מדינת רווחה

מדינת רווחה היא מדינה המפעילה מנגנונים שמטרתם חלוקה-מחדש של משאבים בין אזרחיה. מנגנונים אלו אוספים משאבים מחלק מהאזרחים – בעיקר בצורת מיסים, אך לעיתים גם בצורות אחרות – ומחלקים אותם מחדש באופנים שונים. מנגנונים נפוצים של חלוקה מחדש הם מערכות חינוך ציבורי ובריאות ציבורית, קצבאות כספיות, דיור ציבורי ועוד.

ערך מחפש מקורות

לפי התפיסה המקובלת כיום, כל המדינות הקפיטליסטיות הן מדינות רווחה, מכיוון שכולן עוסקות בחלוקה מחדש של משאבים. עם זאת, הן נבדלות מאוד זו מזו באופן בו הן עושות זאת.

הגדרה

למושג מדינת רווחה ניתנו הגדרות שונות. יונה רוזנפלד ולוטה זלצברגר מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, נתנו את ההגדרה^[1]:

"מדינה המבטיחה לאזרחיה חופש ממצוקה. מדינה השואפת למניעתו של קיפוח סוציאלי והעושה להגשמת מטרה זאת."

ד"ר גיורא גוטן טען שהגדרה זאת דורשת מהמדינה את הבלתי אפשרי והציג את הגדרתו של דוד מארש בספר עתידו של מדינת הרווחה משנת 1964:

"מדינה בה קיימת מדיניות מכוונת להבטיח לפחות רמת חיים מינימלית לכל אחד, ועד כמה שאפשר שוויון של הזדמנויות לכל אחד להשיג את המקסימום בחייו בהתאם לכישרונו ויכולתו."

האידאולוגיה שמאחורי מדינת הרווחה

מדינת הרווחה היא מודל המהווה פשרה בין המודל הקפיטליסטי, התומך בשוק חופשי כמנגנון יחידי לחלוקת משאבים, לבין המודל הסוציאליסטי, לפיו על המשאבים להיות מחולקים באופן יזום ומתוכנן, בין אם על ידי המדינה או בדרך אחרת.

מדינת הרווחה שומרת מצד אחד על השוק כעל המנגנון העיקרי לחלוקת משאבים בחברה, אך מצד שני שואפת לספק לכל תושביה הגנה ממחסור ולצמצם עד כמה שניתן את אי-השוויון בין השכבות החלשות לאלה המבוססות בחברה.

במהלך המאה ה-20 נתפסה מדינת הרווחה כפשרה בין שני מרכיבים אלו. תומכי הקפיטליזם נאלצו להשלים עם המיסוי וההתערבות בשוק, ואילו תומכי הסוציאליזם נאלצו להשלים עם קיומו של השוק החופשי. ההבדלים בין מדינות שונות נמתחו בין הקוטב הליברלי, המדגיש את החופש האזרחי ונוטה לצמצם את התערבות המדינה בשוק ככל שניתן, לבין הקוטב הסוציאל-דמוקרטי, המדגיש את חשיבות השוויון בין האזרחים ומאמין במעורבות גבוהה של הממשלה בניהול השוק ובחלוקת המשאבים. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הציג הסוציולוג אנתוני גידנס את תאוריית הסטרוקטורציה ("הדרך השלישית"), שזכתה לעדנה עת אימץ אותה טוני בלייר, לימים ראש ממשלת בריטניה. תומכי גישה זו רואים בעצמם אנשי שמאל, אך מוותרים על השאיפה לביטולו של השוק החופשי. יעדם המוצהר הוא מדינת הרווחה – שילוב בין שוק חופשי לבין מנגנוני חלוקה מחדש.

התומכים במדינת רווחה מתבססים על המושג זכויות חברתיות – ההנחה כי במסגרת זכויות האדם נכללות, פרט לזכויות הפוליטיות ולזכויות האזרחיות, גם זכויות הקשורות במצבו החומרי, כגון הזכות לחינוך והזכות לבריאות, וכי על המדינה מוטלת החובה לספק זכויות אלה.

לכן, טוענים התומכים ברעיון זה, השלטון חייב להבטיח את רווחת אלה הדורשים סיוע כגון קשישים, נכים, משפחות מרובות ילדים.

ברור מכאן, שאם השלטון עושה גם את כל אלה, הוא חייב לגבות יותר מיסים, ולחוקק חוקים מתאימים, כלומר להתערב יותר בחיי הפרט.

ההיסטוריה של מדינת הרווחה

המדינה הראשונה שבה התבססה מדיניות רווחה לאומית היא גרמניה במאה ה-19. המנהיג שהוביל מהלכים אלו הוא אוטו פון ביסמרק. מדיניות הרווחה בגרמניה באותה תקופה כללה בין היתר: מתן פנסיות, ביטוח תאונות וביטוח רפואי. כמה שנים אחרי הגרמנים גם האנגלים והצרפתים אימצו מדיניות רווחה דומה לשל ביסמרק. אך באותה תקופה רמת הרווחה במדינות אלו הייתה בסדר גודל קטן מאוד.

הפריצה של מדינת הרווחה בממדיה הנוכחיים קרתה בעקבות דו"ח בוורידג' בדצמבר 1942. הרקע לדו"ח היה כלכלת המלחמה שבבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה – שכמו בכל מלחמה הייתה ריכוזית מאוד וזאת על מנת לתעל את כל כוחות השוק למען הלחימה. בעקבות תכנון הכלכלה במלחמת העולם השנייה, אנשים רבים בבריטניה אימצו את הרעיון של כלכלה ריכוזית גם למצב רגיל עתידי. בעקבות עליית רעיונות אלו שר העבודה הבריטי ארנסט בווין ביקש מוויליאם בוורידג' לכתוב דו"ח שמטרתו להמליץ על גישה כלכלית של מדיניות רווחה. בוורידג' הצליח לפרסם בכל רחבי בריטניה את הדו"ח, שנמכר ביותר מחצי מיליון עותקים, ורעיונות אלו הפכו לפופולריים בקרב הציבור האנגלי. מייד לאחר מלחמת העולם השנייה החלה הממשלה הבריטית לאמץ את המלצותיו של בוורידג' בהדרגתיות. ב-1945 היא החלה להעניק קצבאות ילדים וב-1946 עבר חוק המחייב ביטוח לאומי כללי וביטוח עבודה. חוק נוסף שעבר באותה שנה הוא חוק ביטוח בריאות ממלכתי לכולם. ב-1947 בריטניה הגדילה את הגמלאות וב-1949 היא הגדילה משמעותית את הביטוח הלאומי והחילה פיקוח על שכר דירה.

עוד נקודה היסטורית חשובה היא ההחלטה של האו"ם בדבר זכויות אדם שהחילה את חובת ביטוח לאומי כזכות יסוד. ההחלטה החילה גם את הזכות להגנה מפני אבטלה, הזכות לפיצוי על פיטורים, הזכות לחינוך והזכות לרמת חיים המתאימה לבריאות ורווחה של האדם ומשפחתו כולל מזון, ביגוד, דיור, טיפול רפואי, שירותים חברתיים נחוצים וביטחון תעסוקתי. השינוי במדיניות הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה בא לידי ביטוי בכמות ההוצאה הממשלתית ביחס לתמ"ג. לאחר מלחמת העולם השנייה ודוח בוורידג' חלה עלייה משמעותית בהוצאה הממשלתית באירופה ובארצות הברית ביחס לתמ"ג. ההוצאה הממשלתית של ארצות הברית ביחס לתמ"ג גדולה כיום כפי שלושה ממה שהייתה לפני המלחמה ובאירופה היא גם גדלה בין פי 2 לפי 3. בסופו של דבר, בתוך פחות מעשור בריטניה אימצה כמעט את כל ההמלצות של דוח בוורידג' ולאחר מכן גם אירופה וארצות הברית הלכו בעקבותיה וכך נוצרה מדינת הרווחה בצורתה הנוכחית.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סוגים של מדינות רווחה

עד לשנות ה-80 של המאה ה-20, נהוג היה למדוד מדינות רווחה על ידי השוואת האחוז שמהווה ההוצאה הציבורית מהתל"ג. חישוב זה התבסס על ההנחה ששיעור זה יהיה גבוה יותר במדינה שמחויבותה לחלוקה מחדש של משאבים היא גבוהה.

בשנות ה-80 נמתחה ביקורת על מדד זה. ראשית, נטען, הוא אינו מודד רק את מחויבותה של המדינה לחלוקה מחדש אלא מושפע גם מהתנאים הכלכליים והחברתיים במדינה. בעיה נוספת שזוהתה היא החד-ממדיות של מדד זה – בעזרת מדד זה ניתן לקבוע רק את המידה שבה מדינה היא מדינת רווחה, ולא ניתן להבחין בין מדינות רווחה שונות. לפי טענה זו, מדינות רווחה נבדלות זו מזו לא רק בכמות המשאבים שהן מחלקות מחדש, אלא גם באופן בו הן עושות זאת ובמטרות שהן מבקשות להשיג.

בעקבות ביקורת זו, הציג הסוציולוג גוסטה אספינג אנדרסן (אנ')^[2] מסגרת אלטרנטיבית לסיווג של מדינות רווחה, המתבססת על שילוב של מספר רב של פרמטרים, איכותניים וכמותניים כאחד. אספינג אנדרסן מציע לנטוש את הניסיון לבחון את היקף החלוקה מחדש של המשאבים, ובמקומו לבחון את העקרונות המנחים חלוקה מחדש זו.

במהלך השנים הוצעו מספר תיקונים לחלוקה שהציע אספינג אנדרסן. חלק מהתיקונים עסקו בהתעלמותו של המודל מסוגיות של מגדר ואתניות. אחרים הוסיפו דגמים נוספים על אלו שבפרסום המקורי. חלק מהתיקונים נתקבלו על ידי הזרם המרכזי בסוציולוגיה, וחלקם שנויים במחלוקת. החלוקה המקובלת כיום מבחינה בין מספר סוגים של מדינות רווחה:

• מדינת רווחה שאריתית (או: ליברלית): מדיניות זו מתבססת על ההנחה כי על האדם להשיג את מחייתו בשוק החופשי, ותפקידה של המדינה הוא להתערב רק במקרים בהם האדם אינו מסוגל לעשות זאת. מדיניות זו גוררת מדינת רווחה דו-שכבתית – מתקיימת שכבה אחת של הטבות חברתיות לכל האזרחים, ושכבה נוספת של סעד, בעלת הטבות מזעריות המספיקות למחיה בקושי, וגוררות עימן סטיגמה למקבלי הקצבאות שכן על הנזקק להוכיח את עוניו כדי לקבל תמיכה. הבריאות, כמו החינוך או הפנסיה, נתפסת כסחורה בשוק ולא כזכות חברתית. לבסוף, מערכת הצדקה והפילנתרופיה זוכה לעידוד ממשלתי. מדיניות זו נהוגה בעיקר בארצות האנגלו-סקסיות, כמו ארצות הברית ובמידה מסוימת בריטניה.
• מדינת רווחה קורפורטיבית: מדיניות המתבססת על מערכת מסועפת של הטבות, אך כאלה שאינן אוניברסליות אלא ספציפיות למעמד או לקבוצה תעסוקתית מסוימת (לדוגמה: הטבות פנסיוניות מיוחדות לחברי איגוד עובדי הרכבות). מודל זה איננו מוכוון לצמצום פערים כי אם להשגתה של יציבות חברתית, והוא יוצר בידול בין קבוצות חברתיות ובכך מקשה על התפתחותן של קואליציות בין-מעמדיות. עם זאת, השירותים החברתיים במדינות אלו מפותחים באופן יחסי. מדיניות זו מקובלת בארצות מערב ומרכז אירופה (לדוגמה: צרפת, גרמניה, אוסטריה).
• מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית: מדיניות זו מתבססת באופן המובהק ביותר על תפיסת הזכויות החברתיות. במדינה כזו ההטבות הן אוניברסליות ואינן מכוונות רק למעמד הפועלים אלא גם למעמד הביניים. לפיכך ההטבות המתקבלות גבוהות מהמקובל בסוגים אחרים של מדינת רווחה. מודל זה מבוסס גם על מדיניות שכר שוויונית באופן יחסי ועל ניסיון לצמצום מרבי של אי-השוויון בין גברים לנשים, באמצעות העלאת שיעור השתתפותן של נשים בשוק העבודה. מדיניות רווחה זו תרמה לשוויון חברתי וכלכלי, ולשיעורי עוני נמוכים מאוד בקרב משפחות חד-הוריות. מדיניות זו מאפיינת את ארצות צפון אירופה (לדוגמה: שוודיה, נורווגיה, פינלנד), והיא נודעת באיכות החיים הגבוהה שהיא מספקת לאזרחים.^[3]
• מדינת רווחה דרום-אירופית (או: פרטיקולריסטית-קליינטליסטית): ישנה נוכחות בולטת של רשתות קליינטים–פטרונים המאורגנות סביב תוכניות שונות של רווחה וביטחון סוציאלי, דהיינו, ישנן מערכות ביטחון סוציאלי מפוצלות ומקוטבות המאורגנות על בסיס קורפורטיסטי. מדיניות זו ננקטת באיטליה, בספרד, בפורטוגל וביוון.

אין מדינה בה מתקיים אחד המודלים המוזכרים לעיל באופן מובהק – מדינות נוטות אולי לקוטב כזה או אחר, אך בכולן מופיעים אלמנטים מכל הגישות.

מדד התשומות

המדד המקובל בעולם להשוואה בין מידת ה"רווחה" הממשלתית במדינות שונות הוא "מדד התשומות". מדד זה, שבוחן את היחס בין תקציב הרווחה של המדינה ובין התמ"ג שלה, מתחשב אך ורק בסכום הכספי שהממשלה השקיעה בתקציבי רווחה, מבלי לבדוק את תוצאות ההשקעה – שיכולות להיות שונות במדינות שונות.^[4]

כך לפי המדד שפרסם ה-OECD ישראל מדורגת בתחתית הטבלה בהוצאות על רווחה,^[5] אך אין בכך להצביע על דירוג ישראל בתוצאות השקעתה ברווחה.

ביקורת

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא פרק הביקורת אינו כולל ביקורת על מדינת הרווחה אלא רשימת תביעות להרחבתה.

שלושת חוקי התוכניות החברתיות

צ'ארלס מאריי, חוקר מדע המדינה ואיש מכון אמריקן אנטרפרייז בוושינגטון, ניסח שלושה חוקים המתקיימים בכל תוכנית רווחה ציבורית:

1. חוק הברירה הלא מושלמת: כל כלל אובייקטיבי המגדיר זכאות לתוכנית העברה חברתית ידיר כמה אנשים באורח לא רציונלי. ...
2. חוק התגמולים הבלתי-מכוונים: כל העברה חברתית מעלה את שווי ההישארות במצב שהזקיק את ההעברה. ...
3. חוק הנזק נטו. ככל שסביר פחות שההתנהגות הלא רצויה תשתנה מרצון, כך סביר יותר שתוצאת הנטו של התכנית המבקשת לשנותה תהיה נזק. ...^[6]

מדינת הרווחה כמנגנון מרבד

כמוזכר לעיל, מטרתה העיקרית של מדינת הרווחה היא צמצום פערים סוציו-אקונומיים בין השכבות השונות בחברה. אך מעצם העובדה שבמסגרת מדינת הרווחה מחולקים משאבים חברתיים, הופך המנגנון של מדינת הרווחה לאחראי, פרט לצמצום חלק מהפערים, גם לשעתוק פערים אחרים וליצירת נוספים. בכך פועלת מדינת הרווחה כמנגנון מרבד – היא יוצרת (או משחזרת) הבדלים בין קבוצות חברתיות שונות, ובכך תורמת להכלה או להדרה של קבוצות אלה ולעיתים אף ליצירתן של קבוצות.

מדינת הרווחה כמנגנון המעודד "טרמפיסטים"

מדינת הרווחה מושתתת על מנגנונים של "ערבות הדדית", שבהם אוכלוסייה שזקוקה לשירותים מסוימים נסמכת על כוח אדם עובד שמסוגל לספק אותם, מתוך ההנחה שכשהעובדים יזדקקו לאותם שירותים יהיו עובדים אחרים שיספקו להם אותם, לדוגמה שירותי פנסיה ובריאות. אולם קיימת תופעה של אוכלוסיות שרוצות ליהנות ממדיניות הרווחה הנוחה מבלי לתרום את חלקן בייצור המשאבים שהמדיניות דורשת:

• סיבה עיקרית לכך היא הטבע האנושי הרציונלי (האדם הכלכלי - ההומו אקונומיקוס), השואף למקסם את רווחיו במינימום השקעה, כלומר אם יעלה בידו להיות טרמפיסט ולהרוויח על חשבונם של אחרים, על פי חוק ומבלי להיפגע, הוא יעשה זאת.
• סיבה נוספת היא הדור המכונה דור ה-Y, המתאפיין בעיסוק עצמי מוגבר, שגובל לעיתים בנרקיסיזם. עבורו ערכים כמו "תפוס כפי יכולתך" הרבה יותר מוחשיים ומדברים אליו מאשר תרבות של התחשבות וערבות הדדית.^{[דרוש מקור]}
• סיבה נוספת ל"טרמפיסטים" היא שינויים דמוגרפיים עקב מדיניות הגירה ליברלית, שבמסגרתה מגיעים למדינות הרווחה מהגרים שמנצלים גם הם את הטבות המדינה, ולכן לא פעם הופכים למושא לשנאה, הפגנות נגד ויחס מפלה.

ראו גם

• ביטחון סוציאלי
• רמת החיים בישראל
• שכר ריאלי
• מלכודת הרווחה
• עבודה סוציאלית
• הזכות לדיור
• הזכות לחינוך
• הזכות לבריאות
• מדיניות רווחה בישראל

לקריאה נוספת

• אבנימלך, מוריה ויוסי תמיר. 2002. רווחה מתקתקת. הוצאת הקיבוץ המאוחד: בני ברק
• דורון, אברהם ורלף קרמר. 1992. מדינת הרווחה בישראל. עם עובד: תל אביב
• דורון, אברהם. 1985. מדינת הרווחה בעידן של תמורות. הוצאת מאגנס: ירושלים
• גל, ג'וני. 2005. ביטחון סוציאלי בישראל. הוצאת מאגנס: ירושלים
• עדו רכניץ, סדרת הרצאות בנושא רווחה יהודית, אתר דין תורה (קובצי שמע)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מדינת רווחה בוויקישיתוף

• ניסים כהן, שלמה מזרחי ופני יובל, מדינת הרווחה, מדיניות ציבורית ודעת הקהל: ישראל 2008, באתר הביטוח הלאומי
• ניסים כהן, "מדינת הרווחה, מדיניות ציבורית ו'אי-משילות': המקרה של בית החולים באשדוד". בתוך: ה. זובידה וד. מקלברג (עורכים), דינמיקה של שינוי: הפוליטיקה הישראלית בתקופת מעבר. עמ' 93–123, 2011
• אקונומיסט, הקפיטליזם זקוק לרווחה כדי לשרוד, באתר TheMarker‏, 31 ביולי 2018
• מדינת רווחה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מדינת רווחה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. ד"ר גיורא גוטן, הישגים ומחדלים במדיניות הסוציאלית, דבר, 4 ביולי 1966
2. Esping-Andersen, Gosta (1990). The Three Worlds of Welfare Capitalism. Princeton
3. אבי קליין, עדיף לחיות בסקנדינוויה מבארה"ב או באנגליה, באתר הארץ, 13 בפברואר 2006
4. עמיעד כהן, ‏התגאו בתוצאות, לא בהוצאות, השילוח, 13, פברואר 2019
5. משרד הכלכלה והתעשייה
6. צ'רלס מאריי (תרגום: צור ארליך), ‏"מגבלותיה של העזרה", השילוח, 2, דצמבר 2016