רודוס

רודוס
Ρόδος
	העיר לינדוס, בדרום מזרח האי רודוס
	העיר לינדוס, בדרום מזרח האי רודוס
נתונים גאוגרפיים
מיקום	הים האגאי (יוון)
קואורדינטות	36°10′0″N 28°0′0″E
ארכיפלג	האיים הדודקאנסיים
שטח	1,400.459 קילומטר רבוע
גובה מרבי	Atavyros
נתונים מדיניים
מדינה	יוון
אוכלוסייה	115,490 (2011)
אזור זמן	UTC+2
	(למפת יוון רגילה) אתונה סלוניקי הרקליון פטרס לאריסה יואנינה קומוטיני מיטילנה פלופונסוס כרתים טורקיה אלבניה בולגריה מקדוניה; הצפונית; הים האגאי הים היוני הים התיכון רודוס
	טופוגרפיה של רודוס ועיירות מרכזיות

רוֹדוֹס (ביוונית: Ρόδος) הוא אי יווני בים האגאי המהווה חלק מהאיים הדודקאנסיים. האי הוא המזרחי ביותר מבין איי יוון המרכזיים בים האגאי. רודוס הוא בירת פרובינציית רודוס. אורכו כמאה קילומטר ורוחבו המרבי הוא כארבעים קילומטר. שטח האי כ־1,400 קמ"ר והוא שוכן במרחק 17.7 ק"מ מערבה לטורקיה, בין היבשת היוונית לקפריסין. ב־2011 מנתה אוכלוסיית האי 115,490 תושבים, מתוכם כ־80,000 מתגוררים במטרופולין של העיר רודוס המשמשת כבירת האי. העיר השנייה בגודלה היא יאליסוס שבה כ־12,000 תושבים.

ערך זה עוסק באי יווני בים האגאי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו רודוס (פירושונים).

עובדות מהירות נתונים גאוגרפיים, מיקום ...

סגירה

באי נמצאו ממצאים רבים מתרבויות קדומות והוא ידוע מבחינה היסטורית בשל הפסל הענק, הקולוסוס מרודוס, אחד משבעת פלאי העולם העתיק ששכן בו.

בעת העתיקה האי שרץ נחשים, ולכן יש המקשרים את שמו למילה הפיניקית erod שפירושה נחש (ראו גם ערוד).^[1] ייתכן שתושבי האי מוזכרים בתנ"ך כ"רודנים", או "דודנים" בשיבוש: ”וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישָׁה כִּתִּים וְרוֹדָנִים” (דברי הימים א', א', ז'), ”וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים” (בראשית, י', ד').^[2]

ראו גם – היסטוריה של יוון

העת העתיקה

האי יושב בתקופת האבן החדשה המאוחרת, לפני כ־6,000 שנה. במאה ה־9 לפנה"ס היו במקום שלוש ערי מדינה עצמאיות פעילות ומשגשגות לינדוס, קמירוס ויאליסוס. העיר רודוס, שהיא העיר הגדולה באי, נבנתה מאוחר יותר בשנת 408 לפנה"ס על ידי שלוש הערים הוותיקות והפכה לעיר המרכזית באי. בני המקום דברו באותה שפה וחיו באותה תרבות יוונית, בדרך כלל חיי שלום אך לפעמים נלחמו זה בזה. הערים היו מבוצרות מוקפות חומה ומבצרים. לכל עיר, במקום נישא, היה מקדש, כנהוג בעולם העתיק. בערים היו גם מבני ציבור וממשל גדולים, שווקים ואצטדיון ספורט שבו התקיימו תחרויות מדי שנה.

בהיותו של האי שער הכניסה המזרחי לים האגאי, הוא היווה נקודת עצירה חשובה לסוחרים פיניקים, ונוצרו בו מושבות מסחר וקהילות פיניקיות משגשגות, גם בתוך הערים היווניות.^[3] הנוכחות הפיניקית המשיכה לפחות עד לתקופה ההלניסטית, כפי שמעידות הכתובות הפיניקיות־יווניות שהתגלו באי.^[4]

לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 323 לפנה"ס, הגיע דמטריוס פוליורקטס עם צבא בן 40,000 איש להתקיף את רודוס. צבאה של רודוס, שמנה כ־6,000 איש, היה בנחיתות מספרית רבה, אך הצליח לעצור את צבאו של דמטריוס ולהסיר לבסוף את המצור שהוטל על האי משך שנה. הקולוסוס מרודוס, הנחשב אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק הוקם באי בין השנים 292 לפנה"ס עד 280 לפנה"ס על ידי האמן כארס מלינדוס כדי לציין את הניצחון. הפסל, שגובהו 34 מטרים, חרב ברעידת אדמה לאחר 56 שנים.

לאחר שרודוס הפכה לחלק מהאימפריה הרומית, היא איבדה מחשיבותה, ונודעה כמקום אליו הוגלו מנהיגים שונים מסיבות פוליטיות, כדוגמת הקיסר טיבריוס שהוגלה לאי לתקופה קצרה במאה הראשונה לספירה. לפי המסורת הנוצרית פאולוס הגיע לאי בתקופה זו והפיץ בה את בשורת הנצרות המוקדמת. בשנת 395 עם התפצלות האימפריה הרומית, החלה התקופה הביזנטית באי שהיה לבירת הפרובינקיה של האיים.

ימי הביניים

בשנת 622 נכבש האי על ידי האימפריה הסאסאנית, וב־654 על ידי המוסלמים מבית אומיה. מהמאה ה־8 ועד המאה ה־12 עלתה חשיבותה של האי כמרכז ספנות ומסחר. ב־1090 היא נכבשה על ידי הסלג'וקים, אבל לאחר מכן כחלק ממסע הצלב הראשון, כבש אותה מחדש אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית. מסעות הצלב הביאו לאי אבירים ונזירים, אבל גם מלחמות עם השכנים מעבר לים. ב־1304 כבשו ההוספיטלרים את האי.

העת החדשה

ההוספיטלרים החזיקו באי עד 1522, למרות התקפות רבות על חומות העיר שנבלמו על ידי מגיניה. לבסוף האימפריה העות'מאנית, ברשות סולימאן המפואר, כבשה את האי לאחר קרב קשה ועקוב מדם. האבירים עברו למלטה ונקראו מאז אבירי מלטה. הטורקים הגיעו לאי עם כ־400 ספינות ומאה אלף חיילים מולם עמדו כ־7000 מגיני רודוס, שלבסוף לאחר מצור קשה נאלצו להיכנע. מאז ולמשך 390 שנה שלטו באי הטורקים.

ב־22 באפריל 1863 נפגע האי ברעידת אדמה קשה שהחריבה בו בתים רבים.^[5]

ב־12 במאי 1912 כבשו האיטלקים את רודוס,^[6] במהלך המלחמה האיטלקית־עות'מאנית.^[7] במהלך התקופה בה שלטה איטליה הפשיסטית ברודוס, נעשו ניסיונות לכפות על תושבי המקום את התרבות האיטלקית. במלחמת העולם השנייה שימש האי כבסיס צבאי מבוצר שממנו קודמו ניסיונותיה של איטליה לבנות אימפריה ים תיכונית. לאחר כניעתה של איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943, נעשה ניסיון בריטי, כחלק ממערכת הדודקאנס בה ניסו הבריטים להחזיק באיי הדודקאנס, להצניח במקום צנחנים שיחברו אל 40,000 החיילים האיטלקים ששהו במקום, ויחזיקו מעמד כנגד הגרמנים. הגרמנים הגיבו במהירות וכבשו את האי בתחילת ספטמבר 1943, והחזיקו בו עד לסוף המלחמה. לאחר המלחמה הושלט באי שלטון צבאי בריטי, וב־1948 הועבר האי לשליטת היוונים. ב־1949 נערך באי הסכם רודוס, הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת 1948 בארץ ישראל.

החל משנות ה־60 החלה רודוס לקבל אליה גלי תיירים והפכה למרכז תיירות בינלאומי.

ערך מורחב – יהדות רודוס

לקהילה היהודית ברודוס היסטוריה מפוארת ועתיקה. בנימין מטודלה כתב שמצא באי ארבע מאות יהודים. הרב עובדיה מברטנורא עבר באי במסעו לארץ ישראל בשנת ה'רמ"ח (1487)^[8] וציין לשבח את השכלתם של יהודי האי. לאחר כיבוש האי בידי סולימאן הראשון בשנת 1522 הוטב מעמד היהודים ומספרם באי גדל.^[9] בין השאר, קלט האי ממגורשי ספרד. לקראת סוף המאה ה־19 היוו היהודים את הקבוצה הדתית השנייה בגודלה באי, וקהילתם מנתה 11 אלף נפש מתוך 28 אלף תושביו.^[10] בתחילת המאה העשרים עזבו יהודים רבים את רודוס, בחיפושיהם אחר פרנסה טובה יותר, או מפחד הכרזת החוקים האנטישמיים. בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית כ־4,000 איש מתוך 30,000 תושבי האי.^[11] בשנת 1927 הוקם באי בית מדרש לרבנים בתמיכת הממשלה האיטלקית.^[9]

הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה הביא אסון ליהודי רודוס, ו־1,673 מהם נשלחו לאושוויץ. רק 151 מהם שרדו. הקונסול הטורקי, סלאחטין אולקומן, הצליח להציל כ־42 יהודים, בטענה כי הם אזרחים טורקים או בעלי זיקה לטורקיה. כיום נותרו כ־40 יהודים ברודוס, ובית כנסת קהל שלום בעיר רודוס הוא היחיד שפעיל בו ומשמש בעיקר כמוזיאון.

בשנת 2016 הוקם באי בית חב"ד, על ידי הרב אורי מדינה הפעיל בעיקר בעונת התיירות, המקום מפעיל גם בית כנסת ומסעדה כשרה.^[12]

שבעה חודשים בשנה, בקיץ ובעונות המעבר, פרנסת בני המקום מבוססת בעיקר על התיירות. בשאר חודשי השנה, כאשר מזג האוויר מאפשר זאת, הם עוסקים בעבודות בנייה, אחזקה וחקלאות, ומשום כך, רובם המוחלט של אתרי התיירות מושבתים בחורף, וכן כמחצית מהחנויות סגורות בתקופת החורף.