משתמש:Assaf tal4/ראמה החמישי, מלך תאילנד

ראמה החמישי, מלך סיאם
จุฬาลงกรณ์
לידה	20 בספטמבר 1853; המקדש הגדול, בנגקוק, ממלכת ראטאנאקוסין
פטירה	23 באוקטובר 1910 (בגיל 57); המקדש הגדול, בנגקוק, ממלכת ראטאנאקוסין
דת	בודהיזם
שושלת צ'אקרי
אב	ראמה הרביעי, מלך תאילנד
אם	דבסרינדרה, מלכת תאילנד
מספר צאצאים	97 ילדים ביניהם ראמה השישי, מלך תאילנד וראמה השביעי, מלך תאילנד.
	1 באוקטובר 1868 – 23 באוקטובר 1910; (42 שנים)
	→ ראמה הרביעי, מלך תאילנד ראמה השישי, מלך תאילנד ←
חתימה

שגיאות פרמטריות בתבנית:מנהיג
סוג לא תואם [ מספר צאצאים ]

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

ראמה החמישי, צ'ולאלונגקורן (תאית: จุฬาลงกรณ์), היה מלך סיאם (תאילנד), ממלכת ראטאנאקוסין, משושלת צ'אקרי. ראמה שלט משנת 1868 עד למותו בשנת 1910. הוא היה ידוע לסיאמים בתקופתו כפרה פוטטה צ'או לואנג (พระพุทธเจ้าหลวง, הבודהה המלכותי). שלטונו התאפיין במודרניזציה של סיאם, רפורמות ממשלתיות וחברתיות, וויתורים טריטוריאליים לבריטים וצרפתים. מכיוון שסיאם אוימה על ידי ההתפשטות המערבית, הצליח צ'ולאלונגקורן באמצעות מדיניותו ומעשיו להציל את סיאם מהקולוניזציה. כל הרפורמות שלו הוקדשו להבטיח את הישרדותה של סיאם אל מול הקולוניאליזם המערבי^[1], כך שצ'ולונגונגקורן זכה אל הכינוי פרה פיה מהרט (ปิมหาราช, המלך האהוב הגדול).

המלך ראמה החמישי נולד ב-20 בספטמבר 1853 למלך ראמה הרביעי והמלכה דבסירינדרה וקיבל את השם צ'ולאלונגקורן. אביו העניק לו השכלה רחבה, כולל הדרכה של מורים פרטיים באירופה כגון אנה לאונובנס. בשנת 1866 הוא הפך לנזיר טירון במשך שישה חודשים בוואט באוווניווט על פי המסורת המלכותית שבה כל יורש עצר יתן זמן מחייו אותו יקדיש אל הדת הבודהיסטית^[2]. עם שובו לחייו החילוניים בשנת 1867, הוא קיבל את התואר קרומכון פינית פרחנאט (กรม ขุน พินิต ประชานาถ.).

בשנת 1867 הוביל המלך ראמה הרביעי ביחד עם יורשו משלחת לחצי האי המלאי מדרום לעיר הואה הין^[3], כדי לאמת את חישובי ליקוי חמה של 18 באוגוסט 1868. גם האב וגם הבן חלו במלריה. המלך ראמה הרביעי נפטר ב-1 באוקטובר 1868. בהנחה כי בנו ראמה החמישי בן ה-15 מת גם הוא, המלך ראמה הרביעי על ערש דווי כתב, "אחי, בני, נכדי, או מי שאתה מכל הבכירים חושב שיוכל להציל את מדינה ולרשת את כסי, בחר לפי רצונך." סי סוריאוונגס, פקיד הממשל החזק ביותר באותו הזמן, ניהל את הירושה של ראמה החמישי לכס המלכות ומינויו עצמו כעוצר.

ההכתרה הראשונה נערכה ב-11 בנובמבר 1868. מצבו הבריאותי של ראמה החמישי השתפר, והוא החל לעבוד בשירות הציבור. ראמה החמישי הצעיר היה רפורמטור נלהב. הוא ביקר בסינגפור ובג'אווה בשנת 1870 ובהודו הבריטית בשנת 1872 כדי לחקור את צורת הממשל של המושבות הבריטיות. הוא סייר במרכזים המינהליים של קולקטה, דלהי, בומביי ובחזרה לקולקטה בתחילת 1872. מסע זה היה מקור לרעיונותיו המאוחרים יותר למודרניזציה של סיאם.

הוא הוכתר כמלך בפני עצמו וכראמה החמישי ב-16 בנובמבר 1873. סי סוריאווונגס דאג אז לארמון החזית של המלך פינקלאו (שהיה דודו) להוריש לבנו של המלך פינקלאו, הנסיך יינות (שהיה בן דודו של ראמה החמישי) (בתאילנד הייתה נהוגה מערכת של שני מלכים המשרתים יחדיו, פינקלאו היה מלך תאילנד המשני ביחד עם ראמה הרביעי ובנו אמור להיות ליורשו.

בתור העוצר של הכס, סי סוריאווונגס השפיע רבות, הוא המשיך ביצירותיו של המלך ראמה הרביעי, הוא פיקח על חפירת כמה מצבורי טבע חשובים, וגם על סלילת כבישים כמו שרון קרונג וסילום. הוא היה גם פטרון של ספרות תאילנדית ואומנויות הבמה.

בתום העוצרות שלו, הועלה סי סוריאוונגס לסומדט צ'או פרייה, התואר הגבוה ביותר שאציל יכול היה להשיג, ולמעשה סי היה האציל הסיאמי החזק ביותר במאה ה-19. משפחתו, בונאג, הייתה חזקה, ממוצא פרסי. היא שלטה בפוליטיקה הסיאמית מאז שלטונו של ראמה הראשון^[4]. ראמה החמישי התחתן אז עם ארבע מאחיותיו למחצה, כולן בנות ראמה הרביעי.

הרפורמה הראשונה של ראמה החמישי הייתה להקים את "המשרד לביקורת" (หอ รัษฎากร), האחראי הבלעדי לגביית המיסים, שיחליף את גובי המס המושחתים. מכיוון שגובי המיסים היו תחת חסותם של אצילים שונים ומכך מקור הונם, הרפורמה הזו גרמה להתחדשות רבה בקרב רמות האצולה, ובמיוחד בארמון החזית. מימי המלך ראמה הרביעי, הארמון החזיתי היה המקביל ל"מלך שני", כששליש מההכנסות הלאומיות הוקצו לו. הנסיך יינות מארמון החזית היה ידוע ביחסים ידידותיים עם בריטים רבים, בתקופה בה האימפריה הבריטית נחשבה לאויבת של סיאם.

בשנת 1874, ראמה החמישי הקים את מועצת המדינה כגוף מחוקק ומועצה פרטית כמועצה המייעצת האישית שלו, המבוססת על שיטת הניהול הבריטית. חברי המועצה מונו על ידי המלך אישית.

משבר חזית הארמון

בליל 28 בדצמבר 1874 פרצה שריפה בסמוך למחסן אבק השריפה ועבודות הדלק בארמון המרכזי. כוחות ארמון החזית הגיעו במהירות, חמושים לחלוטין, "כדי לסייע בכיבוי האש". הם לבסוף הרגיעו את השרפה^[5]. האירוע הדגים את הכוח הרב שהחזיקו אצילי אריסטוקרטים וקרובי משפחה מלכותיים והותירו למלך מעט כוח. צמצום הכוח שבידי האצולה הפך לאחד המניעים העיקריים של ראמה החמישי ברפורמה הפוליטית הפיאודלית של סיאם. כאשר הנסיך יינות נפטר בשנת 1885, ניצל ראמה החמישי את ההזדמנות לבטל את ארמון החזית המשולש ויצר את התואר "נסיך הכתר של סיאם" בהתאם למנהג המערבי. בנו של ראמה החמישי, הנסיך ואג'ירונהיס, מונה לנסיך הכתר הראשון של סיאם, אף כי מעולם לא שלט. בשנת 1895, כאשר הנסיך נפטר מטיפוס בגיל 16, הוחלף על ידי אחיו למחצה ראמה השישי לעתיד, שהיה אז בפנימייה באנגליה.

התקוממות האו

בארצות צפון לאוטה הגובלות בסין, מורדי טאיפינג מצאו מקלט מאז שלטונו של המלך ראמה הרביעי. הסינים האלה נקראו הו והפכו לשודדים, בעוד בזזו את הכפרים. בשנת 1875 שלח ראמה החמישי כוחות מבנגקוק כדי לרסק את שודדי ההו. עם זאת, הכוחות פגשו התנגדות סינית חזקה ונסוגו לאיסאן בשנת 1885. כוחות חדשים המצוידים בנשק מערבי נשלחו שוב וחולקו לשתי קבוצות המתקרבות להו מדרום מערב. ההו התפזרו וחלקם ברחו אל וייטנאם. צבאות סיאם המשיכו לחסל את השודדים שנותרו.

מלחמת אנגלו-בורמה השלישית

בעוד הצבא הבריטי נלחם בשושלת קונבונג הבורמזית, סיאם נותרה נייטרלית. לבריטניה היו הסכמים עם ממשלת בנגקוק, שקבעו שאם הבריטים יהיו בסכסוך עם בורמה, סיאם תישלח אספקת מזון לצבא הבריטי. ראמה החמישי כיבד את ההסכם. הבריטים חשבו שהוא ישלח צבא שיעזור להביס את הבורמזים, אך הוא לא עשה זאת.

רפורמות צבאיות ופוליטיות

ראמה החמישי, משוחרר מארמון החזית ומרידות שזולגות מסין, יזם רפורמות במודרניזציה וריכוזיות. הוא הקים את האקדמיה הצבאית המלכותית בשנת 1887 להכשרת קצינים בדרך מערבית. כוחותיו המשודרגים סיפקו למלך כוח רב יותר לרכז את המדינה. ממשלת סיאם נותרה ברובה ללא שינוי מאז המאה ה-15. בראש השלטון המרכזי עמדו הסמוחה ניוק (כלומר ראש ממשלה), ששלט בחלקים הצפוניים של סיאם, והסמוחא קלחום (כלומר מפקד גדול) ששלט בדרום סיאם בעניינים אזרחיים וצבאיים כאחד.

בשנת 1888 עבר ראמה החמישי להקים ממשלת משרדי שרים. השרים היו מלכתחילה בני משפחת המלוכה. משרדים הוקמו בשנת 1892, כאשר כל המשרדים בעלי מעמד שווה. מועצת המדינה לא הוכיחה שהיא יכולה להטיל וטו על טיוטות חוקיות או לתת עצות לראמה החמישי מכיוון שהחברים ראו בראמה כמלך מוחלט. ראמה החמישי פיזר את המועצה לחלוטין והעביר את התפקידים המייעצים לקבינט בשנת 1894. ראמה החמישי ביטל את שיטות העינויים המסורתיות באלה בהליך השיפוט, אשר נתפסו כבלתי אנושיים וברברים בעיני המערב, והנהיג קוד שיפוטי מערבי.

קריאה לדמוקרטיה

ראמה החמישי היה המלך הסיאמי הראשון ששלח נסיכי מלוכה לאירופה כדי להתחנך. באירופה של המאה ה-19, הלאומיות פרחה והיו קריאות ליתר חירות. הנסיכים הושפעו מהרעיונות הליברליים של דמוקרטיה ובחירות בהן נקלעו ברפובליקות כמו צרפת וממלכות חוקתיות כמו בריטניה. בשנת 1884 הזהירו גורמים סיאמיים בלונדון ובפריז את ראמה החמישי מפני הסכנה מהקולוניאליזם האירופי. הם המליצו כי יש להביא לרסטורצ'יה של סיאם כמו מייג'י ביפן וכי סיאם צריך להפוך למלוכה חוקתית. ראמה החמישי נחרד, וקבע כי הזמן אינו בשל וכי הוא עצמו מבצע רפורמות. לאורך תקופת מלכותו של ראמה החמישי, סופרים עם רעיונות קיצוניים פרסמו את עבודותיהם לראשונה. הבולטות בהן כללו את תיאנוואן ואנאפו, סופר שהיה כלוא 17 שנה והוציא יצירות רבות שביקרו את החברה הסיאמית המסורתית.

ערך מורחב: מלחמת סיאם-צרפת

בשנת 1863 נאלץ המלך נורודום מקמבודיה להעמיד את ארצו תחת חסות צרפת. הדיון בקמבודיה גובש רשמית בשנת 1867. עם זאת, קמבודיה הפנימית (כפי שנקראה בסיאם) המורכבת מדרום מזרח סיאם, נותרה חזקה סיאמית. זה היה הראשון מבין וויתורים טריטוריאליים רבים. בשנת 1887 הוקמה הודו-סין הצרפתית מוייטנאם וקמבודיה. בשנת 1888 פלשו כוחות צרפתים לצפון לאוס בכדי לשעבד את מורדי ההו. עם זאת, הכוחות הצרפתים מעולם לא עזבו, והצרפתים דרשו יותר אדמות מלאוס. בשנת 1893 אוגוסט פאבי, סגן הקונסול הצרפתי של המושבה, לואנג פראבנג, ביקש את כל האדמות של לאוס שממזרח לנהר המאקונג. סיאם התמרמרה על הביקוש והובילה למלחמת סיאם-צרפת בשנת 1893.

סירת הנשק הצרפתית לה לוטין נכנסה לצ'או פראיה ועיגנה ליד הקונסוליה הצרפתית בעודה מוכנה לתקיפה. בלאוס נצפתה לחימה. אינקונסטנט וקומטה הותקפו בצ'או פרייה, והצרפתים שלחו אולטימטום: פיצוי של שלושה מיליון פרנק, כמו גם הנסיגה מלאוס. סיאם לא קיבלה את האולטימטום. כוחות צרפתים חסמו אז את מפרץ תאילנד וכבשו את ערי הנמל. ראמה החמישי שלח את יועצו המובחר לנהל משא ומתן. הנושא הוסדר בסופו של דבר עם הושבתה של לאוס בשנת 1893 אל המושבה הצרפתית, אך הכוחות הצרפתים בערי הנמל סירבו לעזוב.

עקב המלחמה ראמה החמישי הבין את החשיבות של תחזוקת הצי והקים את האקדמיה הימית המלכותית בתאי בשנת 1898. למרות הוויתורים הסיאמיים, צבאות צרפת המשיכו את כיבוש ערי הנמל במשך 10 שנים נוספות. בשנת 1903 הושגה הסכמה כי כוחות צרפתים יעזבו את העיר צ'אנטאבורי אך יחזיקו את אדמת החוף מהעיר טראט לקו קונג. בשנת 1906 הושג ההסכם הסופי. טראט הוחזר לסיאם אך הצרפתים שמרו על קו קונג וקיבלו את קמבודיה הפנימית. כשראה את רצינות פרשיות החוץ, ביקר ראמה החמישי באירופה בשנת 1897. הוא היה המלך הסיאמי הראשון שעשה זאת, והוא רצה להכיר באירופה את סיאם כמעצמה עצמאית לחלוטין. הוא מינה את מלכתו, סאובאבה, כעצרת בסיאם במהלך נסיעתו לאירופה, ביחד עם בנו ויורשו ראמה השישי.

סיאם הורכבה מרשת של ערים על פי מערכת המנדלה שקודדה על ידי המלך טרייקוקנאט בשנת 1454, כששליטים מקומיים היו מחויבים לבנגקוק. כל עיר שמרה על מידה ניכרת של אוטונומיה, כיוון שסיאם לא הייתה "מדינה" אלא "רשת" של מדינות עירוניות. עם עליית הקולוניאליזם האירופי הוצגה התפיסה המערבית של חלוקה ממלכתית וטריטוריאלית. היה על ראמה החמישי להגדיר במפורש אילו אדמות "סיאמיות" ואילו אדמות "זרות". הסכסוך עם הצרפתים בשנת 1893 היה דוגמה לכך.

מערכת המחוזות במדינה

מחוזות הסניטריים סוחפיבאן (สุขาภิบาล) היו הגופים התת-אוטונומיים הראשונים שהוקמו בתאילנד תחת שלטונו של ראמה החמישי. הראשון כזה נוצר בבנגקוק, על ידי צו מלכותי של המלך ראמה החמישי בשנת 1897. במהלך סיבוב ההופעות שלו באירופה מוקדם יותר באותה השנה, הוא למד על המחוזות הסניטריים באנגליה, ורצה לנסות את היחידה המינהלית המקומית הזו בבירתו. ראמה החמישי הקים את המערכת ההיררכית של החודשונים בשנת 1897, שהורכבה ממחוז, עיר, אמפו, טמבון ומובאן (כפר) בסדר יורד. (אם כי חודש שלם, המחוז המזרחי, קמבודיה הפנימית, ניתנה לצרפתים בשנת 1906). מפקח של משרד הפנים עבר סיור לבדיקת המערכת על כל חודש.

לכך הייתה השפעה רבה, שכן זה קץ לכוחן של כל השושלות המקומיות. הרשות המרכזית התפשטה כעת בכל רחבי הארץ באמצעות ניהול מתכננים.

נטישת העבדות בתאילנד

ראמה החמישי היה ידוע בעיקר בזכות ביטול העבדות הסיאמית (ทาส) הוא קישר את ביטול העבדות בארצות הברית עם שפיכות הדמים של מלחמת האזרחים האמריקאית. ראמה החמישי, כדי למנוע מרחץ דמים כמו זה בסיאם, סיפק כמה צעדים לקראת ביטול העבדות, לא נקודת מפנה קיצונית משעבוד לחופש מוחלט. מי שמצא את עצמו לא מסוגל לחיות בכוחות עצמו מכר את עצמו לעבדות על ידי אצילים עשירים. אם החוב נפרע, העבד חזר לחופשי.

לאחר מספר מהלכים צדדיים לביטול העבדות, בשנת 1905, חוק ביטול העבדים סיים את העבדות הסיאמית בכל צורותיה. בשנת 2005 הונפק בתאילנד שטר של המלך ראמה החמישי במדי חיל הים מבטל את העבדות על כל פניה.

יצירות אזרחיות

לבניית מסילות ברזל בסיאם הייתה מוטיבציה פוליטית: לחבר את כל הארץ כדי לשמור טוב יותר על השליטה בה. בשנת 1901 נפתחה הרכבת הראשונה מבנגקוק לקורת. באותה שנה, תחנת הכוח הראשונה של סיאם ייצרה חשמל ונורות חשמל שהוארו לראשונה בכבישים. בשנת 1906 אימץ המלך ראמה החמישי ילד יתום בן סמנג בשם ח'אנג^[6].

יחסים עם האימפריה הבריטית

הרשויות הסיאמיות הפעילו שליטה משמעותית על הסולטנות המלאית מאז תקופת האיוטאיה. הסולטנים חיפשו את התמיכה הבריטית כמשקל נגד להשפעה הסיאמית. בשנת 1909 סוכם על האמנה האנגלו-סיאמית משנת 1909. ארבע סולטנות (קדה, קלנטן, טרנאגנו ופרליס) הובאו תחת השפעה בריטית בתמורה לזכויות משפטיות סיאמיות והלוואה להקמת מסילות ברזל בדרום סיאם.

פסל הרכיבה המלכותי של המלך ראמה החמישי הושלם בשנת 1908 כדי לחגוג 40 שנה למלכותו. הפסל הוא יצק בברונזה על ידי מתכתי פריזאי. ראמה החמישי ביקר באירופה פעמיים, בשנת 1897 ו-1907. בשנת 1897 הוא נסע ברחבי אירופה, ולמד ככל יכולתו בנושאים רבים לטובת העם הסיאמי. הוא טייל וביקר במשפחות מלוכה אירופאיות רבות. הוא בילה זמן רב בבריטניה והיא הייתה לו השראה, בין היתר, ההשרעה לשיפור בריאותם של בני עמו על ידי יצירת בריאות הציבור או מחוזות סניטריים. בשוודיה הוא למד את מערכת היערות.

הביקור ב-1907 היה אצל בנו בבית הספר בבריטניה, והתייעצות עם רופאים אירופיים במרדף אחר תרופה למחלת הכליות שלו. ההישג האחרון שלו היה הקמת מערכת ביוב וצנרת אינסטלציה ציבורית בשנת 1908. הוא נפטר ב־23 באוקטובר 1910 ממחלת כליות בהיכל המגורים אמפורן סתאן בארמון דוסית, והוחלף על ידי בנו המלך ראמה השישי. לכבודו נקראה אוניברסיטת צ'ולאלונגקורן, שנוסדה בשנת 1917 כאוניברסיטה הראשונה בתאילנד.

המלך ראמה החמישי היה מפיק ילדים פורה. היו לו 92 נשים במהלך חייו שהולידו 77 ילדים ששרדו^[7].

מדיה וקבצים בנושא Assaf tal4/ראמה החמישי, מלך תאילנד בוויקישיתוף

[1]
YourDictionary – The Dictionary you can understand, African Studies Companion Online
[2]
A. H. Leonowens, The Siamese Christmas, The Aldine 6, 1873, עמ' 230 doi: 10.2307/20636667
[3]
{{{מחבר}}}, Bright, Rev. William, (14 Dec. 1824–16 March 1901), Regius Professor of Ecclesiastical History and Canon of Christ Church, Oxford, from 1868, and sub-Dean from 1895; Proctor for the Chapter in Convocation from 1878, Who Was Who, Oxford University Press, 2007-12-01
[4]
E. T. Dailey, Queens, Consorts, Concubines: Gregory of Tours and Women of the Merovingian Elite, BRILL, 2015-01-01, עמ' 46–63, ISBN 978-90-04-29466-0
[5]
Wyatt, David K., Thailand : a short history, New Haven [Conn.]: Yale University Press, 1984, ISBN 0-300-03054-1
[6]
E. T. Dailey, Queens, Consorts, Concubines: Gregory of Tours and Women of the Merovingian Elite, BRILL, 2015-01-01, עמ' 46–63, ISBN 978-90-04-29466-0
[7]
Baker, Christopher John, 1948-, A history of Thailand, 2nd ed, Cambridge: Cambridge University Press, 2009, ISBN 978-1-4619-3829-3

[[קטגוריה:מלכי תאילנד]] [[קטגוריה:ילידי 1853]] [[קטגוריה:נפטרים ב-1910]]

[1] [1]
YourDictionary – The Dictionary you can understand, African Studies Companion Online

[2] [2]
A. H. Leonowens, The Siamese Christmas, The Aldine 6, 1873, עמ' 230 doi: 10.2307/20636667

[3] [3]
{{{מחבר}}}, Bright, Rev. William, (14 Dec. 1824–16 March 1901), Regius Professor of Ecclesiastical History and Canon of Christ Church, Oxford, from 1868, and sub-Dean from 1895; Proctor for the Chapter in Convocation from 1878, Who Was Who, Oxford University Press, 2007-12-01

[4] [4]
E. T. Dailey, Queens, Consorts, Concubines: Gregory of Tours and Women of the Merovingian Elite, BRILL, 2015-01-01, עמ' 46–63, ISBN 978-90-04-29466-0

[5] [5]
Wyatt, David K., Thailand : a short history, New Haven [Conn.]: Yale University Press, 1984, ISBN 0-300-03054-1

[6] [6]
E. T. Dailey, Queens, Consorts, Concubines: Gregory of Tours and Women of the Merovingian Elite, BRILL, 2015-01-01, עמ' 46–63, ISBN 978-90-04-29466-0

[7] [7]
Baker, Christopher John, 1948-, A history of Thailand, 2nd ed, Cambridge: Cambridge University Press, 2009, ISBN 978-1-4619-3829-3

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]