Loading AI tools
ממלכה היסטורית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פְּרוּסְיָה (בגרמנית: Preußen, ⓘⒾ, בתעתיק מדויק: פְּרוֹיסֶן) הייתה מדינה ששכנה בשטחי צפון גרמניה של היום, ובשטחים שהיום מהווים את צפון ומרכז פולין, צ'כיה, דנמרק, בלגיה במערב, וליטא במזרח, עד גבול האימפריה הרוסית. בשיאה, פרוסיה הייתה מהמדינות הגדולות והחזקות באירופה.
| |||
.svg) פרוסיה בימי המלך וילהלם הראשון (1877) | |||
| מוטו לאומי |
Gott mit uns  | ||
|---|---|---|---|
| המנון לאומי |
Preußenlied | ||
| ממשל | |||
| משטר |
מונרכיה (עד 1918) רפובליקה (מ-1918) | ||
| שפה נפוצה | גרמנית | ||
| עיר בירה |
קניגסברג (1525–1701) ברלין (1701–1947) | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הקמת דוכסות פרוסיה | ||
| תאריך | 10 באפריל 1525 | ||
| פירוק | חלוקת פרוסיה בין פולין לברית המועצות | ||
| תאריך | 25 בפברואר 1947 | ||
| ישות קודמת | מדינת המסדר הטווטוני, נסיכות הבוחר מברנדנבורג | ||
| ישות יורשת | גרמניה | ||
| שטח בעבר | 297,007 קמ"ר (נכון ל־1939) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 41,915,040 (נכון ל־1939) | ||
  | |||
במקור הייתה פרוסיה כינוי לשטחו של שבט ה"בורוסי" הבלטי, ועד המאה ה-11 נקראה בשם "בורוסיה". אחר כך הייתה לאחת מהארצות במסדר הטווטוני ומאז המאה ה-16 היא הייתה לדוכסות של בית הוהנצולרן בצמיתות פולנית-ליטאית. החל בשנת 1701 הייתה פרוסיה ממלכה ריבונית, ובין השנים 1871–1945 היא הייתה חלק מהאימפריה הגרמנית, רפובליקת ויימאר והרייך השלישי.
בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה ובאופן רשמי מאז 1947, המדינה פורקה ורבים מתושביה הגרמנים שנותרו בטריטוריה ברחו או גורשו. מהאוכלוסייה הגרמנית שמנתה כ־2.2 מיליון בשנת 1940 נותרו במאי 1945 כ־193,000[1]. שטחה חולק בין מדינות גרמניה ומדינות לאום סמוכות – חלקה המזרחי חולק בין פולין לברית המועצות[2]. הערים שהיו גרמניות במשך מאות שנים שינו את שמן לשמות פולניים או רוסיים (דנציג לגדנסק, ברסלאו לורוצלב, קניגסברג לקליניגרד).
בימי הביניים השם פרוסיה התייחס לשטחים שמחוץ לקיסרות הרומית הקדושה בין הינטר-פומרן וקורלנד, אשר הפכו מאוחר יותר לפרובינציות שכונו "פרוסיה המזרחית" ו"פרוסיה המערבית". מאז 1466 חולקו שטחים אלו בין מלך פולין ובית הוהנצולרן. במאה ה-18 התייחס השם "פרוסיה" לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן. אחרי 1866 התפרשה הממלכה שקבלה ב-1918 את שמה: "המדינה החופשית פרוסיה" על כמעט כל שטחה של צפון גרמניה והיוותה כשני שלישים משטחה של הקיסרות הגרמנית. בשטחה נכללו מובלעות של מדינות קטנות דוגמת שאומבורג-ליפה, מקלנבורג-שוורין ומקלנבורג-שטרליץ. ערי הבירה והשלטון הפרוסיות היו במהלך השנים קניגסברג (קלינינגרד של ימינו), ברלין ופוטסדאם.
דוכסות פרוסיה הוקמה בשנת 1525. בשנת 1618 ירש יוהאן זיגיסמונד, שהיה חתנו של דוכס פרוסיה אלברכט פרידריך את מעמדו שכן הדוכס היה חשוך בנים. הדוכס החדש הקים את הדוכסות המשותפת ברנדנבורג-פרוסיה, ובכך הגדיל את שטח פרוסיה.
ימי הזוהר של פרוסיה היו במחצית השנייה של המאה ה-18 תחת מלכותו של פרידריך השני (הגדול), אז היא הפכה למעצמה השנייה בגודלה בין המדינות הגרמניות, ולמעצמה החמישית בגודלה באירופה בכלל. במחצית השנייה של המאה ה-19 פרוסיה הייתה למדינה הדומיננטית באימפריה הגרמנית, והקנצלר – ראש הממשלה – שלה, אוטו פון ביסמרק, הפך לרייכסקאנצלר דהינו קאנצלר האיחוד הגרמני כולו.
עד היום, אף על פי שפרוסיה לא קיימת יותר בתור מדינה, ישנם ערכים המזוהים כ"פרוסיים". מקורם במוסר הפרוטסטנטי למשל: אמינות, דייקנות, חסכנות, צניעות, כבוד וחריצות, ביחד עם הסגידה למיליטריזם. אלה הערכים שהפרוסים ייחסו להם את הכוח שהוביל להתעצמות ממלכתם.
מקור הצבעים שחור ולבן בדגל הפרוסי, הוא בגלימה הלבנה ועליה צלב שחור שעטו אבירי המסדר הטווטוני. ואילו צבעי האדום-צהוב של ליבק, החברה הקטנה ביותר בקיסרות הגרמנית, נוספו אליהם ליצירת דגל פרוסיה בשנת 1871. מאז הרפורמציה מופיע המוטו Suum cuique (בלטינית: לכל אחד את שלו) על סמל פרוסיה.
אבותיהם של העם הפרוסי הגיעו מן שבטים של ציידים-לקטים שחיו באזור הבלטי. הם דברו בשפה שנקראה פרוסית קדומה, והיו מאורגנים כך שכל שבט ניהל את חייו בלא הנהגה שתאחד ביניהם. הם נעו בשטח שבין נהרות הוויסלה והנמאן של היום, והתפרנסו ממה שהעניק להם היער[3].
תחת כוחו של המסדר הטווטוני לא הייתה פרוסיה בעלת כוח מדיני עצום כלל כפי שהיה לה בהמשך ההיסטוריה. המסדר הטווטוני נוסד בשנת 1198 בחסותו של מלך פולין. אבירי המסדר הטווטוני ייסדו מדינה זאת כחלק מהתהליך של התנצרות התושבים הבלטיים על ידי המסדר. הם פיתחו את החקלאות, הדת והתעשייה במדינה. תחת המסדר תושבי ארץ פרוסיה לא היו בעלי זכויות מרובות, והם סבלו ממשטר כוחני ויציב שלא התאים לרצונותיהם. עקב התבוסה של המסדר הטווטוני כנגד פולין בקרב גרונוולד בשנת 1410, התבצעה חלוקה חשובה בתולדות פרוסיה, כאשר החלק המערבי ביותר שלה היה נתון תחת שלטון פולני. המסדר הטווטוני לא הפסיד את פרוסיה כולה והוא המשיך לשלוט במקביל בפרוסיה המזרחית בלבד בשטח כולל של 36,960 קמ"ר ובתוכו העיר קניגסברג[4][5].
ערכים מורחבים – ממלכת פרוסיה, דוכסות פרוסיה, ברנדנבורג-פרוסיהאחרי קרב גרונוולד, המשיכה להתקיים מדינת המסדר הטווטוני עוד כ-110 שנה, עד שהובסו הטווטונים לחלוטין על ידי המלך הפולני זיגמונד הראשון (הזקן) במלחמה הפולנית-טווטונית שנערכה בין השנים 1519–1521. אלברכט פון ברנדנבורג-אנסבך, מנהיג המסדר הטווטוני באותו הזמן, שהפסיד במלחמה הפך בסופו של דבר למנהיגה של דוכסות חדשה שהוקמה בשטחי המסדר. היא נקראה דוכסות פרוסיה, והיוותה אחוזה פאודלית של הכתר הפולני. אלברכט פון ברנדנבורג-אנסבך נשבע אמונים לכתר הפולני ולמלך זיגמונד הראשון בקרקוב ב-8 באפריל 1525. במקביל לדוכסות, המשיכה להתקיים מדינה נפרדת שנקראה פרוסיה המלכותית שהייתה חלק מהמדינה הפולנית עוד מימי קרב גרונוולד. הם היו נפרדות לחלוטין, אף על פי ששלטו בחבל ארץ משותף, בשפה משותפת ובעם משותף. דוכסות פרוסיה נהפכה למדינה הפרוטסטנטית הראשונה בעולם[6].
לאחר שהפלג הפרוסי בבית הוהנצולרן נכחד, נפלה הדוכסות לידי קרוביהם, הנסיכים מברנדנבורג, שהיו הם בעצמם צאצאי אותו הבית ושהיו עתה צמיתים לקיסר הגרמני (בווינה) כמו גם לכתר הפולני. עד להסכם והלאו (1657), ברנדנבורג-פרוסיה נותרה ישות פוליטית מחולקת: ברנדנבורג הייתה חלק מהקיסרות הרומית הקדושה, בעוד שפרוסיה הייתה שטח חסות פולני.
במלחמת שלושים השנים (1618–1648) עמדה ברנדנבורג לצידו של האיחוד האוונגלי. חלקים גדולים של המדינה נהרסו, ותושביהם גורשו. הנסיך הבוחר פרידריך הראשון (1640–1688) שכונה אחר כך "הנסיך הבוחר הגדול", אימץ לפיכך אחרי המלחמה מדיניות זהירה של גישושים בין המעצמות הגדולות, על מנת לפתח את ארצו הפגועה. הוא הנהיג רפורמות כלכליות, פיתח את צבאו, החליש את המעמדות לטובת שלטון אבסולוטי ריכוזי והזמין לארצו אלפי הוגנוטים, שנמלטו מצרפת לאחר ביטול האדיקט של נאנט על ידי לואי הארבעה עשר וכן עשרות משפחות של יהודים עשירים שגורשו מווינה ב-1670 על ידי לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1648 רכש את הינטרפומרן וכן שטחים נוספים. הוא נחשב לנסיך הבוחר החשוב בתולדות פרוסיה, והקים צבא חזק ואימתני בפעם הראשונה לברדנבורג ולפרוסיה כאחד. הוא גרם לכל הגורמים החשובים להקמתה המאוחרת יותר של הממלכה הפרוסית, שבעתיד, תהפוך לממלכה ולאימפריה גדולה[7].
בנוסף לצבא היבשה, חיזק פרידריך וילהלם גם את הצי הברנדנבורגי. הוא התאמץ להשתלט על מושבות במערב אפריקה ובאיי הודו המערבית, אבל רק לקראת סוף שלטונו בשנת 1680 זכה להצלחה בתחום. כך למשל הוקמה בשנת 1683 מצודת גרוס פרידריכסבורג בגינאה בת-ימינו, אשר עמדה על תלה עד 1727.
תחת שלטונו של הנסיך פרידריך וילהלם הייתה ברנדנבורג-פרוסיה למדינה החזקה ביותר אחרי אוסטריה בקיסרות הרומית הקדושה. לאחר שנחלשה פולין בעקבות סכסוכים שוודים-פולנים, הצליח בהסכם והלאו בשנת 1657 לשחרר את דוכסות פרוסיה מהצמיתות לכתר הפולני. בשלום אוליבה בשנת 1660 זכתה ריבונות הדוכסות לאישור סופי. היה זה צעד מכריע בדרך להפיכת פרוסיה לממלכה תחת בנו של פרידריך השלישי מברנדנבורג.
ערך מורחב – מלכי פרוסיהלדרגתו, שמו ויוקרתו של נסיך נודעה בזמן האבסולוטיזם חשיבות פוליטית מכרעת. בנו של הנסיך הגדול, פרידריך השלישי מברנדנבורג, שהיה רודף כבוד, ייחס חשיבות גדולה לכך שדוכסות פרוסיה נמצאה מאז שנת 1660 בריבונות מלאה. לפיכך פעל להפיכתה לממלכה בראשותו. בהסכמתו של קיסר הקיסרות הרומית הקדושה הכתיר את עצמו כפרידריך הראשון ב-18 בינואר 1701 בקניגסברג ל"מלך בפרוסיה". השימוש בתואר המצמצם (מלך בפרוסיה ולא מלך פרוסיה) היה חיוני, שכן "מלך פרוסיה" הובן כמי שרואה עצמו שליט על כל השטחים הפרוסיים. מכיוון שחלקים מפרוסיה המערבית היו עוד בשלטון האימפריה הרומית הקדושה, היה יכול הדבר להביא לקונפליקט עם ממלכה זו.
מאז שנת 1701 התקבל הכינוי "ממלכת פרוסיה" לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן, בתוך ומחוץ לקיסרות הרומית הקדושה.
בנו של פרידריך הראשון, פרידריך וילהלם הראשון (1713–1740) היה פחות רודף כבוד, ויותר פרקטי וצנוע. הוא זכה לכינוי "מלך החייל" ונחשב למי שהקים את הפקידות הפרוסית ואת הצבא הסדיר, שהיה לאחד הצבאות החזקים באירופה כולה. הוא יישב כ-20,000 מתושבי זלצבורג הפרוטסטנטים, שנמלטו מסיבות דתיות, באזורים דלילי-אוכלוסין של פרוסיה המזרחית. בשנת 1720 רכש משוודיה את שטחי פורפומרן. בתקופתו גדלה אוכלוסיית פרוסיה והגיעה לשני מיליוני תושבים, ותחת הנהגתו זינקה הכלכלה באופן משמעותי. הוא היה המלך הראשון שביסס את אופייה הצבאי של הממלכה הפרוסית לדורותיה, ובזמן שלטונו כארבעה אחוזים מהאוכלוסייה היו חיילים בצבא הפרוסי (סך הכל כ-80,000 נפש). בסך הכל, כמחצית מהצבא היה פרוסי במוצאו, ובתקופתו חל חוק גיוס חובה על בני המעמד הנמוך. פרוסיה, אשר נהגה חלוקה נוקשה למעמדות באותה תקופה, שמרה את תפקיד הקצין לבני אצולה בלבד, אותו הם מלאו מתוך מעין מוסכמה חברתית מוסרית[3].
ערך מורחב – פרידריך השני, מלך פרוסיהב-31 במאי 1740 עלה בנו פרידריך השני (המכונה "הגדול") לכס המלוכה. אף שכנסיך הכתר נמשך לפילוסופיה ולאמנויות, שילח את צבאו כבר בשנת מלכותו הראשונה לשלזיה, שברשותה היו שטחים שבית הוהנצלורן ייחס לעצמו. בשלוש ה"מלחמות השלזיות" (1740–1763) עלה בידו להשתלט על שלזיה כנגד התנגדות אוסטרית, ובאחרונה בהן, מלחמת שבע השנים (1756–1763) אף עמד נגד קואליציה של אוסטריה, צרפת והאימפריה הרוסית. הייתה זו תחילתה לא רק של המעצמה הפרוסית, אלא של הדו-מעצמתיות האוסטרית-פרוסית בתוך הקיסרות.
ב-23 שנות שלטונו האחרונות עד 1786 קידם פרידריך השני את החקלאות ואת ההתיישבות בשטחי הממלכה. הוא ביטל את העינויים, הנהיג חינוך חובה, יצר את משפט המקרקעין הפרוסי הכללי והביא עוד פליטי-דת לארצו, בהבטיחו להם חופש דת מוחלט. במילותיו שלו, יוכל כל אחד בפרוסיה "לזכות לקדושה בדרכו שלו".
יחד עם אוסטריה והאימפריה הרוסית הביא פרידריך לחלוקת פולין. בחלוקה הפולנית הראשונה בשנת 1772 נפלו בידיו השטחים שאפשרו לו עתה לכנות עצמו "מלך פרוסיה".
המדיניות כלפי פולין נמשכה תחת ידו של פרידריך וילהלם השני (1786–1797). בחלוקות השנייה והשלישית של פולין (1793 ו-1795) קיבלה פרוסיה שטחים פולנים נוספים.
תחת פרידריך וילהלם השלישי (1797–1840) השתתפה פרוסיה במלחמות נפוליאון נגד צרפת המהפכנית. אבל בקרב ינה ובקרב אאורשטט בשנת 1806 נחלה פרוסיה תבוסה ניצחת מול גייסותיו של נפוליאון. בית המלוכה נמלט זמנית לממל (באזור הארצות הבלטיות), הממלכה איבדה בשלום טילזיט (1807) כמחצית משטחה, צמצמה את צבאה לכדי 40,000 חיילים בלבד, שילמה קנסות בסך של 1,000,000,000 פרנק צרפתיים ונאלצה לכרות ברית עם צרפת.
התמוטטותה של פרוסיה הביאה לחידוש בלתי-נמנע של פני הממלכה. ברפורמות של שטיין ושל הרדנברג (אנ') (הקרויות על שם מוביליהן) בוטל הקניין של האדונים על גופם של צמיתיהם (1807), מערכת החינוך עוצבה מחדש והונהג גיוס חובה ושלטון מקומי בערים (1808).
לאחר תבוסתו של נפוליאון ברוסיה (1812), הודיעה פרוסיה על ביטול הברית עם צרפת והשתתפה החל בשנת 1813 ב"מלחמות העצמאות" לצד הקואליציה השישית נגד צרפת. כוחות פרוסים תחת פיקודו של הפילדמרשל גבהרד לברכט פון בליכר (v. Blücher) תרמו בקרב ווטרלו (1815) תרומה מכרעת לניצחון על צבא נפוליאון.
פרידריך השלישי לא עמד מעולם בהבטחתו לנתיניו להנהיג חוקה בממלכה, הבטחה שניתנה במהלך מלחמות העצמאות. תחת זאת בחר להקים יחד עם צאר רוסיה וקיסר אוסטריה את "השותפות הקדושה" (Heilige Allianz), שותפות ששאפה לדכא כל שאיפות דמוקרטיות באירופה.
בקונגרס וינה בשנת 1815 קיבלה פרוסיה כמעט את כל השטח שהיה לה לפנים, וכן שטחים נוספים בפורפומרן, וסטפאליה, בצפון סקסוניה ובאזור הריין. אזורים אחדים אבדו לפרוסיה לטובת רוסיה. מעתה הייתה פרוסיה מורכבת משני שטחים גדולים אך נפרדים במערב אירופה ובמזרחה. היא הייתה לחברה בבונד הגרמני, האיחוד הרופף של המדינות הגרמניות תחת הנהגה אוסטרית, אשר התקיים בשנים 1815–1866. בשנת 1834 הצטרפה לאיחוד המכס הגרמני (שלו נודעה חשיבות גדולה באיחוד גרמניה).
עלייתו לשלטון של פרידריך וילהלם הרביעי (1840–1861) עוררה את תקוותיהם של הליברלים. אבל המדיניות הריאקציונרית נמשכה, והובילה לבסוף למהפכת מרץ 1848 ("אביב העמים" בגרמניה). נדמה היה כי המלך נכנע לדרישות המהפכנים, אך בשנת 1849 סירב לכתר הקיסרות הגרמנית שהציעה לו האספה הלאומית של פרנקפורט, בכנותו אותו "כתר ביבים". בכך נכשלה המהפכה, ואתה התקווה לאיחוד ודמוקרטיזציה של גרמניה. בשנת 1850 ניתנה לפרוסיה חוקה שנכפתה על ידי המלך.
כחלק ממגמת התיעוש, נבנו מספר תעלות מים לרוחבה של גרמניה, וכן נבנתה מסילת ברזל מברלין דרך קניגסברג עד לגבול המזרחי, אשר שמשה כאחד מנתיבי התחבורה הפרוסיים העיקריים עד למלחמת העולם השנייה.
וילהלם הראשון, שהיה לעוצר הממלכה כבר בשנת 1858 במקומו של אחיו פרידריך וילהלם הרביעי החולה, עלה לכס השלטון בשנת 1861. יחד עם שר הצבא פון רון (von Roon) שאף להנהיג רפורמה בצבא, שמטרתה להאריך את זמן השירות ולהגדיל את מלאי החימוש. הרוב הליברלי בפרלמנט הפרוסי לא אישר את התקציבים הדרושים. התפתח משבר חוקתי, במהלכו שקל המלך לוותר על כיסאו. כמוצא אחרון החליט למנות בשנת 1862 את אוטו פון ביסמרק לראש הממשלה. ביסמרק היה תומך מלוכני נלהב ומשל שנים ארוכות ללא חוקה ופרלמנט, ומבלי להעביר תקציב בצורה חוקית.
מתוך הכרה כי בית המלוכה הפרוסי יזכה לתמיכת העם רק אם יעמוד בראש תנועת האחדות הגרמנית, הוביל ביסמרק את פרוסיה לשלוש מלחמות, אשר הביאו לבסוף את כתר הקיסרות למלך וילהלם:
ערך מורחב – הקיסרות הגרמניתפרוסיה הייתה המדינה החשובה ביותר בקיסרות הגרמנית מבחינת שטחה וכלכלתה. מלך פרוסיה היה בו בזמן גם קיסר גרמניה, וראש הממשלה של פרוסיה היה בו בזמן גם הרייכסקאנצלר (קנצלר הקיסרות). עם זאת, מבחינת השתייכותו היה הרייכסקאנצלר חייב להיות פרוסי, כמו שאכן אירע. החל בשנת 1871 הלכה פרוסיה והתבלטה בגרמניה, וגרמניה כולה לבשה סממנים פרוסים, למשל הסגידה למיליטריזם, שהוכיחה עצמה מאוחר יותר כהרת אסון.
את וילהלם הראשון החליף במרץ 1888 למשך מאה ימים בלבד בנו, פרידריך השלישי החולני, וכבר ביוני אותה שנה לאחר פטירת אביו עלה לכס הקיסרות בנו של פרידריך השלישי, וילהלם השני. עד לקריסת הקיסרות במהפכת נובמבר בשנת 1918 נותרו השלטון בקיסרות והשלטון הפרוסי כרוכים זה בזה באופן הדוק ביותר.
לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, מהפכת נובמבר 1918 וויתורו של הקיסר וילהלם השני על כתר הקיסרות וכתר ממלכת פרוסיה, הוכרזה המדינה החופשית פרוסיה (Freistaat Preußen), שזכתה ב-1920 לחוקה דמוקרטית.
הוויתורים הטריטוריאליים בהם אולצה גרמניה בהסכם ורסאי נגעו בראש ובראשונה בטריטוריה הפרוסית (למעט אלזס-לורן). פרוסיה איבדה שטחים לבלגיה, לדנמרק (צפון שלזוויג) ולפולין (שלזיה עילית ופרוסיה המערבית). העיר דנציג הייתה לעיר חופשית בניהולו של חבר הלאומים. פרוסיה המזרחית נותרה ללא חיבור יבשתי לשאר גרמניה, וניתן היה להגיע אליה רק בהפלגה או בנסיעת רכבת דרך המסדרון הפולני.
בשנים 1919–1932 משלו בפרוסיה ממשלות של "הקואליציה הוויימארית" (SPD, מפלגת המרכז הגרמנית ו-DDP) (בשנים 1921–1925 גם ה-DVP). בשונה מבמדינות אחרות בגרמניה היה למפלגות הדמוקרטיות בשנים אלו בפרוסיה רוב מוצק.
ב-20 ביולי 1932 פיזרה הממשלה הפדרלית של הקנצלר פרנץ פון פאפן את ממשלת פרוסיה בראשה עמד אוטו בראון (SPD). את השלטון בפרוסיה תפס פאפן בתור "רייכסקומיסאר". המנגנון הממשלתי בירך על צעד זה, שחיסל למעשה את ממשלת המחוז החשובה ביותר בגרמניה שעוד נותרה דמוקרטית-רפובליקנית. צעד זה של פאפן הקל מאוד על עלייתו לשלטון של היטלר חצי שנה מאוחר יותר.
לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 מונה הרמן גרינג לראש ממשלת פרוסיה. לרשות הנאצים עמדו, מראשית הדרך, אמצעי השלטון של ממשלת המחוז הפרוסית, בראש ובראשונה כוחות המשטרה. כבר מאמצע שנת 1933 נשלטו כל המדינות הגרמניות האחרות באופן מרוכז מברלין באמצעות נציבים, צעד שהוסדר באופן פורמלי בשנת 1935 כאשר בוטלה עצמאותן של מדינות-המחוז מכוח "חוק נציבי הרייך" (Reichsstatthaltergesetz).
עם תום תקופת הרייך השלישי בשנת 1945, חלוקתה של גרמניה לאזורי כיבוש ואובדן כל השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה חדלה למעשה פרוסיה להתקיים.
כוחות הברית הכריזו בחוק מספר 46 מיום 25 בפברואר 1947 על סופה של המדינה הפרוסית, בשל היותה "ערש המיליטריזם הגרמני" ואחראית לשתי מלחמות העולם.
רוב שטחה ההיסטורי של פרוסיה לא נותר ברשותה לאחר מלחמת העולם השנייה. קו הגבול החדש שנקבע היה קו אודר-נייסה, וכל השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה סופחו בידי פולין וברית המועצות. הרוב המכריע של האוכלוסייה הגרמנית בשטחים אלו (כ-10 מיליון תושבים) נמלט או גורש. השטחים של פרוסיה שנותרו בידי גרמניה חולקו בין מדינות המחוז החדשות, בעיקר ברנדנבורג וסקסוניה-אנהלט (שבוטלו בגרמניה המזרחית בשנת 1952 והוקמו שוב עם איחוד גרמניה).
במהלך מלחמות העולם ובתומן חולקו בהדרגה שטחי פרוסיה, חלקם בין שטחי מדינות גרמניה, וחלקם – שטחי פרוסיה המזרחית – חולקו בין פולין, רוסיה וליטא (באותה עת כברית המועצות), במקביל להתרוקנות השטחים מהאוכלוסייה הגרמנית שהייתה בה[8]. מורשתה של פרוסיה המזרחית נמצאת במחלוקת בין כמה נראטיביים לאומיים שונים, כאשר התארגנויות מגרמניה, פולין, ליטא ורוסיה מנסות לנכס לאזור זהות היסטורית משלה, כאשר כל נראטיב רואה בשטח חלק מהארץ ממנה הגיע[9].
חלק מהסיבות לפיצול פרוסיה והגליית האוכלוסייה הגרמנית שבה לאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה שפרוסיה נתפסה באותה עת כמעוז המיליטריזם של גרמניה המובסת[10][11]. תדמית זו קודמה בין היתר על ידי ברית המועצות שמנהיגיה ראו בפרוסיה גורם מיליטריסטי ש"עיוות את דרכה של גרמניה אל המודרנה". בטוענות אלו, הפעילה ברית המועצות בשטחי פרוסיה לשעבר, שהיו בשליטתה, תוכנית חינוך מחדש שכונתה "דה־פרוסיפיקציה" – להחלשת הזהות הפרוסית בקרב המקומיים. תדמית זו לפרוסיה נותרה רווחת גם בהמשך, אולם עם הזמן היו מי שקראו עליה תיגר. בהדרגה נשמעו קולות בימין הפוליטי של גרמניה שביקשו לראות במורשת פרוסיה תכונות חיוביות של "משמעת, מתינות, חובה והקרבה עצמית". לצד זאת, בחוגים הליברליים של גרמניה הייתה מורשת פרוסיה מעין "טאבו" במשך זמן רב, כאשר עיסוק במורשת העלה חששות שהערצה לגדולת פרוסיה עלולה להחיות את המיליטריזם הגרמני ולסכן את הדמוקרטיה במדינה[11].
בסוף שנות ה־70 ובמהלך שנות ה־80 החל מפנה בלגיטימיות לעסוק במורשת פרוסיה בחברה הגרמנית[11]. בהדרגה הפכה המורשת של פרוסיה למורכבת עוד יותר ושטוחה פחות, כאשר פרוסיה החלה לקבל הכרה גם ככזו שהשפיעה השפעה רבה על התפתחות ההומניזם בפרט, ותרבות המערב המודרנית בכלל, עם חידושים בהקשר של מנהל ממשלתי תקין וסובלנות דתית[12][13], וכן שבתקופת רפובליקת ויימאר הייתה פרוסיה מעוז הדמוקרטיה של גרמניה[10]. אולם חרף הנירמול ההדרגתי בעיסוק במורשת הפרוסית, עדיין נושא פרוסיה היה מקור לאי־נחת בחברה הגרמנית[11].
המתח בין התדמיות השונות של פרוסיה בא לידי ביטוי פעם נוספת, כאשר גרמניה שלאחר נפילת חומת ברלין הקימה את מוזיאון ה־Humboldt Forum (אנ'), שהנציח בין היתר את הישגי התרבות הפרוסית. מהלך זה ספג ביקורת ציבורית בגרמניה שטענה שמיזם השימור התרבותי במוזיאון מתענג על נוסטלגיה אימפריאליסטית, והייתה מחלוקת בשיח הגרמני כיצד להתאים את התערוכות על פרוסיה לצרכים התרבותיים העדכניים[11].
לצד קונפליקט זה בתדמית הפרוסית, תפקידה את של פרוסיה באיחוד גרמניה, תחת שרביט הנהגתו של אוטו פון ביסמרק הפרוסי, שאיחד את גרמניה למעצמה חזקה – הותיר לפרוסיה דימוי ארוך שנים גם בהקשר זה – בסמל לגורם מאחד חזק. כך למשל, עיראק בתקופה בה ניסתה למצב עצמה כמנהיגת חזון הפאן־ערביות, כונתה לעיתים "פרוסיה של העולם הערבי"[14], ואישים רבים תוארו כ"ביסמרק של הערבים" בהם יאסין אל האשמי, נאצר[15], או סדאם חוסיין[14].
בראשית המאה ה־21, ארגונים שונים פועלים לשמר את המסורת והמורשת הפרוסית, דוגמת קרן התרבות והמורשת הפרוסית (אנ'), המפעילה למעלה מ־20 מוסדות תרבות בהם מוזיאונים (העוסקים גם בנושאים שאינם קשורים ישירות לפרוסיה), ספריות וארכיונים[16], או "Landsmannschaft Ostpreußen" (אנ'), שנוסד במטרה לאגד את הפליטים ממזרח פרוסיה, ועוסק בחקר ושימור המסורת הפרוסית והזיקה לשטחי פרוסיה המזרחית לשעבר, שנמצאים מחוץ לגרמניה[17].
פרוסיה (גרמניה), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
