Loading AI tools
מלחמה בין אוסטריה ופרוסיה (1740–1748) מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת הירושה האוסטרית (בגרמנית: Österreichischer Erbfolgekrieg) היא מלחמה שהתרחשה בין השנים 1740–1748 בין אוסטריה ופרוסיה, לאחר שמלך פרוסיה, פרידריך השני, כבש את שלזיה מידי אוסטריה במחאה על כך שמריה תרזה ירשה את אביה משושלת הבסבורג בתור קיסרית האימפריה הרומית הקדושה בטענה שלא ייתכן שאישה תירש את הקיסרות, והוא צריך להיות היורש. מריה תרזה, כאשה, נחשבה לחלשה, ולכן עוד כמה נסיכים (כמו קרל אלברכט, הנסיך הבוחר מבוואריה) טענו גם הם לירושת האימפריה.
 | |||||||||
| קרב פונטנואה | |||||||||
| תאריכים | 16 בדצמבר 1740 – 18 באוקטובר 1748 (7 שנים) | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
אמריקה הצפונית, הודו, אירופה  | ||||||||
| עילה |
Vertrag von Nymphenburg | ||||||||
| תוצאה | ניצחון פרוסי, הפסד הבסבורגי\אוסטרי | ||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
במלחמה היו מעורבים כמעט כל הצבאות באירופה. בנות בריתה של פרוסיה היו צרפת, ספרד ובוואריה, בעוד שבנות בריתה של אוסטריה היו בריטניה והולנד, אויבותיה המסורתיות של צרפת, וגם סקסוניה וסרדיניה. המלחמה התפשטה גם מחוץ לאירופה והרחק ממנה, והגיעה עד למאבקים בין בריטניה וצרפת על שליטה במושבות ברחבי העולם.
המלחמה הסתיימה בהסכם אקס לה שאפל בשנת 1748. שלזיה נשארה בידי פרוסיה, ואוסטריה מסרה כמה דוכסויות בצפון איטליה לאויבתה, ספרד, ולבעלת בריתה, סרדיניה, ובריטניה קיבלה שטחים רבים מידי צרפת ברחבי העולם.
הסיבה המיידית למלחמת הירושה האוסטרית הייתה מותו של קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1740, וירושת נחלות בית הבסבורג באוסטריה, הונגריה, קרואטיה, ארצות השפלה האוסטריות, בוהמיה ואיטליה.
כאשר קרל ירש את אחיו הבכור יוזף הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1711, הוא היה היורש האחרון בקו הירושה הזכרי; פירוש הדבר היה שנחלותיו יחולקו לאחר מותו, בשל החוק הסאלי שמנע מנשים לרשת את אביהן. הסוגיה המשפחתית הפכה לאירוע אירופי כולל, בשל המתיחות בתוך האימפריה הרומית הקדושה, אשר הקיסר בה נבחר רשמית על ידי שבעה נסיכים-בוחרים. מלחמת שלושים השנים בין השנים 1618–1648 חילקה את האימפריה לאזורים פרוטסטנטים וקתולים, והחלישה במידה ניכרת את הקשרים המחזיקים אותה יחד, ובנוסף באמצע המאה ה-18 מדינות כמו בוואריה, פרוסיה וסקסוניה גדלו באופן דרמטי הן בגודלן והן בכוחן. אותו הדבר היה נכון גם לגבי ההבסבורגים, שראו עתה את תואר הקיסר כתואר תורשתי למעשה, אם כי לא להלכה (הקיסר זיגיסמונד היה הקיסר האחרון ששלא היה מבית הבסבורג). התעצמות הכוחות השונים באימפריה הובילו למלחמה שעיצבה מחדש את מאזן הכוחות האירופי, ואילו התביעות המשפטיות השונות היו בעיקרן תירוצים למעשי הלוחמה.
הסנקציה הפרגמטית של 1713 הבטיחה את ירושת בית הבסבורג, בכך שאפשרה אף לנשים לרשת, והיא אושרה על ידי הנחלות ההבסבורגיות השונות, הדיאטה הקיסרית, ספרד, רוסיה, פרוסיה, בריטניה וצרפת. עם זאת, כאשר נולדה בתו של קרל - מריה תרזה בשנת 1717, נישל קרל מהירושה את שתי אחייניותיו מריה יוזפה ומריה אמליה, שהיו נשואות בהתאמה לשליטי בוואריה וסקסוניה, ובעקבות כך הם סירבו להחלטת הדיאט הקיסרי. בנוסף, למרות הסכמה פומבית לסנקציה הפרגמטית שניתנה בשנת 1735, חתמה צרפת על הסכם סודי עם בוואריה בשנת 1738, והבטיחה לתמוך ב"טענות הצודקות" של קרל אלברכט, הנסיך הבוחר מבוואריה.
קרל תמך בטענת פרידריך אוגוסט השני, הנסיך הבוחר מסקסוניה לכס הפולני במלחמת הירושה הפולנית, ואחר כך תמך ברוסיה, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית, בין השנים 1735–1739. ההפסדים בלוחמים, כסף וטריטוריה בשתי מלחמות בעלות ערך אסטרטגי נמוך אלו, החלישו את אוסטריה בדיוק בזמן הלא נכון, ואילו קרל גם לא הכין את מריה תרזה לתפקידה החדש, ולא שיתף אותה בכל תפקיד בממשלה. דיפלומטים רבים ומדינאים היו ספקנים בכך שאוסטריה תוכל לשרוד את התחרות הצפויה שתיווצר בעקבות מותו של קרל, מה שאירע לבסוף באוקטובר 1740.
ניתן לחלק את המלחמה לשלוש מערכות שונות אך קשורות; הראשונה, מערכה לשליטה על שלזיה בין פרוסיה ואוסטריה. השנייה, מערכה שבה צרפת התכוונה להחליש את אוסטריה בגרמניה, ואילו ספרד ביקשה לכבוש מחדש שטחים באיטליה שאבדו לאחר מלחמת הירושה הספרדית; השלישית הייתה מערכה של בריטניה נגד צרפת כחלק מתחרות עולמית גוברת על העליונות האימפריאלית. בסופו של דבר, הכיבוש הצרפתי של ארצות השפלה האוסטריות נתן להם דומיננטיות ברורה על הקרקע, בעוד הניצחונות הימיים של בריטניה הפכה אותה לדומיננטית יותר בים.
במשך רוב המאה ה-18 נהגה צרפת במלחמותיה באותו אופן: היא הותירה את מושבותיה להגן על עצמן, והייתה מציעה רק סיוע מינימלי (על ידי שליחת רק מספר מצומצם של חיילים או חיילים חסרי ניסיון), מתוך הבנה שבלחימה למען המושבות היא עלולה להפסיד בכל מקרה. האסטרטגיה הזאת נכשלה במידה מסוימת לגבי צרפת: הגאוגרפיה, בצירוף העליונות של הצי הבריטי, הקשתה על הצי הצרפתי לספק אספקה משמעותית ותמיכה למושבות הצרפתיות. כמו כן, כמה גבולות ארץ ארוכים הפכו את הצבאות המקומיים לנחוצים עבור שליטי צרפת. בהתחשב בצרכים צבאיים אלה, הממשלה הצרפתית, באופן לא מפתיע, ביססה את האסטרטגיה שלה באופן גורף על הצבא באירופה: היא תשמור את רוב צבאה ביבשת אירופה, בתקווה שכוח כזה ינצח קרוב יותר לבית. בתום מלחמת הירושה האוסטרית החזירה צרפת את כיבושיה האירופיים, תוך שהיא מקבלת בחזרה את נחלותיה האבודות מחוץ לצרפת, כמו לואיסבורג, ושיקמה במידה רבה את המצב הקיים בכל הנוגע לצרפת.
הבריטים - על ידי נטייה כמו גם מסיבות פרגמטיות - נמנעו מהתחייבות בקנה מידה גדול של חיילים ביבשת. הם ביקשו לקזז את החסרון שנוצר באירופה על ידי הסתמכות על מעצמה יבשתית אחת או יותר, שהאינטרסים שלהם היו מנוגדים לאלה של אויביהם, בעיקר צרפת. במלחמת הירושה האוסטרית חברו הבריטים לאוסטריה; עד מלחמת שבע השנים, הם היו בעלי ברית עם האויב שלה, פרוסיה. בניגוד בולט לצרפת, בריטניה חתרה לנצל באופן פעיל את המלחמה במושבות לאחר שהשתלבה במלחמה, תוך ניצול כוחה הימי. הבריטים נקטו אסטרטגיה כפולה של הסגר ימי והפגזת נמלי האויב, ואף ניצלו את יכולתם להעביר את הכוחות בים עד קצה גבול היכולת. הם הטרידו את ספינות האויב ופגעו במאחזים של האויב, תוך שימוש ממושך במתנחלים מן המושבות הבריטיות הסמוכות. תוכנית זו עבדה טוב יותר בצפון אמריקה מאשר באירופה, אבל הכינה את הבמה למלחמת שבע השנים.
פרוסיה בשנת 1740 הייתה מעצמה מתפתחת, מדינה קטנה אך מאורגנת היטב, שמלכה החדש, פרידריך השני, רצה לאחד את הנחלות המפוזרות והמפוצלות של הכתר שלו על ידי סיפוח שטחים ביניהם, ובכך ליצור מדינה מאוחדת ורצופה. פרידריך היה בן 28 כשעלה לכס המלוכה ב-31 במאי 1740 לאחר מות אביו, פרידריך וילהלם הראשון. אף על פי שפרוסיה ואוסטריה היו בעלות ברית במלחמת הירושה הפולנית (1733-1738), שהסתיימה רק שנתיים קודם לכן, האינטרסים של שתי המדינות השתנו כאשר קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מת ב-20 באוקטובר 1740. פרידריך ואביו לא חיבבו את אוסטריה ואת זלזוליה השונים כלפי פרוסיה (כמו להציע להם את דוכסויות יוליך וברג בתמורה לברית, רק כדי להתכחש לזאת אחר כך).
תוך שהוא דחה את הסנקציה הפרגמטית של 1713, פלש פרידריך לשלזיה ב-16 בדצמבר 1740. כדי לתמוך בפלישתו, השתמש פרידריך בפרשנות מפוקפקת של הסכם (1537) בין בית הוהנצולרן לבין שליטי בז'ג מבית פיאסט כאמתלה. מה שפרידריך חשש באמת היה שנסיכים אחרים באירופה התכוננו לנצל את מאבק הירושה לרכוש את נחלות בית הבסבורג לעצמם ו / או להפחית את כוחה של האימפריה הרומית הקדושה. בפרט, פרידריך חשש שאוגוסט השלישי, מלך פולין, התכונן לתפוס את שלזיה בעצמו כדי לאחד את סקסוניה ופולין.
חוויית הלחימה האחרונה של הצבא הפרוסי הייתה השתתפותם במלחמת הירושה הפולנית (מערכת הריין 1733–1735), שבה נמנעו הפרוסים מן הקרב. איש בבית-המלוכה ההבסבורגי לא סמך על מניעי הכוח העולה החדש של פרוסיה, ולפיכך, הקיסר הרומי הקדוש לא קרא לפרוסים, שהיו ווסלים [מפוקפקים] של האימפריה הרומית הקדושה, לתמיכה באימפריה. לפיכך, לצבא הפרוסי היה מוניטין בלתי-נלאה ונחשב לאחד הצבאות הקלים של האימפריה הרומית הקדושה. מוניטין זה נסמך על צבא קבע של 80,000 חיילים, שהיוו 4% מתוך 2.2 מיליון תושבי פרוסיה. כך היה הצבא הפרוסי לא פרופורציונלי לגודל המדינה שהגן עליה. לשם השוואה, באימפריה האוסטרית היו 16 מיליון אזרחים, אך הצבא היה רק מחצית מגודל הצבא הפרוסי בגלל מגבלות כלכליות. כך, בהגנה על השטח העצום של האימפריה האוסטרית, היה צבא קטן זה יותר כ"מסננת" מאשר מגן מפני פלישה זרה.
יתר על כן, הצבא הפרוסי היה מאומן טוב יותר מאשר צבאות אחרים באירופה ובראשו עמדו קצינים מעולים. המלך פרידריך וילהלם הראשון ו"הגאון המנחה של הצבא הפרוסי", לאופולד הראשון, נסיך אנהלט-דסאו או "דסאואר הזקן", הביא את הצבא הפרוסי לשלמות שלא הייתה ידועה באירופה; הם לא היו יריבים במשמעת, בדייקנות ובקצב האש. יתר על כן, בעוד שהאוסטרים נאלצו להמתין לגיוס כדי להשלים את כוחות השדה, גדשו גדודי פרוסיה מיד את שדה המערכה. עם הצבא הזה זה לא היה מפתיע כי פרידריך הצליח להתגבר על שלזיה. עם זאת, פרידריך ביקש עוד יתרונות במלחמה שהוא תכנן. לפיכך, היה לו שר החוץ שלו - היינריך פון פודווילס - ניהל משא ומתן חשאי על הסכם עם צרפת, כדי להעמיד את אוסטריה במלחמה בשתי חזיתות. כך תוכל פרוסיה לתקוף את האוסטרים במזרח, בעוד צרפת תתקוף את אוסטריה ממערב. ההסכם עם צרפת נחתם באפריל 1739.
בתחילת דצמבר הנהיג פרידריך את צבאו לאורך נהר אודר וב-16 בדצמבר, ללא הכרזת מלחמה רשמית, פלשו הפרוסים לשלזיה. במשך רוב המאה הקודמת, רוכזו המשאבים הצבאיים של אוסטריה בהונגריה ובאיטליה, נגד האיומים של העות'מאנים והספרדים בהתאמה, תוך הזנחת אזורים אחרים פגיעים פחות. כתוצאה מכך, לאוסטרים היו פחות מ-3,000 חיילים זמינים להגנה על שלזיה, ואף על פי שהכוח הוגדל ל-7,000 זמן קצר לפני ההתקפה הפרוסית, הם יכלו להחזיק רק את מבצרי גלוגאו, ברסלאו ובז'ג, תוך ויתור על שאר המחוז, והם נסוגו למוראביה, ובשלב זה נכנסו שני הצדדים למחנות החורף. פרוסיה שלטה עתה ברוב המחוז העשיר ביותר באימפריה ההבסבורגית (המיסים השלזיים סיפקו 10% מכלל ההכנסות הקיסריות), עם אוכלוסייה של למעלה ממיליון איש, המרכז המסחרי הגדול של ברסלאו ותעשיות כרייה, אריגה וצביעה גדולות. פרידריך קיווה להימנע ממלחמה ארוכה על ידי לכידה במהירות את כל שלזיה, והעמדת מריה תרזה בפני עובדה מוגמרת, בתמורה לכך שפרוסיה תסכים להשארת השטחים הגרמניים האחרים של בית הבסבורג; אולם, שימור אוסטריה על מבצריה בדרום שלזיה וכישלון המאמצים הדיפלומטיים הפרוסיים לשכנע כוחות כמו בריטניה ורוסיה להסכים לכיבושיו, פירושו שלא ניתן היה להשיג ניצחון מהיר.
בתחילת השנה חצה צבא אוסטרי חדש בפיקודו של גנרל וילהלם ריינהרד פון נייפרג את הנייסה וצעד לעבר בז'ג, תוך שהוא מאיים לחתוך את הפרוסים. ב-10 באפריל הכה צבאו של פרידריך את האוסטרים על השדות המושלגים ליד מולביץ. זו הייתה הפעם הראשונה שפרידריך הוביל כוחות לקרב. הניצחון שהשיג פרידריך בקרב מולביץ היה חוויה לימודית למלך הצעיר, שיצא מן השדה ממש לפני שהכוחות שלו הביסו את האוסטרים; הן הטקטיקה שלו והן חיל הפרשים שלו היו מגושמים למדי, והניצחון הושג רק בגלל המשמעת של חיל הרגלים הפרוסי ומפקדם הוותיק, פילדמרשל קורט פון שוורין.
פרידריך השיג ברית עם הצרפתים נגד האוסטרים, וחתם על חוזה ברסלאו ב-5 ביוני. לפיכך ב-15 באוגוסט החלו הצרפתים לחצות את הריין והצטרפו לכוחות נסיכות הבוחר מבוואריה על הדנובה והתקדמו לעבר וינה. הכוחות המשולבים של הצרפתים והבווארים כבשו את העיר לינץ האוסטרית ב-14 בספטמבר. אולם בשלב זה השתנתה לפתע המטרה, ולאחר מספר רב של צעדות, התקדמו בעלות הברית האנטי-אוסטרים, בשלושה גופים נפרדים, לעבר פראג. הצבא הצרפתי עבר דרך אמברג ופלזן, הכוח הבווארי צעד על בודווייס, והסקסונים (שהצטרפו עכשיו לבעלות הברית נגד אוסטריה פלשו לבוהמיה ליד עמק האלבה. האוסטרים יכלו בהתחלה להציג התנגדות קטנה, אך עד מהרה התנגש כוח ניכר בטאבור בין הדנובה לבין בעלות הברית, והחיילים האוסטרים, כולל נייפרג, הועברו במהרה משלזיה בחזרה למערב כדי להגן על בירת אוסטריה, וינה, מפני הצרפתים.
עם פחות חיילים אוסטריים בשלזיה לפרידריך היה עכשיו קל יותר. המבצרים הנותרים בשלזיה נלקחו על ידי הפרוסים. לפני שעזב את שלזיה, הגנרל האוסטרי נייפרג עשה הסכם מוזר עם פרידריך, הסכם קליין-שנלנדורף (9 באוקטובר 1741). בהסכם זה נכנעה המצודה בנייסה אחרי מצור מדומה, והפרוסים הסכימו לתת לאוסטרים לעזוב ללא פגע ואת שחרור הצבא של נייפרג לשירות במקום אחר. עם זאת בהונגריה, בשנת 1741, התגברה ההתלהבות מהמשיכה האישית, של מריה תרזה, והם התגייסו בהמוניהם, דבר אשר סיפק לצבא הסדיר כוח רב ערך של 60,000 חיילים קלים יותר. צבא חדש נאסף תחת פלדמרשל לודוויג קבהנהילר בווינה, והאוסטרים תכננו מסע חורף התקפי נגד הכוחות הפרנקו-בוואריים בבוהמיה והצבא הבווארי הקטן שנשאר על הדנובה כדי להגן על נסיכות הבוחר.
בינתיים, מוריס דה סאקס וכוח צרפתי קטן, הסתערו על פראג ב-26 בנובמבר 1741. פרנץ שטפן, בעלה של מריה תרזה, שפיקד על האוסטרים בבוהמיה, נע לאט מדי כדי להציל את המבצרים. הנסיך הבוחר מבוואריה, שנטל את התואר ארכידוכס אוסטריה, הוכתר למלך בוהמיה (9 בדצמבר 1741) ונבחר לכס המלוכה הקיסרי כקרל השביעי (24 בינואר 1742), אך לא נעשו כל פעולות אקטיביות.
בבוהמיה היו במהלך דצמבר רק התכתשויות. על הדנובה, קבהנהילר, הגנרל הטוב ביותר בשירות האוסטרי, התקדם ב-27 בדצמבר לעבר בעלי הברית, כיתר אותם בלינץ, ולחץ על בוואריה. מינכן עצמה נכנעה לאוסטרים ביום ההכתרה של קרל השביעי.
בתום המערכה הראשונה של המלחמה הזאת, הצרפתים, תחת מרשל דוכס דה ברוי הזקן, שמרו על דריסת רגל מסוכנת במרכז בוהמיה, תוך שהם מאוימים על ידי הצבא הראשי של האוסטרים, וקבנהילר היה בבוואריה ללא התנגדות. פרידריך ארגן שביתת-נשק חשאית עם אוסטריה, וכך נשאר לא פעיל בשלזיה.
פרידריך קיווה שהפסקת האש תבטיח את שלזיה בידיו, שעליה הוא נלחם בלבד. אף-על-פי שהיה בברית עם הצרפתים, לא היה לו כל רצון לראות בהם את הכוח הדומיננטי בגרמניה באמצעות חורבן אוסטריה. לצרפתים מצדם היו שאיפות לחלק את רוב שטחי בית הבסבורג ביניהם, פרוסיה, בוואריה וסקסוניה. אבל עם הצלחתו של קבהנהילר וההתלהבות הנלהבת של הונגריה, התגברה התנגדותה של מריה תרזה, והיא גילתה את הוראות ההפוגה, כדי לסכסך את פרידריך עם בעלי בריתו, ובעקבות כך המלחמה התחדשה. פרידריך לא נח על זרי הדפנה. במערכת הקיץ המיוחדת של 1741 הוא מצא זמן להתחיל את הארגון מחדש של הפרשים שלו. אימוני הפרשים הפרוסיים הוזנחו על ידי אביו של פרידריך - המלך פרידריך וילהלם הראשון, מן הסתם משום שהוא עצמו היה חייל רגלי, גם האימון של חיל הפרשים התעלם מן "הדסאואר הזקן" שהיה הגאון האמיתי מאחורי הצבא הפרוסי. פרידריך התאכזב מביצוע חיל הפרשים שלו בקרב מולביץ. עם זאת, כתוצאה מהכשרתו של פרידריך בקיץ 1741 שיפר חיל הפרשים הפרוסי את כוחו, ומילא תפקיד הרבה יותר חשוב בקרבות הבאים של מלחמת שלזיה הראשונה.
הקיסר הבווארי קרל השביעי, ששטחיו נכבשו על ידי האוסטרים, ביקש ממנו ליצור הסחה על ידי פלישה למוראביה. ולפיכך בדצמבר 1741 חצה הגנרל הפרוסי, קורט כריסטוף גראף פון שוורין, את הגבול ותפס את אולומוץ, ובנוסף הטיל מצור על גלאץ, והצבא הפרוסי התרכז באולמוץ בינואר 1742. תוכנית משולבת של פעולות נעשתה על ידי הצרפתים, הסקסונים והפרוסים להצלת לינץ, אבל לינץ נפלה במהרה. דה ברוי על הוולטאבה נחלש בשל עזיבתם של הבווארים כדי להתנגד לקבהנהילר, והסקסונים כדי להצטרף לכוחות פרידריך, ולכן לא היה במצב שבו היה יכול לצאת להתקפה, וכוחות גדולים תחת פיקודו של קרל אלכסנדר, נסיך לורן נחו בחזיתו מבודווייס עד ייהלבה (איגלאו). פרידריך יצא עם כוחותיו לעבר איגלאו, ובדרכו הטיל מצור על ברנו, אולם כיוון ההתקדמות השתנה, ובמקום לנוע נגד הנסיך קרל, דחף פרידריך דרומה לעבר זנוימו ומיקולוב. המערכים הקיצוניים של הפרוסים הופיעו לפני וינה, אולם התקדמותו של פרידריך הייתה רק פשיטה, והנסיך קרל, שהשאיר מסך של חיילים לפני דה ברוי, צעד כדי לנתק את הפרוסים משלזיה, בעוד ההיטרים ההונגריים זרמו לתוך שלזיה העילית דרך מעבר יבלונקוב. הסקסונים, מבולבלים ומרוחקים, צעדו עד מהרה אל ארצם, ופרידריך עם כוחותיו הפרוסים הובס בסויטאבי וליטומשל על יד קוטנה הורה שבבוהמיה, שם היה בקשר עם ברוי מצד אחד ועם שלזיה מאידך גיסא. לא ננקטה שום הגנה על אולמוץ, והגיס הפרוסי הקטן שנותר במוראביה צעד בחזרה לעבר שלזיה העילית.
הנסיך קרל שצעד לעבר ייהלבה וטויטש (דויטש) ברוד על קוטנה הורה על מרדף אחר פרידריך. ב-17 במאי 1742 הסתובב פרידריך ופנה לעבר הכוחות האוסטרים שרדפו אחריו. הוא נלחם באוסטרים במה שנודע כקרב חוטוזיץ. לאחר מאבק קשה זכה פרידריך לניצחון פרוסי גדול, שהושג על ידי ארגון מחדש של פרשים מאומנים, והוא פיצה על הכישלונות הקודמים שלהם. התנהגות הפרשים נתנה סיכוי רציני לתהילתם העתידית, לא רק על ידי הלחימה בשדה הקרב, אלא על ידי רדיפתם הנמרצת של האוסטרים המובסים.
כמעט באותו הזמן, מרשל דה ברוי הצרפתי, נפל על חלק מהאוסטרים שנותרו על הוולטאבה וזכה להצלחה קטנה, אך חשובה מבחינה מוסרית ופוליטית, בפעולה של סאהיי, ליד בודווייס ב-24 במאי 1742. פרידריך לא הציע תנועה משולבת נוספת. ניצחונם של פרידריך בחוטוזיץ, יחד עם ניצחונו של מרשל דה ברוי, שכנעו את מריה תרזה להשיג שלום, גם אם פירוש הדבר היה להפסיד את שלזיה, כדי שתוכל להצליח במקום אחר. בהתאם לכך, נחתם הסכם שלום נפרד בין פרוסיה לאוסטריה בברסלאו ב-11 ביוני 1742, שהביא לסיום מלחמת שלזיה הראשונה. עם זאת, המלחמה הגדולה יותר על הירושה האוסטרית המשיכה.
שנת 1743 נפתחה בצורה איומה לכוחות הקיסר הרומי הקדוש החדש, קרל השביעי. הצבאות הצרפתים והבוואריים לא פעלו היטב יחד, ומרשל דה ברוי הועמד בראש צבא בעלות הברית בבוואריה, מה שיצר מתח בין דה ברוי לבין המפקדים הבווארים. דה ברוגי התווכח בגלוי עם הפלדמרשל הבווארי, פרידריך היינריך פון זקנדורף. לא הייתה שום התנגדות קשורה לכוח המתכנס של צבאו של הנסיך קרל לאורך הדנובה, קבנהילר מזלצבורג לכיוון דרום בוואריה, והנסיך לובקוביץ מבוהמיה לעבר הנאאב. הבווארים, תחת פיקודו של הרוזן מינוצי, סבלו תבוסה חמור בעיר זימבאך ליד בראונאו ב-9 במאי 1743 בידי הנסיך קרל מלורן.
כעת ירד צבא אנגלי, בפיקודו של המלך ג'ורג' השני, במורד נהר המיין לכפר הנאו. צבא זה הוקם באזור הריין התחתון, עם נסיגת הצבא הצרפתי (וסטפליאני) בפיקודו של המרקיז דה מיילבואה. צבא בעלות-הברית קיבל את הכינוי "הצבא הפרגמטי", משום שהוא נבע מקונפדרציה של מדינות שתמכו בסנקציה הפרגמטית של 1713, מה שהפך את מריה תרזה ליורשת הבלעדית של שטחי ההבסבורגים. הצבא הפרגמטי התקדם דרומה במעלה המיין לעבר נקאר, הארץ לפני נסיגה זו בקיץ 1743. צבא צרפתי, תחת מרשל נואיי, נאסף על הריין התיכון כדי להתמודד עם הכוח החדש הזה. מרשל נואיי ציפה נכונה כי בהתחשב בבעיות הניצבות בפני הצבא הפרגמטי, יביא ג'ורג' השני את כל הצבא הפרגמטי בחזרה למיינץ. מרשל נואיי תכנן להניח מלכודת לצבא הפרגמטי ולהביס אותו. עם זאת, בעל בריתו של מרשל נואיי, מרשל דה ברוי, היה כעת בנסיגה מלאה. מקומות חזקים של בוואריה נכנעו בזה אחר זה לנסיך קרל. אבל הצבא הצרפתי של מרשל נואיי עדיין היה נחוש בדעתו להשיג ניצחון, בעוד צבא הפרנקו-בווארי בפיקודו של דה ברוי נסוג לעבר צרפת. בקרב דטינגן ניסה נואיי לתמרן תמרון נועז על מנת לאגף את הצבא הבריטי, אך פקודו, הדוכס דה גרמונט, תקף את הצבא הפרגמטי ללא שקיבל פקודה על כך, והובס תוך שהוא סופג אבדות כבדות.
פרידריך השני, מלך פרוסיה נבהל מן התבוסה בדטינגן. פרידריך ראה שהוא עומד בפני קואליציה של יריבים פוטנציאליים, ובהם אוסטריה, בריטניה ורוסיה. עם זאת, תוך זמן קצר הבין פרידריך כי הקואליציה נגדו לא הייתה חזקה כפי שהופיעה לראשונה. האוסטרים והבריטים לא ידעו לנצל את ניצחונם בדטינגן. מרשל נואיי נהדף כמעט עד הריין על ידי המלך ג'ורג'. הצבא הצרפתי ובווארי כבר היה לחלוטין במנוסה, והיה במצב של סכנת השמדה בין אשפנבורג והנאו בתוך העמק שנוצר על ידי גבעות שפסארט והנהר. אולם הצבא הפרגמטי לא מיהר לרדוף לאחר ההתקפה. לפיכך, למרשל נואיי היה זמן לחסום את המיצר ואת הגבעות מסביב. בשלב זה נאלצו כוחות בעלות-הברית לפלס את דרכם בין השורות הצרפתיות והבוואריות. ובכל זאת, בגלל ההפסדים הכבדים שנגרמו לצרפתים, קרב דטינגן והמרדף אחריו נחשבים לניצחון משמעותי של הנשק האנגלו-אוסטרי-האנוברי.
הקואליציה נגד פרידריך נחלשה לפתע כאשר בית המלוכה בסנקט פטרבורג גילה מזימה להדיח את הצארינה יליזבטה, ולהחזיר את הילד איוואן השישי כצאר, עם אמו הדוכסית הגדולה אנה לאופולדובנה שתשמש לו כעוצרת. העניינים היו הרבה יותר גרועים עבור בעלות הברית נגד פרידריך כאשר שליח אוסטרי אנטוניוטו בוטה אדורנו נמצא מעורב באופן אינטימי במזימה. ואכן, העלילה נודעה בשם "קונספציית בוטה". ההפיכה חזרה לפגוע לא רק נגד אוסטריה, אלא גם נגד בתי המלוכה הסקסוניים והבריטיים. אדישותו הראשונית של פרידריך לאמנה עם רוסיה השתנתה עתה להתלהבות, נוכח התוצאות של הקונספירציה של בוטה.
מרשל דה ברוי, מותש על ידי גילו והמאמצים שנדרשו ממנו, הוחלף במהרה על ידי מרשל קוני. גם דה ברוי וגם נואיי נאלצו כעת לשמור על הגנה קפדנית מאחורי הריין. אף חייל צרפתי לא נשאר בגרמניה, והנסיך קרל התכונן לכבוש את המעבר על נהר הריין בברייסגאו, בעוד ג'ורג' השני, מלך בריטניה, נסע דרך מיינץ כדי לשתף פעולה על ידי כך שמשך את תשומת לבם של המרשלים הצרפתים. צבא בעלות הברית כבש את וורמס, אבל אחרי כמה ניסיונות כושלים לחצות את נהר הריין, נכנס הנסיך קרל למחנות החורף. המלך הלך בעקבותיו, השאיר את כוחותיו בצפון, כדי להתמודד, אם יהיה צורך, עם הצבא שהצרפתים אספו על גבול ארצות השפלה הדרומיות. אוסטריה, בריטניה, הרפובליקה ההולנדית וממלכת סרדיניה היו כעת בנות ברית. סקסוניה החליפה צדדים, וכניסתה של שוודיה קיזזה את אובדן רוסיה לבעלות הברית. כך, שוודיה ורוסיה נטרלו זו את זו (שלום אובו, אוגוסט 1743). פרידריך עדיין היה שקט, וילו צרפת, ספרד ובוואריה המשיכו במאבק פעיל נגד מריה תרזה.
בעוד קרב דטינגן וניסיון ההפיכה של בוטה ברוסיה תפסו את כל תשומת הלב במהלך קיץ 1743, המשא ומתן בין הבריטים, האוסטרים והסרדינים התקדם בשקט בעיר וורמס. האוסטרים פחדו נואשות שפרידריך השני יחדור בקרוב לתחומים האוסטריים, ולכן חיפשו האוסטרים שלום נפרד עם סרדיניה באיטליה. לפי אמנת וורמס, אשר נחתמה ב-13 בספטמבר 1743, בית הבסבורג האוסטרי מסר את כל הטריטוריה באיטליה הממוקמת ממערב לנהר טיצ'ינו ואגם מאג'ורה לסרדיניה. נוסף על כך הועברו לסרדיניה גם כמה אדמות מדרום לנהר פו. בתמורה, סרדיניה ויתרה על תביעתה למילאנו, הבטיחה את הסנקציה הפרגמטית והסכימה לספק 40,000 חיילים לצבא איטלקי משותף שיילחם בבורבונים.
מלחמת שלזיה השנייה פרצה בשנת 1744. פרידריך מפרוסיה היה מוטרד מההצלחה האוניברסלית של האוסטרים ובריתם עם סרדיניה. לפיכך, הוא כרת בסתר ברית נוספת עם לואי החמישה עשר, מלך צרפת. צרפת נראתה עד כה רק כמסייעת - קציניה בגרמניה לבשו את הקוקאדה הבווארית - והייתה רשמית במלחמה רק עם בריטניה. באפריל 1744 צרפת הכריזה מלחמה ישירות על אוסטריה ועל סרדיניה.
בשלב זה תכננו הצרפתים הסחה שעל ידה קיוו לגרום לבריטניה לפרוש מהמלחמה. הצבא הצרפתי נאסף בדנקירק כדי לתמוך בצ'ארלס אדוארד סטיוארט (הנסיך צ'ארלי היפה), שהתכוון לפלוש לבריטניה. הנסיך צ'ארלס היה בנו של ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, הטוען של בית סטיוארט לכס המלכות הבריטי, שהיה בנו של ג'יימס השני, מלך אנגליה הקתולי, שהיה המלך האחרון מבית סטיוארט שמלך באנגליה. ג'יימס השני הודח מתפקידו כמלך אנגליה בשנת 1688 לטובת בתו, מרי השנייה, מלכת אנגליה ובעלה הנסיך הפרוטסטנטי ויליאם השלישי מבית אורנז'-נסאו. חלק ניכר מאוכלוסיית בריטניה עדיין קיווה להחזרת משפחת סטיוארט למלוכה. המלך לואי הארבעה עשר הפגין תמיכה רבה בסיבתו של סטיוארט. ואכן, ב-1715 תמכה צרפת בהתקוממות בסקוטלנד, אשר ג'יימס הצטרף אליה, אך ההתקוממות הובסה. מאחר שנאסר על ג'יימס לחזור לצרפת, על ידי המלך החדש, לואי החמישה עשר, ג'יימס ביקש מקלט במקומות אחרים. לבסוף, האפיפיור קלמנס האחד עשר הציע לג'יימס ומשפחתו את ארמון מוטי ברומא וקצבה לכל החיים של 8,000 סקודי רומאי.
לצ'ארלס הייתה הרבה יותר כריזמה מאשר אביו, ועכשיו לואי החמישה עשר נטה לעזור לו ליצור התקוממות נוספת בסקוטלנד. לואי החמישה עשר שלח את דראמונד דה בלאלדי כשליח אל "החצר" הסטיוארטית ברומא. התוכניות הצרפתיות קראו לצ'ארלס להגיע לדנקירק, צרפת, להתכנס עם הצי ב-10 בינואר 1744, אך בלאלדי הגיע רק לרומא ב-19 בדצמבר 1743. לכן היה מעט מאוד זמן לבזבז. ב-23 בדצמבר 1743, אביו של צ'ארלס כינה אותו "הנסיך העוצר" כדי שצ'ארלס יוכל לפעול בשמו. באביב 1744 הגיע הנסיך צ'ארלס בחשאי לצרפת ועמד לעלות על האוניות שייקחו אותו לאנגליה. עם זאת, בלילה שהוא עלה על הסיפון, סערה קשה פגעה (סערה זו נודעה בשם "רוח פרוטסטנטית") והרסה או פיזרה את כל הצי. הסערות האלימות הרסו את ניסיון החצייה, והפלישה המתוכננת ננטשה. עם זאת, צ'ארלס לא ויתר על התקווה להחזיר את משפחת סטיוארט לכס המלכות של אנגליה.
במהלך פעולות הצי שהיו הכנות אפשריות לפלישה צרפתית מתואמת לאנגליה, התרחש הקרב הימי הגדול ביותר במלחמה ב-22 בפברואר 1744. הקרב התרחש בים התיכון מול חופי טולון שבצרפת. צי בריטי גדול בפיקודו של האדמירל תומאס מתיוס, עם אדמירל משנה ריצ'רד לסטוק, חסם את החוף הצרפתי. כוח צי צרפתי קטן יותר תקף את הסגר הבריטי ופגע בחלק מן הספינות הבריטיות, ואילץ את הבריטים לסגת לצורך תיקונים. לפיכך, הסגר הבריטי על החוף הצרפתי הוקל, והצי הספרדי שלט כנראה בים התיכון. שייטת ספרדית הגיעה למקלט בטולון. הצי הבריטי צפה בשייטת זו בזהירות מנמל במרחק קצר ממזרח. ב-21 בפברואר 1744, ספינות ספרדיות הגיחו לים עם צי צרפתי. אדמירל מתיוס לקח את הצי הבריטי שלו ותקף את הצי הספרדי מ-22 בפברואר עד - 23 בפברואר 1744 במה שנודע בשם "הקרב על טולון". עם זאת, בשל תקלה, ואולי גם בגידה מצד האדמירל לסטוק, הורשה הצי הספרדי הקטן לברוח. בידיעה שצי צרפתי גדול יותר הפליג לחילוץ, הספינות הבריטיות פרצו את הלחימה ונסוגו לצפון-מזרח.
אמנם, מבחינה טכנית, הקרב על טולון נחשב לניצחון של בריטניה, אך בבריטניה חשש הציבור כי הספינות הצרפתיות והספרדיות המשולבות יוצרות איום עבור מיצרי גיברלטר ועל היאספות אוניות בברסט לפלישה מתוכננת לאנגליה. כתוצאה מכך הועלו האשמות קשות נגד האדמירל מתיוס על שהניח לצי הספרדי-צרפתי הזה לברוח, ובהמשך הציב את אנגליה בסכנת פלישה. כתוצאה מכך, שני האדמירלים, מתיוס ולסטוק נשפטו בבית המשפט הימי. לסטוק זוכה (שלא בצדק לפי כמה מקורות), בעוד מתיוס נמצא אשם (נחשב גם עוול על ידי כמה פרשנים).
בינתיים, בשדות הקרב בצפון אירופה, לואי החמישה עשר, באופן אישי, עם 90,000 חיילים, פלשו לארצות השפלה האוסטריות, וכבשו את מנן ואת איפר ביולי 1744. אף כי הרוסים כבר לא נמנו על יריביו, עדיין עמד מולו צבא בעלות הברית, בפיקודו של המלך ג'ורג' השני, אשר הורכב מהבריטים, ההולנדים, הגרמנים (הנוברים) והאוסטרים.
הצרפתים החזיקו ארבעה צבאות בשדות הקרב. על הריין, מרשל קוני ובפיקודו 57,000 חיילים עמד נגד 70,000 חיילים של בעלות הברית בפיקודו של הנסיך קרל. צבא טרי של למעלה מ-30,000 חיילים תחת הנסיך דה קונטי היה בין הנהרות מס ומוזל, ומאוחר יותר סייע לספרדים בפיימונט ולומברדיה. אך תוכנית זו נקטעה מיד עם התקדמותו של הנסיך קרל, שבסיועו של המרשל הוותיק טראון תמרן במיומנות את צבא בעלות-הברית שלו על הריין ליד פיליפסבורג ב-1 ביולי 1744 ותפס את סוללות ויסנבורג, ובכך ניתק את מרשל קוגני וצבאו מאלזס.
צבא צרפתי שלישי שהורכב מ-17,000 חיילים בפיקודו של הדוכס ד'ארקור שמר על לוקסמבורג במפרץ. באותו זמן, הצבא הצרפתי הרביעי היה הצבא הגדול ביותר בקיץ 1744. היה זה הצבא הפלמי, שמנה 87,000 איש, בפיקודו של מלך צרפת, לואי החמישה עשר, אבל בפועל הוא קיבל עצות צבאיות ממרשל נואיי. כשהכוחות הצרפתים האלו פלשו לארצות השפלה האוסטריות, הם עלו במספרם על צבאות בעלות הברית בשיעור של ארבעה עד שלושה. יתר על כן, כשצעדו לתוך ארצות השפלה האוסטריות, הם נתקלו רק בהתנגדות מבולבלת של הכוחות ההולנדים. כתוצאה מכך, הצבא הצרפתי בפלנדריה השיג התקדמות מהירה על פני ארצות השפלה האוסטריות. המצב נעשה כה נואש עבור ההולנדים, עד כי ממשלת הולנד שלחה שליח למלך צרפת כדי להשיג שלום, אולם טענה זו לשלום נדחתה על ידי הצרפתים.
עם זאת, המצב בארצות השפלה האוסטריות השתנה בפתאומיות על ידי החצייה המוצלחת של הריין ב-30 ביוני 1744 על ידי הנסיך קרל ו-70,000 חיילי צבא הברית שלו. מרשל קוני, שהתקדם מראש לקראת הכוחות הצרפתיים האחרים, פילס את דרכו חזרה דרך האויב בוויסנבורג ונסוג לעבר שטרסבורג. לואי החמישה עשר זנח עכשיו את הפלישה לארצות השפלה הדרומיות, וצבאו חזר כדי לקחת חלק מכריע במלחמה באלזס ולורן.
לבסוף, ב-12 ביולי 1744, קיבל פרידריך השני מפרוסיה אישור לכך שהנסיך קרל לקח את צבאו מעבר לריין ולצרפת. כך ידע פרידריך שהנסיך קרל לא יוכל ליצור לו שום בעיה מיידית במזרח. כתוצאה מכך, ב-15 באוגוסט 1744, חצה פרידריך השני את הגבול האוסטרי לתוך בוהמיה, ובסוף אוגוסט כל 80,000 חייליו היו בבוהמיה. תשומת-לבה ומשאביה של אוסטריה הופנו כבר זמן מה לצורך חידוש המלחמה בשלזיה. אולם, גם מריה תרזה וגם יועציה לא ציפו שהפרוסים יצעדו מהר ככל שהם עשו זאת. לפיכך, הפלישה של פרידריך לבוהמיה באה כהפתעה לחצר המלוכה האוסטרית, ופרידריך התקדם כמעט ללא התנגדות בבוהמיה. טור אחד של 40,000 חיילים, תחת פיקודו של פרידריך עצמו, עבר בסקסוניה; טור נוסף של 16,000 חיילים בפיקודו של "דסאוור צעיר" עבר דרך לוסאטיה, בעוד כוח נוסף של 16,000 חיילים תחת שלטונו של הרוזן שוורין התקדם משלזיה. היעד לכל שלוש השדרות היה פראג, והמטרה הושגה ב-2 בספטמבר. העיר הייתה מוקפת ונצורה, ושישה ימים לאחר מכן נאלץ חיל המצב האוסטרי להיכנע. בקושי נכנעה פראג לפרידריך השני, וכבר הוא המשיך דרומה, והשאיר 5,000 חיילים תחת הגנרל ברון גוטפריד עמנואל פון איינזידל כדי להחזיק בפראג. שלושה ימים לאחר נפילת פראג, תפס פרידריך את טאבור, בודווייס ופרוינברג.
מריה תרזה הנהיגה שוב את מצב החירום: "מרד" חדש פרץ בהונגריה, וכוחות סדירים רוכזו כדי להגן על וינה. בינתיים, דיפלומטים אוסטריים הצליחו להעביר את סקסוניה לצד האוסטרי. בגלל המערכה המוצלחת של פרידריך בבוהמיה, ביקש הנסיך קרל לסגת מאלזס ולחצות את הריין שוב ולהכות בפרוסים. בשלב זה הייתה לצרפתים הזדמנות מצוינת להכות בנסיך קרל, בזמן שהיה במצב פגיע וחצה את הריין. עם זאת, הפיקוד הצבאי הצרפתי היה מוסח ולא יכול לעשות שום פעולה, והנסיך קרל היה מסוגל לחצות את הריין שוב ללא הפרעה ידי הצרפתים. הצרפתים לא היו מסוגלים לפעול, כי הם היו בבלבול בעקבות מחלתו של המלך לואי החמישה עשר פתאום באבעבועות שחורות בהיותו במץ. מצבו של המלך היה כה חמור שרבים חששו לחייו. רק הרוזן זקנדורף, מפקד הצבא הבווארי, רדף אחרי הנסיך קרל. הצרפתים לא ביצעו שום תנועה, ופרידריך מצא עצמו מבודד וחשוף למתקפה המשולבת של האוסטרים והסקסונים. הרוזן טראון, שחזר מאזור הריין, בלם את המלך בבוהמיה עם כוח מאוחד של אוסטרים וסקסונים. הלא סדירים ההונגרים תרמו גם הם לתהפוכות קלות על הפרוסים, ולבסוף הגיע הנסיך קרל עם הצבא הראשי ממערב. המערכה הייתה דומה לזו של 1742: הכוחות הפרוסים נאלצו לסגת, פראג נפלה, ופרדריך הובס לחלוטין על ידי הכוחות המאוחדים של הנסיך קרל והרוזן טראון. פרידריך נאלץ לסגת לשלזיה עם אבדות כבדות. עם זאת, האוסטרים לא הצליחו להשיג דריסת רגל בשלזיה עצמה. על הריין, לואי החמישה-עשר, שעכשיו התאושש, הטיל מצור על פרייבורג וכבש אותה, לאחר מכן כבשו הכוחות בצפון את מצודותיה החזקות של ארצות השפלה הדרומיות, וכן הייתה גם מלחמת תמרון קלה על הריין התיכון.
בשנת 1745 התרחשו שלושת הקרבות הגדולים של המלחמה: הוהנפרידברג, קסלדורף ופונטנואה. הקמתה של ברית הארבעה של בריטניה, אוסטריה, הרפובליקה ההולנדית וסקסוניה הסתיימה בוורשה ב-8 בינואר 1745 על ידי חוזה ורשה. כעבור 12 יום, ב-20 בינואר 1745, קרל השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והתואר הקיסרי הועמד לבחירות חדשות. בנו של קרל השביעי ויורשו, מקסימיליאן השלישי יוזף, הנסיך הבוחר מבוואריה, לא נחשב אפילו למועמד לכס הקיסרי. הצבא הבווארי שוב היה במצב. הוא נלכד במחנה החורף המפוזר שלו (קרב אמברג, 7 בינואר). הוא הועבר מנקודה לנקודה על ידי תמרון של הצבא האוסטרי, תחת פיקודם המשותף של הרוזן בטיאני, הברון ברנקלו והרוזן בראון. כל החילות הבוואריים נמלטו מזרחה, והצבא הבווארי בפיקודו של הרוזן טרינג היה מחולק ומשותק. הצרפתים באזור תחת הרוזן סגור צעדו כדי להציל את הבווארים. כוחו של הרוזן סגור עלה בכוחו על הצבא האוסטרי תחת הרוזן באטיאני, אך סגור והצבא הצרפתי הובסו בקרב פפנהוף. הבוחר הצעיר מקסימיליאן השלישי נאלץ לנטוש את מינכן פעם נוספת, ובשלום פיסן שנחתם ב-22 באפריל 1745, הוא נאלץ להכיר במועמדותו של פרנץ מלורן, בן זוגה של מריה תרזה. הצבא ה"קיסרי" חדל למעשה להתקיים.
פרידריך השני מפרוסיה שוב היה מבודד. שום עזרה לא הייתה צפויה מצרפת, שעד אז התמקדו במאמציה במערכה הפלמית. ואכן, ב-31 במרץ 1745, לפני שפרידריך הצטרף למערכה, צעדו לואי החמישה עשר והמרשל הצרפתי מוריס דה סאקס, אשר פיקדו על צבא של 95,000 איש, הכוח הגדול ביותר במלחמה, במורד עמק הסכלדה והטיל מצור על טורנה. טורנה הייתה מוגנת על ידי חיל המצב ההולנדי שמנה 7,000 חיילים. במאי 1745, צבא בריטי בפיקודו של הדוכס מקמברלנד ניסה לשבור את המצור הצרפתי ולשחרר את טורנה. מוריס (שזה עתה מונה למרשל בצבא הצרפתי) היה בעל אינטליגנציה טובה מאוד וידע את הדרך שקמברלנד משתמש בה כדי לתקוף את כוחותיו הצרים על הכוחות. לפיכך, מוריס היה יכול לבחור את שדה הקרב. מוריס בחר לתקוף את צבא בעלות הברית הבריטית על מישור בצד המזרחי של נהר הסכלדה, כשלושה קילומטרים מדרום מזרח לטורנה, ליד העיירה פונטנואה. שם התרחש קרב פונטנואה ב-11 במאי 1745. הלחימה החלה בשעה 5:00 בבוקר עם מטח ארטילרי צרפתי לעבר כוחות בעלות הברית הבריטים, שעדיין ניסו לעבור לעמדותיהם הנכונות לקראת ההתקפה הצפויה על טורנה. לאחר הצהריים נעצרו כוחותיו של קומברלנד, והמשמעת החלה להתמוסס, ובעקבות כך הצבא הבריטי החל בנסיגה. זה היה ניצחון של הצרפתים אשר לכדו את תשומת הלב של אירופה, כי זה הפך את המיסטיקה של העליונות הצבאית הבריטית, והצביע על החשיבות של הארטילריה. ב-20 ביוני 1745, לאחר הקרב על פונטנואה, נכנע מבצר טורנה לצרפתים.
בקיץ 1745 החליטו הצרפתים לחזור ולטעון את תביעתו של צ'ארלס אדוארד סטיוארט על כס המלכות הבריטי. המטרה הייתה להתחיל במרד בסקוטלנד, שיסיט את תשומת הלב הבריטית מהמלחמה ביבשת אירופה, ואולי אף ידרוש מבריטניה לעזוב את המלחמה לחלוטין. צ'ארלס יצא מהעיר נאנט בצרפת, כשהוא נעזר בכוחות צרפתיים, ונחת באיי סקוטלנד המערבית ב-23 ביולי 1745. כקתולי, צ'ארלס היה בטוח בתמיכת אנשי שבטי ההרים בסקוטלנד המכונים "היילנדרס". במהרה אסף מספיק כוחות שאפשרו לו להגיע לאדינבורו, אשר נכנעה לו במהרה. בספטמבר הביס כוחות נאמנים למלך ג'ורג' בקרב בפרסטופנס, ובנובמבר חצה את גבול אנגליה בראש 6,500 חיילים. הוא כבש את דרבי ואת מנצ'סטר, והדרך ללונדון הייתה פתוחה בפניו. אך לא נראה כי יוכל לקבל עזרה ולהמשיך בתנופה, שכן נמלי הים היו בשליטת בית הנובר, והדבר גרם לכך שלא יוכל לקבל סיוע צרפתי, אל מול מתנדבים פרוטסטנטים לטובת בית הנובר שהגיעו מהולנד ומגרמניה. הוא החליט לסגת. בקרב פאלקירק, עוד ניצח כוחות בריטיים, אך במהרה מצא עצמו מכותר ובעימות עם כוחות עודפים בראשות הדוכס מקמברלנד, בנו של המלך ג'ורג'. בקרב קלודן, ב-16 באפריל 1746 הושמדו כוחותיו, והוא נאלץ לנוס על נפשו כשהוא מחופש לאישה.
תמרונים של צבאות שני הצדדים במלחמה על אזור האלבה העליונה התרחשו במשך כל הקיץ. בינתיים, השאלות הפוליטיות של הבחירות הקיסריות וההבנה בין פרוסיה לבריטניה היו תלויות ועומדות. המאמצים הראשיים של אוסטריה כוונו לעבר אזור עמק המיין ולעבר לאהן ופרנקפורט, שבו צבאות צרפת ואוסטריה תמרנו לעמדה חזקה כדי להרשים את הגוף הבוחר. המרשל האוסטרי טראון הצליח בתמרוניו, וכתוצאה מכך, פרנץ מלורן, בעלה של מריה תרזה נבחר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-13 בספטמבר 1745. פרידריך הסכים עם בריטניה להכיר בבחירות כמה ימים מאוחר יותר, אבל מריה תרזה לא הסכימה לתנאי שלום ברסלאו מ-1741, שבו נאלצה להכיר בסיפוח שלזיה לפרוסיה. מריה תרזה ניסתה עכשיו לערער על גורל המלחמה כדי להחזיר את שלזיה, וסקסוניה הצטרפה לאוסטריה בניסיון האחרון לכבוש מחדש את שלזיה.
במאי 1745, הצבא הפרוסי הראשי הוצב בפרנקנשטיין. צבא זה כלל 59,000 חיילים ו-54 תותחים כבדים. פרידריך למד כי צבא אוסטרי-סקסוני משולב שכלל כ-70,000 חיילים בפיקודו של הנסיך קרל, צעד לכיוון צפון-מזרח לעבר לנדסהוט. כדי לעמוד באיום זה על שלזיה, צעד פרידריך השני צפונה לעבר רייכנבך. לפני שהגיע לרייכנבך למד פרידריך כי הנסיך קרל חוצה את ההרים ממערב למזרח, וכי הנסיך קרל תכנן לתפוס את העיר הוהנפרידברג. לפיכך, פרידריך החנה את צבאו בשווידוביץ וחיכה שהנסיך קרל יבוא אליו. במקום זה הניח פרידריך מלכודת לכוחות האוסטרים-סכסונים המעולים. ואכן, פרידריך פעל על פי התאוריה כי "כדי לתפוס עכבר, יש להשאיר את המלכודת פתוחה". בשעה 6:30 בבוקר ב-4 ביוני 1745, בעוד הכוחות האוסטרים-סקסוניים עדיין מתאוששים מהצעדה הארוכה שלהם, נסגרה עליהם המלכודת בקרב הוהנפרידברג. הכוחות האוסטרים-סכסונים לא היו ברמה של הצבא של פרידריך ובמיוחד של חיל הפרשים שלו, והם איבדו חצי מהתותחים וכמעט רבע מהלוחמים. ב-9:00 בבוקר הורה הנסיך קרל בנסיגה מלאה לעבר רייכנברג.
ההתקדמות החדשה של הנסיך קרל הובילה עד מהרה לקרב זור ב-30 בספטמבר 1745, שהתרחש על אדמות שנועדו להיות מפורסמות במלחמת אוסטריה–פרוסיה בשנת 1866. פרידריך פיקד על צבא, שבאותו הזמן מנה רק 20,000 חיילים בסביבות זור. מולו עמד הנסיך קרל עם צבא של 41,000 חיילים. הוא היה בתחילה במצב של סכנה גדולה, אך צבאו לחם באומץ מול האויב המתקדם, ובאומץ לב ובעקשנות זכה לניצחון יוצא דופן ב-30 בספטמבר 1745 בזור.
אבל המערכה לא הסתיימה. יחידה אוסטרית מאזור המיין הצטרפה לסקסונים בפיקודו של מרשל רוטובסקי, ותנועה משולבת נעשתה לכיוון ברלין על ידי רוטובסקי מסקסוניה והנסיך קרל מבוהמיה. הסכנה הייתה גדולה, ומשום כך פרידריך החיש את כוחותיו משלזיה וצעד במהירות האפשרית לדרזדן, סקסוניה. פרידריך זכה בקרבות קתוליש-הנרסדורף ב-24 בנובמבר 1745 וגרליץ ב-25 בנובמבר. הנסיך קרל נאלץ אפוא לזנוח את תוכניותיו לתקוף את שלזיה, ולמהר לחזור ולהגן על סקסוניה. צבא פרוסי שני תחת דסאוור הזקן עלה במעלה הגבעה ממגדבורג לפגוש את רוטובסקי. האחרון תפס עמדה חזקה בקסלדורף בין מייסן ודרזדן, אך לאופולד הוותיק תקף אותו ישירות וללא היסוס ב-14 בדצמבר 1745. הסקסונים ובני בריתם היו מותשים לחלוטין לאחר המאבק הקשה בקרב קסלדורף. לאופולד ופרידריך איחדו את כוחותיהם וכבשו את דרזדן ללא מאבק. מריה תרזה נאלצה לבסוף להיכנע, ובחוזה דרזדן שנחתם ב־25 בדצמבר 1745, היא הכירה בסיפוחו של פרידריך בשלזיה, כפי שהוכר לראשונה בשלום ברסלאו בשנת 1741. פרידריך, לעומת זאת, הכיר בבחירת בעלה של מריה תרזה, פרנץ הראשון, כקיסר האימפריה הרומית הקדושה.
.jpg)
במרכז איטליה נאסף צבא של ספרדים ונאפוליטנים לצורך כיבוש דוכסות מילאנו. בשנת 1741 התקדם צבא של כ-40,000 ספרדים ונאפוליטנים בפיקודו של הדוכס ממונטמאר אל מודנה, והדוכס ממודנה הצטרף אליהם, אך המפקד האוסטרי, הרוזן אוטו פרדיננד פון טראון, תפס את מודנה והכריח את הדוכס לעשות שלום נפרד.
תוקפנותם של הספרדים באיטליה אילצה את הקיסרית מריה תרזה מאוסטריה ואת קרלו אמנואלה השלישי, מלך סרדיניה לנהל משא ומתן בתחילת 1742. המשא ומתן הזה התקיים בטורינו, כאשר מריה תרזה שלחה את הרוזן שולנבורג, והמלך קרלו אמנואלה שלח את המרקיז ד'אורמה. ב-1 בפברואר 1742 חתמו שולנבורג וד'אורמה על אמנת טורינו, אשר פתרה (או דחתה את ההחלטה) חילוקים רבים ויצרה ברית בין שתי המדינות. בשנת 1742, מרשל טראון החזיק בעמדותיו בקלות נגד הספרדים ונאפוליטנים. ב-19 באוגוסט 1742 נאלצה נאפולי על ידי הגעת שייטת של חיל הים המלכותי למפרץ נאפולי, להשיב את 10,000 חייליה מהכוח של מונטמאר כדי להגן על ביתם. הכוח הספרדי תחת מונטמאר היה עכשיו חלש מכדי להתקדם בעמק הפו, וצבא ספרדי שני נשלח לאיטליה דרך צרפת. אף על פי שסרדיניה קשרה את עצמה לאוסטריה באמנת טורינו, בו בזמן היא לא הייתה במלחמה עם צרפת, דבר שהוביל לסיבוכים מוזרים, כאשר אירעו קרבות בעמק האיזר בין כוחות סרדיניה וספרד, שבהם הצרפתים לא נטלו שום חלק. בסוף שנת 1742 הוחלף הדוכס ממונטמאר כראש הכוחות הספרדים באיטליה על ידי רוזן גאז'ה.
בשנת 1743 הכוח הספרדי על הפנארו השיג ניצחון על טראון בקרב קמפו סנטו ב-8 בפברואר 1743. עם זאת, ששת החודשים הבאים בוזבזו בחוסר מעש וגאורג כריסטיאן, נסיך לובקוביץ, שהצטרף לטראון עם תגבורות מגרמניה, הדף את הספרדית לרימיני. בהתייחסו לוונציה, הציג רוסו את הנסיגה הספרדית כ"תרגיל הצבאי היפה ביותר של כל המאה". מלחמת ספרד-סבויה בהרי האלפים נמשכה ללא תוצאות רבות, האירוע היחיד שהיה משמעותי היה קרב קסטלדלפינו הראשון (7 - 10 באוקטובר 1743), כאשר הכוח הצרפתי ספג מפלה.
בשנת 1744 הפכה המלחמה האיטלקית לרצינית יותר. לפני מלחמת הירושה הספרדית ספרד ואוסטריה נשלטו שניהם על ידי בית הבסבורג. כתוצאה מכך, למדיניות החוץ של אוסטריה וספרד ביחס לאיטליה הייתה סימטריה של אינטרסים, ואינטרסים אלהו התנגדו בדרך כלל לאינטרסים של בית בורבון ששלט בצרפת. עם זאת, מאז הסכם אוטרכט וסיום מלחמת הירושה הספרדית, המלך האחרון ההבסבורגי (קרלוס השני, מלך ספרד) הוחלף על ידי נכדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת פיליפ מאנז'ו, שהפך לפיליפ החמישי, מלך ספרד, וכעת נוצרה סימטריה של האינטרסים של מדיניות החוץ לגבי איטליה בין בית בורבון הצרפתי ובית בורבון הספרדי, אשר התנגשו בדרך כלל עם האינטרסים של בית הבסבורג האוסטרי. המלך קרלו אמנואלה מסבויה ניהל את מדיניות החוץ הממושכת של סבויה בהתנגדויות לנוכחות הספרדית בצפון איטליה. בשנת 1744, נאלצה סבויה לתמודד עם תוכנית צבאית גרנדיוזית של הצבאות הספרדים והצרפתים המשולבים (המכונה צבא גליספאן) לכיבוש צפון איטליה.
עם זאת, ביישום תוכנית זו, הגנרלים של צבא גליספאן בחזית הוכבדו על ידי פקודות של ממשלותיהם בהתאמה. לדוגמה, מפקד הצבא הספרדי בחזית, נסיך קונטי, לא היה מסוגל להסתדר עם המרקיז דה לה מינה, המפקד העליון של כל הכוחות הספרדים. נסיך קונטי הרגיש כי המרקיז "נכנע בעיוורון לכל ההוראות שמקורן בספרד" ללא כל התחשבות במציאות בשטח. לקראת המערכה הצבאית ביקשו כוחות גליספאן לחצות את הרי האלפים ביוני 1744 ולהקים מחדש את הצבא בדופינה, שם התאחדו עם הצבא בפו התחתון.
התמיכה של ג'נובה אפשרה מעבר ישיר למרכז איטליה. בעוד נסיך קונטי נשאר בצפון, פנה הרוזן גאז'ה בדרך זו דרומה. אבל אז המפקד האוסטרי, הנסיך לובקוביץ' הנהיג את המתקפה והדף את הצבא הספרדי של הרוזן דה גאז'ה דרומה לכיוון הגבול הנפוליטני ליד העיירה הקטנה ולטרי. ולטרי הייתה מקום הולדתו של אוגוסטוס קיסר, אך כעת מחודש יוני ועד אוגוסט 1744 הפכה ולטרי לזירת תמרונים צבאיים נרחבים בין הצבא הצרפתי-ספרדי בפיקודו של הרוזן גאז'ה לבין הכוחות האוסטריים בפיקודו של הנסיך לובקוביץ'.
קרלו, מלך נאפולי היה מודאג יותר ויותר מהכוחות האוסטרים שפעלו כל כך קרוב לגבולותיו והחליט לסייע לספרדים. יחד, צבא משולב של צרפתים, ספרדים ונאפוליטנים הפתיע את הצבא האוסטרי בליל 16-17 ביוני 1744. האוסטרים נהדפו משלוש גבעות חשובות ברחבי העיר ולטרי במהלך ההתקפה. קרב זה נקרא לפעמים "קרב נמי" על שם העיירה הקטנה נמי הממוקמת בקרבת מקום. לאחר הקרב הזה, הצליח הצבא המשולב להשתלט על העיר ולטרי. לפיכך, התקפת ההפתעה נקראת גם "קרב ולטרי הראשון".
בתחילת אוגוסט 1744, ביקר מלך נאפולי באופן אישי בעיר החדשה של ולטרי. כששמעו על נוכחותו של המלך, תכננו האוסטרים פשיטה נועזת על ולטרי. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-11 באוגוסט 1744, כ-6,000 אוסטרים תחת פיקודו הישיר של הרוזן בראון פתחו במתקפת הפתעה על העיר ולטרי. הם ניסו לחטוף את מלך נאפולי במהלך שהייתו בעיר. עם זאת, לאחר כיבוש ולטרי וחיפוש בכל העיר, האוסטרים לא מצאו אותו. המלך הבחין במה שקורה ונמלט מבעד לחלון הארמון שבו שהה, ורכב חצי לבוש על סוס מחוץ לעיר. היה זה קרב ולטרי השני. כישלון הפשיטה על ולטרי פירושו שהצעדה האוסטרית לעבר נאפולי הסתיימה. האוסטרים המובסים נסוגו צפונה, שם ניתן היה להשתמש בהם בפיימונטה שבצפון איטליה כדי לסייע למלך סרדיניה נגד הנסיך קונטי. הרוזן דה גאז'ה הלך בעקבות האוסטרים צפונה בכוח חלש. בינתיים, מלך נאפולי חזר הביתה.
המלחמה בהרי האלפים ובאפנינים כבר התעוררה בחריפות לפני שהנסיך קונטי וצבא גליספאן ירדו מהרי האלפים. וילפרנקה ומונטבלאן הופגזו על ידי הנסיך קונטי ב-20 באפריל 1744. לאחר הנסיגה מהאלפים, הנסיך קונטי החל את ההתקדמות שלו לתוך פיימונטה ב-5 ביולי 1744. ב-19 ביולי 1744, צבא גליספאן נלחם בצבא הסרדיני בכמה מאבקים נואשים בפיירי-לונגו ב-18 ביולי 1744. כתוצאה מהקרב, הצבא גליספאן השתלט על קסטלדלפינו בקרב השני של קסטלדלפינו. קונטי עבר לדמונטה, שם בליל 8 - 9 באוגוסט 1744 (רק 36 שעות לפני שהצבא הספרדי בדרום איטליה נלחם בקרב השני של ולטרי, (כפי שצוין לעיל), הצבא של גליספאן כבש את מבצר דמונטה מן הסרדינים בקרב דמונטה. מלך סרדיניה הובס שוב על ידי קונטי בקרב גדול במדונה דל'אולו ב-30 בספטמבר 1744 ליד קוני (קוניו). עם זאת, קונטי לא הצליח לכבוש את המבצר הענקי בקוני והיה עליו לפרוש לדופינה למחנות החורף שלו. לפיכך, צבא גליספאן מעולם לא התאחד עם הצבא הספרדי תחת הרוזן גאז'ה בדרום ועכשיו הצבא האוסטרו-סרדיני הפריד ביניהם.
המערכה באיטליה בשנת 1745 היה גם לא מלחמה בלבד. אמנת טורינו של פברואר 1742 (שתוארה לעיל), שכוננה יחסים זמניים בין אוסטריה לסרדיניה, עוררה אי-נוחות מסוימת ברפובליקה של ג'נובה. עם זאת, כאשר היחסים הזמניים האלה קיבלו אופי יציב ואמין יותר בחתימה על חוזה וורמס (1743) שנחתם ב-13 בספטמבר 1743, הממשלה של ג'נובה חששה. חשש זה מהבידוד הדיפלומטי גרם לרפובליקה הגנואזית לנטוש את הנייטרליות שלה במלחמה ולהצטרף לבית בורבון. כתוצאה מכך, הרפובליקה הגנואזית חתמה על הסכם סודי עם השליטים הבורבונים של צרפת, ספרד ונאפולי. ב-26 ביוני 1745 הכריזה ג'נובה מלחמה על סרדיניה.
הקיסרית מריה תרזה, הייתה מתוסכלת מכישלונו של לובקוביץ לעצור את התקדמותו של גאז'ה. לפיכך הוחלף לובקוביץ ברוזן שולנבורג. השינוי בפיקוד האוסטרי, עודד את השליטים הבורבונים לפתוח ראשונים במתקפה באביב 1745. לפיכך, הרוזן דה גאז'ה עבר ממודנה לכיוון לוקה, וצבא גליספאן בהרי האלפים תחת פיקודו החדש של מרשל מיילבואה (הנסיך קונטי ומרשל מיילבואה החליפו תפקידים בחורף 1744–1745), התקדם דרך הריביירה האיטלקית לטנארו. באמצע יולי 1745 התרכזו שני הצבאות סוף סוף בין הסקריוויה והטנארו. יחד הצבא של הרוזן דה גאז'ה וצבא גליספאן כללו מספר לא רגיל של 80,000 חיילים. צעדה מהירה על פיאצ'נצה משכה את המפקד האוסטרי, ובהיעדרו נחתו בעלות-הברית והביסו לחלוטין את הסרדינים בבסיגננו ב-27 בספטמבר 1745, ניצחון שבמהרה הביא לכיבוש אלסנדריה, ואלנצה וקזאלה מונפראטו. ז'ומיני קרא לריכוז הכוחות אשר הביא את הניצחון "Le plus remarquable de toute la Guerre".
הפוליטיקה המורכבת של איטליה, לעומת זאת, משתקפת בכך שהמרקיז מיילבואה לא הצליח בסופו של דבר להפוך את ניצחונו להישג משמעותי. ואכן, בתחילת 1746 עברו חיילים אוסטריים, ששוחררו על ידי השלום האוסטרי עם פרידריך השני מפרוסיה, דרך טירול לאיטליה. מחנות החורף של צבא גליספאן באסטי, איטליה, הותקפו באכזריות וחיל המצב הצרפתי של באסטי, שמנה 6,000 איש, נאלץ להיכנע. במקביל, הרוזן בראון עם גיס אוסטרי הביס את בעלות הברית על הפו התחתון, ובכך ניתק את התקשורת עם הגוף העיקרי של צבא גליספאן בפיימונטה. סדרה של פעולות קטנות הרסו לחלוטין את הריכוז הגדול של צבא גליספאן, והאוסטרים כבשו את דוכסות מילאנו והשתלטו על חלק גדול מצפון איטליה. בעלות הברית נפרדו, מיילבואה כבש את ליגוריה, בעוד הספרדים צעדו נגד בראון. זה היה מיד חיזק בכבדות כל מה שהספרדים יכול לעשות היה להתבצר בפיאצ'נצה, האינפנטה פיליפ מספרד, שהיה המפקד העליון קרא למיילבואה לעזרתו. הצרפתים, שהתנהלו במיומנות וצעדו במהירות, התאחדו שוב, אך מצבם היה קריטי, שכן רק שני ימי צעדה מאחוריהם היה צבא מלך סרדיניה במרדף, ולפניהם היה הצבא העיקרי של האוסטרים. הקרב על פיאצ'נצה ב-16 ביוני 1746 היה קשה, אך הסתיים בניצחון אוסטרי, כשהצבא הספרדי נמלט בכבדות. העובדה שהצבא נמלט בכלל, הייתה בשל הרמה הגבוהה של מיילבואה של בנו ושל ראש מטהו. תחת הנהגתם צבא גליספאן התחמק הן מהאוסטרים והן מהסרדיניאנים והביס גיס אוסטרי בקרב רוטופרדדו ב-12 באוגוסט 1746. לאחר מכן הצבא האוסטרי עשה את דרכו בחזרה לג'נובה.
אף על פי שהצבא האוסטרי היה רק צל של מה שהיה קודם לכן, כשחזרו לג'נובה, האוסטרים השתלטו במהירות על צפון איטליה. האוסטרים כבשו את הרפובליקה של ג'נובה ב-6 בספטמבר 1746, אבל הם לא זכו להצלחה במסע שלהם לעבר הרי האלפים. עד מהרה התנערה ג'נובה משלטון הדיכוי של המנצחים, קמה וגירשה את האוסטרים ב-5-11 בדצמבר 1746. עם פלישת בעלות הברית לפרובאנס, והצרפתים, בפיקודו של שארל לואי אוגוסט פוקט, דוכס דה בל-איל, הדפו את המתקפה (1747), ג'נובה התנגדה למצור אוסטרי שני. כרגיל הייתה תוכנית המערכה מופנית לפריז ולמדריד. גייסות נבחרים של הצבא הצרפתי תחת האביר דה בל-איל (אחיו הצעיר של מרשל בל-איל) נצטוו להחזיק במעבר המבוצר של אקסיל ב-10 ביולי 1747. עם זאת, הצבא המשותף של אוסטריה וסבויה העניק לצבא הצרפתי תבוסה מוחצת בקרב זה, שנודע בשם "קולא דל'אסיטה". בקרב זה, האביר, ועמו רוב האליטה של האצולה הצרפתית, נהרגו על המתרסים. הקרבות הסוערים נמשכו בין האוסטרים והסרדינים לבין הצרפתים עד להסכם השלום באקס-לה-שאפל.
הבריטים וההולנדים פרשו מפונטנואה בסדר טוב, אבל המרד היעקוביטי שגובה על ידי צרפת, ופרץ באוגוסט 1745, אילץ את הבריטים להעביר חיילים מפלנדריה כדי לטפל בו. עד סוף שנת 1745, הצרפתים החזיקו בערים האסטרטגיות גנט, אאודנארדה, ברוז', ודנדרמונדה, כמו גם את הנמלים של אוסטנדה וניופורט, ואיימו על הקשורים בין בריטניה וארצות השפלה.
במהלך 1746, הצרפתים המשיכו בהתקדמותם לתוך ארצות השפלה האוסטריות, כבשו את אנטוורפן, ולאחר מכן גירשו כוחות הולנדיים ואוסטריים באזור בין בריסל לבין המז. לאחר שהביסו את המרד היעקוביטי בקרב קלודן באפריל, פתחו הבריטים בפשיטת הסחה על לורן בניסיון להסיח את הכוחות הצרפתיים, ואילו המפקד האוסטרי החדש, הנסיך קרל מלורן, הובס על ידי מוריס דה סאקס בקרב רוקואה באוקטובר.
הרפובליקה ההולנדית עצמה הייתה עכשיו בסכנה, ובאפריל 1747, הצרפתים החלו בצמצום המצודות שלהם לאורך הגבול עם ארצות השפלה האוסטריות. בקרב לאופלד ב-2 ביולי 1747, דה סאקס זכה בניצחון נוסף על צבא בריטי-הולנדי תחת פיקודם של נסיך אורנז' והדוכס קמברלנד; לאחר מכן הצרפתים הטילו מצור על מאסטריכט וברגן אופ זום, אשר נפל בספטמבר.
אירועים אלה העניקו דחיפות רבה יותר לשיחות השלום המתמשכות בקונגרס ברדה, שהתקיים לצלילי הירי הארטילרי הצרפתי על מאסטריכט. בעקבות הסכם 1746 בין רוסיה לאוסטריה, צבא של 30,000 רוסים צעד מליבוניה אל הריין, אך הגיע מאוחר מדי מכדי שיוכל לסייע. מאסטריכט נכנעה ב-7 במאי, וב-18 באוקטובר 1748 הסתיימה המלחמה בחתימה על הסכם אקס לה שאפל.
מלחמת הירושה האוסטרית הסתיימה עם חוזה אקס-לה-שאפל (1748). מריה תרזה ואוסטריה שרדה כמעט את הסטטוס קוו אנטה בלום, ונאלצו לוותר רק על שלזיה לטובת פרוסיה, וכמה הפסדים טריטוריאליים קטנים לספרד בצפון איטליה. בעוד שאוסטריה הייתה רחוקה מלהיות מובסת, אובדן שלזיה היה במידה רבה תבוסה משפילה למנהיגות אוסטריה של המדינות הגרמניות בתוך האימפריה הרומית הקדושה. לעומת זאת, הרווח הפרוסי כמעט הכפיל את גודל הכלכלה, הטריטוריה והאוכלוסייה שלה, ואילו הצלחתו של פרידריך השני כמפקד העניקה לו את הכינוי "פרידריך הגדול". זה סימן את תחילת הדואליזם הגרמני בין פרוסיה לאוסטריה, אשר בסופו של דבר הגבירה את הלאומנות הגרמנית, ואת הדחף לאחד את גרמניה כישות אחת.
למרות הניצחונות שלו, לואי החמישה עשר, מלך צרפת, שרצה להופיע כבורר וכמדינאי ולא ככובש, החזיר את כל כיבושיו לאויביו המובסים בכבוד, וטען שהוא "מלך צרפת, לא סוחר". החלטה זו, שלא הובנה כלל על ידי הגנרלים שלו ועל ידי הצרפתים, הפכה את המלך ללא פופולרי בבית. הצרפתים השיגו כל כך מעט ממה שהם נלחמו על כך, שהם אימצו את הביטויים "Beete comme la paix" ("טיפש כמו השלום") ו-"Travailler pour le roi de Prusse" ("לעבוד עבור מלך פרוסיה", כלומר לעבוד בחינם). צרפת בהחלט הצליחה להשפיל את מריה תרזה ואת ממלכתה, אבל בגלל זה חיזקה צרפת את כוחה של פרוסיה, שהמשיך לצמוח, עד כדי פגיעה בצרפת מאוחר יותר. פעמיים, בזמן המלחמה, כרתה פרוסיה שלום עם אוסטריה בלי להודיע לצרפת, והובילה את לואי החמישה-עשר להתייחס אל פרידריך השני מפרוסיה (שאותו הוא כבר לא אהב מאוד) כבעל-ברית לא מהימן. למרות ההיסטוריה הארוכה של הסכסוך בין בתי הבסבורג לבורבון, הוא החל לחפש לכרות ברית עם אוסטריה.
ספרד, בדרך זו או אחרת, הצליחה להשיג חלק ממטרות המלחמה שלה, שרובן התמקדו במאמץ להחזרת ההשפעה הספרדית בחצי האי האיטלקי.
בריטניה הצליחה לצאת מהמלחמה עם הסדרים רצויים ובתנאים שלה, שהכעיסו את האוסטרים; כוחה של בריטניה הלך וגבר והאינטרסים שלה הפכו מורכבים עוד יותר. משהבינה כי אוסטריה אינה עוד ההגמון היחיד במרכז אירופה, החליטה בריטניה ליישר את עצמה עם פרוסיה כדי להגן על הנובר מפני התקפה צרפתית עתידית. ברית זו בסופו של דבר ערערה את היציבות ביבשת, כמו המעצמות האחרות הידקה בריטניה את עצמה בהסכם עם בעל ברית מנוגד למלחמה הקרובה, שעמדה להיות אף יותר גדולה מזאת שהייתה.
ערך מורחב – מלחמת המלך ג'ורג'המלחמה התנהלה גם בצפון אמריקה ובהודו. בצפון אמריקה הסכסוך נודע במושבות הבריטיות כמלחמת המלך ג'ורג', והחל רק לאחר שהכרזות מלחמה רשמיות של צרפת ובריטניה הגיעו למושבות במאי 1744. הגבולות בין צרפת החדשה למושבות הבריטיות של ניו אינגלנד, ניו יורק ונובה סקוטיה היו האתר של פשיטות תכופות בקנה מידה קטן, בעיקר על ידי כוחות קולוניאליים צרפתיים ובני בריתם ההודיים נגד מטרות בריטיות, אם כי נעשו מספר ניסיונות על ידי קולוניסטים בריטים לארגן משלחות נגד צרפת החדשה. התקרית המשמעותית ביותר הייתה לכידת המבצר הצרפתי לואיסבורג באי קייפ ברטון (איל רויאל) על ידי משלחת (29 באפריל - 16 ביוני 1745) של מיליציה קולוניאלית שאורגנה על ידי מושל מסצ'וסטס ויליאם שירלי, בפיקודו של ויליאם פפרל ממיין (אז חלק ממסצ'וסטס), ובסיוע צי של הצי המלכותי. משלחת צרפתית לשיקום לואיסבורג ב-1746 נכשלה עקב מזג אוויר גרוע, מחלות ומותו של מפקדה. לואיסבורג הוחזרה לצרפת בתמורה למדראס, מה שעורר כעס רב בקרב המתיישבים הבריטים, שהרגישו שהם חיסלו קן של פריבטירים עם לכידתו.
.svg)
המלחמה סימנה את תחילתו של מאבק רב עוצמה בין בריטניה לצרפת בהודו ושל עלייה צבאית אירופית והתערבות פוליטית בתת-היבשת. פעולות איבה גדולות החלו עם הגעתה של שייטת ימית בפיקודו של ברטראן-פרנסואה מאהה דה לה בורדונה, הנושאת חיילים מצרפת. בספטמבר 1746 הנחית בורדונה את חייליו ליד מדראס והטיל מצור על הנמל. למרות שזה היה היישוב הבריטי העיקרי בקרנאטיק, מדראס הייתה מבוצרת קלות והיה בה רק חיל מצב קטן, מה ששיקף את האופי המסחרי לחלוטין של הנוכחות האירופית בהודו עד כה. ב-10 בספטמבר, שישה ימים בלבד לאחר הגעתו של הכוח הצרפתי, נכנעה מדראס. תנאי הכניעה שהוסכמו על ידי בורדונה קבעו לפדיון את ההתנחלות תמורת תשלום מזומן על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית. עם זאת, לויתור זה התנגד ז'וזף פרנסואה דיפלקס, המושל הכללי של הרכוש ההודי של חברת הודו המזרחית הצרפתית. כאשר בורדונה נאלץ לעזוב את הודו באוקטובר לאחר הרס השייטת שלו על ידי סופת ציקלון, דיפלקס ויתר על ההסכם. אנווארודין מוחמד חאן הקרנאטי התערב בתמיכה בבריטים והתקדם לכבוש מחדש את מדראס, אך למרות עליונות עצומה במספרים צבאו נמחץ בקלות תוך מרחץ דמים על ידי הצרפתים, בהפגנה הראשונה של פער האיכות שנפער בין צבאות אירופה והודו.
הצרפתים פנו כעת ליישוב הבריטי שנותר בקרנאטיק, מבצר סנט דייוויד בקודלור, שהיה קרוב בצורה מסוכנת ליישוב הצרפתי הראשי פונדיצ'רי. הכוח הצרפתי הראשון שנשלח נגד קודדלור הופתע והובס בקרבת מקום על ידי כוחות הנוואב וחיל המצב הבריטי בדצמבר 1746. בתחילת 1747 הטילה משלחת שנייה מצור על פורט סנט דייוויד אך נסוגה עם הגעתה של שייטת הצי הבריטית במרץ. ניסיון אחרון ביוני 1748 נמנע מתקיפת המבצר ותקף את העיירה קודדלור עצמה המבוצרת קלות, אך המתקפה נהדפה על ידי חיל המצב הבריטי.
עם הגעתה של שייטת ימית בפיקודו של אדמירל בוסקאוון, נושאת חיילים וארטילריה, יצאו הבריטים למתקפה והטילו מצור על פונדיצ'רי. הם נהנו מעליונות ניכרת במספרם על פני המגינים, אך היישוב בוצר מאוד על ידי דיפלקס ולאחר חודשיים נזנח המצור.
הסדר השלום הביא את החזרת מדראס לחברה הבריטית, שהוחלפה בעד לואיסבורג בקנדה. עם זאת, הסכסוך בין שתי החברות נמשך באמצעות מיופה כוח במהלך ההפסקה שלפני פרוץ מלחמת שבע השנים, כאשר כוחות בריטיים וצרפתים נלחמו בשם הטוענים היריבים לכס היידראבאד והקרנאטיק.
המבצעים הימיים של מלחמה זו הסתבכו עם מלחמת אוזנו של ג'נקינס, שפרצה ב-1739 בעקבות המחלוקות הארוכות בין בריטניה וספרד על טענותיהן הסותרות באמריקה. המלחמה הייתה יוצאת דופן בשל הבולטות של ניהול פיראטיות משני הצדדים. זה נמשך על ידי הספרדים באיי הודו המערבית בהצלחה רבה, ובאופן פעיל בבית. הצרפתים היו פעילים לא פחות בכל הימים. ההתקפה של מאהה דה לה בורדונה על מדראס הייתה בחלקה במידה רבה מיזם פרטי. הבריטים הגיבו במרץ. המספר הכולל של הלכידות על ידי צבאות צרפתים וספרדים היה ככל הנראה גדול יותר מרשימת הבריטים - כפי שהגדיר זאת בשנינות הצרפתית וולטייר לאחר ששמע את ההתפארות של ממשלתו, כי הסיבה שיותר סוחרים בריטים נשבו בגלל שהיו הרבה יותר סוחרים בריטים וספינות בריטיות לתפוס; אך חלקית גם משום שממשלת בריטניה עדיין לא החלה לאכוף את השימוש בשיירות בקפדנות כה רבה כפי שעשתה בזמנים מאוחרים יותר.
מלחמה על ספרד הוכרזה על ידי בריטניה הגדולה ב-23 באוקטובר 1739, אשר נודעה כמלחמת אוזנו של ג'נקינס. הונחה תוכנית לפעולות משולבות נגד המושבות הספרדיות ממזרח וממערב. כוח אחד, צבאי וימי, היה אמור לתקוף אותם מאיי הודו המערבית תחת אדמירל אדוארד ורנון. כוח אחר, שיופקד על ידי קומודור ג'ורג' אנסון, היה אמור להקיף את כף הורן ולהתנפל על החוף השקט של אמריקה הלטינית. עיכובים, הכנות גרועות, שחיתות במחסנים והמריבות של קציני הים והצבא הנוגעים בדבר גרמו לכישלון של תוכנית מלאת תקווה. עם זאת, ב-21 בנובמבר 1739, אדמירל ורנון הצליח לכבוש את הנמל הספרדי, פורטו בלו, בפנמה של ימינו, שהיה מוגן בצורה לא טובה. כאשר לוורנון הצטרף סר צ'אלונר אוגל עם תגבורת ימית מסיבית וכוח חזק של חיילים, בוצעה התקפה על קרטחנה דה אינדיאס במה שהיא כיום קולומביה (9 במרץ - 24 באפריל 1741). העיכוב נתן לספרדים תחת סבסטיאן דה אסלבה ולבלאס דה לסו זמן להתכונן. לאחר חודשיים של הגנה מיומנת מצד הספרדים, המתקפה הבריטית נכנעה לבסוף להתפרצות מסיבית של מחלות ונסוגה לאחר שספגה אובדן נורא של חיים וספינות.
המלחמה באיי הודו המערבית, לאחר ששתי התקפות אחרות לא מוצלחות בוצעו על שטח ספרד, גוועה ולא התחדשה עד 1748. המשלחת בפיקודו של אנסון הפליגה באיחור, לא הייתה מסופקת מאוד והייתה פחות חזקה ממה שהייתה מיועדת. היא כללה שש ספינות ועזבה את בריטניה ב-18 בספטמבר 1740. אנסון חזר לבדו עם ספינת הדגל שלו ה-Centurion ב-15 ביוני 1744. שאר כלי השיט לא הצליחו להקיף את הכף או אבדו. אולם, אנסון פגע בחופי צ'ילה ופרו ולכד גליאון ספרדי בעל ערך עצום ליד הפיליפינים. השיוט שלו היה הישג גדול של רזולוציה וסיבולת.
לאחר כישלון הפלישות הבריטיות ופלישה נגדית ספרדית לג'ורג'יה ב-1742, הושארו פעולות ימיות לוחמניות באיים הקריביים לפריבטירים של שני הצדדים. מחשש להפסדים כספיים וכלכליים גדולים במקרה של לכידת צי אוצר, הספרדים הפחיתו את הסיכון על ידי הגדלת מספר השיירות, ובכך הפחיתו את ערכן. הם גם הגדילו את מספר הנמלים שבהם ביקרו והפחיתו את יכולת הניבוי של מסעותיהם.
ב-1744 כוח בריטי של 300 איש בליווי שני פריבטירים מסנט קיטס כבש בהצלחה את המחצית הצרפתית של סן מרטן השכנה, וכבש אותה עד הסכם אקס-לה-שאפל ב-1748. בסוף מאי 1745 הפליגו ממרטיניק שתי פריגטות מלכותיות צרפתיות של 36 ו-30 תותחים בהתאמה תחת קומודור לה טושה, בתוספת שלושה פריבטירים כנקמה כדי לפלוש וללכוד את המושבה הבריטית אנגווילה אך נהדפו עם אובדן כבד.
בשנה האחרונה של המלחמה אירעו שתי פעולות משמעותיות באיים הקריביים. הסתערות בריטית שנייה על סנטיאגו דה קובה שהסתיימה אף היא בכישלון ופעולה ימית אשר נבעה ממפגש מקרי בין שתי שיירות. הפעולה התגלגלה בצורה מבולבלת, כאשר כל צד היה להוט לחפות על אוניות הסוחר שלו וליירט את אלו של האחר. הלכידה הפכה לנחשקת במיוחד עבור הבריטים בשל העובדה שהצי הספרדי הפונה הביתה יהיה עמוס במטילים מהמכרות האמריקאים. היתרון היה של הבריטים כאשר ספינת מלחמה ספרדית אחת עלתה על שרטון ואחרת נכבשה אך המפקד הבריטי לא הצליח ללכוד את הספינות והצי הספרדי תפס מחסה בהוואנה.
בזמן שאנסון המשיך במסעו מסביב לעולם, ספרד כיוונה בעיקר למדיניות האיטלקית של המלך. שייטת הצטיידה בקדיס כדי להעביר חיילים לאיטליה. הוא נצפה על ידי האדמירל הבריטי ניקולאס האדוק. כאשר שייטת החסימה נאלצה לעזוב מחוסר אספקה, האדמירל הספרדי דון חואן חוסה נבארו יצא לים. הבריטים עקבו אחריו, אך כאשר הכוח הבריטי נגלה לעיניו הצטרפה לנאווארו שייטת צרפתית בפיקודו של קלוד-אליזה דה לה ברויאר דה קור (דצמבר 1741). האדמירל הצרפתי אמר להאדוק שהוא יתמוך בספרדים אם יותקפו ובעקבות כך האדוק פרש. צרפת ובריטניה לא היו עדיין במלחמה בגלוי, אבל שתיהן היו מעורבות במאבק בגרמניה - בריטניה כבת בריתה של מלכת הונגריה, מריה תרזה; צרפת כתומכת הטוען הבווארי של האימפריה. נבארו ודה קור המשיכו לטולון, שם נשארו עד פברואר 1744. צי בריטי צפה בהם, בפיקודו של האדמירל ריצ'רד לסטוק, עד שסר תומאס מתיוס נשלח כמפקד העליון וכשגריר לחצר המלוכה של טורינו.
גילויים ספורדיים של עוינות בין הצרפתים והבריטים התרחשו באזורים שונים, אך מלחמה מוצהרת לא החלה עד שממשלת צרפת פרסמה את הצהרתה מ-30 במרץ, עליה השיבה בריטניה הגדולה ב-31 במרץ. לפורמליות זו קדמו ההכנות הצרפתיות לפלישה לאנגליה, וכן קרב טולון בין הבריטים לשייטת צרפתית-ספרדית. ב-11 בפברואר התנהל קרב מבולבל ביותר, שבו החלוץ ומרכז הצי הבריטי היו מעורבים עם העורף הספרדי והמרכז של בעלות הברית. לסטוק, שהיה ביחסים גרועים ביותר עם הממונה עליו, לא נטל חלק בפעולה. מתיוס נלחם במרץ אבל בצורה לא מסודרת, שבר את מבנה הצי שלו, ולא הפגין כוח כיוון, בעוד הצי הקטן יותר של נבארו שמר על לכידות ונלחם בהתקפות הנמרצות אך המבולבלות של אויבו הגדול יותר עד שהגיעו כוחות הצי הצרפתי. הצי הבריטי שנפגע קשות נסוג. הצי הספרדי הפליג אז לאיטליה שם סיפק צבא רענן ואספקה שהייתה לה השפעה מכרעת על המלחמה. הניהול הכושל של הצי הבריטי בקרב, עורר זעם עמוק בקרב העם, והוביל לרפורמה דרסטית בצי הבריטי.
התוכנית הצרפתית לפלוש לבריטניה הוסדרה בשילוב עם המנהיגים היעקוביטים, וחיילים היו אמורים להיות מועברים מדנקרק. בפברואר 1744, צי צרפתי של עשרים אוניות הקו נכנס לתעלת למאנש בפיקודו של ז'אק איימאר, הרוזן דה רוקפייל, לפני שהכוח הבריטי בפיקודו של אדמירל ג'ון נוריס היה מוכן להתנגד לו. אבל הכוח הצרפתי לא היה מצויד, האדמירל היה עצבני, מוחו התעכב על כל האסונות שעלולים לקרות, ומזג האוויר היה גרוע. דה רוקפייל הגיע כמעט עד הדאונס, שם נודע לו שסר ג'ון נוריס נמצא בהישג יד עם עשרים וחמישה אוניות קו, ולאחר מכן נסוג במהירות. המשלחת הצבאית שהתכוננה בדנקרק לחצות בחסות הצי של דה רוקפייל, כמובן, לא התחילה לחצות את התעלה. חולשתם המוחלטת של הצרפתים בים, עקב הזנחה ממושכת של הצי ומצבו פושט הרגל של האוצר, הוכחה במהלך המרד היעקוביטי של 1745, כאשר צרפת לא עשתה ניסיון להרוויח ממצוקת הממשל הבריטי.
ההולנדים, לאחר שהצטרפו בשלב זה לבריטניה הגדולה, הוסיפו תוספת רצינית לכוח הימי המתנגד לצרפת, אם כי הרפובליקה ההולנדית נאלצה בשל הצורך להחזיק צבא בפלנדריה למלא תפקיד משני מאוד בים. מאחר שממשלת בריטניה לא הומרצה על ידי מתקפה אדירה, והיו לה אינטרסים מיידיים הן בבית והן בגרמניה, איחרה ממשלת בריטניה לעשות שימוש בכוח הימי האחרון שלה. ספרד, שלא יכלה לעשות דבר בעל אופי התקפי, כמעט הוזנחה. במהלך 1745 המשלחת של ניו אינגלנד שכבשה את לואיסבורג (30 באפריל - 16 ביוני) קיבלה חיפוי של כוח ימי בריטי, אך מעט יותר הושג על ידי המאמצים הימיים של כל אחד מהלוחמים.
בשנת 1746 נשלחה במהלך אוגוסט ואוקטובר משלחת בריטית משולבת ימית וצבאית לחופי צרפת - הראשונה מתוך שורה ארוכה של מיזמים דומים שבסופו של דבר זכו ללעג כ"שבירת חלונות עם גינאות". המטרה הייתה לכידת המחסן של חברת הודו המזרחית הצרפתית בלוריאן, אך היא לא הושגה.
משנת 1747 ועד סיום המלחמה באוקטובר 1748, המדיניות הימית של ממשלת בריטניה, מבלי להגיע לרמה גבוהה, הייתה אנרגטית וקוהרנטית יותר. מעקב קפדני יותר נמשך לאורך החוף הצרפתי, וננקטו אמצעים יעילים ליירט את התקשורת בין צרפת לנחלותיה האמריקאיות. באביב התקבל מידע ששיירה חשובה לאיי הודו המזרחית והמערבית אמורה להפליג מלוריאן. השיירה יורטה על ידי אנסון ב-3 במאי, ובקרב הראשון על כף פינסטר, ארבע-עשרה ספינות הקו של האדמירל הבריטי ג'ורג' אנסון חיסלו את הליווי הצרפתי של שש ספינות קו ושלוש אוניות חמושות של חברת הודו, למרות שבינתיים אוניות הסוחר ברחו.
ב-14 באוקטובר, שיירה צרפתית נוספת, מוגנת על ידי שייטת חזקה, יורטה על ידי שייטת מסודרת ומכוונת היטב של עדיפות מספרית - השייטות היו בהתאמה שמונה אוניות צרפתיות וארבע עשרה אוניות בריטיות - במפרץ ביסקאיה. בקרב השני על כף פינסטר שבא לאחר מכן, הצליח האדמירל הצרפתי, אנרי פרנסואה דה הרבייר-ל'אטנדואר, לחפות על בריחתן של רוב ספינות הסוחר, אך השייטת הבריטית של הוק תפסה שש מאניות המלחמה שלו. רוב אוניות הסוחר יורטו מאוחר יותר ונלכדו באיי הודו המערבית. אסון זה שכנע את ממשלת צרפת בחוסר האונים שלה בים, והיא לא עשתה מאמץ נוסף.
בהודו המזרחית, התקפות על המסחר הצרפתי על ידי שייטת בריטית בפיקודו של קרטיס בארנט ב-1745 הובילו לשיגור של שייטת צרפתית בפיקודו של ברטראן פרנסואה מאהה דה לה בורדונה. לאחר התנגשות לא חד משמעית מול נגאפטנם ביולי 1746, אדוארד פייטון, יורשו של בארנט, נסוג לבנגל, והותיר את בורדונה ללא התנגדות בחוף קורומנדל. הוא הנחית חיילים ליד מדראס וצר על הנמל ביבשה ובים, ואילץ אותו להיכנע ב-10 בספטמבר 1746. באוקטובר השייטת הצרפתית נהרסה על ידי סופת ציקלון, איבדה ארבע ספינות וספגה נזק כבד לארבע נוספות. הספינות ששרדו נסוגו. כוחות היבשה הצרפתיים המשיכו לבצע מספר התקפות על ההתיישבות הבריטית בקודלור, אך החלפתו בסופו של דבר של פייטון הרשלני על ידי תומאס גריפין הביאה לחזרה של עליונות הצי הבריטית שהעמידה את הצרפתים במגננה. למרות הופעתה של שייטת צרפתית נוספת, הגעתה של תגבורת בריטית בקנה מידה גדול תחת אדוארד בוסקאוון (שחשב אך לא ביצע מתקפה על איל דה פראנס בדרך) העניקה לבריטים דומיננטיות מכרעת ביבשה ובים, אך המצור שלאחר מכן על פונדיצ'רי שאורגן על ידי בוסקאוון לא הצליח.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
