקן וויליאם היינס, שהופיע בקביעות בעיתונים ובמגזינים, חי בגלוי במערכת יחסים הומוסקסואלית עם בן זוגו, ג'ימי שילדס. שחקנים הומוסקסואליים פופולריים אחרים שפעלו בעשור הזה כללו את אלה נזימובה ורמון נוברו[73]. בשנת 1927, מיי וסט כתבה מחזה על הומוסקסואליות בשם "The Drag"[74], ורמזה ליצירתו של קרל היינריך אולריכס. היה זה לשובר קופות. ווסט התייחס לשיח על מין כסוגיית זכויות אדם בסיסית, והיה גם חסיד מוקדם של קידום זכויות להומוסקסואליים[75].
עוינות עמוקה לא שככה באזורים מרוחקים יותר כמו מערב קנדה[76]. עם חזרתו של מצב הרוח השמרני בשנות ה-30, הציבור הפך לחסר סובלנות כלפי הומוסקסואליות, ושחקנים הומוסקסואלים נאלצו לבחור בין פרישה או הסכמה להסתיר את המיניות שלהם, אפילו בהוליווד[77].
הפסיכיאטר הווינאי, זיגמונד פרויד (1856–1939), שיחק תפקיד מרכזי בפסיכואנליזה, שהשפיעה על החשיבה האוונגרדית, במיוחד בתחומי מדעי הרוח והאמנות. ההיסטוריון רוי פורטר כתב:
"הוא קידם מושגים תאורטיים מאתגרים כמו מצבים נפשיים לא מודעים והדחקה שלהם, מיניות אינפנטילית והמשמעות הסמלית של חלומות ותסמינים היסטריים, והוא העריך את טכניקות החקירה של אסוציאציה חופשית ופירוש חלומות, לשיטות להתגברות על התנגדות ולחשיפת משאלות לא מודעות נסתרות."[78]
תומכים משפיעים אחרים בפסיכואנליזה כללו את אלפרד אדלר (1870–1937), קארן הורני (1885–1952) והלן דויטש (1884–1982). אדלר טען שאדם נוירוטי יפצה יתר על המידה על ידי גילוי תוקפנות. פורטר מציין שדעותיו של אדלר הפכו לחלק מ"מחויבות אמריקאית ליציבות חברתית המבוססת על התאמה אישית והתאמה לצורות בריאות וחברתיות"[78].
מדיניות ארצות הברית הפכה ליותר נוקשה מבחינת הגירה אליה. חוק מכסות החירום משנת 1921, שנועד להיות אמצעי זמני, קבע מגבלות מספריות על הגירה ממדינות שמחוץ לחצי הכדור המערבי, עד ל-357,000 בסך הכל בשנה. חוק ההגירה של 1924 קבע מגבלה ברורה יותר של כ-150,000 בשנה, בהתבסס על שיטת ה-National Origins Formula המגדירה מכסות שמגבילות את ההגירה לשבריר אחוז פרופורציונלי לחלק הקיים של קבוצה אתנית מסוימת באוכלוסיית ארצות הברית ב-1920[79][80]. המטרה הייתה לייבש את דפוס ההרכב האתני שבא מאירופה, ולהדיר כמעט את כל האסיאתים. ההיספנים לא הוגבלו[81].
גם אוסטרליה, ניו זילנד וקנדה הגבילו באופן חד את ההגירה האסייתית או ביטלו אותה לחלוטין. בקנדה, חוק ההגירה הסינית משנת 1923 מנע כמעט את כל ההגירה מאסיה. חוקים אחרים ריסנו את ההגירה מדרום ומזרח אירופה[82][83][84][85].
ערך מורחב – תקופת היובשבמהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, התנועה הפרוגרסיבית גרמה בהדרגה לקהילות מקומיות באזורים רבים של מערב אירופה וצפון אמריקה להחמיר את ההגבלות על פעילויות הפקר, במיוחד הימורים, אלכוהול וסמים (אם כי רסיסי אותה תנועה היו מעורבים גם בגזע. הפרדה בארצות הברית). כוחה של תנועה זו גדל בקצב מהיר בארצות הברית, ובשיאה העבירה את התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית וחוק וולסטד הנספח לו, שהפך את הייצור, היבוא והמכירה של בירה, יין ומשקאות חריפים לבלתי חוקיים (אם כי באופן טכני פעולת השתייה לא הוגדרה כבלתי חוקית). החוקים קודמו במיוחד על ידי כנסיות פרוטסטנטיות אוונגליסטיות והליגה האנטי-סלונית כדי להפחית שכרות, פשע קטן, אלימות כלפי נשים, פוליטיקה מושחתת של ברים והשפעות גרמניות. הקו קלוקס קלאן תמכה ופעלה באזורים כפריים, אך בערים האכיפה בוצעה בדרך כלל על-ידי מספר קטן של פקידים פדרליים. ההגבלות השונות על אלכוהול והימורים לא היו פופולריות באופן נרחב, והובילו להפרות סדר אלימות ובוטות של החוק, וכתוצאה מכך לעלייה מהירה של פשע מאורגן ברחבי המדינה (כפי שמאופיין ב"אל קפונה" בשיקגו)[86]. בקנדה, האיסור הסתיים הרבה יותר מוקדם מאשר בארצות הברית, ובקושי נכנס לתוקף במחוז קוויבק, מה שהוביל להפיכתה של מונטריאול ליעד תיירותי לצריכת אלכוהול חוקית. המשך ייצור האלכוהול החוקי בקנדה הוביל במהרה לתעשייה חדשה של הברחת משקאות חריפים לארצות הברית[87].
ספיק איזי היו ברים לא חוקיים שמכרו בירה ומשקאות חריפים לאחר ששילמו שוחד למשטרה המקומית ולפקידי הממשל. הם הפכו פופולריים בערים הגדולות ועזרו לממן פעולות גנגסטרים בקנה מידה גדול כמו אלה של לאקי לוצ'יאנו, אל קפונה, מאיר לנסקי, באגס מורן, מו דאליץ, ג'וסף ארדיזונה וסאם מסיאו. הם פעלו עם קשרים לפשע מאורגן ולהברחת משקאות חריפים. בעוד שסוכני הממשל הפדרלי של ארצות הברית פשטו על מפעלים כאלה ועצרו רבים מאנשי השטח הזוטרים בארגוני הפשיעה והמבריחים, רק לעיתים נדירות הצליחו להשיג את הבוסים הגדולים; העסק של הפעלת ספיק איזי היה כל כך רווחי שמפעלים כאלה המשיכו לפרוח ברחבי המדינה. בערים הגדולות, לעיתים קרובות, הספיק איזי הציעו גם אוכל, הופעות חיות של להקות ומופעי במה ופעלו במסווה משוכלל. ידוע לשמצה, שהמשטרה שוחדה על ידי מפעילי הספיק איזי כדי להשתיקה או לפחות לתת לבעלי הספיק איזי הודעה מוקדמת על כל פשיטה מתוכננת[88].
ערך מורחב – שנות ה-20 של המאה ה-20#ספרותשנות העשרים הרועמות היו תקופה של יצירתיות ספרותית, ויצירות של כמה מחברים בולטים הופיעו במהלך התקופה. הרומן של דייוויד הרברט לורנס, מאהבה של ליידי צ'טרלי, היה סקנדל באותה תקופה בגלל תיאוריו המפורשים של מין. ספרים ששנות ה-20 הוא הנושא המרכזי והעיקרי שלהם כוללים:
בשנות העשרים של המאה ה-20 החלה גם הפופולריות הנרחבת של מגזין ספרות זולה. מגזינים אלה, שהודפסו על נייר תאית זול, סיפקו בידור במחיר סביר להמונים והפכו במהרה לאחת מצורות המדיה הפופולריות ביותר במהלך העשור. סופרים בולטים רבים של המאה ה-20 התחילו לכתוב למגזיני ספרות זולה, כולל פרנסיס סקוט פיצג'רלד, דשיל האמט וה.פ. לאבקרפט. הפופולריות של מגזיני Pulp Fiction נמשכה עד שנות ה-50[89].
שנות העשרים הרועמות היו עשור הפריצה של הספורט ברחבי העולם המודרני. אזרחים מכל חלקי הארץ נהרו לראות את הספורטאים המובילים של התקופה מתחרים בזירות ובאצטדיונים. ביצועיהם זכו לשבחים בקול תרועה רמה ולשבחים בסגנון החדש של עיתונאות הספורט ה"גוי וויז" שהתפתח. מובילי סגנון כתיבה זה כללו את הסופרים הבולטים גרנטלנד רייס ודיימון ראניון וספרות הספורט האמריקאית הציגה צורה חדשה של גבורה היוצאת מהמודלים המסורתיים של גבריות[90]. לתלמידי תיכון וחטיבות ביניים הוצע לעסוק בספורט שלא יכלו לעסוק בו בעבר. כמה ענפי ספורט, כמו גולף, שבעבר לא היו זמינים למעמד הבינוני, הפכו סוף סוף לזמינים.
בשנת 1929, הנהג הנרי סגרייב הגיע למהירות שיא יבשתית של 231.44 קמ"ש במכוניתו, חץ הזהב.
לאחר המשחקים האולימפיים של 1922 באמריקה הלטינית בריו דה ז'ניירו, סיירו פקידי הוועד האולימפי הבינלאומי באזור, וסייעו למדינות להקים ועדות אולימפיות לאומיות ולהתכונן לתחרויות עתידיות. במדינות מסוימות, כמו ברזיל, יריבויות ספורטיביות ופוליטיות הפריעו להתקדמות כאשר פלגים מנוגדים נאבקו על השליטה בספורט הבינלאומי. המשחקים האולימפיים 1924 בפריז והמשחקים 1928 באמסטרדם היו עם השתתפות מוגברת מאוד של ספורטאים מאמריקה הלטינית[91].
עיתונאות ספורט, מודרניות ולאומיות הלהיבו את מצרים. מצרים מכל המעמדות היו מרותקים לחדשות על תפקוד נבחרת מצרים בכדורגל בתחרויות בינלאומיות. הצלחה או כישלון במשחקים האולימפיים של 1924 ו-1928 היוו יותר מהזדמנות הימורים והפכו למדד של עצמאות מצרית ורצון להיראות כמודרנית על ידי אירופה. גם המצרים ראו בתחרויות אלו דרך להבדיל את עצמם מהמסורתיות של שאר אפריקה[92].
ממשלת יוון של אלפתריוס וניזלוס יזמה מספר תוכניות הקשורות לחינוך גופני בבתי הספר הציבוריים והעלתה את הפרופיל של תחרות ספורט. גם מדינות בלקניות אחרות הפכו מעורבות יותר בספורט והשתתפו במשחקי הבלקן, ולעיתים התחרו עם נבחרות מערב אירופה. משחקי הבלקן, שנערכו לראשונה באתונה ב-1929 כניסוי, הוכיחו הצלחה ספורטיבית ודיפלומטית. המשחקים, שנערכו ביוון עד 1933, נוסדו על מנת לשאוף ולשפר את היחסים בין יוון, טורקיה, בולגריה, יוגוסלביה, רומניה ואלבניה. כאירוע פוליטי ודיפלומטי, המשחקים פעלו בשילוב עם ועידת בלקן שנתית, אשר פתרה סוגיות בין מדינות אלו שהסתכסכו לעיתים קרובות. התוצאות היו מוצלחות למדי; גורמים רשמיים מכל המדינות שיבחו באופן שגרתי את הספורטאים ומארגני המשחקים. במהלך תקופה של מאמצים מתמשכים ושיטתיים ליצור התקרבות ואחדות באזור, לסדרת מפגשים ספורטיביים זו היה תפקיד מפתח[93].
הספורטאי האמריקאי הפופולרי ביותר של שנות ה-20 היה שחקן הבייסבול בייב רות'. חבטת ה"הום-ראן "האופיינית שלו בישרה על עידן חדש בתולדות הספורט ("עידן ה-Live-ball"), וסגנון החיים הגבוה שלו ריתק את האומה והפך אותו לאחד הדמויות הבולטות ביותר של העשור. האוהדים היו מרותקים ב-1927 כאשר רות קבע 60 חבטות הום-ראן, וקבע שיא חדש לעונה אחת, שלא נשבר עד 1961. יחד עם עוד כוכב עולה בשם לו גריג, רות הניח את היסודות לשושלות ניו יורק יאנקיז העתידיות.
המתאגרף ג'ק דמפסי, הידוע גם בשם "מנאסה מולר", זכה בתואר אגרוף במשקל כבד העולמי והפך למתאגרף המהולל ביותר בתקופתו. אנריקה צ'אפרדט, אלוף העולם במשקל נוצה של ונצואלה היה המתאגרף הנצפה ביותר בברוקלין, ניו יורק של שנות ה-20. פוטבול מכללות כבש את האוהדים, עם שחקנים בולטים כמו הרץ אחורי רד גראנז׳, מאוניברסיטת אילינוי, ונוט רוקני שהגה את תוכנית הפוטבול של נוטרדאם וביצע אותה בהצלחה רבה על המגרש אך היה לגנאי בארצו. גראנז' גם מילא תפקיד בפיתוח הפוטבול המקצועני באמצע שנות ה-20 עם חתימתו בקבוצת שיקגו ברס בליגת ה-NFL. ביל טילדן שלט ביד רמה בתחרויות הטניס, וחיזק את המוניטין שלו כאחד הטניסאים הגדולים בכל הזמנים. ושחקן הגולף בובי ג'ונס הביא את הענף לפופולריות עם הצלחותיו המרהיבות. רות', דמפסי, גריינז', טילדן וג'ונס מכונים ביחד "חמשת הגדולים" בספורט של שנות העשרים הרועמות.
ערך מורחב – המאפיה האמריקאית
במהלך המאה ה-19 פעילויות הפקר כמו הימורים, אלכוהול וחומרים נרקוטיים היו פופולריים ברחבי ארצות הברית אף על פי שלא תמיד היו חוקיים מבחינה טכנית. האכיפה נגד פעילויות אלו תמיד הייתה נקודתית. ואכן, רוב הערים הגדולות הקימו רובע החלונות האדומים כדי להסדיר את ההימורים והזנות בשטחן, למרות העובדה שפעילויות אלו היו בדרך כלל בלתי חוקיות. בעקבות עלייתה של התנועה הפרוגרסיבית בתחילת המאה ה-20, החוקים נגד פעילויות אלו הלכו והגבילו אותן בהדרגה, כאשר רוב ההימורים, האלכוהול והנרקוטיקה הוצאו מחוץ לחוק בשנות ה-20. עקב ההתנגדות הציבורית הרחבה לקביעת האיסורים הללו בחוק, בעיקר לאלכוהול, נוצרה הזדמנות כלכלית גדולה לצמיחת ארגונים פליליים. הפשע המאורגן פרח בתקופה זו, במיוחד המאפיה האמריקאית[94]. פעילויות פליליות אלו ומפעליהן היו כל כך רווחיים עד שכמה ערים שלמות בארצות הברית הפכו למרכזי משחקים לא חוקיים עם פשע שנתמך בפועל על-ידן. דוגמאות בולטות כוללות את מיאמי, פלורידה וגלווסטון, טקסס.
רבים מהמפעלים הפליליים הללו החזיקו מעמד זמן רב בשנות העשרים הרועמות ובסופו של דבר היו מרכיבים מרכזיים בהקמת לאס וגאס כמרכז הימורים.
תרבות ויימאר (אנ') הייתה פריחת האמנויות והמדעים בגרמניה בתקופה השלטונית של רפובליקת ויימאר, משנת 1918 ועד עלייתו של אדולף היטלר לשלטון ב-1933[95]. ברלין של שנות ה-20 הייתה המרכז התוסס והקדחתני של תרבות ויימאר. אף על פי שאינה חלק מגרמניה, אוסטריה דוברת הגרמנית, ובמיוחד וינה, נכללת לעיתים קרובות כחלק מתרבות ויימאר[96]. באוהאוס היה בית ספר גרמני לאמנות שפעל בין השנים 1919 עד 1933 ושילב אומנות ואמנויות יפות. מטרתו הייתה לאחד אמנות, מלאכה וטכנולוגיה והוא הפך למשפיע ברחבי העולם, במיוחד באדריכלות[97].
גרמניה, וברלין בפרט, היו קרקע פורייה לאינטלקטואלים, אמנים וממציאים מתחומים רבים. הסביבה החברתית הייתה כאוטית, והפוליטיקה הייתה מלאת תשוקה. פקולטות האוניברסיטאות הגרמניות הפכו פתוחות באופן אוניברסלי לחוקרים יהודים ב-1918. בין האינטלקטואלים היהודים המובילים בפקולטות האוניברסיטאיות היו הפיזיקאי אלברט איינשטיין; הסוציולוגים קרל מאנהיים, אריך פרום, תאודור אדורנו, מקס הורקהיימר והרברט מרקוזה; הפילוסופים ארנסט קסירר ואדמונד הוסרל; הסקסולוג מגנוס הירשפלד; התאורטיקנים הפוליטיים ארתור רוזנברג (אנ') וגוסטב מאייר (אנ'); ורבים אחרים. תשעה אזרחים גרמנים זכו בפרסי נובל במהלך רפובליקת ויימאר, חמישה מהם היו מדענים יהודים, כולל שניים ברפואה[98].
הספורט קיבל חשיבות מחדש כשגוף האדם הפך למוקד שהיה מרוחק מחוכמת הדיבור המשלהבת של הפוליטיקה הסטנדרטית. הדגש החדש שיקף את החיפוש אחר חופש של צעירים גרמנים המנוכרים משגרת עבודה רציונלית[99].
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1920בשנות העשרים של המאה ה-20 נראו חידושים דרמטיים בטכניקות הקמפיין הפוליטי האמריקאי, שהתבססו במיוחד על שיטות פרסום חדשות שעבדו כל כך טוב במכירת איגרות חוב מלחמה במהלך מלחמת העולם הראשונה. המושל ג'יימס מידלטון קוקס מאוהיו, מועמד המפלגה הדמוקרטית, ערך קמפיין סוער שלקח אותו לעצרות, נאומים בתחנת הרכבת ונאומים רשמיים, והגיע לקהל כולל של כ-2,000,000 איש. זה דמה לקמפיין של ויליאם ג'נינגס ברייאן של 1896. לעומת זאת, מועמד המפלגה הרפובליקנית, הסנאטור וורן ג'י הרדינג מאוהיו, הסתמך על "קמפיין במרפסת הקדמית". זה הוביל להגעת כ-600,000 מצביעים למריון, אוהיו, שם הרדינג דיבר מביתו. מנהל הקמפיין הרפובליקני ויל הייז הוציא כ-8,100,000 דולר, כמעט פי ארבעה מעלות מסע הבחירות של קוקס. הייז השתמש בפרסום לאומי בצורה משמעותית (בעצת אדמן אלברט לסקר). הנושא היה תחת הסלוגן של הרדינג עצמו "אמריקה תחילה" ("America First"). לכן הפרסומת הרפובליקנית במגזין קולייר'ס ב-30 באוקטובר 1920 תבעה, "בואו נסיים עם התנודדות והתנועעות. התמונה שהוצגה במודעות הייתה לאומנית, תוך שימוש במשפטי קץ כמו "שליטה מוחלטת בארצות הברית על ידי ארצות הברית", "עצמאות פירושה עצמאות, עכשיו כמו ב-1776" ו"המדינה הזו תישאר אמריקאית. הנשיא הבא שלה יישאר "בארצנו", ו"החלטנו מזמן שאנחנו מתנגדים לממשלה זרה של עמנו"[100].
1920 היה הקמפיין הנשיאותי הראשון שזכה לסיקור נרחב על ידי העיתונות וזכה לסיקור חדשותי לאומי, וזה היה גם הקמפיין המודרני הראשון שהשתמש בכוחם של כוכבי הוליווד וברודוויי שנסעו למריון להזדמנויות צילום עם הארדינג ואשתו. אל ג'ולסון, ליליאן ראסל, דאגלס פיירבנקס ומרי פיקפורד, היו בין המפורסמים שעלו לרגל. סמלי המסחר ועלם העסקים תומאס אדיסון, הנרי פורד והארווי פיירסטון תמכו בעזרת הונם את קמפיין המרפסת הקדמית[101]. בליל הבחירות, 2 בנובמבר 1920, שידר רדיו מסחרי, לראשונה, סיקור חוזר של הבחירות. קריינים ב-KDKA-AM בפיטסבורג, קראו את תוצאות פסנוע הטלגרף ברגע קבלתם ובאופן ישיר. תחנה בודדת זו נשמעה על פני רוב מזרח ארצות הברית על ידי האחוז הקטן של האוכלוסייה שהיו להם מקלטי רדיו.
סגן הנשיא, קלווין קולידג', מונה לנשיא בפועל לאחר מותו הפתאומי של הנשיא וורן ג'י הארדינג ב-1923. הוא נבחר מחדש ב-1924 ברוב מוחץ נגד אופוזיציה מפולגת. קולידג' השתמש במדיום הרדיו החדש ועשה היסטוריה ברדיו מספר פעמים בהיותו נשיא: השבעתו הייתה השבעת הנשיאות הראשונה ששודרה ברדיו; ב-12 בפברואר 1924, הוא הפך לנשיא האמריקני הראשון שנשא נאום פוליטי ברדיו. הרברט הובר נבחר לנשיא ב-1928.
הפוליטיקה הקנדית נשלטה פדרלית על ידי המפלגה הליברלית של קנדה תחת הנהגתו של ויליאם ליון מקנזי קינג. הממשל הפדרלי התנתק מפיתוח הכלכלה והתמקד ברוב העשור בתשלום החובות הגדולים, שנצברו במהלך המלחמה ובתקופת ההשקעות בפיתוח הרכבת ובניית רשת מסילות ברזל. לאחר עליית ערך סחורות החיטה ששגשגו בתחילת המאה, מחוזות הערבה היו מוטרדים כעת ממחירי החיטה הנמוכים. עניין זה מילא תפקיד חשוב בעליית המפלגה השלישית המצליחה ביותר של קנדה, המפלגה הפרוגרסיבית של קנדה שזכתה במספר המושבים השני בבחירות הלאומיות של 1921. עם הצהרת בלפור של שנת 1926, קנדה השיגה אוטונומיה ביחד עם מושבות בריטיות לשעבר אחרות, ויצרה את חבר העמים הבריטי.
ערך מורחב – יום חמישי השחורמדד המניות התעשייתיות של דאו ג'ונס המשיך במהלך העלייה שלו במשך שבועות, ובשילוב עם פעילות ספקולטיבית מוגברת, הוא נתן אשליה שהשוק השוורי של 1928 עד 1929 יימשך לנצח. ב-29 באוקטובר 1929, הידוע גם בשם יום שלישי השחור, קרסו מחירי המניות בוול סטריט. האירועים בארצות הברית הוסיפו לשפל כלכלי עולמי, שנקרא מאוחר יותר השפל הגדול, שגרם לפיטורי מיליוני אנשים מעבודתם ברחבי העולם לאורך שנות ה-30.
התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית, שביטל את התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית, הוצע ב-20 בפברואר 1933. הבחירה לאיסור צריכת אלכוהול נותרה בידי המדינות, ומדינות רבות ניצלו במהירות את ההזדמנות כדי לאפשר אלכוהול. האיסור הסתיים רשמית עם אשרור התיקון ב-5 בדצמבר 1933.
Video (48:15) − America in color: The 1920s, סרטון באתר יוטיובSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
