Loading AI tools
מלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865), הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בארצות הברית. 11 מדינות דרומיות התומכות בעבדות הכריזו על פרישה מארצות הברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, הידועה גם בשם "הקונפדרצייה". בהנהגתו של ג'פרסון דיוויס, לחמה הקונפדרצייה על עצמאותה מארצות הברית. הממשל הפדרלי בארצות הברית נתמך בידי עשרים מדינות, רובן מצפונה של ארצות הברית, שבהן בוטלה העבדות, ובידי חמש מדינות בהן העבדות עדיין הותרה, ונודעו כמדינות הגבול. 25 מדינות אלה, שנקראו האיחוד, היו בעלות בסיס אוכלוסיה נרחב יותר ותעשייה מפותחת יותר מאשר מדינות הדרום. לאחר ארבע שנים של לחימה הרסנית ועקובה מדם (שרובה התרחשה בדרומה של ארצות הברית), נכנעה הקונפדרצייה והעבדות בוטלה בכל רחבי ארצות הברית. השבתו למצבו הקודם של האיחוד בארצות הברית, ותקופת השיקום שבאה לאחר מכן, עסקה בנושאים שנשארו ללא פתרון במשך דורות לאחר המלחמה.
הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1860, המפלגה הרפובליקנית, בהנהגתו של אברהם לינקולן, ערכה מסע בחירות נגד הרחבת העבדות מעבר למדינות שבהן התקיימה העבדות עד עתה. הרפובליקנים היו חסידים נלהבים של לאומיות ומצע הבחירות שלהם בשנת 1860 ודחו כל צורה של איום לפירוק האיחוד כהכרזה על בגידה. לאחר הנצחון הרפובליקני בבחירות, ולפני שהממשל החדש תפס את מקומו ב-4 במרץ, 1861, הכריזו 7 המדינות המייצרות כותנה על פרישתן מהאיחוד וחברו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרצייה של מדינות אמריקה. גם הממשל היוצא של הנשיא ג'יימס ביוקנן וגם הממשל הנכנס בראשותו של אברהם לינקולן דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והחשיבו אותו כמרידה. שאר שמונה המדינות בהן התקיימה עבדות דחו את רעיון הפרישה בשלב הזה. אף מדינה מעולם לא הכירה בקונפדרצייה.
פעולות האיבה החלו ב-12 באפריל, 1861, כאשר כוחות הקונפדרצייה תקפו את המצודה של צבא ארצות הברית בפורט סאמטר שבמדינת דרום קרוליינה. תגובתו של לינקולן הייתה גיוס של צבא מתנדבים מכל מדינה באיחוד כדי לכבוש מחדש את השטח הפדרלי. תגובה זו הביאה להכרזת פרישה מארבע מדינות עבדים נוספות. שני הצדדים גייסו צבאות כאשר האיחוד תפס את השליטה במדינות הגבול בתחילתה של המלחמה וביסס סגר ימי שלמעשה סיים בפועל את מכירות הכותנה עליהן נשען עושרו של הדרום, וחסם את רוב הייבוא. במזרח, הלוחמה היבשתית הייתה ללא הכרעה בשנים 1861-62, כאשר הקופדרצייה הצליחה להדוף את התקפותיו של האיחוד, שנועדו לכבוש את בירת הקונפדרצייה, ריצ'מונד, וירג'יניה. בחודש ספטמבר, 1862, הפכה הצהרת האמנציפציה של הנשיא אברהם לינקולן את סיום העבדות במדינות הדרום לאחת ממטרות המלחמה[1], והניאו את הבריטים מלהתערב בנעשה.[2]
מפקד הקונפדרצייה, רוברט לי, ניצח בקרבות בורג'יניה, אך בשנת 1863 נעצרה התקדמותו צפונה והוא החל נסוג דרומה, תוך כדי אבדות כבדות, לאחר קרב גטיסבורג. במערב, השיג האיחוד שליטה על נהר המיסיסיפי, לאחר תפיסתה של ויקסבורג, ובשל כך חילק את הקונפדרצייה לשניים. האיחוד הצליח להפיק תועלת לאורך זמן מיתרונו בציוד ובכוח אדם בשנת 1864 כאשר יוליסס סימפסון גרנט נלחם סדרה של קרבות לאורך היבשת כנגד גנרל רוברט לי, בעוד הגנרל ויליאם שרמן כבש את העיר אטלנטה וצעד אל הים. התנגדותה הצבאית של הקופדרצייה הופסקה לאחר כניעתו של לי בפני גרנט בבבית המשפט באפומטוקס ב-9 באפריל, 1865.
מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אחת מהמלחמות התעשייתיות הראשונות. מסילות רכבת, טלגראף, ספינות קיטור, ונשק בייצור המוני, היו בין הדברים בהם נעשה שימוש נרחב. התרגול במלחמה כוללת, שפותח על ידי שרמן בג'ורג'יה, ולוחמת השוחות שנערכה סביב פטרסבורג בישרה על מה שעתיד לקרות במחמתה עולם הראשונה ביבשת אירופה. מלמת האזרחים האמריקנית נותרה המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית, כשהיא מסתכמת ב-620,000 חיילים חללים ומספר לא ידוע של אבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית. 10% מקרב גברים בטווח הגילאים 20-45 במדינות הצפון נהרגו, כמו גם 30% מכלל הגברים הלבנים בטווח הגילאים 18-40 במדינות הדרום. [3] נצחונו של הצפון סימן את סופה של הקונפדרצייה ושל העבדות בארצות הברית, וחיזק את כוחו של הממשל הפדרלי. ההיבטים החברתיים, פוליטיים, וכלכליים של המלחמה עיצבו את תקופת הבניה מחדש שנמשכה עד לשנת 1877.
ערך מורחב – הסיבות לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית
התנועה לביטול העבדות בארצות הברית ששורשיה טמונים בהצהרת העצמאות של ארצות הברית. העבדות נאסרה בטרטוריות הצפון מערביות באמצעות הצו הצפון-מערבי של שנת 1787. עד לשנת 1804 פרסמו כל המדינות הצפון-מערביות חוקים האוסרים את העבדות. הקונגרס הטיל איסור על סחר בעבדים אפריקנים בשנת 1808, אך למרות זאת העבדות צמחה במדינות החדשות שהוקמו עמוק בדרומה של ארצות הברית. האיחוד נחלק לאורך קן מאסון-דיקסון למדינות הצפון (החופשיות מעבדות), ומדינות הדרום (שם נותרה העבדות חוקית).[4] למרות פשרות שהושגו בשנים 1820 ו-1850, נושא העבדות התפוצץ בשנות ה-50 של המאה ה-19. לינקולן לא הציע חוקים פדרלים כנגד העבדות במקומות בהם היא כבר התקיימה, אך הוא, בנאום הבית המחולק אותו נשא בספרינגפילד, אילינוי, עם קבלת מינוי המפלגה הרפובליקנית כסנטור המדינה, בו הביע את רצונו "או שהמתנגדים לעבדות, יאסרו התפשטות נוספת שלה, ולמקם אותה במקום בו הדעה הציבורית תנוח בשל האמונה כי זה נמצא במסלול של הכחדה מוחלטת".[5] רובו של המאבק הפוליטי, בשנות ה-50 של המאה ה-19 התמקד בהרחבתה של העבדות אל הטרטוריות החדשות שנוצרו.[6][7] גם הדרום וגם הצפון הניחו כי אם לא תורחב העבדות היא תדעך ותמות.[8][9]
חששו של הדרום לאובדן שליטה של הממשל הפדרלי לכוחות אנטי-עבדות, והתרעומת שהועלתה בצפון על השפעתו של כוח העבדות, אותו החזיק בממשל, הביאה את המשבר לנקודת רתיחה בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19. חילוקי דעות בין התנועה לביטול העבדות ואחרים לגבי מוסריותה של העבדות, הקיפה של הדמוקרטיה וערכה הכלכלי של עבודה חופשית לעומת עבדות המטעים גרמה להתמוטטותן של מפלגה הוויגית ומפלגות ש"אינם יודעים דבר", ולחדשות לתפוס את מקומן (מפלגת האדמה החופשית בשנת 1848, המפגה הרפובליקנית בשנת 1854, מפלגת האיחוד החוקתי בשנת 1860). בשנת 1860, המפלגה הארצית האחרונה שנותרה, המפלגה הדמוקרטית, התפצלה לאורך קווים מקומיים.
צפוניים, שדעותיהם התפרסו בין תומכים בביטול העבדות כויליאם גאריסון ועד רפובליקנים מתונים כאברהם לינקולן[10] הדגישו את הצהרתו של תומס ג'פרסון כי "כל האנשים נולדו שווים". לינקולן הזכיר הצהרה זו פעמים רבות, כולל בשנת 1863, בנאום גטיסבורג.
כמעט כל המשברים הפנים אזוריים הקשורים לעבדות, החלו בדיונים על סעיף השלוש חמישיות והארכה בת העשרים שנה של הסחר בעבדים אפריקנים בועידה החוקתית של שנת 1787. המצאתה של המנפטה בשנת 1793 בידי אלי ויטני הגדילה פי חמישים את כמות הכותנה הניתנת לעיבוד מידי יום, וכך הגבירה משמעותית את הדרישה לכוח עבדים בדרום. היו חילוקי דעות בנוגע להצטרפותה של מדינת מיזורי התומכת בעבדות לאיחוד דבר שהוביל לפשרת מזורי בשנת 1820. חוק מרסן מנע דיונים בקונגרס על עתירות המבקשות לסיים את העבדות בין השנים 1835-1844, בעוד מניפסט הגורל הפך לויכוח בכל הקשור להשגת טרטוריות חדשות, בהן תוכל העבדות להתרחב. רכישתה של טקסס כמדינה בה מותרת העבדות, בשנת 1845, יחד עם טרטוריות שהושגו כתוצאה ממלחמת ארצות הברית מקסיקו (1846-1848) שעקב תוצאותיה נבעה פשרת 1850. סעיף פרוביסו היה ניסיון של פוליטקאים מהצפון לשלול את העבדות בשטחים שנכבשו ממקסיקו במהלך ולאחר המלחמה. ספרה הפופולרי של הארייט ביצ'ר סטואו אוהל הדוד תום (1852) הגביר את התנגדותו של הצפון לחוק העבדים הנמלטים של שנת 1850.[11]
מנשר אוסטנד משנת 1854 היה ניסיון לא מוצלח של הדרום לרכוש ולספח את קובה מספרד כמדינת עבדים. מערכת המפלגות השניה התפרקה לאחר שחוק קנזס נברסקה חוקק בשנת 1854, חוק זה החליף את האיסור בפשרת מיזורי על העבדות בריבונות עממית, המאפשר לתושבי הטרוטוריות להצביע בעד או נגד העבדות. מחלוקת "קנזס המדממת" על מעמדה של העבדות בטרטוריית קנזס כללה זיוף הצבעות מסיבי שבוצעו על ידי תומכי העבדות שכונו "פרחחי הגבול". תרמית ההצבעות הביאה את הנשיא תומך הדרום פרנקלין פירס ואת ג'יימס ביוקנן להכניס את טרטוריית קנזס כמדינת עבדות. ביוקנן אף תמך בחוקה התומכת בעבדות חוקת לקומפטון שהייתה לניסיון הרביעי להביא חוקה לטרטוריה.
האלימות סביב מעמדה של העבדות בקנזס התפרצה עם מלחמת וקרוסה, בזיזתה של לורנס, הלקאתו של צ'ארלס סומנר (הרפובליקני) בידי פרסטו ברוקס (הדרומי), הטבח בפוטווטומי, קרב בלאק ג'ק, קרב אוסווטומי, וטבח מאראיס נס סייגנס. פסיקתו של בית המשפט העליון משנת 1857 התירה את העבדות גם בטרטוריות בהן רובה של האוכלוסיה התנגדה לעבדות, כולל קנזס.
עימותי לינקולן-דאגלס בשנת 1858 כללו את דוקטרינת פריפורט של מנהיג האגף הדרומי של המפלגה הדמוקרטית סטיבן דאגלס. דוקטרינה זו הייתה טיעון שנועד לסכל את פסיקת דרד סקוט אשר, יחד עם כשלונו של דאגלס עם חוקת לקומפטון, פיצלה את המפלגה הדמוקרטית בין הצפון לדרום. פשיטתו של תומך העבדות ג'ון בראון על הנשקייה בהארפור פרי הייתה ניסיון להסית מרידת עבדים בשנת 1859. הפיצול בין הצפון לדרום במפלגה הדמוקרטית בשנת 1860, עקב דרישת הדרום לקוד עבדות בטרטוריות השלימה את הקיטוב באומה בין הצפון לדרום.
עבדות
- ערך מורחב – עבדות בארצות הברית
תמיכה בפרישה מהאיחוד הייתה חזקה בתאום עם למספר חוות המטעים באזור. מדינות הדרום העמוק, שבהן היה הריכוז הגבוה ביותר של מטעים, היו הראשונות לפרוש. מדינות הדרום הצפוניות יותר של ורג'יניה, צפון קרולינה, ארקנסאו וטנסי, בהן היה מספר מועט של מטעים דחו את הפרישה עד שמשבר פורט סאמטר כפה עליהן בחירה באחד הצדדים. מדינות הגבול בין הצפון לדרום בהן היה מספר מועט של מטעים לא פרשו כלל מהאיחוד.
החל משנת 1860, נאמד מספרן של המשפחות הדרומיות החזיקו בעבדים ב-43% בדרום התחתון, 36% בדרום העליון, ו-26% במדינות הגבול שלחמו בעיקר עבור האיחוד. מחצית מבעלי העבדים החזיקו בין 1-4 עבדים. מספר כולל של 8000 בעלי מטעים החזיקו כ-50 עבדים ויותר בשנת 1850 ורק 1800 בעלי מטעים החזיקו מעל ל-100 עבדים; שנית, 85% מעבדים התגוררו בדרום התחתון, בניגוד לאחוז אחד בלבד שהתגוררו במדינות הגבול. לפי מפקד האוכלוסין של שנת 1860, 393,975 פריטים, המייצגים כ-8% מכלל המשפחות בארצות הברית, החזיקו ב-3,950,528 עבדים.[12]
תשעים וחמישה אחוזים מאוכלוסיית האפרו-אמריקנים התגוררה בדרומה של ארצות הברית, והכילה כשליש מהאכלוסייה בדרום. וזאת בניגוד לאחוז אחד מכלל האוכלוסייה בצפונה של ארצות הברית, שהתרכזו במיוחד בערים הגדולות כמו ניו יורק ופילדלפיה. עקב כך, הפחד משחרור אפשרי היה רב יותר בדרום מאשר בצפון.[13]
החלטתו של בית המשפט העליון משנת 1857 במקרה דרד-סקוט החריפה את המחלוקת. החלטתו של נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני קבעה כי "עבדים הינם כל כך נחותים עד כי אין להם כל זכויות אותן חובה על האדם הלבן לקיים". טני הפך את ההחלטת פשרת מיזורי, שאסרה את העבדות בטרטוריות הנמצאות צפונית לקו '36°30. הוא הצהיר, "חוק הקונגרס אשר אסר על אזרחים להחזיק ולהיות בעלים [אדם משועבד] בטרטוריות של ארצות הברית מצפון לקו אינו מחוייב בזאת על ידי החוקה לכן מבוטל".[14] הדמוקרטים שיבחו את החלטת משפט דרד סקוט, אך הרפובליקנים סימנו אותה כ"פרורסיה זדונית" של החוקה. הם טענו כי אם סקוט לא יכול היה להגיש תביעה באופן חוקי, לבית המשפט העליון אין זכות להחשיב את פשרת מיזורי כקונסטיטוציונית. לינקולן הזהיר כי "החלטת דרד סקוט הבאה"[15] עלולה לאיים על מדינות הצפון בעבדות.
לינקולן אמר, "שאלה זו של עבדות הייתה חשובה יותר מכל אחרת; אכן, הפכה לכל כך חשובה עד כי אף שאלה לאומית אחרת אינה מקבלת קשב עתה".[16] נושא העבדות קושר לתחרות אזורית על השליטה בטרטוריות[17], ודרישת הדרום לקוד עבדים בעבור הטרטוריות היה נושא בו השתמשו פוליטקאים דרומיים לפיצול המפלגה הדמוקרטית לשניים, שהיה לגורם העיקרי שהביא לבחירתו של אברהם לינקולן ולפרישה. כאשר נושא הפרישה עלה, סנאטור דרום קרולינה ובעל המטעים ג'ון טוונסנד אמר כי, " אוייבנו עומדים לנקוט עמדה שלטונית, ובכוונתם לשלוט לפי גחמות התאוריות הפנטיות שלהם, ולפי המטרה המוצהרת של ביטול העבדות".[18] דעות דומות הובעו בכל רחבי הדרום במאמרי מערכת, נאומים פולטיים, ובהצהרות על סיבות לפרישה מהאיחוד. אף כי ללינקולן לא היו כל תוכניות להוציא את העבדות מחוץ לחוק, לבנים בכל רחבי הדרום הביעו חששות לגבי עתידה של העבדות.
חששות הדרום לא היו רק כלכליות, אלא גם מפני שיוויון גיזעי[19][20] הצהרתה של טקסס על פרישתה מהאיחוד אמרה כי המדינות שלא החזיקו בעבדים היו, "טיעון הדוקטרינה הפגומה על שיוויון כל האנשים, ללא התחשבות בצבע או בגזע", וזו של הגזע האפריקאי, "בו אנו מחזקים באופן מוצדק ונחשבים כגזע נחות ומשועבד". אדמונד דרגאן, בדלן מאלבמה, הזהיר כי לבנים ושחורים משוחררים אינם יכולים לחיות יחדיו; אם העבדים ישחוררו וישארו בדרום, "אנו עצמנו נהפוך לתליינים של עבדיינו שלנו. במידה כזו המדיניות של אוייבנו מהצפון מביאה אותנו; וכך לא רק נצטמצם לכדי עוני, יתרה מכך, אנו נדחק לכדי פשע, ולביצוע חטא".[21]
החל משנות ה-30 של המאה ה-19, סרב ראש שירות הדואר של ארצות הברית להעביר דברי דואר שהכילו פרסומים בנושא שחרור מעבדות אל הדרום. מורים מהצפון שנחשדו בקשרים עם התנועה לשחרור מעבדות גורשו מהדרום, ודברי ספרות מטעם תנועה זו נאסרו. דרומיים דחו את הכחשותיהם של רפובליקנים כי אינם תומכי התנועה. הצפוניים הרגישו מאויימים אף הם, כפי שמציין ההסטוריון האמריקני אריק פונר, "צפוניים הגיעו להשקפה כי העבדות מהווה אנטיתזה לחברה טובה, כמו גם איום על האינטרסים והערכים הבסיסייים שלהם".
במהלך שנות ה-50, עזבו עבדים את מדינות הגבול עקב מכירה, הוצאה לחופשי, ובריחה, ובמדינות הגבול הכילו יותר אפרו-אמריקנים חופשיים ומהגרים מאירופה מאשר מדינות הדרום התחתון, אשר הגבירו את חששותייהם של הדרומיים כי העבדות מאויימת מהכחדה מהירה באזור זה. חששות אלה הגבירו את מאמצי הדרום להפוך את קנזס למדינת עבדות. בשנת 1860, צנח מספר המשפחות הלבנות שבבעלותן עבדים לכדי 16% מהכלל. עבדים שנמכרו לדרום התחתון היו בבעלותם של מספר נמוך של משפחות עשירות כאשר מחיר העדים עלה.
אף כי לינקולן הסכים לתיקון קוקרווין, שהיה מגן על העבדות במדינות בהן התקיימה, תומכי הפרישה טענו כי הבטחונות לכך היו חסרי משמעות. מלבד אובדנה של קנזס לתומכי השחרור, חששו תומכי הפרישה כי אובדן העבדים במדינות הגבול יביא לשיוויון זכויות, וכי מדינות הדרום העליון עלולות להיות הבאות בתור. הם חששו כי הרפובליקנים יתנו חסות להסתת עבדים ומתנגדי עבדות דרומיים כמו הינטון הלפר. העבדות במדינות הדרום התחתון, "כמו עקרב המכותר על ידי אש, יחנקו את עצמן למוות".
לפי ההיסטוריונית צ'נדרה מאנינג, גם חיילי האיחוד וגם חיילי הקונפדרציה, שעסקו בלחימה המעשית, האמינו כי העבדות הינה הסיבה למלחמת האזרחים. רובם של חיילי הקונפדרציה לחמו כדי להגן על העבדות, אותה ראו כחלק אינטגרלי מכלכלת, תרבות וגבריות הדרום. חיילי האיחוד האמינו כי הסיבה האמיתית למלחמה הינה להביא לכדי שחרור העבדים. למרות זאת, רבים מחיילי האיחוד לא אימצו את הרעיון ולהקיז את דמם למען העבדים האפרו-אמריקנים, אותם ראו כנחותים. מחקרה של מאנינג כלל קריאה של עלוני מחנות צבא, והתכתבויות בין חיילים לבני משפחותיהם במהלך מלחמת האזרחים. מאנינג מציינת כי הויכוח העיקרי בין מדינות הקונפדרציה על הפרישה לא היה על זכויותיהן כמדינות, אלא על, "כוחו של הממשל הפדרלי להשפיע על מוסד העבדות, ובמיוחד את ההגבלות על צירופן של טרטוריות חדשות".[22]
נאמנות לאינטרסים מקומיים
הכוונה בנאמנות לאינטרסים מקומיים הינה להבדלים בין הכלכלות, המבנה החברתי, מנהגים, וערכים מדיניים בין הצפון לדרום.[23] היא התגברה באופן יציב בין השנים 1800-1860 בשעה שהצפון, ביטל בשלבים את קיומה של העבדות, הפך למתועש, לעירוני, ובנה חוות משגשגות, בעוד שבדרום העמוק התרכזו מטעים חקלאים המבוססים על כוח העבודה של העבדים, יחד עם קיומן של חוות ללבנים עניים. הדרום התפשט אל שטחים חדשים ועשירים בדרום מערבה של היבשת (מאלבמה לטקסס). מצד שני, העבדות הצטמצמה במדינות הגבול ושרדה בקושי בערים ובאזורים תעשייתיים (היא דעכה בערים כמו: בולטימור, לואיוויל וסיינט לואיס), אז בעוד הדרום התבסס על העבדות באזורים הכפריים והלא תעשייתיים. מאידך, עם התגברות הדרישה לכותנה האמיר המחירם של העבדים. היסטוריונים התווכחו האם ההבדלים הכלכליים בין הצפון המתועש לדרום החקלאי תרמו לגורמי המלחמה. רוב ההיסטוריונים של ימיינו אינם מסכימים עם הדטרמיניזם הכלכלי של ההיסטוריון צ'ארלס ברד משנות ה-20 של המאה ה-20 ומדגישים כי הכלכלות הצפוניות והדרומיות היו משלימות מעיקרן.
פחד מפני מרידות עבדים ומתעמולה לביטול העבדות הפכו את הדרום לעויין מילטנטית לתנועה לביטול העבדות.[24][25] הדרומיים התלוננו כי היה זה הצפון שהשתנה, ונטה כלפי "איזם" (דוקטרינות) חדשות, בעוד שהדרום נותר אמיתי כלפי הערכים הרפובליקנים ההיסטוריים של האבות המייסדים (רבים מהם היו בעלי עבדים, כולל ג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון, וג'יימס מדיסון). לינקולן אמר כי הרפובליקנים הלכו בעקבות המסורת של מתכנני מסגרת החוקה (כולל חוק הצפון-מערב, ופשרת מיזורי) שנועדו למנוע את התפשטותה של העבדות.[26] נושא קבלת העבדות (במסווה של דחיית בישופים בעלי עבדים ומיסיונרים) פיצל את הזרמים הגדולים בדת (המתודיסטים, בפטיסטים, והכנסיות הפרסביטריאניסטיות) לשני זרמים נפרדים, צפוני ודרומי. התיעוש גרם לכך ששבעה מתוך שמונה מהגרים אירופאים התיישבו בצפון. תנועת המהגרים מהדרום לצפון הייתה כפולה מאשר התנועה ההפוכה ותרמה להתנהגותו המדינית מתגוננת-אגרסיבית של הדרום.
לאומנות וכבוד
לאומנות הייתה כוח חזק בתחילת המאה ה-19, עם דוברים מפורסמים כמו: אנדרו ג'קסון ודניאל ובסטר. בעוד למעשה כמעט כל הצפוניים תמכו באיחוד, הדרומיים היו מפוצלים בין אלה שהיו נאמנים לארצות הברית כולה (אלא כונו "אחדותנים") ואלו שהיו נאמנים בעיקר לאזור הדרום ולאחר מכן לקונפדרציה. ההיסטוריון האמריקני הבולט, סי. ואן וודווארד אמר, "חברת עבדים גדולה...גדלה ובאורך פלא פרחה בליבה של בורגנות מעמיקה ורפובליקה פוריטנית בחלקה. היא ויתרה על מקורותיה הבורגנים ובאופן מכאיב הצדיקה ופיתחה את מוסדותיה, חוקיותה, מופשטותה, והגנותיה הדתיות...כאשר המשבר הגיע היא בחרה להלחם. זה הוכח כמאבקה למוות של חברה, שנפלה בחורבות".[27] עלבונות לכבוד הדרומי כללו את הספר אוהל הדוד תום (1854) ואת הפשיטה של ג'ון בראון על הרפר פרי.
בעוד הדרום התקרב אל עבר לאומנות דרומית, מנהיגים בצפון הפכו גם הם למחזיקי דעות לאומניות, ודחו את הרעיון לפיצול האיחוד. מצע הרפובליקנים של שנת 1860 הזהיר כי פירוק האיחוד הינו בגידה ויהיה בלתי נסבל:
- אנו מגנים את האיומים הללו של פירוד...כמו מכחישים את העקרונות החיוניים של ממשל חופשי, כהרהור או שיקול בבגידה, שזו תפקיד המחייב באופן מוחלט תוכחת אנשים ממורמרים ושתיקה לנצח.[28] הדרום התעלם מאזהרות אלה וכשל להבין באיזו התלהבות ילחם הצפון כדי לשמור על האיחוד מלהתפרק.
זכויות המדינות
- ערך מורחב – זכויות המדינות בארצות הברית
כולם הסכימו כי היו למדינות זכויות מסויימות—אך האם זכויות אלה עברו יחד עם אזרח שעבר ממדינה למדינה? דעת הדרום הייתה כי לאזרחי כל מדינה הייתה הזכות לקחת את רכושם עימם לכל מקום ברחבי ארצות הברית. ולא ניתן היה לקחת זאת מהם—במיוחד הייתה כוונה זו כלפי האפשרות לקחת עימם את עבדיהם לכל מקום והם יוותרו עבדים. הצפוניים דחו "זכות" זו כי היא תפר את זכותן של המדינות החופשיות להוציא את העבדות אל מחוץ לחוק בשטחיהן. רפובליקנים המחוייבים להביא לקץ התפשטותה של העבדות היו מאלו שהתנגדו נחרצות לזכות להביא את העבדים כרכוש אל המדינות וטרטוריות החופשיות מעבדות. החלטת בית המשפט העליון בנושא דרד-סקוט משנת 1857 תמכה וחיזקה את טיעוניו של הדרום בטרטוריות, והרגיזה הצפון.
שנית הדרום טען כי לכל מדינה הייתה הזכות לפרוש—לעזוב את האיחוד—בכל עת, חוקת ארצות הברית הייתה תאוריית קומפקט או הסכם בין המדינות החברות. צפוניים (כולל הנשיא ביוקנן) דחו רעיון זה כניגוד לרצונם של האבות המייסדים שאמרו כי הם מקימים "איחוד ניצחי". ההיסטוריון ג'יימס מקפרסון כותב בנוגע לזכויות המדינות והסברים אחרים שאינם קשורים לנושא העבדות:
- בעוד אחת או יותר מפרשנויות אלה נותרת פופולרית בקרב בניהם של ותיקי הקונפדרציה וקבוצות מורשת דרומיות אחרות, מעט היסטוריונים מקצועיים תומכים בהן. מכל פרשנויות אלה, הטיעון של זכויות המדינות הינו החלש ביותר. הוא נכשל לשאול את השאלה, זכויות המדינות לאיזו מטרה? זכויות המדינות, או ריבונות, הייתה תמיד יותר אמצעי מאשר מטרה, כלי להשגת מטרה מסויימת יותר מאשר עיקרון.[29]
התנועה לשחרור העבדות ונושאי אדמה חופשית
- ערך מורחב – כוח העבדות
כוחות המתנגדים לעבדות בצפון זיהו את "כוח העבדות" כאיום ישיר לערכים הרפובליקנים. הם טענו כי בעלי עבדים עשירים השתמשו בכוח פוליטי כדי לתפוס את הנשיאות, הקונגרס, ובית המשפט העליון, וכך מאיימים על זכויות האזרחים בצפון.[30]
"אדמה חופשית" הייתה דרישה של הצפון כי האדמות החדשות שנפתחו בפני מתיישבים במערב יהיו זמינות בעבור איכרים חופשיים (Yeoman- מונח היסטורי, איכר שעיבד את אדמותיו שלו) ולא ירכשו בידי בעלי עבדים עשירים שירכשו את האדמות הטובות ביותר ויעבדו אותן באמצעות עבדים, וישאירו בידי אותם איכרים לבנים אדמות שוליות. נושא זה היווה את הבסיס למפלגת האדמה החופשית של שנת 1848, ונושא מרכזי במפלגה הרפובליקנית.
חברי מפלגת האדמה החופשית והרפובליקנים דרשו חוק נחלה שיחלק אדמות פדרליות למתיישבים; חוק זה נדחה בידי דרומיים שחששו כי חוק זה יעודד הגירה למערב של מהגרים אירופרים ולבנים דרומיים עניים.
מכס מגן
מכס המגן של שנת 1828 היה מכס מגן גבוה או מס על יבוא שעבר בקונגרס בשנת 1828. הוא תוייג כ"מכס מגן מאוס"[31] בידי משמיציו הדרומיים וזאת בעקבות השפעתו על כלכלת הדרום. מכס המגן של שנת 1828 בוטל לאחר מחאה עזה מצידה של דרום קרוליה ואיום בביטול תוקפו של החוק בתחומה.
הדמוקרטים בקונגרס, נשלטו בידי הדרום, כתבו את חוקי מכס המגן בשנות ה-30, ה-40, וה-50 והמשיכו להפחית את שיעורי המס, כך ששיעורי המס של שנת 1857 היו הנמוכים מאז שנת 1816. לדרום לא היו כל תלונות אך שיעורי המס הנמוכים הכעיסו את התעשיינים ופועלי המפעלים בדרום, בעקר בפנסילבניה, שדרשו הגנה על תעשיית הברזל הצומחת שלהם. הוויגים והרפובליקנים תמכו במיסוי גבוה כדי לעודד את הצמיחה התעשייתית, והרפובליקנים קראו להעלאת מיסי המגן בבחירות של שנת 1860. העלאת המיסים התבצעה לבסוף בשנת 1861 לאחר שהדרומיים התפטרו ממושביהם בקונגרס.
בעשורים האחרונים היסטוריונים המעיטו בערכו של נושא מיסי המגן, כשהם מציינים כי אנשים מעטים בשנים 1860-61 אמרו כי היה זה נושא בעל חשיבות מרכזית עבורם. כמה מסמכים בדלניים כן מציינים את נושא מיסי המגן, אך לא באותה התדירות של שימור העבדות. בכל אופן, כמה כלכלנים ליברטריאניזם נותנים חשיבות רבה יותר לנושא מיסי המגן.
בחירתו של לינקולן
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860
בחירתו של לינקולן באוקטובר 1860 הייתה הגורם האחרון לתחילת הפרישה. ניסיונות להגיע לפשרה כולל תיקון קרווין ופשרת קריטנדן, נכשלו. מנהיגי הדרום חששו כי לינקולן יעצור את התפשטותה של העבדות ויתווה מסלול להכחדתה. מדינות העבדים, שזה מכבר הפכו למיעוט בבית הנבחרים, עמדו עתה בפני עתיד של מיעוט תמידי בסנאט ובמועצה האלקטורלית כנגד צפון ההולך וצובר כוח. לפני שלינקולן נכנס לתפקידו בשנת 1861, הכריזו שבע מדינות עבדים על פרישתן מהאיחוד והתקבצו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרציה.
קרב פורט סאמטר
- ערך מורחב – קרב פורט סאמטר
ממשלו של לינקולן, כמו ממשלו היוצא של ביוקנן לפניו, סירב למסור את מבצר פורט סאמטר הממוקם בליבו של נמל צ'רלטון, דרום קרולינה. ג'פרסון דיוויס הורה על כניעתו של המבצר. מייג'ור האיחוד אנדרסון מסר את תשובתו המותנת אותה דחה ממשל הקונפדרציה, ודיוויס הורה לבריגדיר ג'נרל פ.ג.ט. בורגארד לתקוף לפני הגעתו של כוח השחרור. לאחר הפצצה כבדה בין ה-12-13 באפריל, 1861 (שהסתיימה ללא נפגעים בכוונת תחילה), נכנע המבצר. ב-15 באפריל, עתה גייס לינקולן כוח של 75,000 חיילים ממדינות האיחוד כדי לכבוש מחדש את המבצר ושטחים פדרלים אחרים.[32] במקום לגייס חיילים, לציידם ולהצעידם להתקפה נגד חבריהם הדרומיים, ורג'יניה, דרום קרולינה, טנסי, וארקנסאו בחרו להצטרף לפרישה. תגובתם של הצפון והדרום לאירועים בפורט סאטמר הייתה דרישה מוחצת למלחמה כדי לשמור על הכבוד הלאומי. רק קנטקי נסתה להשאר נטראלית. מאות אלפים של צעירים בכל רחבי ארצות הברית מיהרו אל לשכות הגיוס כדי להתגייס.
פרישתה של דרום קרולינה
דרום קרולינה עשתה יותר מכל מדינה דרומית אחרת כדי לבטל את האיחוד ולקדם את הפרישה. דרום קרולינה אימצה את הצהרת הפרישה[33] ב-24 בספטמבר, 1860. היא טענה לזכויות המדינות לבעלי העבדים בדרום, אך הכילה טענות כלפי זכויות המדינות בצפון בצורה של התנגדות לחוק העבד הנמלט, כאשר טענו כי המדינות הצפוניות לא מילאו את התחייבויותיהן הפדרליות תחת החוקה. כל ההצהרות על פגיעה בזכויותיהן של מדינות הדרום נקשרו לעבדות.
חורף הפרישה
.png)
לפני שלינקולן נכנס לתפקידו, הכריזו 7 מדינות על פרישתן מהאיחוד. הם יסודו הממשל ההדרומי, מדינות הקונפדרציה של אמריקה ב- 4 לפברואר, 1861. המדינות הפורשות תפסו שליטה על המבצרים הפדרלים ונכסים פדרלים אחרים בתחומן, כל זאת בליווי התנגדות מועטה מצידו של הנשיא המכהן ביוקנן, שכהונתו הסתיימה ב- 4 במרץ, 1861. ביוקנן אמר כי ההחלטה בעיניין דרד-סקוט הייתה ההוכחה כי לדרום לא הייתה כל סיבה לפרישה, וכי האיחוד "נועד להיות ניצחי", אך כי "כוח הזרוע לחייב מדינה להשאר באיחוד" לא היה בין "מנת הכוחות שהוענקו לקונגרס".[34] רבע מצבא ארצות הברית—כל חיל המצב בטקסס—נכנע במהלך חודש פברואר, 1861 לכוחות המדינה, בידי מפקדו הגנרל דויד טוויגס, שלאחר מכן הצטרף אל הקונפדרציה.
כאשר הדרומיים התפטרו מכסאותיהם בסנאט ובבית הנבחרים, היו הרפובליקנים יכולים להעביר חוקים שקודם לכן נחסמו בידי הסנטורים הדמוקרטים לפני המלחמה, כולל את "מס מוריל", מועצת חלוקת האדמה, (חוק מוריל), חוק הנחלה, חוק מסילות הרכבת חוצות היבשת (חוק מסילות הפאסיפיק), חוק הבנקים הלאומי, ואישורם של ניירות הכסף, עליהם הודפס המטבע האמריקני, חוק טנדר משנת 1862. חוק ההכנסה של שנת 1861 הציג את מס ההכנסה שנועד לממן את המלחמה.
הקונפדרציה
- ערך מורחב – קונפדרציית המדינות של אמריקה
שבע מדינות הכותנה של הדרום התחתון פרשו בחודש פברואר, 1861, החל עם דרום קרולינה, מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, וטקסס. מדינות אלה הקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה (4 בפברואר, 1861), שלנשיאה נבחר ג'פרסון דיוויס, ומבנה הממשל היה דומה מאוד למודל בנקבע בחוקת ארצות הברית.
לאחר ההתקפה על פורט סאמטר, קרא הנשיא לינקולן לצבא מתנדבים מכל מדינה, בתוך חודשיים נוספים, הכריזו ארבע מדינות עבדים דרומיות נוספות על פרישתן מהאיחוד והצטרפותן אל קונפדרציית המדינות: ורג'יניה, ארקנסאו, צפון קרולינה, וטנסי. כתוצאה מכך חלקה הצפון מערבי של מדינת ורג'יניה פרש ממדינת ורג'יניה, והצטרף אל האיחוד כמדינה החדשה של מערב וירג'יניה ב-20 ביוני, 1863. עד לסוף שנת 1861, מיסורי וקנטקי היו אפקטיבית תחת שלטונו של האיחוד, כאשר ממשלת המדינות מטעם הקונפדרציה שהתה בגלות.
מדינות האיחוד
- ערך מורחב – האיחוד
עשרים ושלוש מדינות נותרו נאמנות לאיחוד: קליפורניה, קונטיקט, דלוור, אילינוי, אינדיאנה, איווה, קנזס, קנטקי, מרילנד, מסצ'וסטס, מישיגן, מיניסוטה, מיזורי, ניו המפשיר, ניו ג'רזי, ניו יורק, אוהיו, אורגון, פנסילבניה, רוד איילנד, ורמונט, וויסקונסין. במהלך המלחמה הצטרפו, נוואדה ומערב וירג'יניה לאיחוד כמדינות חדשות. טנסי, לואיזיאנה הוחזרו לאיחוד תחת שלטון צבאי כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה.
הטרוטוריות של: קולרדו, דקוטה, נברסקה, נוואדה, ניו מקסיקו, יוטה, ווושינגטון לחמו לצד האיחוד. כמה שבטי אינדיאנים שהחזיקו בעבדים תמכו בקונפדרציה, מעניקים ללטרטוריה האינדיאנית (כיום אוקלהומה, מלחמת אזרחים קצרה, אך עקובה מדם.[35]
מדינות הגבול
- ערך מורחב – מדינות הגבול
מדינות הגבול באיחוד היו מערב וירג'יניה (שנפרדה מורג'יניה והפכה למדינה עצמאית), וארבע מחמש מדינות העבדים הצפוניות ביותר (מרילנד, דלאוור, מיזורי, וקנטקי).
למרילנד היה מספר רב של פקידים תומכי הקונפדרציה שהתירו את מהומות בולטימור שהיו נגד האיחוד ואת שריפת גשרים. לינקולן הגיב בכרזה על ממשל צבאי ושלח כוחות מיליציה מהצפון.[36] לפני שממשלת הקונפדרצייה קלטה את שקורה, הצליח לינקולן לתפוס שליטה איתנה במירילד ובמחוז קולומביה, על יד מעצרם של כל הפורשים החשובים והחזקתם ללא משפט (מאוחר יותר הם שוחררו).
במיזורי, הצביעה האספה המחוקקת בנושא הפרישה והחליטה להשאר באיחוד. כאשר המושל תומך הקונפדרציה קליבורן ג'קסון קרא לכוחות המיליציה, הם הותקפו בידי כוחות פדרלים תחת פיקודו של נתנאל ליאון שרדף אחרי המושל ושארית משמר המדינה לפינה הדרום מערבית של המדינה (ראה עוד: פרישת מיזורי). בחלל שנוצר, התכנסה שוב האספה המחוקקת של מיזורי ולקחה לידיה את השלטון במדינה כממשל הזמני של מיזורי.
קנטקי לא פרשה; למשך תקופה מסויימת היא הכריזה על עצמה כנייטרלית. כאשר כוחות הקונפדרציה נכנסו למדינה בספטמבר 1861 הסתיימה תקופת הנייטרליות והמדינה חידשה מעמדה באיחוד, בשעה שניסתה לשמר את העבדות בתחומה. בזמן הפלישה הקצרה של כוחות הקונפדרציה, אירגנו תומכי הקונפדרצייה ועידת פרישה, חנכו מושל חדש, וקיבלו הכרה מצידה של הקונפדרציה. במהרה הממשלה המורדת יצאה לגלות ומעולם לא שלטה בקנטקי.
לאחר פרישתה של וירג'יניה, תומכי האיחוד בעיר וילינג כינסו ועידה וביקשו מ-48 מחוזות המדינה להצביע על צו להקמת מדינה חדשה באוקטובר 1861. רק 34% מהבוחרים נכחו באספה אישרו ברוב מוחץ של 96% את החוק (18,408 בעד 781 נגד).[37] הכללתם של 24 מחוזות בדלנים במדינה החדשה ותחילתה של מלחמת גרילה העסיקה כ-40,000 חיילים פדרלים במשך רוב שלבי המלחמה.[38] הקונגרס אישר את קבלתה של מערב וירג'יניה לאיחוד ב-20 באוגוסט, 1863. מערב וירג'יניה סיפקה בין 22,000-25,000 חיילים[39], ולפחות 16,000 חיילי קונפדרציה.
ניסיון פרישה נוסף שבוצע בידי תומכי האיחוד היה במזרח טנסי, אך הוא דוכא בידי הקונפדרציה, שאסרה 3000 גברים החשודים כנאמנים לאיחוד. הם הוחזקו ללא משפט.
למעלה מ-10,000 התקלויות צבאיות התרחשו במהלך המלחמה, 40% מהם היו בוירג'יניה וטנסי. כיוון שערכים נפרדים עוסקים בקרבות גדולים וקטנים, ערך זה מביא רק קווים כלליים למלחמה.
תחילתה של המלחמה, 1861
נצחונו של לינקולן בבחירות של שנת 1860 הניע את הצהרת הפרישה של דרום קרולינה מהאיחוד. עד לפרואר 1861, שש מדינות דרומיות נוספות הכריזו על הצהרות דומות. ב-7 בפברואר, שבע המדינות אימצו חוקה זמנית למדינות הקונפדרציה של אמריקה וייסדו את בירתם הזמנית במוטגומרי, אלבמה. בחודש פברואר שקדם למלחמה נערכה בוושינגטון ועידת השלום של שנת 1861 בניסיון כושל לפתור את המשבר. שמונה מדינות העבדים הנותרות דחו את הבקשות להצטרף לקונפדרצייה. כוחות הקונפדרצייה תפסו את רוב המבצרים הפדרלים בתחומיהן. הנשיא ביוקנן מחא על כך אך לא עשה כל צעד צבאי ממשי לבד מניסיון כושל להעביר אספקה מחודשת למבצר פורט סאמטר באמצעות הספינה כוכב המערב, שאש נורתה עליה בידי כוחות דרום קרולינה והיא נסוגה על עקבותיה לפני שהגיעה אל המבצר.[40] בכל אופן, מושלי מדינות מסצ'וסטס, ניו יורק ופנסילבניה החלו בחשאי לרכוש נשק ולאמן יחידות מיליציה.
ב-4 במרץ, 1861, הושבע אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית, בנאום טקס ההשבעה, הוא טען כי המבוא לחוקת ארצות הברית היה איחוד מושלם יותר מאשר תקנון הקונפדרצייה המסמך שקדם לו, שהיה זה חוזה מחייב, וקרא לכל פרישה "חסרת תוקף חוקי".[41] הוא ציין כי אין בכוונתו לפלוש אל המדינות הדרומיות, וגם כי אין בכוונתו לסיים את העבדות היכן שהיא כבר מתקיימת, אך כי הוא ישתמש בכוח כדי להמשיך ולהחזיק ברכוש הפדרלי. נאומו הסתיים בהפצרה לשיבה למצב הקודם של קשרי האיחוד.
הדרום שלח משלחות לוושינגטון והציעו לשלם בעבור הרכוש הפדרלי ולהכנס להסכם שלום עם ארצות הברית. לינקולן דחה כל משא ומתן עם אנשי הקונפדרציה, והיה נחוש להחזיק בהם. תחת פקודותיו של נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דיוויס, חיילים בשליטת ממשלת הקונפדרציה בנהגתו של פ.ג.ט. בורגארד הפציצו את פורט סאמטר ב-12 באפריל, ומאלצים אותו להכנע. הצפוניים נאספו מאחורי קריאתו של אברהם לינקולן לכל המדינות לשלוח חיילים כדי לתפוס מחדש את המבצרים שנפלו ולשמור על האיחוד,[42] כשהוא מציין את הכוחות שהוענקו לנשיא באמצעות חוק המיליציה של שנת 1792. כאשר היקפו שלהמרד נראה קטן לבינתיים קרא לינקולן ל-75,000 מתנדבים לתקופה של 90 יום.[43] ארבע חודשים לפני כן, כמה מושלים צפוניים הכינו בחשאי את מיליציית המדינה שלהם; הם החלו להזיז כוחות יום למחרת. כמה מחסידי הקונפדרציה תפסו ב-20 באפריל את מחסן הנשק ליברטי בליברטי, מיזורי, שמונה ימים לאחר הקרב בפורט סאטמר. ב-3 במאי, 1861, גייס לינקולן עוד 42,034 מתנדבים לתקופה של שלוש שנים.[44]
ארבע מדינות הדרום העליון (טנסי, ארקנסאו, צפון קרולינה, ווירג'יניה), שסרבו באופן עיקבי לעבור לקונפדרציה, עתה סרבו לשלוח כוחות נגד שכניהם, הכריזו על פרישתן, והצטרפו אל הקונפדרציה. כדי לגמול לוירג'יניה על מעשיה העבירה הקונפדרציה את בירתה לריצ'מונד, וירג'יניה.[45]
העיר הייתה לסמל הקונפדרציה. מיקומה של ריצ'מונד היה בסופם של קווי אספקה ארוכים של הקונפדרציה. למרות כי ריצ'מוד הייתה מבוצרת הייטב, הדלדלה האספקה אל העיר לאחר שכוחותיו של שרמן כבשו את אטלנטה ונותקו כמעט לחלוטין לאחר שגרנט הטיל מצור על פיטסבורג ומסילות הרכבת שלה שהזינו את בירת הדרום.
תוכנית אנקונדה והסגר, 1861
וינפילד סקוט היה מפקד צבא ארצות הברית תכנן את תוכנית אנקונדה כדי לנצח את המלחמה עם שפיכות דמים מועטה ככול האפשר. הוא הגה את הרעיון כי האיחוד יטיל סגר על הנמלים המרכזיים של הקונפדרציה וכך יחליש את כלכלתה; לאחר מכן תפיסתו של נהר המיסיסיפי תפצל את הדרום. לינקולן אימץ התוכנית לסגר על נמלי הדרום כדי לחנוק למוות את כלכלת הדרום, אך פסל את אזהרתו של סקוט כי צבאו החדש אינו מוכן לפעולות התקפיות עקב דעת הקהל שדרשה פעולה צבאית מיידית.
בחודש אפריל, 1861, הכריז לינקולן על הסגר ימי על כל נמלי הדרום; ספינות מסחריות לא יכלו לקבל ביטוח לשלומן וכל התנועה הימית נפסקה. הדרום היה מעורב מאמברגו על יצוא כותנה במהלך 1861 לפני שהסגר הפך לאפקטיבי; ועד שהבינו טעות זו היה זה מאוחר מידי. "מלך הכותנה" מת, בשעה שעתה יכול היה הדרום לייצא רק 10% מהכותנה שייצר. משקיעים בריטים בנו ספינות מהירות שהצליחו לשבור את הסגר וסחרו בנשק ומותרות שהובאו מברמודה, קובה, והבהאמס תמורת כותנה שמכירה היה גבוה וטבק. כאשר צי האיחוד תפס ספינה שכזו מטענה הוחרם ונמכר והתמורה ניתנה למלחי הצי; אנשי הצוות שנתפסו היו ברובם בריטים והם שוחררו מיידית. כלכלת הדרום כמעט וקרסה במהלך המלחמה. מחסור במזון ואספקה, כשלון מערכת הרכבות של הדרום, ואובדן השליטה על הנהרות הגדולים, שיחור המזון בידי צבאות הצפון על אדמת הקונפדרציה, והחרמת היבולים בידי צבאות הקונפדרציה. רמת החיים נפלה, גם כאשר לאחר הדפסת רחבת היקף של שטרות כסף שגרמה לעלייה באינפלצייה ולחוסר אמון במטבע. עד לשנת 1864, התרסקה תוכנית אספקת המזון המקומית, דבר שהשאיר את הערים ללא מזון מספיק וגרם למהומות לחם ברחבי הקונפדרציה.
ב-8 במרץ, 1862, צי הקונפדרציה פתח בלחימה נגד צי האיחוד כאשר האונייה מחופת השיריון וירג'יניה (אוניית צי הקונפדרציה) תקפה את הסגר הימי. נדמה היה כי היא בלתי ניתנת לעצירה, נגד ספינות העץ של צי האיחוד. יום למחרת, לעומת זאת, היא נאלצה להלחם נגד הספינה המלחמה החדשה של האיחוד המוניטור בקרב המפטון רודס.[46] הקרב ביניהן הסתיים ללא הכרעה. הקונפדרציה איבדה את וירג'יניה כאשר הספינה טובעה כדי להימנע מתפיסה, האיחוד בנה ספינות רבות מדגם מוניטור. בשל המחסור בטכנולוגיה לבניית ספינות מלחמה אפקטיביות, ניסתה הקונפדרציה להשיג ספינות מבריטניה. ניצחונו של האיחוד בקרב פורט פישר השני בחודש ינואר, 1865, סגר את הנמל השימושי האחרון וסיים באופן מעשי את ניסיונות הקונפדרציה לפרוץ את הסגר הימי.
התגייסות ועריקה
בשנה הראשונה למלחמה, היו לשני הצדדים מתנדבים רבים יותר ממה שיכלו לאמן ולצייד. לאחר שההתלהבות הראשונית דעכה, הסתמכות על שורות המתנדבים שהגיעו לגיל הגיוס לא הייתה מספקת. שני הצדדים חוקקו חוק גיוס—גיוס חובה—כדי לעודד או לכפות גיוס מתנדבים; יחסית רק מעטים גוייסו למעשה ושירתו. הקונפדרציה העבירה את חוק הגיוס באפריל 1862 עבור בחורים צעירים בגילאים 18-35; משגיחי עבדים, פקידי ממשלה, וכמרים קיבלו פטור.[47] הקונגרס של ארצות הברית העביר חוק ביולי, המאפשר גיוס מיליציה במדינות בהן לא עמדו במכסת המתנדבים.
כאשר הצהרת האמנציפציה נכנסה לתוקפה בינואר 1863, עבדים לשעבר גוייסו באופן נמרץ על ידי המדינות, ושימשו כדי לעמוד במכסות. מדינות וקהילות מקומיות הציעו סכומי כסף גדלים והולכים עבור מתנדבים לבנים. הקונגרס הידק את החוק בשנת במרץ 1863, גברים שנבחרו להתגייס יכלו לספק מחליפים במקומם או, עד לאמצע שנת 1864, לשלם לחליפין כסף. גברים כשירים לגיוס רבים צרפו את כספם לקרן משותפת כדי לכסות את עלותו של מי מביניהם שגוייס. משפחות ניצלו את האופציה החליפית כדי לקבוע מי מביניהם ילך לצבא ומי ישאר בבית. הייתה התחמקות והתנגדות רבה לגיוס, במיוחד באזורים הקתוליים. מהומות הגיוס הגדולות בניו יורק בחודש יולי 1863 בהשתתפותם של מהגרים אירים שהוחתמו כאזרחים כדי לנפח את מכונת ההצבעות לבחירות, שהם לא מבינים כפעולה זו הפכה אותם לחשופים לגיוס. מתוך 168,649 שהאיחוד השיג באמצעות הגיוס, 117,986 הוחלפו, משאירים רק 50,663 שנבחרו באמצעות הגיוס וביצעו הלכה למעשה את חובתם על פי חוק.
גם בצפון וגם בדרום, חוקי הגיוס לא היו פופולרים. מוערך כי 120,000 גברים השתמטו מגיוס בצפון כשרבים מהם נימלטו לקנדה, ועוד 280,000 חיילים מהצפון שערקו במהלך המלחמה.[48] בנוסף ל-100,000 דרומיים לפחות, ובסך הכל כ- 10% מהיקף הצבאות הלוחמים. בכל אופן, עריקה הייתה דבר נפוץ מאוד במאה ה-19; כ-15% מהחיילים ערקו בכל שנה. בדרום, גברים רבים ערקו באופן זמני כדי לטפל במשפחותיהם, ולאחר שהסדירו את ענייניהם חזרו ליחידותיהם. בצפון, היו כאלה שניצלו את הבונוס הנדיב שקיבלו המתגייס, אותם "מנצלי הזדמנות" התגייסו לצבא ולאחר מכן ערקו ממנו רק כדי להתגייס בלשכת גיוס אחרת תחת שם בדוי; 141 נתפסו והוצאו להורג.
הזירה המזרחית: 1861-1863
.jpg)
- ערך מורחב – הזירה המזרחית המלחמת האזרחים האמריקנית
בשל ההתנגדות העזה של כמה כוחות ראשונים של הקונפדרציה במנסאס, וירג'יניה, ביולי 1861, התקדמותם של חיילי האיחוד, תחת פיקודו של מייג'ור ג'נרל אירווין מק'דואל, אל כוחות הקונפדרציה נעצרה בקרב בול ראן הראשון,[49] כוחותיו של מקדואל נאלצו לסגת חזרה לוושינגטון די. סי., על יד כוחות הקונפדרציה תחת פיקודם של הגנרלים ג'וזף ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד. בקרב זה קיבל הגנרל תומס ג'קסון את הכינוי "חומת אבן" עקב עמידתו האיתנה נגד כוחות האיחוד.[50]
מודאג מההפסד, ובניסיון למנוע ממדינות עבדים נוספות לפרוש מהאיחוד, החלטת קריטנדן-ג'ונסון, שהתקבלה ב-25 ביולי אותה השנה, שקבעה כי המלחמה נלחמה על שמירת האיחוד ולא על ביטול העבדות.
מייג'ור ג'נרל ג'ורג' מקללן לקח את הפיקוד על צבא האיחוד בפוטומק ב-26 ביולי (לזמן קצר הוא כיהן בתפקיד הגנרל המפקד של צבא האיחוד, אך לאחר מכן הוא הוחלף בתפקיד לטובת מייג'ור ג'נרל הנרי האלק), והמלחמה החלה לצבור תאוצה בשנת 1862. לאחר שהנשיא לינקולן דירבן את הצבא לנקוט פעולות התקפיות, מקללן תקף את וירג'יניה דרך חצי האי וירג'יניה בין נהר יורק לנהר ג'יימס דרומית מזרחית לריצ'מונד. למרות כי צבאו של מקללן הגיע אל שערי ריצ'מונד מערכת חצי האי,[51] ג'ונסטון עצר את התקדמותו בקרב שבעת האורנים, לאחר מכן ג'נרל רוברט לי והכפופים לו ג'יימס לונגסטריט ותומס ג'ונסון הביסו את מקללן בקרב שבעת הימים והכריחו אותו לסגת. מערכת צפון וירג'יניה שכללה את קרב בול ראן השני, הסתיימה בנצחון נוסף לדרום.[52] מקללן התנגד לפקודתו של, מחליפו, הגנרל המפקד של צבא האיחוד, האלק לשלוח תגבורת לצבאו של ג'ון פופ ארמיית וירג'יניה, דבר שהקל על כוחות הקונפדרציה של לי להביס פעמיים נוספות את צבא האיחוד.
מעודדים מקרב בול ראן השני, ביצעה הקונפדרציה את פלישתה הראשונה לצפון. ג'נרל לי הוביל, ב-5 בספטמבר, 45,000 חיילים של ארמיית צפון וירג'יניה לאורך נהר הפוטומק לתוך מרילנד. באותו הזמן השיב לינקולן למקללן את חייליו של פופ.. מקללן ולי נפגשו בקרב אנטיאטם[53] ליד שרפסבורג, מרילנד ב-17 בספטמבר, 1862, קרב זה היה ליום העקוב מדם בהיסטוריה הצבאית של ארצות הברית.[54] צבאו של לי נבלם סוף סוף, חזר לוירג'יניה לפני שמקללן יכול היה להשמידו. קרב אנטיאטם נחשב לנצחון של הצפון עקב כך שהצליח לעצור את פלישתו של לי לצפון ונתן ללינקולן את ההזדמנות להכריז על הצהרת האמנציפציה.[55]
זהירותו של מקללן כשלה מלרדוף את צבאו של לי לאחר המערכה באנטיאטם, הוא הוחלף בידי מייג'ור ג'נרל אמברוז ברנסייד, ברנסייד הובס במהרה בקרב פרדריקסבורג[56] ב-13 בדצמבר, 1862, כאשר יותר מ-12,000 חיילי האיחוד נהרגו או נפצעו בניסיונות חסרי תועלת, חוזרים ונשנים, לתקוף חזיתית את חיילי הקונפדרציה המבוצרים בגבעות הסמוכות. לאחר הקרב (שהיה לאחד מהחד צדדיים במלחמה), הוחלף ברנסייד בידי מייג'ור ג'נרל ג'וזף הוקר.
גם הוקר, כקודמיו, הוכח כמי שאינו מסוגל להביס את צבאו של לי; למרות שכוחותיו עלו במספרם על כוחות הקונפדרציה ביחס של יותר משניים לאחד, הוא הושפל בקרב צ'נסלורוויל[57] בחודש מאי, 1863. הוא הוחלך בידי מייג'ור ג'נרל ג'ורג' מיד במהלך פלישתו השנייה של לי לצפון, במהלך חודש יוני. מיד הביס את לי בקרב גטיסבורג[58], בין ה-1-3 ביולי, 1863. היה זה הקרב העקוב מדם ביותר במלחמה, והוא נחשב לנקודת המפנה במלחמה. הסתערותו של פיקט ב-3 ביולי נחשבת לעיתים קרובות לנקודה הקרובה ביותר אליה הצליחו חיילי הקונפדרציה להגיע אל מול שדרת המגננה של חיילי האיחוד במהלך קרב גטיסבורג. צבאו של לי סבל מ-28,000 נפגעים (לעומת 23,000 של מיד).[59] למרות זאת, רגז לינקולין על כך שמיד כשל ביירוט נסיגתו של לי, ולאחר מערכת הסתיו של מיד, שהסתיימה ללא הכרעה, פנה לינקלן אל החזית המערבית כדי למצוא הנהגה חדשה. באותו הזמן מעוזה של הקונפדרציה בויקסבורג נכנע, נותן בכך לאיחוד את השליטה על נהר המסיסיפי, מבודד לצמיתות את חלקה המערבי של הקונפדרציה, ומייצר את המנהיג הצבאי החדש לו נזקק לינקולן, יוליסס גרנט.
הזירה המערבית 1861-1863
- ערך מורחב – הזירה המערבית במלחמת האזרחים האמריקנית
בעוד שכוחות הקונפדרציה זכו פעמים רבות להצלחה בחזית המזרחית, הם הובסו פעמים רבות בזירה המערבית. כתוצאה מקרב פי רידג'.[60] פלישתו של ליאונידיס פולק לקולומבוס, קנטקי, סיימה את מדיניותה של קנטקטי לנטרליות והמדינה פנתה נגד הקונפדרציה, נשוויל ומרכז טנסי נפלו בידי האיחוד בשלב מוקדם של שנת 1862, מובילים לשחיקה באספקת המזון והבקר ולשבירת הסדר החברתי.
נהר המיסיסיפי היה פתוח לתנועת כוחות האיחוד לגבולותיה הדרומיים של טנסי עם נפילתו של של אי מספר 10 וניו מדריד, מיזורי, ולאחר מכן ממפיס, טנסי. בחודש אפריל 1862, תפס צי האיחוד את ניו אורלינס[61] ללא קרב מרכזי, דבר שאישר לכוחות האיחוד להתחיל לנוע במעלה המיסיסיפי. רק המבצר בויקסבורג מנע מהאיחוד את השליטה בנהר כולו.
פלישתה השניה של הקונפדרציה תחת פיקודו של ג'נרל ברגסטון בראג לקנטקי מניצחון חסר משמעות על מייג'ור ג'נרל דון קרלוס בואל בקרב פריוויל,[62] למרות כי בראג נאלץ לסיים את ניסיונו לפלוש לקנטקי ולסגת עקב חוסר התמיכה בקונפדרציה במדינה זו. בראג נוצח בקושי ביידי מייג'ור ג'נרל ויליאם רוסקרנס בקרב סטונס ריבר[63] בטנסי.
נצחונה הברור היחיד של הקונפדרציה במערב היה בקרב צ'יקמוגהבראג, מתוגבר בידי כוחותי של לוטנט ג'נרל ג'ורג' הנרי תומס. רוסקרנס נסוג לצ'טנוגה, טנסי, עליה הטיל בראג מצור.
האסטרטג והטקטיקן הראשי של האיחוד בזירה המערבית היה יוליסס גרנט, שזכה לנצחונות במבצרים הנרי, ודונלסון (בהם זכה האיחוד בשליטה על נהר טנסי ונהר קומברלנד; קרב שילה;[64] ובקרב ויקסבורג[65] שחיזק את אחיזתו של הצפון בנהר המיסיסיפי ונחשב לאחת מנקודות המפנה במלחמה. גרנט צעד לעזרתו של רוסקרנס והביס את בראג בקרב צ'טנוגה השלישי,[66] מבריח את כוחות הקונפדרציה מחוץ לטנסי ופותח את הנתיב לאטלנטה ולליבה של הקונפדרציה.
הזירה הטרנס-מסיסיפית 1861-1865
פעילות גרילה הפכה את רובה של מיזורי לשדה מערכה. מיזורי, באופן כללי, הייתה השלישית במספר הקרבות במלחמת האזרחים. מדינות המערב האחרות, למרות היותן מבודדות גאוגרפית מהמזרח, ראו מספר רב של פעילויות מלחמתיות. קרבות באזור סייעו לאבטח את מיזורי, את הטריטוריה האינדיאנית ואת טרטוריית ניו מקסיקו לאיחוד. פלישתה של הקונפדרציה לניו מקסיקו נהדפה בשנת 1862 ומערכת האיחוד לאבטחת הטריטוריה האינדיאנית השיכה בשנת 1863. בשלב מאוחר של המלחמה, מערכת הנהר האדום של האיחוד הייתה לכישלון. טקסס נשארה בידי הקונפדרציה לכל אורך המלחמה, אך נותקה משאר הקונפדרציה לאחר תפיסתה של ויקסבורג בשנת 1863 שנתנה לאיחוד את השליטה המלאה בנהר המיסיסיפי.
כיבושה של וירג'יניה וסיומה של המלחמה 1864-1865
[[קובץ:The Peacemakers 1868.jpg|שמאל|ממוזער|250px|משכיני השלום (1868) ציורו של [[ג'ורג' היילי. על סיפונה של [[מלכת הנהר (ספינת קיטור)|מלכת הנהר, 28 במרץ, 1865, גנרל ויליאם שרמן, גנרל יוליסס גרנט, לינקולן וה[אדמירל]] דיוויד פורטר דנים בתוכניות צבאיות בחודשים האחרונים של המלחמה.]] בתחילתה של שנת 1864, מינה לינקולן את גרנט למפקד כל צבאות האיחוד. גרנט קבע את מפקדתו יחד עם ארמיית הפוטומק, ומינה את מייג'ור ג'נרל ויליאם שרמן למפקד רוב צבאות המערב. גרנט הבין את הרעיון של מלחמה כוללת והאמין יחד עם לינקולן ושרמן, כי רק תבוסתם המוחלטת של כוחות הקונפדרציה וכללת הקונפדרציה יביאו לסיומה של המלחמה. זאת הייתה מלחמה כוללת לא במונחים של להרוג אזרחים אלה במונחים של להרוס בתים, חוות, ומסילות רכבת. גרנט רקם אסטרטגיה מתואמת שתכה בקונפדרציה כולה מכיוונים רבים. הגנרלים ג'ורג' מיד ובנג'מין בטלר קיבלו פקודה לנוע מול לי בקרבת ריצ'מונד, הגנרל פרנץ סיגל (ומאוחר יותר פיליפ שרידן) תואמו לפעול במערכה על עמק שנאנדואה שוירג'יניה, על הג'נרל שרמן הוטל לכבוש את אטלנטה ולצעוד לעבר הים (האוקיינוס האטלנטי]], הגנרלים ג'ורג' קרוק וויליאם אברל קיבלו פקודה לפעול האספקה בקווי הרכבת בוירג'יניה המערבית, ומייג'ור ג'נרל נטלי בנקס קיבל את הפקודה לכבוש את מובייל, אלבמה.
בשלב הזה של המערכה המזרחית ניסו כוחות האיחוד לתמרן אל מעבר לקווים של ג'נרל לי ונלחמו כמה קרבות (המערכה לרוחב הארץ של גרנט). מלחמת ההתשה של גרנט בערבה, ספוטסילווניה וקולד הארבר[67] שהסתיימו באבדות כבדות לאיחוד, אך אילצו את כוחות הקונפדרציה של לי לסגת שוב ושוב. ניסיון לאגף את לי מדרום נכשל תחת פיקודו של בטלר, שנלכד בתוך עיקול נהר ההמערכה על הברמודה האנדרד. גרנט היה עקשן, ולמרות האבדות הכבדות (יוצר מ-65,000 נפגעים בשבעה שבועות),[68] המשיך ללחוץ את ארמיית צפון וירג'יניה של לי לכיוון ריצ'מונד. הוא הצליח לסגור על צבא הקונפדרציה במצור על פיטסבורג, בו שתי הצבאות יצרו מגע בלוחמת שוחות לאורך תשעה חודשים.
לבסוף הצליח גרנט למצוא מפקד, ג'נרל פיליפ שרידן, שהיה אגרסיבי מספיק וגבר בהמערכה על העמק של שנת 1864. שרידן הביס את מייג'ור ג'נרל ג'ובל ארלי בסדרה של קרבות כולל קרב מכריע וסופי בסידר קריק. שרידן המשיך לאחר מכן והרס את הבסיס החקלאי של עמק שנאנדואה,[69] אסטרטגיה דומה לזו בה נקט שרמן בג'ורג'יה בשלב מאוחר יותר.
בינתיים, תימרן שרמן מצ'אטנוגה לאטלנטה, מביס בדרכו את גנרלים של הקונפדרציה ג'וזף ג'ונסטון וג'ון הוד. נפילתה של אטלנטה ב-2 בספטמבר, 1864, הבטיחה את בחירתו מחדש לינקולן.[70] הוד עזב את אזור אטלנטה ונע סביב והטריד את קווי האספקה של שרמן ופלש לטנסי במערכה על נאשוויל-פרנקלין.[71] מייג'ור ג'נרל האיחוד ג'ון שופילד ניצח את הוד בקרב פרנקלין, ג'ורג' תומס הנחיל להוד תבוסה ניצחת בקרב נאשוויל, ולמעשה הרס את צבאו של הוד.
בעוזבו את אטלנטה ואת בסיס האספקה שלו, צעד צבאו של שרמן ליעד לא ידוע, מחריב בדרכו 20% מהחוות בג'ורג'יה בצעדה אל הים. הוא הגיע אל חופי האוקיינוס האטלנטי בסוואנה, ג'ורג'יה בדצמבר 1864. אל צבאו של שרמן נילוו אלפי עבדים משוחררים; לא היו קרבות גדולים לאורך הצעדה. שרמן פנה צפונה דרך דרום קרולינה וצפון קרולינה והתקרב אל קווי הקונפדרציה בורג'יניה מהדרום,[72] ומגדיל את הלחץ על צבאו של לי.
צבאו של לי, שהצטמק עקב נפגעים ועריקים, היה עתה קטן בהרבה מזה של גרנט. כוחות האיחוד זכו לנצחון מכריע בקרב חמשת הכלשונים ב-1 באפריל, כופים על לי לפנות את פיטסבורג וריצ'מונד. בירת הקונפדרציה נפלה[73] בידי הגיס ה-25 של צבא האיחוד, המורכב מחיילים שחורים. כוחות הקונפדרציה הנותרים נמלטו מערבה ולאחר שהובסו בקרב סיילרס קריק, הפך הדבר ברור ללי כי המשך המלחמה נגד ארצות הברית היו גם טקטית וגם לוגיסטית לבלתי אפשריים.
כניעת הקונפדרציה
- ערך מורחב – סיומה של מלחמת האזרחים האמריקנית
לי נכנע עם צבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל, 1865, בבית מקלין (אפומטוקס, וירג'יניה) בכפר אפומטוקס קורט האוס. במחווה שאינה מסורתית וכסימן לכבוד אותו רחש גרנט ללי ובצפיה לחזרתן השלווה של מדינות הקונפדרציה אל האיחוד, הורשה לי לשמור על חרבו ועל סוסו טרוולר. ב-14 באפריל, 1865 נרצח הנשיא לינקולן בידי ג'ון וילקס בות', אוהד הדרום. לינקולין נפטר למחרת בשעות הבוקר המוקדמות, ואנדרו ג'ונסון הפך לנשיא, בינתיים, נכנעו כוחות הקונפדרציה לאורך הדרום עם הגעת החדשות על כניעתו של לי.
שחרור העבדות במהלך המלחמה
- ערך מורחב – עבדות בארצות הברית
בתחילתה של המלחמה, חשבו חלק ממפקדי האיחוד כי עליהם להחזיר עבדים נמלטים לבעליהם. בשנת 1862, כשהתברר כי המלחמה תארך זמן רב, הפכה השאלה לגבי גורלה של העבדות לכללית יותר. צבא וכלכלת הדרום היה תלוי בכוח העבדים. נדמה היה כי בלתי סביר להגן על העדות בשעה שמוטל סגר על המסחר עם מדינות הדרום ותוצרתן נהרסת. כפי שציין חבר קונגרס, העבדים "...אינם יכולים להיות נטרליים. כפועלים, אם לא כחיילים. הם יהיו בני ברית למורדים, או לאיחוד."[74] אותו חבר קונגרס—וחבריו הרפובליקנים הרדיקלים—לחצו על לינקולן, בעוד רפובליקנים מתונים החלו להסכים לשחרור, פיצוי ויישוב הדרגתי. [75] כמה מחסידי המפלגה הדמוקרטית שנקראו בפי הרפובליקנים קופרהדס (Copperheads-סוג של נחש ארסי) ודמוקרטים של המלחמה התנגדו לאמנציפציה, למרות כי מאוחר יותר הם קיבלו אותה כחלק מהצורך במלחמה כוללת בכדי להציל את האיחוד. הקתולים האיריים התנגדו באופן כללי לאמנציפציה, וכאשר החל הגיוס בשנת 1863, הם עוררו מהומות עזות בעיר ניו יורק שדוכאו בידי הצבא, כמו גם מהומות בקנה מידה קטן יותר בערים אחרות. קתולים רבים התנדבו להלחם בשנת 1861, שולחים אלפי חיילים אל החזית וסופגים אבדות כבדות, במיוחד בקרב פריקסבורג; כמות המתנדבים פחתה לאחר שנת 1862.[76]
בשנת 1861, חשש לינקולן כי יחלו ניסיונות נמהרים לאמנציפציה אם תוכניתו ההדרגתית המבוססת על פיצויים והתיישבות התנדבותית תדחה. רק מחוז קולומביה קיבל את תוכניתו ההדרגתית של לינקולן שחוקקה בידי הקונגרס. כאשר לינקולן הודיע לקבינט על תוכניתו להצהרת האמנציפציה, מזכיר המדינה ויליאם הנרי סיוורד ייעץ לנשיא להמתין לסיומה של המלחמה לפני שיצא עם ההצרה, כי לעשות אחרת יראה כ"צווחה אחרונה בנסיגה". בחודש ספטמבר 1862 סיפק קרב אנטיטאם את ההזדמנות, וועידת המלחמה של המושלים סיפקה תמיכה להצהרה. לינקולין כבר פרסם מכתב[77] המעודד במיוחד את מדינות הגבול לקבל את האמנציפציה כצורך להציל את האיחוד. לינקולן אמר מאוחר יותר כי העבדות הייתה "בדרך כלשהי הסיבה למלחמה".[78] לינקולן הגיש את הצהרת האמנציפציה המקדמית ב-22 בספטמבר, 1862, ואת הצהרת האמנציפציה הסופית ב-1 בינואר, 1863. במכתבו להודג'ס, לינוקלן מסביר את אמונתו כי "אם העבדות אינה שגויה, שום דבר אינו שגוי... אך עדיין לעולם לא הבנתי כי הנשיאות נתנה לי זכות בלתי מוגבלת לפעול רישמית נגד תחושה ושיפוט זה...אני איני טוען לשלוט בהתרחשויות, אך מתוודה, מפורשות האירועים שלטו בי."[79]
כיוון שהצהרת האמנציפציה הייתה מבוססת על זכויותיו המלחמתיות של הנשיא, היא כללה רק הטרטוריות שהיו בידי הקונפדרציה באותו הזמן. בכל אופן, ההצהרה הפכה לסמל למחוייבותו הגוברת של האיחוד להוסיף את האמנציפציה להגדרת החירות של האיחוד. לינקולן שיחק גם תפקיד מרכזי בהצבעת הקונגרס על התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שהפכה את ההצהרה לכללית ותמידית.
עבדים אפרו-אמרקאים משועבדים לא המתינו לפעולתו של לינקולן לפני שברחו וחיפשו חיפשו חופש מעבר לקווי האיחוד. משנותיה המוקדמות של המלחמה, מאות אלפי אפרו-אמריקאים נמלטו לקווי האיחוד, במיוחד באזורים כבושים כנאשוויל, נורפולק ובאזור הפטון רודס בשנת 1862, טנסי משנת 1862 והלאה, קווי צעדתו של שרמן וכדומה. אפרו-אמריקאים רבים כל כך ברחו לקווי האיחוד עד כי מפקדים יצרו מחנות ובתי ספר למענם, בהם גם מבוגרים וגם ילדים למדו לקרוא ולכתוב. אגודת המיסיונרים האמריקנית נכנסה למאמץ המלחמה על ידי שליחת מורים דרומה למחנות הברחה שכאלה, לדוגמא נוצרו בתי ספר בנופולק ובמטעים שסביבה. בנוסף, קרוב ל-180,000 או יותר גברים אפרו-אמריקאים שירתו כחיילים ומלחים עם גייסות האיחוד. רובם היו עבדים נמלטים. קרוב לוודאי כיחידת החיילים האפרו-אמריקאים החשובה ביותר הינה גדוד המתנדבים הרגלים ה-54.
הקונפדרציה שיעבדה חיילים שבויים שחורים, וחיילים שחורים נורו באופן מיוחד כאשר ניסו להכנע בטבח בפורט פילו. מקרה זה הוביל להפסקת התוכנית לחילופי שבויים ודואר[80] וגדילתם של מחנות השבויים כדוגמת אנדרסונוויל בג'ורג'יה, בו מתו כמעט 13,000 שבויי מלחמה מהאיחוד עקב רעב ומחלות.
למרות מחסור הדרום בחיילים, רוב מנהיגי הדרום—עד ל-1865—התנגדו לגיוס עבדים. הם השתמשו בהם כעובדים לתמיכה במאמץ המלחמתי. כמו שאמר הוול קומב, "אם עבדים יהפכו לחיילים טובים כל התאורייה שלנמו לגבי העבדות הינה שגוייה." גנרלים של הקונפדרציה פטריק קלייבורן ורוברט לי טענו בזכות גיוסם של השחורים בשלב מאוחר של המלחמה, והנשיא ג'פרסון דיוויס ניסה לבסוף לשכנע לחמש עבדים כדי למנוע תבוסה צבאית. הקונפדרציה נכנעה באפומטוקס לפני שהתוכנית יצאה אל הפועל.[81]
ההיסטוריון ג'ון וינטרס, בספרו מלחמת האזרחים בלואיזיאנה (1963), מתייחס לחדוות העבדים כאשר צבא האיחוד עבר דרך לואיזיאנה: "כאשר החיילים עברו לאלכסנדריה, השחורים התאספו בצידי הדרכים כדי לצפות בצבא החולף. הם כולם היו מטורפים מאושר, חלקם בכו, חלקם ברכו וחלקם רקדו עם שפע רגשותיהם. כולם נמשכו בהתרגשות אל המחזה מרהיב העין של הצבא. אחרים הריעו כי הם ציפו לחופש לבזוז ולעשות כרצונם עתה כאשר החיילים הפדרלים היו במקום.
הצהרת האמנציפציה[82] הפחיתה באופן ניכר את תקוותיה של הקונפדרציה לקבל עזרה מבריטניה או צרפת. גישתו המתונה של לינקולן הצליחה לקבל את מדינות הגבול, קבוצה של נאמני המפלגה הדמוקרטית ועבדים משוחררים להלחם באותו צד למען האיחוד. מדינות הגבול בהן שלט האיחוד (קנטקי, מיזורי, מרילנד, דלוור ומערב וירג'יניה) לא נכללו בהצהרת האמנציפציה. כולן ביטלו את העבדות בעצמן, למעט קנטקי ודלוור.[83] רוב גדול מ-4 מיליון העבדים שוחרר בהצהרת האמנציפציה כאשר צבאות הדרום עברו דרומה. התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית,[84] אושררה ב-6 בדצמבר, 1865, וסופית הפכה את העבדות לבלתי חוקית בכל רחבי ארצות הברית, וכך משחררת את 65,000 העבדים הנותרים בקנטקי (החל מ-1865),[85] 1,800 בדלוור, ו-18 בניו ג'רזי החל משנת 1860.[86]
ההיסטוריון סטפן אוטס אמר כי מיתוסים רבים אפפו את לינקולן: "איש העם", "נוצרי אמיתי", "נבל ראשי" וגזען. האמונה כי לינקולן היה גזען נגרמה עקב התמונה הבלתי שלמה של לינקולן, כמו התרכזות רק במספר סלקטיבי של הצהרות וציטוטים אותם נתן לינקולן כדי לזכות בתמיכת מדינות הגבול ודמוקרטים דרומיים, התעלמות מדברים רבים אותם אמר נגד הגזענות וההקשרים המדיניים והצבאיים בהם נאמרו הצהרות אלה. אוטס אמר כי המכתב ששלח לינקולן להוראס גרילי היו "לא הובנו ויוצגו של כהלכה באופן עיקבי" לרעיונות אלה.[87]
- ערך מורחב – בריטניה במלחמת האזרחים האמריקנית וצרפת במלחמת האזרחים האמריקנית
תקוותיה הטובות ביותר של הקונפדרציה היו התערבות צבאית במלחמה מצידן של בריטניה וצרפת נגד האיחוד.[88] האיחוד, תחת מזכיר המדינה של לינקולן ויליאם סווארד פעל כדי לעצור זאת, ואיים במלחמה אם כל מדינה תכיר באופן רישמי בקונפדרציית המדינות של אמריקה (שלא הוכרה מעולם). בשנת 1861, הדרומיים הטילו סגר באופן עצמאי על משלוחי כותנה, בתקווה לגרום למיתון כלכלי באירופה שיאלצו את בריטניה להצטרף למלחמה כדי להשיג כותנה. דיפלומטיית הכותנה הוכחה ככישלון מאחר ולאירופה היו ייתרות רבות של כותנה, בעוד שכשלון תוצרת התבואה באירופה הביאו לכך שייבוא התבואה מהאיחוד הפך לחשוב ביותר. נאמר על כך כי "מלך התירס היה חזק יותר ממלך הכותנה", כאשר תוצרת התבואה האמריקנית עלתה מרבע לחצי מסך הייבוא הבריטי.[89]
כאשר בריטניה ניצבה מפני מחסור בכותנה, הוא היה לזמני בלבד, והוחלף על ידי עיבוד אדמות במצריים והודו. בינתיים, המלחמה יצרה עבודה לייצרי נשק, פועלי ברזל, ולספינות בריטיות שהעבירו את אמצעי הלחימה.[90]
צ'ארלס פרנסיס אדמס כדיפלומט מומחה לבריטניה בידי ארצות הברית. ובריטניה נוכחה כי אינה רוצה לקרוא תיגר על הסגר. הקונפדרצייה רכשה כמה ספינות מלחמה מכמה בוני ספינות מסחריים בריטים. המפורסמת מכולן הייתה אלבמה (ספינת קונפדרציה), שגרמה לנזק רב והובילה לחילוקי דעות חריפים. למרות זאת, דעת הקהל נגד העבדות יצרה חופש מדיני למדינאים האירופאים, במיוחד בבריטניה (שביטלה בעצמה את העבדות במושבותיה בשנת 1834). המלחמה הופיע (באופן מעורפל) בשלהי שנת 1861 בין ארצות הברית לבריטניה בעקבות פרשת טרנט, כאשר ספינת צי ארצות הברית עלתה על ספינת דואר בריטית כדי ללכוד שני דיפולמטים של הקונפדרציה. אך למרות זאת לונדון ווושינגטון הצליחו להחליק את הבעיה לאחר שלינקולן שחרר את השניים.
בשנת 1862, שקלו הבריטים לנסות ולתווך—למרות שגם הצעה שכזו הייתה כרוכה בסכנת מלחמה בארצות הברית. הלורד הנרי טמפל, ראש ממשלת בריטניה, כפי שנמסר, קרא את הספר אוהל הדוד תום שלוש פעמים לפני שהחליט החלטה זו. נצחונו של האיחוד בקרב אנטיאטם גרם להם לעכב החלטה בעיניין הצעה זו. הצהרת האמנציפציה המשיכה וחיזקה את החופש המדיני לתמיכה בקונפדרציה. למרות הסימפטיה לקונפדרציה, ההתערבות הצרפתית במקסיקו הרתיעה את הצרפתים מלהכנס למלחמה עם האיחוד. הצעותיה של הקונפדרציה, בשלביה המאוחרים של המלחמה, לסיים את העבדות בתמורה להכרה בינלאומית לא נשקלו ברצינות על ידי לונדון או פריס.
| איחוד | קונפדרציה | |
|---|---|---|
| סה"כ אוכלוסיה | 22,100,000 (71%) | 9,100,000 (29%) |
| אוכלוסיה חופשית | 21,700,000 | 5,600,000 |
| אוכלוסית עבדים, 1860 | 400,000 | 3,500,000 |
| חיילים | 2,100,000 (67%) | 1,064,000 (33%) |
| אורך מסילות רכבת | 35,064 ק"מ (71%) | 14,223 ק"מ (29%) |
| ייצור פריטים | 90% | 10% |
| ייצור אמצעי לחימה | 97% | 3% |
| צרורות כותנה ב-1860 | זניח | 4,500,000 |
| צרורות כותנה ב-1864 | זניח | 300,000 |
| אחוז מהייצור בארצות הברית לפני המלחמה | 30% | 70% |
ההיסטוריונים התווכחו האם הקונפדרציה הייתה יכולה לנצח במלחמה. המלומדים הטעימו כי לאורך זמן היה לאיחוד יתרון שלא ניתן לגבור עליו על הקונפדרציה במונחים של כוח תעשייתי ואוכלוסין. פעולותיה של הקונפדרציה, הם טענו, רק דחו את התבוסה. היסטוריון מלחמת האזרחים שלבי פוט מביע את השקפה זו באופן תמציתי: "אני חושב כי הצפון נלחם את המלחמה ההאי עם יד אחת מאחורי הגב...אם היו יותר נצחונות של הדרום, ורבים יותר, הצפון היה מוציא את היד הזו מאחורי גבו. אני לא חושב כי לדרום הייתה אי פעם סיכוי לנצח את המלחמה ההיא." הדרום ביקש לזכות בעצמאות על יד כך שיאריך ימים אחרי לינקולן; אולם, לאחר נפילת אטלנטה ונצחונו של לינקולן על מקללן בבחירות של שנת 1864, נמוגו כל תקוות הדרום לנצחון מדיני. באותה הנקודה, הצליח לינקולן לזכות בתמיכתן של מדינות הגבול, של קבוצת חברי המפלגה הדמוקרטים שכונתה "דמוקרטים של מלחמה", עבדים משוחררים, בריטניה וצרפת. על ידי הבסת הדמוקרטים ומקללן, הו גם ניצח את הקוםרהאדס ומצע השלום שלהם.[92] לינקולן מצא מפקדים צבאיים כדוגמת גרנט ושרמן שסחטו את יתרונו המספרי של צבא האיחוד לנצחונות בשדה המערכה על צבא הקונפדרציה. גנרלים שלא התביישו משפיכות דמים כדי לנצח את המלחמה, ומשנת 1864 והלאה לא נשארה עוד כל תקווה לקונפדרציה.
מצד שני, ג'יימס מקפרסון טען כי יתרונו של הצפון באוכלוסין ובמשאבים הפך את נצחון האיחוד לצפוי, אך לא לבלתי נמנע. הקונפדרציה לא הייתה צריכה לפלוש ולאחוז באדמת האוייב כדי לנצח, אלא רק נזקקה להלחם מלחמה מגננתית כדי לשכנע את הצפון כי מחיר הנצחון יהיה גבוה מידי. הצפון היה צריך לכבוש ולהחזיק בשטחים נרחבים של האוייב ולגבור על צבאות הקונפדרציה כדי לנצח.[93]
חשיבות הייתה גם ליכולתו של לינקולן להצדיק בלשון צחה את המטרה הלאומית ויכולתו לשמור את מדינות הגבול מחוייבות למטרות האיחוד. למרות כי גישתו של לינקולן לאמנציפציה הייתה איטית, הצהרת האמנציפציה הייתה שימוש יעיל בסמכויות המלחמתיות של הנשיא.[94]
הקונפדרציה נכשלה בניסיונה לערב את אירופה צבאית במלחמה, במיוחד את בריטניה ואת צרפת. מנהיגי הדרום נזקקו לגייס את המעצמות האירופאיות כדי לקבל עזרה בשבירת הסגר אותו הטיל האיחוד על נמלי וערי הדרום. הסגר אותו הטיל לינקולן הצליח לעצור 95% מהמסחר והתוצר; כתוצאה מכך, הייצוא והייבוא של הדרום צנח באופן משמעותי. השפע בכותנה האירופאית ועויינותה של בריטניה למוסד העבדות, יחד עם הסגר שהטיל לינקולן מהאוקיינוס האטלנטי וממפרץ מקסיקו, הקטין באופן משמעותי את הסיכוי שהממלכה המאוחד או צרפת יתערבו במלחמה. היתרון התרחב באופן משמעותי במהלך המלחמה, כאשר כלכלת הצפון גדלה, ושטחי הדרום הצטמקו וכלכלתו נחלשה. בשנת 1861 מנתה אוכלוסיית האיחוד 22 מיליון ושל הדרום 9 מיליון. אוכלוסיית הדרום מנתה יותר מ 3.5 מיליון עבדים ו-5.5 מיליון לבנים, ומכאן משאירים את אוכלוסיית הדרום בנחיתות של 4 ל-1.
הכלכלה המתועשת יותר של הצפון סייעה בייצור נשק, חימוש ואספקה, כמו גם במימון הובלתם. הטבלה מראה את היתרון היחסי של האיחוד על קונפדרציית המדינות של אמריקה בתחילתה של המלחמה. השוני גדל כאשר האיחוד השתלט על כמות גדלה והולכת של שטחים על חשבונה של הקונפדרציה עם עוצבותיו, וקטע את החלק הטרנס-מסיסיפי של הקונפדרציה. בתחילה שלט האיחוד על 80% מהמספנות, ספינות הקיטור, ספינות הנהר והצי. הוא הגדיל פעם זה על ידי תוכנית בנייה מאסיבית של ספינות. זה איפשר לאיחוד להשתלט על מערכת הנהרות בכללותה ולהטיל סגר על כל קו החוף של הדרום.[95] ערי האיחוד היו מקושרות ברשת ענפה של מסילות רכבת דבר שאיפשר תנועה זולה ומהירה של חיילים ואספקה. התחבורה הייתה איטית וקשה בהרבה בדרום שלא היה מסוגל להגדיל את מערכת הרכבות הקטנה יחסית שלו, לתקן נזקים, או אפילו לבצע תחזוקה שוטפת.[96] כשלונו של ג'פרסון דיוויס לתחזק קשרים טובים וחיוביים עם מושלי המדינות (במיוחד עם ג'וזף בראון מושל מדינת ג'ורג'יה וזבולון ואנס מושל מדינת צפון קרוליינה) פגעה ביכולתו לשאוב ממשאבים אזוריים.[97] הקונפדרציה טעתה בתפיסתה כ"מלך הכותנה" בכל הקשור לכלכלה העולמית שהובילה לדיפלומטיה גרועה, כמו הסירוב לשלוח כותנה לפני שהחל הסגר. הצהרת האמנציפציה איפשרה לאפרו-אמריקאים, גם שחורים חופשיים וגם לעבדים נמלטים, להצטרף אל צבא האיחוד. בסביבות 190,000 התנדבו,[98] חיזוק נוסף ליתרון המספרי שממנו נהנו צבאות האיחוד על פני הקונפדרציה, שלא העזו והתאמצו להשוות את מקור כוח האדם כיוון שחששו לערער את יסודות הלגטימיות של העבדות. עבדים משוחררים התעסקו בדרך כלל במשימות גדודיות, ונלחמו במספר קרבות בין השנים 1864-1865. מהגרים אירופאים הצטרפו אל צבא האיחוד במספרים גדולים, כולל 177,000 ילידי גרמניה ו-144,000 ילידי אירלנד.[99] תעשיית הרכבת הפכה למעסיקה הגדולה ביותר במדינה לאחר החקלאות. לאחר מלחמת האזרחים החלה תנופה רבה בבניית רשת רכבות, שתרמו לפניקה של שנת 1873.[100]
תוצאות
העבדות ל-3.5 מיליון השחורים בקונפדרציה הסתיימה עם הגעת צבאות האיחוד; כמעט כולם שוחררו עקב הצהרת האמנציפציה. עבדים במדינות הגבול ואלה שנמצאו בכמה טרטוריות של הקונפדרציה שנכבשו לפני הצהרת האמנציפציה שוחררו על ידי פעולה מצד המדיה או (ב-18 בדצמבר, 1865) על ידי התיקון ה-13 לחוקה. השבת האיחוד לקדמותו הייתה כתוצאה מעבודה פולמוסית עיקשת בתקופה שלאחר המלחמה הנודעת כתקופת השיקום. במלחמה ניפקה כ- 1,030,000 נפגעים (3% מהאוכלוסיה), כולל 620,000 חיילים שנהרגו— כשני שלישים מהם עקב מחלות.[101] המלחמה גבתה, באופן גס, מספר הרוגים הגבוה מכל שאר מלחמותיה של ארצות הברית יחדיו. [102]
הגורמים למלחמת האזרחים האמריקנית, הסיבות לתוצאותיה, ואפילו הכינויים למלחמת האזרחים האמריקנית הינו נושא למאבקים וויכוחים ממושכים היום. מבוסס על מספרי מפקד האוכלוסי של שנת 1860, 8% מכל הגברים הלבנים בין הגילאים 13-43 מתו במלחמה, 6% מהצפון, ו-18% מהדרום.[103] כ- 56,000 חיילים מתו בבתי הכלא במהלך מלחמת האזרחים.[104] אחת הסיבות למפר הנפגעים הגבוה בקרבות היה השימוש בשיטות קרב נפולאוניות, כמו הסתערות. עם המצאתם של יכולות טעינה מדוייקות יותר לרובים, כדורים קטלניים יותר (כמו המינייה בצבא האיחוד בשלהי המלחמה), כלי נשק בעלי ירי חוזר כמו רובה ספאנסר, חיילים נקצרו כשאר עמדו בשורות בשדה הפתוח. דבר זה הובילו לאימוץ לוחמת שוחות, סגנון לחימה שהגדיר את חלקה העיקרי של מלחמת העולם הראשונה.
המלחמה הרסה את רוב העושר שהיה קיים בדרום. ההכנסה לאדם צנחה בדרום לכ-40% מזו של אדם בצפון, נתון שנשאר עמוק בתוך המאה ה-20. השפעתו של הדרום בממשל הפדרלי, בעבר ניכרת, הפכה למצומצמת עד למחצית השניה של המאה ה-20.[105]
שיקום
- ערך מורחב – תקופת הרקוסטרוקציה בארצות הברית
הבנייה מחדש החלה עוד במהלך המלחמה (ונמשכה עד 1877) כדי לפתור את הבעיות שנוצר עם האיחוד מחדש, במיוחד את מצבן החוקי של 11 המדינות הפורשות, הנהגת הקונפדרציה, ושל העבדים המשוחררים. מנהיגי הצפון הסכימו כי ניצחון ידרוש יותר מאשר הפסקת הקרבות. עליו להקיף את שתי מטרות המלחמה: יש להתכחש לפרישה ויש לחסל את כל צורותיה של העבדות. חוסר הסכמה ברור היה קיים בין לינקולן לרפובליקנים הקיצוניים לגבי אמת המידה של מטרות אלה. הם גם לא הסכימו על השליטה הפדרלית שיש לאכוף על הדרום, ועל התהליך בו מדינות הדרום ישולבו מחדש לתוך האיחוד. חילוקי דעות אלה הפכו למרכזיים הדיונים המדיניים לאחר התמוטטותה של הקונפדרציה.
מצעד גטיסבורג 1963
ב-19 בנובמבר, 1963 נערך מצעד בגטיסבורג, פנסילבניה לכבוד נאום גטיסבורג של אברהם לינקולן שניתן שישה חודשים לאחר קרב גטיסבורג. לינקולן נשא את הנאום 100 שנה קודם לכן במהלך מלחמת האזרחים בגטיסבורג בשנת 1863. שיירת המכוניות עבר באותו המסלול אותו עברו הנשיא לינקולן והמושל אנדרו קורטין מאה שנם קודם לכן. הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר השתתף מלווה במושל ויליאם סקרנטון. מספר המשתתפים באירוע ההנצחה היה נמוך מאלה שהשתתפו בנאום המקורי (בין 20,000-30,000 במקור). אלפי צלמים נכחו באירוע בשעה שמטוסי חיל האוויר האמריקני חלפו מעל. המצעד הסתיים בכניסה האחורית של בית העלמין הלאומי בגטיסבורג.
השקפה ונקודת מבט היסטורית
ברחבי ארצות הברית מציינים בשנת 2011, 150 שנה למלחמת האזרחים. רבים בדרום מנסים לשלב בין נקודות מבט והשקפות של אפרו-אמריקנים ולבנים. בעוד סרטים אמריקנים מסורתיים מציגים את הנושא של "אחד נגד אח" סרטים המטפלים בנושא מלחמת האזרחים מתפתחים ומציגים דמויות אפרו-אמריקאיות. אך אפרו-אמריקאי אחד, בנארד סימלטון, נשיא האגודה הלאומית לקידום הצבעונים באלבמה (NAACP), אמר כי לחגוג את מלחמת האזרחים הוא כמו לחגוג את השואה. בהקשר העבדות אמר סימלטון כי "זכויות (השחורים) נלקחו מהם" וכי התייחסו לשחורים "כפחותים מבני אנוש". החוקר ההיסטורי בוב סאטון אמר כי העבדות הייתה "הסיבה העקרונית" למלחמה. עוד טען סאטון כי נושא זכויות המדינות שולב על ידי הקונפדרציה כצידוק למלחמה כדי להשיג הכרה על ידי בריטניה. סאטון המשיך וציין כי במהלך יובל ה-100 למלחמת האזרחים לבנים מהדרום התרכזו בציון גאונותם הטקטית של הגנרלים הדרומיים, במקום בעבדות. בוירג'יניה במהלך סתיו שנת 2010, נערכה ועידה בנושא העבדות.
משקף את דפוס ההתיישבות לטווח ארוך של היהודים בארצות הברית גם בערים צפוניות וגם בערים דרומיות, שרתו היהודים ותמכו גם בצבא האיחוד וגם בצבא הקונפדרציה, במהלך מלחמת האזרחים. בדרך כלל נטלו היהודים את הנאמנות האזורית לפי מיקום מגוריהם. גם מבחינה מדינית הזדהו היהודים עם הצד והמדינה בה התגוררו. בתקופת המלחמה התגוררו כ-150,000 יהודים ברחבי ארצות הברית, והיוו כ-0.5% מהאוכלוסיה. הערכה אקדמית אחת הייתה כי לפחות 8,000 יהודים השתתפו במלחמת האזרחים למען האיחוד או הקונפדרצייה.[106] דונלד אלטשילר מעריך כי לפחות 10,000 יהודים שרתו במהלך המלחמה, כ-7,000 למען האיחוד ו-3,000 למען הקונפדרצייה, כאשר 600 יהודים לערך נהרגו במהלך הקרבות.
היהודים גם ילאו תפקידי פיקוד בשני הצדדים, כאשר תשעה יהודים הגיעו לדרגת גנרל ו-21 הגיעו לדרגת קולונל במלחמה. יהודה פ. בנימין, יהודי שאינו שומר מצוות, שימש כמזכיר המדינה וכמזכיר המלמה בפועל בקונפדרציה.
היהודים והאיחוד
במהלך המלחמה, כ-70,000 יהודים לערך (מתוך אוכלוסייה של 150,000 ברחבי ארצות הברית) נלחמו לצד האיחוד. שתי יחידות צבאיות הוקמו, ובכללן את מחלקה 3 של גדוד 82 ממלציית המתנדבים של אילינוי, שהורכבה בעיקרה ממהגרים אירופאים שהגיעו זמן קצר לפני כן לארצות הברית, ו"רובאי פרקינס" מסירקיוז, ניו יורק. אך רוב היהודים שרתו במהלך המלחמה עם חיילים נוצרים, רבים ביחידות כמו פלוגה די (D) בגדוד השמיני של המשמר הלאומי של ניו יורק ווחיל רגלים קל מריצ'מונד.[107]
במהלך מלחמת האזרחים, השתלבו המתחים הגיזעים כמו גם אלה הקשורים להגירה, תחרות כלכלית בין יהודים ללא יהודים, ויצרו את ההתפרצויות האנטישמיות הגרועות ביותר עד לאותו זמן. אמריקנים משני צידי המתרס (תומכי עבדות ומתנגדיה) הוקיעו את היהודים כלא נאמנים וכספסרים, והאשימו אותם בפגיעה בעסקים של נוצרים ובנוסף בתמיכה ובסיוע לאוייב.
מייג'ור ג'נרל יוליסס גרנט הושפע מרגשות אלה והוציא את צו מספר 11 שהורה על גרושם של היהודים מהאזורים בהם שלט צבאו במערב טנסי:
"היהודים כמעמד המפר את כל תקנות הסחר שהונחו על ידי משרד האוצר וגם פקודת המחוז, מגורשים בזה מן האזור בתוך עשרים וארבע שעות מקבלת הפקודה.
מפקדי תחנות הצבא ישגיחו, שכל מעמד האנשים האלה יקבל רישיונות מעבר ויידרש לעזוב. אם ישוב אחד מהם לאחר הודעה זו, ייאסר ויוחזק בכלא עד שתזדמן אפשרות לשלחו החוצה כאסיר. אלא אם יהא מצויד ברישיון מן המטה הראשי.
שום רישיונות מעבר לא יינתנו לאנשים אלה, שירצו לבקר במטה הראשי כדי לבקש רישיונות מסחר.
בפקודת מייג'ור גנראל יו.ס. גראנט."— הקיבוץ היהודי באמריקה בשנות התעצמותו[108]
צו זה בוטל במהרה בידי הנשיא אברהם לינקולן אך לא לפני שנאכף בכמה עיירות.[109]
מאוחר יותר הוציא גרנט צו "כי אין להתיר ליהודים לנוע בדרכים מערבה." עוזרו, קולנל ג'ון דה-בוייס, הורה כי "על כל ספסרי הכותנה, יהודים, נוודים, ללא כוונות ישרות של תמיכה", לעזוב את המחוז. "בייחוד יש להרחיק את העיבריים...הם כאלה מטרדים בלתי נסבלים."
היהודים והקונפדרציה
במהלך המלחמה, כ-3,000 יהודים לערך (מתוך אוכלוסיה של 150,000 בארצות הברית ובקונפדרציה) לחמו לצד הקונפדרציה.[110] למרות כי האנטישמיות הייתה נפוצה בדרום, כאשר יהודים תוייגו לעיתים קרובות כמתחלים (כדי לחמוק משירות) וכספסרים חסרי עקרונות וחסרי מצפון, אך למרות זאת יהודים רבים שירתו בצבא הקונפדרציה.[111]
ככול הנראה, הדמות היהודית הידועה ביותר הייתה יהודה בנימין (1811-1884), שלפני מלחמת האזרחים, היה לחבר הקבינט היהודי הראשון בממשל כל שהוא בצפון אמריקה. בנימין נולד כנתין בריטי באי סנט קרואה לפיליפ בנימין, יהודי אנגלי, ולאשתו רבקה מנדס, יהודית פורטוגזית (מיהדות ספרד).[112] הוא היגר עם הוריו לארצות הברית כמה שנים מאוחר יותר וגדל בצפון ודרום קרולינה. הוא נחשב "למוח של הקונפדרציה", כשהוא משרת בתפקידים בכירים לאורך המלחמה: כתובע הכללי של הקונפדרציה בשנת 1861, כמזכיר המלחמה בשנים 1861 -1862, ומזכיר המדינה של הקונפדרציה משנת 1862 ועד לקריסתה של הקונפדרציה בשנת 1865. הנשיא ג'פרסון דיוויס כינה את בנימין כ"איש המדינה המוכשר ביותר שאי פעם הכרתי,"[113] אך הוא היה נתון ל"התקפות אנטי יוהודיות אכזריות" כמושא לחוסר שביעות ציבורית לאחר שמונה לתפקיד מזכיר המלחמה בשנת 1861.[114] הוא התוכח עם מפקדי צבא הקונפדרציה פ.ג.ט. בורגארד ותומאס ג'קסון על מדיניות אסטרטגית. בשנת 1864, כאשר עמדותיו הצבאיות של הדרום הפכו לנואשות ביותר, תמך בנימין בתוכנית שבאצעותה כל עבד שיסכים להחזיק בנשק לטובת הדרום ישוחרר ויגוייס, אך הצעתו נתקלה בהתנגדות נחושה מצידם של אלה הדבקם במסורת הדרום. תוכניתו לא הועברה עד לחודש מרץ 1865, כאשר בזמן זה היה זה כבר מאוחר מידי להציל את מטרותיו של הדרום.
דמויות בולטות נוספות של יהודים בקונפדרציה כללו את קולונל אברהם מאיירס מצ'רלסטון, דרום קרולינה, שהחזיק בתפקיד קצין אפסנאות ראשי של צבא הקונפדרציה והיה אחראי על אספקת הציוד לכלל הצבא[115] ודוקטור דוויד דלאון, קצין הרפואה הראשי של הצבא.[116] הרופא המנתח סימון ברוך, אביו של איל ההון ברנרד ברוך, ששירת בצוותו האישי של הגנרל רוברט לי. אלמנתו הפכה לאחת החברות הראשונות של ארגון בנות הקונפדרציה, ארגון הנצחה לחללי וחיילי הקונפדרציה.
מייג'ור רפאל מוזס, איש עסקים מג'ורג'יה שהפך מאוחר יותר לנציג בבית הנבחרים של המדינה, לפני המלחמה היה לקצין הקנטינה של מדינת ג'ורג'יה. הוא נשא את הפקודה האחרונה של ממשלת הקונפדרציה, כאשר לקח שליטה על 40,000 דולר במטבעות זהב וכסף, מאוצר הקונפדרציה והעביר אותם לחיילי הקונפדרציה המובסים שהיו בדרכם הביתה - ממלא את הוראתו של הנשיא ג'פרסון דיוויס. כל שלושת בניו של מוזס שירתו בצבא הקונפדרציה, ואחד מהם נהרג בקרב שבעת האורנים.
- לידתה של אומה (1915) • חלף עם הרוח (1939) • תג אדום של אומץ (1951) • שנאנדואה (1965) • הטוב הרע והמכוער (1967) • הכחול והאפור (מיני סדרה) (1982) • צפון ודרום (מיני סדרה) (1985,1986,1994) • גלורי (1989) • מלחמת האזרחים (סדרת טלוויזיה) (1990) • גטיסבורג (סרט) (1993) • סאמרסבי (1993) • אנדרסונוויל (1996) • ההונלי (1999) • אלים וגנרלים (2003) • קולד מאונטן (2003) • הסיח (2005) • הכלב ג'ק (2010).
- צללים של אפור (על מלחמת האזרחים בורג'יניה)/ג'סיקה ג'יימס • כבוד ותהילה/קים מרפי • מחיר הכלה/טרייסי ג'קסון • צללי השחר/דברה דיאז • קולד מאונטיין/צ'ארלס פרייזר • קונפדרייטס/תומאס קנילי • ג'ובילי/מרגרט וולקר • גטיסבורג:רומן של מלחמת האזרחים/ניוט גינגריץ' וויליאם פורסטצן • אנדרסוויל (ספר)/מקינלי קנטור • קלאודספליטר/ראסל בנקס • חלומו של מלך (ספר)/דיוויס גרוב • אש על ההר/טרי ביסון • [[אלים וגנרלים/ג'ף שארה • חלף עם הרוח (ספר)/מרגרט מיצ'ל • גרנט מגיע מזרחה/ ניוט גינגריץ' ווויליאם פורסטצן • נצחון אפור/רוברט סקימין • צפון ודרום (טרילוגיה)/ג'ון ג'ייק • מלאכי ההרג/מייקל שארה • לי וגרנט באפוצטוקס/מקינלי קנטור • נשים קטנות/לואיזה מיי אלקוט • מארץ'/ג'רלדין ברוקס • תג הגבורה האדום (ספר)/סטפן קרנה • סקרלט (ספר)/אלכסנדרה ריפלי •
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
