Remove ads
קרב פורט סאמטר (באנגלית: The Battle of Fort Sumter) היה הפגזתה של המצודה פורט סאמטר ששכנה בפתחו של מפרץ צ'ארלסטון וליד בירתה של קרוליינה הדרומית דאז, צ'ארלסטון, בין 12 ל-13 באפריל 1861, אשר הובילה לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית.
 | |||||||||||||||||
| הפגזת פורט סאמטר (1861) | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקנית | |||||||||||||||||
| תאריכים | 12 באפריל 1861 – 13 באפריל 1861 (יומיים) | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מפרץ צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
32°45′09″N 79°52′30″W | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לכוחות הקונפדרציה, תחילתה של מלחמת האזרחים האמריקנית | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
בעקבות פרישתן של שבע מדינות מארצות הברית, תבעה ממשלת קרוליינה הדרומית את מסירתם של מתקני הצבא הפדרלי המצויים בשטחי המפרץ והעיר. ב-26 בדצמבר 1860 הסיג מייג'ור רוברט אנדרסון, מפקד הכוח הפדרלי במקום, את כוחותיו מפורט מולטרי, אשר שכן על סאליבנס איילנד החשוף, אל פורט סאמטר המבוצר יותר, אך שבנייתו טרם הושלמה, אשר שלט על פתחו של המפרץ. עם פרישתה של קרוליינה הדרומית תפסו רשויות המדינה את מתקני הצבא בכל אזור צ'ארלסטון למעט פורט סאמטר עצמה וניסיון תגבור המצודה מצד ממשלו של הנשיא המכהן, ג'יימס ביוקנן, באמצעות ספינת סוחר בלתי חמושה עלה בתוהו כאשר נורו עליה מטחים ארטילריים מהסוללות אשר נפרשו סביב המצודה.
חידוש האספקה למצודה היה הבעיה הראשונה שבה ממשלו הטרי של אברהם לינקולן צריך היה לטפל. הוא הודיע למושל קרוליינה הדרומית, פרנסיס פיקנס, על כוונותיו לצייד את הנצורים במצודה. בעקבות הודעה זאת הציבה הקונפדרציה החדשה אולטימטום: ”פנו את פורט סאמטר באופן מיידי”. מייג'ור אנדרסון סירב להיכנע למפקד כוחות הקונפדרציה במקום, בריגדיר גנרל פ.ג.ט. בורגארד, וזה האחרון הורה על תחילתה של ההפגזה אשר החלה ב-12 באפריל בשעה 04:30. על אף העובדה כי הנצורים השיבו אש, לא הייתה לאש כל השפעה על מהלכו של הקרב, שכן מספרם של המגנים היה מועט, ולאחר 34 שעות של הפגזה מתמשכת הסכים אנדרסון על פינוי הכוחות. במהלכו של הקרב לא נפגע אף חייל, אולם בעת שהורה אנדרסון על מטח כבוד לדגל אשר הורד מן התורן, התפוצץ אחד התותחים ומן ההתפוצצות נהרג חייל איחוד ונפצעו חמישה.
לאחר סיומו של קרב זה גאו הרוחות בקרב האוכלוסייה בצפון ובדרום וגברו הקולות אשר קראו לפתרון צבאי. לינקולן הורה על גיוס של 75,000 חיילים לצבא האיחוד, שגרר פרישה של ארבע מדינות עבדים נוספות מן האיחוד, ובעקבות כך החלה מלחמת האזרחים האמריקנית.
Remove ads
מצודות צ'ארלסטון
מספר מצודות וביצורים הוקמו במפרץ צ'ארלסטון לאורך השנים על מנת להגן על עיר הנמל השוכנת לחופי המפרץ. המצודות הללו כללו את פורט מולטרי, שם שכן חיל המצב הפדרלי אשר אייש את מצודות המפרץ, את פורט סאמטר, מצודה אשר הייתה לקראת סיום בנייתה ואוישה על ידי חייל אחד, את פורט ג'ונסון הנטוש, את מצודת פינקני הישנה אשר אוישה על ידי סמל אחד, מחסן נשק בתחומי העיר ועוד מספר ביצורים ומתקנים קטנים נוספים. בפורט מולטרי, אשר נבנה בשנת 1776 בתחילתה של מלחמת העצמאות האמריקנית שכנה מפקדת חיל המצב אשר החזיק במתקני המפרץ. המצודה תוכננה כך שתגן מפני התקפות ימיות, ואילו היכולת להגן עליה מפני מתקפות יבשתיות הייתה עלובה, הן עקב תכנונה והן עקב התחזוקה הלקויה של חומות המצודה אשר כוסו בחול ים לאורך השנים. ניסיונות של פינוי ערמות החול הללו נתקלו בתגובות זועמות בעיתוני צ'ארלסטון.
מייג'ור אנדרסון תופס פיקוד על חיל המצב
עקב המתח הגובר הוצב מייג'ור רוברט אנדרסון, מרגימנט הארטילריה ה-1, כמפקד חיל המצב במפרץ. אנדרסון, יליד קנטקי ובן חסותו של מפקד הצבא, הגנרל וינפילד סקוט, נחשב מתאים יותר לניהולו של המשבר מהמפקד היוצא, ג'ון גרדנר, אשר היה לקראת פרישה.[2] במרוצת הסתיו החלו אנשי קרוליינה הדרומית להתייחס לרעיון הפרישה מהברית כאל עניין ודאי והחלו לדרוש את פינוים והסגרתם של מתקני הצבא הפדרלי בתחומי העיר והמפרץ לידיהם, כך גבר המתח סביב מתקני הצבא, והאווירה סביבם דמתה למצור שהתבטא במשמרות אשר הוצבו על תנועת כוחות חיל המצב, ואף איום בפעילות אלימה כנגד משלוח שגרתי של תחמושת מהמחסן שבתחומי העיר אל אחת המצודות.
ב-20 בדצמבר 1860, זמן קצר לאחר ניצחונו של אברהם לינקולן בבחירות לנשיאות ארצות הברית של שנת 1860, אימצה מדינת קרוליינה הדרומית הצהרה המכריזה על פרישתה מארצות הברית עד פברואר 1861, ובתוך כך קראה לפינויים של הכוחות הפדרליים בתחומה.
בניגוד למיקומו הפגיע של פורט מולטרי, נבנה פורט סאמטר בכניסה למפרץ ותוכנן כך שלכשתסתיים בנייתו יהפוך לאחת המצודות החזקות בעולם. סטטוס סיום העבודות בסתיו 1860 עמד על 90% והעבודות על המצודה כמעט שהסתיימו, אך בפועל שהו במצודה רק חייל אחד, אשר שימש אחראי על המגדלור, וקבוצת עובדים אזרחים אשר שהו במקום לשם סיום עבודות הבנייה. ב-26 בדצמבר 1861, שישה ימים לאחר פרישתה של קרוליינה הדרומית, הורה מייג'ור אנדרסון לכוחותיו לעזוב את עמדותיהם ולעבור אל פורט סאמטר תחת חסות החשכה, שכן במיקומו הנוכחי הרגיש היה מאוים במתקפה יבשתית של המיליציה של קרוליינה הדרומית.[3][4] תנועה זאת של הכוחות הפדרליים נתפסה בעיני קרוליינה הדרומית כבגידה באמון והפרה של הסטטוס קוו המוסכם,[3] ופיקנס הורה על תפיסתם של שאר המתקנים הפדרליים באזור העיר והמפרץ. כך נתפסו בזה אחר זה פורט מולטרי, פורט ג'ונסון שעל ג'יימס איילנד וסוללת תותחים שהוצבה על מוריס איילנד. ב-27 בדצמבר נתפסה מצודת פינקני וב-30 בדצמבר נתפס מחסן הנשק והתחמושת שעל היבשת.[5]
ג'יימס ביוקנן ו"כוכב המערב"
המושל פיקנס, אשר האמין כי הנשיא ביוקנן הבטיח לו כי פורט סאמטר לא יאוכלס, ספג מבוכה פוליטית שכן סמך על הבטחות אלו, והנשיא ביוקנן, אשר היה דיפלומט ממולח ומזכיר מחלקת המדינה בעברו, עשה מצדו שימוש בשפה דיפלומטית ואמר כי המצודה לא תאוכלס "באופן מידי". מנקודת מבטו של מייג'ור אנדרסון הוא בסך הכול העביר את חיל המצב שלו מעמדה אחד לשנייה, כאשר שתיהן היו תחת מרחב פיקודו במסגרת ההנחיות אשר התקבלו בפורט מולטרי ב-11 בדצמבר 1860 ממשרד המלחמה, ולא היה מודע לניסיונו של הנשיא לשמר את הסטטוס קוו במפרץ. הנשיא ביוקנן הופתע מתנועתו של מייג'ור אנדרסון, שכן לא היה מודע להנחיות שקיבל, אולם סירב לדרישתו של פיקנס להורות על הסגת הכוחות הפדרליים מתחומי המפרץ.[5] בהבינו כי לנצורי סאמטר נותרה אספקה מועטה ומוגבלת, אישר הנשיא את שיגורה של ספינת אספקה אשר עליה היו מוטענים אספקה, כלי נשק ותחמושת ו-200 חיילים לשם תגבורה של המצודה. למשימה זאת נבחרה יו.אס.אס. ברוקלין, ספינת מלחמה קלה. אולם, משנודע למחלקת הצי על כך שבכניסה למפרץ הוטבעו מכשולים על מנת למנוע מספינות לעבור בבטחה, עלה החשש כי הברוקלין לא תצליח לנווט בבטחה בתעלות המוליכות אל תוך המפרץ ואל המצודה.[6]
תחת הברוקלין נשכרה ספינת סוחר בלתי חמושה, "כוכב המערב", על מנת להעביר את האספקה והתגבורת לנצורים, למשימה נבחרה ספינת סוחר על מנת שלא לעורר התנגדות ולא להוות התגרות ברגשותיהם של הדרום-קרוליינים, והברוקלין נותרה כליווי לכוכב המערב עד הגיעה למפרץ. ב-9 בינואר 1861 קרבו הספינות אל פתח המפרץ, אולם אש ארטילרית אשר נורתה לעברם מכיוון האי מוריס גרמה לספינות לסגת לאחור אל עבר הים הפתוח.[2][6] בהיעדר פקודות מתאימות בידיו ועקב חוסר רצונו לפתוח במלחמה, לא השיב אנדרסון אש ותותחי סאמטר נותרו דוממים. כך נותר השלום בארצות הברית.[3]
הקמת הקונפדרציה, מינויו של בורגארד וההכנות לקרב
אך השלום היה שברירי ונעשה שביר אף במרוצת שלושת החודשים שלאחר מכן, במהלכם הכריזו שש מדינות נוספות, מדינות הכותנה הנוספות (מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וטקסס) על פרישתם מהאיחוד, ויחד עם פרישתם הם הלאימו את כל המתקנים והרכוש הפדרלי אשר היה בתחומם – מחסני נשק, בתי מכס, משרדי דואר, מטבעות ומצודות – למעט פורט סאמטר ושלוש מצודות חשובות פחות, פורט פיקנס שבפלורידה ושני מוצבים בפלורידה קיז. בפברואר נועדו צירים משבע המדינות הפורשות במונטגומרי שבאלבמה, וב-7 בפברואר 1861 אימצו הצירים חוקה, אשר הכריזה על כינונה של קונפדרציית המדינות של אמריקה, וקבעו את בירתם הזמנית במונטגומרי. ועידת השלום אשר התכנסה בוושינגטון עוד באותו החודש נכשלה ולא הצליחה להביא לפתרון המשבר. שמונה מדינות העבדים הנותרות נותרו בתוך האיחוד, וזאת על אף מאמצי שכנוע מרובים מצדם של אנשי הקונפדרציה לפרוש מן האיחוד גם כן ולחבור למדינות הפורשות.[3][7][8]
מחאות נשמעו מכיוונו של הבית הלבן, שם ישב הנשיא המכהן, ג'יימס ביוקנן, אך שום פעולה צבאית לא ננקטה. ביוקנן היה משוכנע כי פעולה נחרצת רק תגרום למדינות העבדים הנותרות לפרוש מן הברית ולהצטרף לקונפדרציה, ובעוד שלא מצא כל הצדקה חוקתית לפרישתן של מדינות הדרום, כך גם לא מצא לטענתו כל אישור חוקתי לכך שהיה יכול לפעול כנגד פרישה שכזו.[3]
תנאי המחיה במצודה במרוצת חורף 1860-61 היו בכי רע, מנות המזון הוקצבו ומלאי הדלק לחימום היה מוגבל. חיל המצב, בפיקודו של אנדרסון, עשה כל שיכלתו על מנת לסיים את בניית המצודה אשר תוכננה להכיל 135 תותחים ו-650 קצינים וחיילים, אך רק 90% מהעבודה הסתיימה באותו חורף לאחר עשורים של קיצוצים בתקציב בנייתה ושל עיכובים אחרים.
כוחו של אנדרסון כלל 2 פלוגות מרגימנט הארטילריה ה-1, סך הכל שבעה קציני ארטילריה, שני קציני הנדסה אשר הוצבו במקום לצורך סיום העבודות על המצודה, 68 חוגרים ומש"קים, מתוכם 8 נגני התזמורת הרגימנטלית ו-43 אזרחים. עד אפריל הציבו כוחות האיחוד 60 תותחים בעמדותיהם אולם חסרו את כוח האדם הנדרש על מנת לתפעל את כולם. לרוע מזלם של המגינים מטרתה העיקרית של המצודה - הגנת המפרץ - גרמה לכך שהמצודה תוכננה כך שעמדות תותחיה הופנו אל עבר האוקיינוס האטלנטי ויכולותיה להגן מפני מתקפות ארטילריה מהאיים הסובבים אותה או מפני מתקפת רגלים אמפיבית היו מועטת.
ב-1 במרץ 1861 העניק נשיא הקונפדרציה דייוויס את דרגת הגנרל הראשונה של צבא הקונפדרציה לפ.ג.ט. בורגארד ושלחו לקחת אחריות על המצור. בורגארד חזר על הדרישות לפינוי המצודה או לכניעתה ונקט בצעדים למניעת אספקת מוצרי מזון טריים מן היבשת. בנוסף הוא החל באימונם של אנשי המיליציה בתרגולות צבאיים ובהפעלתם של כלי הנשק עליהם הופקדו. בורגארד, אשר בהכשרתו היה גם קצין הנדסה וגם קצין ארטילריה, הקים מערך אדיר של עמדות וסוללות ארטילריה סביב פורט סאמטר על מנת לכבשה ביום פקודה.
אברהם לינקולן וההכנות למלחמה
ב-4 במרץ 1861 נכנס אברהם לינקולן למשרד הסגלגל כנשיא ארצות הברית והסוגיה הבוערת הראשונה שהונחה על שולחנו הייתה החדשה המדאיגה מכיוון מפרץ צ'ארלסטון כי מנות המזון יאזלו בתוך שישה שבועות. הודעה זו צורפה להודעה דומה מכיוון פורט פיקנס. לינקולן, יחד עם חברי הקבינט שלו התחבטו בשאלה האם וכיצד יש לתגבר את המצודות שכן החלטה שכזו עלולה הייתה לגרום לפרוץ פעולות איבה בין שני הצדדים המתוחים.
בגרסתו הראשונה של נאום ההשבעה שלו ציין לינקולן כי ”יש לעשות שימוש בכל הכוח אשר עומד לנכון, על מנת להשיב את הרכוש ומתקנים הציבוריים אשר נפלו: לתפוס, להחזיק ולאכלס אותם ואת כל רכוש אחר השייך לממשל.” אולם, גורמים המקורבים לנשיא מצאו כי האיום להשיב את הרכוש הפדרלי תוקפני מדי והנוסח שונה ל”לתפוס, להחזיק ולאכלס את הרכוש הממשלתי”.[9] כוונתו העיקרית של הנאום הייתה החזקתו של פורט סאמטר, אשר זוהה על ידי שני הצדדים כסמל חזק לריבוניותם – כל עוד הדגל האמריקני הונף מעל חומותיה של המצודה יכלה ארצות הברית להמשיך ולהחזיק בטענה כי היא ורק היא הממשל החוקי של קרוליינה הדרומית ושל שאר המדינות הפורשות, ומן הצד הדרומי – הקונפדרציה לא יכלה להשלים עם הנפת דגלה של מעצמה "זרה" בפתח אחד מנמליה החשובים ביותר. לינקולן איזן את קו נאומו "לתפוס, להחזיק ולאכלס" בעזרת מחוות שלום במישורים אחרים. הוא פנה אל הדרומיים בהזכירם כי היו להם מאה שנים של היסטוריה לאומית:[9]
אנו איננו אוייבים, אלא חברים. אף שהיצרים עלולים לאלץ אותנו, אל לו לקשר האדוק ביננו להיקרע, האקורדים המתים של הזיכרון, הנמתחים בין כל שדה קרב וקבר של פטריוט אל כל לב חי בארץ רחבה זו, יפרטו מחדש על האקורדים של האיחוד.
לינקולן קיווה להרוויח זמן עם נאום ההכתרה שלו – זמן לתת לדרום להרגע מלהיטותו; זמן לתומכי האיחוד מקרב מדינות הדרום העליונות לבסס את שליטתם; זמן לתומכי האיחוד במדינות הפורשות לשוב לתפוס מוקדי כוח. מעל לכל היה עליו לשמור על הסטטוס קוו במפרץ צ'ראלסטון, שכן אם אחד הצדדים יחליט לשבור את הסטטוס קוו בכוח, מלחמה עולה הייתה לפרוץ ולפחות ארבע מדינות נוספות עלולות היו לפרוש.[9]
ביסוסה של קונפדרציית המדינות בתחילת פברואר הציתה מחלוקות בקרב הפורשים סביב השאלה האם תפיסתם של מתקני המפרץ ובראשם פורט סאמטר היא עניינה הבלעדי של קרוליינה הדרומית או של הממשל הקונפדרטיבי אשר ישב במונטגומרי שבאלבמה. לדידו של המושל פיקנס, אשר היה תומך נלהב של זכויות המדינות, כל מתקני הצבא במפרץ צ'ארלסטון היו רכושה הבלעדי של קרוליינה הדרומית שכן כאשר פרשה מהברית הכריזה על עצמה כעל קהילייה עצמאית. מחלוקת זאת התקיימה לצד מחלוקת אחרת שעניינה מידת האגרסיביות שיש לנקוט על מנת לתפוס את המתקנים הללו. במחלוקת זאת האמין הנשיא דייוויס, ממש כפי שהאמינו יריביו בוושינגטון, שאסור לו להצטייר כאגרסיבי שכן האמין כי הצד הראשון אשר ישתמש בכוח צבאי יאבד כוח פוליטי בקרב מדינות הגבול, אשר תמיכתן בצד זה או אחר לא הייתה וודאית.
הדרום שלח צירים לוושינגטון על מנת לנהל משא ומתן על הסדר של שלום בין ארצות הברית לקונפדרציית המדינות ואף הציעו לשלם בעבור המתקנים הפדרליים אשר יפונו במסגרתו, אולם לינקולן סירב לקיומו של משא ומתן שכזה שכן לטענתו הקונפדרציה אינה אומה עצמאית, ממשלתה אינה לגיטימית וקיום משא ומתן שכזה עם שליחיה פירושו הכרה בממשלתה כממשל ריבוני. למרות זאת, מזכיר המדינה ויליאם סיוארד נפגש עימם בשיחות לא רשמיות ולא מאושרות וניהל משא ומתן עקיף שנכשל לבסוף.[9]
מנגד עמדו בפני לינקולן שתי אפשרויות פעולה: האחת תגבורה של פורט סאמטר אשר תראה בעיניים דרומיות כהתגרות ו השנייה פינוי המצודה אשר תראה בעיניים צפוניות ככניעה. כך התרכז לינקולן בהחלטה הקריטית ביותר בקריירה שלו כבר בתחילת תקופת כהונתו. הגנרל המפקד של הצבא, וינפילד סקוט, הודיע ללינקולן כי על מנת לפרוץ בכוח אל מפרץ צ'ארלסטון יהיה צורך בכוח צבאי וימי רב יותר מכפי שיכל הצבא להעמיד, מלבד העובדה כי האחריות לפרצתה של המלחמה תוטל על כתפי ממשלת ארצות הברית. רוב חברי הקבינט, בראשם מזכיר המדינה סיוארד, יעצו ללינקולן כי יורה על פינוי פורט סאמטר על מנת לשמור על השלום ולמנוע ממדינות הדרום העליונות מלפרוש ולחבור לאחיותיהן בקונפדרציה. אך שר הדואר מונטגומרי בלייר, הצהיר כי נסיגה פירושה הכרה פורמלית בקונפדרציה, הכרה אשר פירושה פירוק האיחוד וקץ הממשל הפדרלי. בעמדה זו נטה לינקולן לתמוך.
לינקולן התווה קו מדיניות וקיבל החלטה. המפתח להצלחת המדיניות החדשה הייתה הפרדת שאלת האספקה משאלת התגבור. הנשיא הורה לשגר אספקה למצודה הנצורה אולם להשאיר את הכוחות ואת ספינות המלחמה מחוץ למימי המפרץ ובידיהם פקודות להיכנס לקרב רק אם כוחות הקונפדרציה ינסו למנוע מספינות האספקה לתספק את סאמטר, כמו כן הוא יודיע לשלטונות המדינה על כוונתו לשלוח אספקה לנצורים, ואם תותחי הקונפדרציה ירו אל עבר ספינות אספקה בלתי חמושות, הדרום יואשם בתקיפת "משלחת הומניטרית המביאה מזון לאנשים רעבים".[9]
ב-4 באפריל הורה לינקולן על שיגור משלחת אספקה בפיקודו של גמלאי הצי גוסטב פוקס אשר תכנן נחיתה לילית עם סירות נחיתה קטנות. פקודותיו של פוקס היו לנחות בסאמטר עם אספקה בלבד ואם יתקל בהתנגדות מצד הדרומיים להגיב בכוח ספינות המלחמה שהוקצו לו. כאשר יצא ניסיון אספקה זה אל הפועל עודכן אנדרסון בתוכנית אך לא במועד הביצוע, וב-6 באפריל העביר לינקולן מסר לפיקנס כי ”יעשה נסיון לתגבר את פורט סאמטר במצרכים בלבד, ואם נסיון שכזה לא יתקל בהתנגדות לא יעשה נסיון לתגבר [את המצודה] בחיילים, נשק או בתחמושת. [למעט] במקרה של מתקפה על מצודה”.[10] הודעתו של לינקולן הועברה ישירות למושל פיקנס ולא לממשלת הקונפדרציה אותה ביטל לינקולן כאמור כלא לגיטימית. פיקנס התייעץ עם בורגארד, מפקד כוחות הקונפדרציה באזור וזה בתורו קיבל הוראות מדייוויס לחזור על תביעותיהם לפינויה של המצודה, ואם יתקבל בתשובה שלילית - להשמידה בטרם תגיע משלחת האספקה ליעדה. קבינט הקונפדרציה אשר התכנס ב-9 באפריל אשרר את הוראותיו של דייוויס כאשר רק חבר קבינט אחד, מזכיר המדינה רוברט תומבס, התנגד לכך.[10]
ב-11 באפריל נשלחו שלושה קצינים מטעמו של בורגארד לסאמטר על מנת להציב אולטימטום אחרון לפינויה של המצודה. אנדרסון סירב, אולם אמר לשליחים - ”נמתין ליריה הראשונה. ואם לא תבתרנו לחלקים - כי אז נגווע ברעב בתוך מספר ימים”. השליחים שבו לצ'ארלסטון ודיווחו לבורגארד. ב-12 באפריל, בשעה 01:00, נשלחו השליחים בשנית לסאמטר עם מסר מאת בורגארד: ”אם תציין את הזמן שבו תפנה את פורט סאמטר, ותסכים לכך שלא תעשה שימוש בנשקך כנגדנו, כי אז ננצור ולא נפתח באש כנגדך.” לאחר התייעצות עם קציניו הבכירים הודיע אנדרסון כי יפנה את המצודה עד צהרי 15 באפריל אלא אם יקבל הוראות אחרות מוושינגטון או אספקה נוספת. קולונל צ'סנוט, הבכיר מבין שלושת שליחיו של בורגארד, מצא את תשובתו של אנדרסון בלתי מספקת וכתב בחזרה תגובה אשר נמסרה לאנדרסון בשעה 03:20: ”אדוני. מתוקף סמכותו של בריגדיר גנרל בורגארד, מפקד הכוחות הזמניים של הקונפדרציה, אני מתכבד להודיעך כי הוא יפתח באש על פורט סאמטר מסוללותיו בתוך שעה אחת מרגע זה.” אנדרסון ליווה את השליחים לסירתם ונפרד מהם בלחיצת יד.
Remove ads
בשעה 04:30 נורתה פצצת מרגמה אחת מפורט ג'ונסון אל עבר פורט סאמטר והתפוצצה מעל המצודה, ובכך היוותה את האות לפתיחתה של הפגזתם של 43 תותחי הקונפדרציה אשר הוצבו סביב המצודה. האש, אשר נורתה מפורט מולטרי, הסוללה הצפה, הסוללות שלצידה, פורט ג'ונסון וקומברינג פוינט, תוזמנה בקצב של פגז כל שתי דקות, כנגד כיוון השעון, התזמון נקבע למעשה על מנת לחסוך בתחמושת לתותחים שאותה העריך בורגארד שתספיק ללא יותר מ-48 שעות הפגזה.
אנדרסון נצר את האש בהמתינו לשעות האור, העיר את חייליו בשעה 06:00 והחל לאייש את העמדות. הוא לא יכול היה לאייש את כל עמדות התותחים שכן היה חסר בכוח אדם מספיק והורה כי התותחים אשר הוצבו במפלס השלישי הגבוה לא יאוישו משום סכנת פגיעה של צוותיהם מאש הדרום אשר נורתה לעברם. לרוע המזל, תותחי המפלס השלישי היו התותחים הטובים ביותר במצודה וניתן היה לכוונם אל עבר עמדות הקונפדרציה, דבר שלא ניתן היה לעשות בתותחי המפלס הראשון אשר אויש במהלך הקרב. המצודה תוכננה לעמוד בפני מתקפות ימיות, ובעוד שספינות המלחמה של התקופה ההיא לא היו מסוגלות לייצר אש תלולת מסלול אשר תעבור את חומות המצודה, התותחים היבשתיים אשר אוישו בידי כוחות הקונפדרציה יכלו גם יכלו. חיל המצב לעומת זאת יכל היה לאכלס רק את תותחי המפלס התחתון, אשר היו נתונים בעמדות אבן ולא יכלו לירות אש תלולת מסלול אשר תפגע כהלכה ותאיים על עמדות הקונפדרציה. בנוסף לכך, אף על פי שבמהלך הנסיגה מפורט מולטרי לפורט סאמטר לקח איתו אנדרסון אספקה ותחמושת ככל שניתן היה להעמיס על הסירות, היה מחסור חמור בתחמושת במצודה עד אשר בסופו של הקרב מצבור התחמושת רוקן כמעט לגמרי.
ספינות האספקה של פוקס החלו להגיע ב-12 באפריל, הראשונה - ספינת הדגל של פוקס, ספינת הקיטור יו אס אס באלטיק אשר הגיעה ב-15:00 וכל היתר עגנו עד השעה 18:00. סירות הנחיתה הוכנו ושוגרו אולם חזרו לאחר שספגו מטחי אש ארטילרית לעברם. פוקס החליט להמתין לחסות החשיכה ולהגעתן של ספינות מלחמה נוספות אך באותו הלילה וכך גם ביום שלמחרת גלים גבוהים מנעו את הנחיתה ופוקס המתין בתקווה כי אנדרסון וחייליו יחזיקו מעמד יום נוסף עד לערבו של 13 באפריל.
סאמטר הייתה מצודה עשויה אבן, אולם בתוכה נבנו מספר מבנים עשויים עץ, ביניהם מגורי החיילים והסגל. מטחי הדרום כוונו אל עבר מבנים אלו וירו פגזים אשר חוממו לטמפרטורות גבוהות בתנורים ובכך הציתו שריפות במקום פגיעתם. גשם שהחל לרדת ב-19:00 כיבה את הדלקות הללו וחיילי האיחוד נצרו את אישם למשך הלילה בפקחם עין מפני פשיטה אמפיבית אפשרית של חיילי הדרום, ואילו סוללות הקונפדרציה הפחיתו את קצב יריותיהם ל-4 פגזים בשעה. עם עלות החמה חודשה אש התותחים ועד לשעות הצהריים רוב מבני העץ עלו באש אשר החלה לאיים על מחסן אבק השרפה של המצודה שם אוכלסו 300 חביות מלאות. חיילי האיחוד ניסו להרחיק את החביות מהאש, אולם בשלב מסוים הורה אנדרסון על סגירתו של המחסן והתרחקות ממנו מחשש להתפוצצותו, והורה על השלכת החביות אל מימי המפרץ. אנדרסון הורה על הכפלת המאמצים לפגוע בסוללות הדרום אך ללא הועיל. על אף זאת, ואולי בזכות זאת, רבים מחיילי הדרום העריצו את אומץ לבם של מגיני המצודה ואת התמדתם, ובכל פעם שחודשה האש אשר נורתה מן המצודה זכו לקריאות עידוד ומחיאות כפים בקרב חיילי הדרום.
Remove ads
ב-13 באפריל בשעה 13:00 הצליחו פגזי הקונפדרציה לפגוע בתורן הראשי של המצודה, עליו התנוסס דגל ענקי ולהפילו. הפלתו של הדגל גרמה לכוחות הקונפדרציה לחשוב כי מגיני המצודה נכונים להיכנע. קולונל לואיס וויגפול, הסנאטור הטקסני לשעבר וכעת קולונל בשירות הקונפדרציה, עלה על דעת עצמו על סירה לכיוון המצודה הנצורה בחשבו כי המגנים סבלו מספיק והניף מטפחת לבנה בקצה חרבו. בפגשו באנדרסון אמר וויגפול ”אדוני, הגנת על דגלך באבירות. עשית ככל שניתן וכעת הגנרל בורגארד רוצה בסיומו של הקרב. באילו תנאים, מייג'ור אנדרסון, תסכים לפנות מצודה זו?” אנדרסון התעודד מהעובדה כי וויגפול השתמש במונח "לפנות" ולא "להיכנע", הוא היה חסר בתחמושת, השריפות במצודה היו על סף יציאה מכלל שליטה וחייליו היו מורעבים ותשושים. מרוצה מכך שהגן בכבוד על המצודה הסכים אנדרסון להפסקת אש בשעה 14:00.
ממחטתו הלבנה של וויגפול הונפה על תורן המצודה בעוד שוויגפול הפליג בחזרה למוריס איילנד שם התקבל כגיבור. המטפחת נצפתה בצ'ארלסטון ומשלחת נציגיו של בורגארד יצאה לכיוונה של המצודה ללא כל ידיעה על ביקורו של וויגפול. אנדרסון רתח מזעם כאשר נודע לו כי וויגפול לא ייצג את בורגארד ותנאיו לא התקבלו, השליחים איימו על חידושה של המתקפה. במקביל שיגר בורגארד משלחת נוספת אשר הציגה לאנדרסון תנאים דומים לתנאים אשר הושגו עם וויגפול, כך נותרה הפסקת האש בעינה.
בשעה 14:00 מסר חיל המצב הצפוני את המצודה לכוחות הקונפדרציה והקרב הסתיים ללא כל נפגעים לשני הצדדים. במסגרת טקס הורדת דגל האיחוד מראש התורן הורה אנדרסון על מטח כבוד של 100 פגזים כהצדעה לדגל, אולם במטח ה-50 התפוצץ אחד התותחים ובהתפוצצות נהרג חייל אחד ונפצעו שישה מחיילי האיחוד, ובכך נעצר מטח הכבוד. חיילי וקציני חיל המצב הושמו על ספינת קיטור ונלקחו ביום למחרת לספינותיו של פוקס אשר עגנו מחוץ למפרץ. אנדרסון לקח איתו את הדגל אשר הורד מראש התורן, דגל אשר סימל את הקרב והפך לסמל לאומי במדינות הצפון.
Remove ads
הפצצתה של המצודה הייתה יריית הפתיחה של מלחמת האזרחים האמריקנית. בתגובה למסירתה של המצודה לידיים דרומיות קרא לינקולן לגיוסם של 75,000 מתנדבים לתקופה של 90 ימים על מנת להכניע את המרד עליו הכריזו מדינות הדרום, קריאה אשר הובילה בתורה להכרזה על פרישתן של 4 מדינות עבדים נוספות, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית, ארקנסו וטנסי, וחבירתן לשורות הקונפדרציה. המלחמה נמשכה ארבע שנים עד לכניעתה של ארמיית צפון וירג'יניה בפיקודו של הגנרל רוברט לי לצבאו של יוליסס גרנט.
מפרץ צ'ארלסטון נותר בידיים דרומיות במשך כל שנות המלחמה בהותירו פרצה בהסגר של הצפון על נמלי הקונפדרציה. בין השנים 1862 ל-1863 ניסו צבא האיחוד והצי לתפוס את מוצבי המפרץ ופורט סאמטר בראשם אך כשלו. ניסיונות אשר התחילו בפלישה לג'יימס איילנד ביוני 1862 במסגרת קרב ג'יימס איילנד, התקפה ימית על פורט סאמטר במסגרת קרב מפרץ צ'ארלסטון הראשון באפריל 1863, תפיסתן של סוללות הקונפדרציה על מוריס איילנד במסגרת קרבות פורט ווגנר הראשון והשני ביוני 1863 והמצור שהחל לאחר מכן עד ספטמבר 1863 ואחריו כתישה ארטילרית וניסיון פלישה אמפיבי במסגרת קרב פורט סאמטר השני. כוחות הקונפדרציה פינו לבסוף את אזור המפרץ רק לאחר שויליאם שרמן וצבאו איגפו את צ'ארלסטון במסגרת המערכה על הקרוליינות בפברואר 1865.
ב-14 באפריל 1865, ארבע שנים לאחר שהוריד את דגלו, פקד את המצודה מייג'ור גנרל רוברט אנדרסון והניף את דגל פורט סאמטר מעל חורבות המצודה.
Remove ads
- ברוס קאטון, מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת "מערכות", 1979.
- Frank Barnes, FORT SUMTER National Monument - South Carolina, National Park Service Historical Handbook, Washington D.C. 1952
- Abner Doubleday, Reminiscences of Forts Sumter and Moultrie in 1860-61, Harper & Brothers, New Yorek, 1876
- Clement A. Evans, Confederate Military History, Volume 5, Chapter I, Evans, Confederate Publishing Company., Atlanta, Georgeia, 1898
- Samuel Jones, The siege of Charleston and the operations on the south Atlantic coast in the war amoung the states, The Neale publishing company, New York 191
- James M. McPherson, Battle Cry of Freedom: The Civil War Era. Oxford History of the United States. New York: Oxford University Press, 1988. ISBN 0-19-503863-0.
- James M. McPherson, "Charleston Harbor: April 1861", Frances H. Kennedy (Editor), The Civil War Battlefield Guide, 1998
Remove ads
- האנדרטה הלאומית פורט סאמטר באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית (באנגלית)
- קרב פורט סאמטר: מפות ותרשימים באתר civilwar.org (באנגלית)
- פירוט הדרישות לכניעה טרם הקרב באתר civilwarhome.com (באנגלית)
- דיון אודות העברת מתקנים פדרליים בתוך תחומי המדינה באתר civilwarhome.com (באנגלית)
- סיקור עיתונאי של הקרב (באנגלית)
- לוח הזמנים ותיאור הקרב (אורכב 16.07.2011 בארכיון Wayback Machine) באתר השביל הכחול והאפור (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads