Loading AI tools
חיבור עתיק העוסק בימים בהם אסרו חכמים להתענות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מגילת תענית (במקורות קדומים כונתה גם סתם המגילה[1]) היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. המגילה היא רשימה[2] של 35[א] מועדי שמחה (בני יום או כמה ימים),[ב] שנקבעו בעקבות ניצחונות או הצלה מגזירה של עם ישראל, בתקופת בית שני. בימי שמחה אלו לפי המגילה אין צמים[ג] ואין מספידים בהלוויות. הצום והמספד מסמלים אבל ועצב, ובמגילה נקבע שאין לעשותם במועדים אלו, ובחלק מהמועדים גם בימים שלפניהם ולאחריהם.[3]
![Thumb](#/media/קובץ:מגילת_תענית_עמוד_ראשון_דפוס_ש"ם.jpg) | |
| העמוד הראשון של מגילת תענית בתוך המהדורה שנדפסה בשנת ה'ש"ם | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
Anonymous (Scroll of fasting)  |
| שפת המקור |
עברית |
| מהדורות נוספות | |
| תאריך מהדורה ראשונה | מנטובה רע"ד |
| תאריך מהדורה מדעית | מהדורת ורד נעם, ירושלים תשס"ד |
| כתבי יד | אוקספורד, פרמה |
| פרשנים |
|
| קישורים חיצוניים | |
| ויקיטקסט | מגילת תענית |
  | |
המאורעות בהם המגילה עוסקת משתרעים, ככל הנראה, על פני כ־500 שנה, מבניית חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה, במאה ה־5 לפני הספירה,[ד] ועד, לכל המוקדם, לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני.[6]
בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת תנאים בין רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לתוקפם של המועדים הללו לאחר חורבן בית המקדש.[7] להלכה נפסק שמגילת תענית בטלה (חוץ מהמועדים חנוכה ופורים שכתובים גם בה).[8]
מגילת תענית, כפי שנמצאת בכתבי היד ובדפוסים, מחולקת לשני חלקים: המגילה, הכתובה ארמית, ונספח פרשנות בעברית – הסכוליון ("סכוליון" ביוונית: "פרשנות").[ה]
המגילה, המונה את הימים הטובים, היא רשימה של תאריכים,[ו] ושל המאורעות המשמחים שקרו בהם (לדוגמה: "בעשרין ותרין ביה (כלומר בתאריך כ"ב באלול) תבו לקטלא משמדיא").[11] בחלק מהמועדים מצורפת הערה קצרה על אחד משני האיסורים הנהוגים באותו יום: "דלא למספד", או "דלא להתענאה".[ז]
סדר המועדים במגילה הוא לפי חודשי השנה, ולא לפי התרחשותם ההיסטורית.[ח] המגילה מתחילה בחודש ניסן (החודש הראשון לפי לוח השנה המקראי), ומסתיימת בחודש אדר. בכתיבת התאריכים מופיע בכל מועד ראשון בחודש שם החודש (למשל: בחמישה עשר באב זמן אעי כהניא, דלא למספד) ואילו בהמשך מופיע רק התאריך, באותו חודש (למשל המועד הבא בחודש אב: בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא).[14]
בראש המגילה מופיעה פיסקת פתיחה קצרה המתארת את משמעות רשימת התאריכים:
אלין יומיא דלא לאתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון [= אלה הימים שלא להתענות בהם ומקצתם שלא לספוד בהם].
בסוף המגילה מופיעה שורה קצרה המסייגת את איסורי המגילה
להן אנש דאיתי עלוהי אסיר בצלו [= לבד איש שבא עליו איסור בתפילתו].
על המשמעות ההלכתית של משפטים אלו, ועל ביטול שימושה ההלכתי של המגילה לאורך הדורות, ראו בהמשך.
הסכוליון, שנכתב בשפה העברית, הוא פירוש, הרחבה והסבר של המועדים שבמגילה. הסכוליון נתחבר לאחר כתיבת המגילה (הדעות נחלקו מתי והיכן, ראו להלן בהרחבה), ולא תמיד הפירושים שבו תואמים את המאורע המתואר במגילה עצמה.[15][ט] קטעי ההסבר של הסכוליון יכולים להיות קצרים או ארוכים.[י]
הסכוליון הנמצא בידינו מחולק לשלושה חיבורים שונים. סכוליון נוסח פרמה, סכוליון נוסח אוקספורד, וסכוליון נוסח הכלאיים.[י"א] נוסח פרמה ונוסח אוקספורד הם חיבורים קדומים, מהמאות הראשונות לספירה, השונים זה מזה בהסברים ובמסורות שהם מצמידים למועדים השונים של המגילה. נוסח הכלאיים הוא חיבור מראשית האלף השני לספירה, שאיחד, לעיתים בצורה גסה, בין המסורות שהיו בשני הנוסח הקדומים, והוסיף עליהם ממקורות אחרים, פעמים רבות מהתלמוד.
במשך דורות רבים לא הכירו את ההפרדה בין המגילה לסכוליון, והלומדים סברו שהמגילה והסכוליון הם יחידה ערוכה אחת, ולכן הסכוליון בעיניהם היה הפירוש המקורי של המאורעות המוזכרים במגילה.[16] ההבדל התברר רק במאה התשע עשרה על ידי רבנים וחוקרים שעסקו במגילת תענית.[י"ב]
מי שחתם מבחינה מחקרית את ההבחנה בין המגילה לסכוליון היה צבי גרץ, שגם ככל הנראה קבע את המילה סכוליון ככינוי לאגדתות הפרשנות למגילה, ולאחר מכן הבחנה זו התקבלה כדבר מובן מאליו, הן בעולם המחקר, והן בעולם הרבני.[21][9]
בשנת תשנ"ג, במהלך כתיבת עבודת דוקטורט על המגילה, פרסמה ורד נעם מאמר בו קבעה שהסכוליון מתחלק למעשה לשלושה סוגים: שני נוסחי אב – נוסח פרמה (מכונה גם פ) ונוסח אוקספורד (מכונה גם א), ונוסח מעובד – נוסח הכלאיים.[י"א][22] הקביעה שישנם שני נוסחים שונים המעורבים בנוסח ההכלאה, נעשתה בעיקר על בסיס ההבדל בין המסורות השונות שמביאים הסכוליונים השונים להסבר של אותם מועדים, ובשינויים נרחבים בניסוח של מסורות הסבר זהות, שינויים שאינם יכולים לנבוע משיבושי העתקה של הסכוליון, אלא בהכרח מורים על קיומו של ענף מסירה נפרד.[23] נוסח הכלאיים, על פי נעם, הוא ”הכלאה מחושבת של החיבורים א ו־פ, לפעמים בתוספת ציטאטים של פסוקים או מקבילות מספרות חז"ל, בעיקר מן התלמוד”. עובדה זו, לדבריה, ”כמעט שאינה צריכה ראָיה, שכן היא ניכרת בכל הביאור, יחידה אחר יחידה”.[24] אבחנתה של נעם באשר לנוסחים השונים של הסכוליון נתקבלה במחקר ללא עוררין.[25]
המגילה נכתבה בארמית בינונית שהייתה נפוצה בימי הבית השני ובכך היא נבדלת מכל שאר ספרות התנאים, שנכתבה בעברית, ואף מספרות האמוראים, התלמוד הירושלמי שנכתב בארמית גלילית והתלמוד הבבלי שנכתב בארמית בבלית.[26] אייזיק הירש וייס משער שהמגילה נכתבה במקורה בארמית ”מפני שהיתה להמון העם אשר לשון הארמי היה לשונם הרגיל”.[27]
| רשימת המועדים[י"ג] | תרגום המגילה[י"ד] | זיהוי המאורע[ט"ו] |
|---|---|---|
| מן ריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למספד. | מראש החודש של ניסן עד שמונה בו הוקם התמיד שלא לספוד. | ישנן שתי גישות בהסבר המועד.
|
| מן תמניה ביה ועד סוף מועדא איתקין[36] חגא[37] דלא למספד | משמונה בו ועד סוף המועד נתקן[36] החג[37][י"ט] שלא לספוד. |
|
| בשבעה לאייר חנכת שור ירושלם[44] ודלא למספד. | בשבעה באייר חנוכת חומת ירושלים שלא לספוד | ראו דיון בהמשך |
| בארבעה עשר ביה פסחא[45] זעירא ודלא למספד | בארבעה עשר בו הפסח הקטן ושלא לספוד. | הקרבת קרבן הפסח למי שלא יכלו להקריבו בזמנו בי"ד בניסן, במסגרת פסח שני.[כ"א] |
| בעשרים ותלתא ביה נפקו בני חקרא מן ירושלם. | בעשרים ושלושה בו יצאו בני חקרא[כ"ב] מירושלים | כיבוש מצודת החקרא בידי שמעון התרסי בשנת 141 לפני הספירה. |
| בעשרין ושבעה ביה אתנטילו כלילאי מיהודה ומירושלם[כ"ג] | בעשרים ושבעה בו ניטלו מסי הכתר[כ"ד] מיהודה ומירושלים[כ"ג] |
|
| בארבעה עשר לסיון אחידת מגדל צר[59] | בארבעה עשר בסיוון נכבש מגדל צור[59] |
|
| בחמשה עשר ביה ובשיתא עשר ביה גלו אנשי בית שאן בקעתא. | בחמשה עשר בו ובששה עשר בו גלו אנשי בית שאן הבקעה. | כיבוש בית שאן ועמק יזרעאל בידי יוחנן הורקנוס. |
| בעשרים וחמשה ביה נטלו דומוסנאי מן ירושלם[44] | בעשרים וחמשה בו נסעו גובי המס מירושלים. |
|
| בארבעה[71] בתמוז עדא ספר גזרתא. | בארבעה בתמוז[71] הוסר ספר הגזרות | |
| בחמישה עשר באב זמן אעי כהניא, ודלא למספד בהון. | בחמישה עשר באב זמן עצי הכהנים ושלא לספוד בהם | יום הבאת קרבן העצים, קרבן המוזכר לראשונה בספר נחמיה,[74] שם מתוארת הפלת גורלות על זמני הבאת קרבן העצים. במשנה ובתוספתא במסכת תענית מבואר שזכר להתנדבות להבאת קרבן העצים בימי נחמיה נקבעו למשפחות השונות תאריכים בהם הם הביאו קרבן עצים במשך הדורות, ואילו ט"ו באב נקבע כמועד כללי ל”כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו”.[75][ל"א] |
| בעשרין וארבעה ביה[ל"ב] תיבנא לדיננא. | בעשרים וארבעה בו שבנו לדינינו. | |
| בארבעה באלול חנכת שור ירושלם[44] ודלא למספד. | בארבעה באלול חנוכת חומת ירושלים ושלא לספוד. | ראו דיון בהמשך |
| בשבעה עשר ביה נפקו רומאי מן ירושלם.[44] | בשבעה עשר בו יצאו הרומאים מירושלים. |
|
| בעשרין ותרין ביה תבו לקטלא משמדיא. | בעשרין ושתיים בו שבו להרוג משומדים | |
| בתלתא בתשרי אתנטלת אדכרתא מן שטריא. | בשלשה בתשרי ניטלה האזכרה מן השטרות. |
|
| בעשרים ותלתא למרחשון סתור סוריגא מן עזרתא. | בעשרים ושלושה במרחשוון סתרו את הסורג מהעזרה |
|
| בעשרים וחמשא ביה אחידת שומרון שורא. | בעשרים וחמישה בו נכבשה חומת שומרון | כיבוש העיר שומרון על ידי יוחנן הורקנוס הראשון.[97] |
| בעשרים ושבעה ביה תבת סולתא למיסק למדבחא. | בעשרים ושבעה בו שבה הסולת לעלות למזבח. | רוב החוקרים קיבלו את הסבר הסכוליון,[98] שהמועד נקבע לזכר ניצחון הפרושים על הצדוקים בוויכוח האם אוכלים את מנחת הנסכים או שהיא מוקרבת כולה למזבח.[99]
|
| בתלתא בכסליו אתנטלו סמואתא מן דרתא | בשלושה בכסליו הוסרו הסמלים מהחצר. |
|
| בשבעה ביה יום טב | בשבעה בו יום טוב. | ראו דיון בהמשך |
| בעשרים ואחד ביה יום הר גריזים. | בעשרים ואחד בו יום הר גריזים | כיבוש הר גריזים על ידי יוחנן הורקנוס הראשון כמתואר ב"מלחמת היהודים".[102][103] |
| בעשרים וחמשה בו חנכת יומין תמניא ודלא למספד. | בעשרים וחמישה בו חנוכת ימים שמונה ושלא לספוד. | ניצחון החשמונאים על היוונים, וחידוש העבודה בבית המקדש לאחר גזירות אנטיוכוס, חג החנוכה. |
| בעשרים ותמניא לטבת יתיבת בי כנשתא על דינא. | בעשרים ושמונה בטבת ישב בית הוועד על הדין. |
|
| בשנים בשבט יום טוב, דלא למספד. | בשנים בשבט יום טוב שלא לספוד | ראו דיון בהמשך |
| בעשרין ותרין ביה בטילת עבידתא דאמיר סנאה לאיתאה להיכלא ולא למספד. | בעשרים ושניים בו בטלה העבודה שאמר השונא להביא להיכל ולא לספוד. | ביטול גזירת הקיסר קליגולה להעמדת פסל בבית המקדש. |
| בעשרים ותמניה ביה נטל אנטיוכוס מן ירושלם.[44] | בעשרים ושמונה בו נסע אנטיוכוס מירושלים. | |
| בתמניה ובתשעה לאדר יום תרועת מטרא | בשמונה ובתשעה לאדר יום תרועת המטר | ירידת גשמים לאחר תענית והרעה בחצוצרות. אין זיהוי היסטורי למאורע ספציפי.[ל"ז] |
| (בתרין עשר ביה יום טוריינוס)[110] | בשנים עשר בו יום טוריינוס. | ראו פירוט בהמשך |
| בתלת עשר ביה ניקנור | בשלשה עשר בו ניקנור | |
| בארבעה עשר ביה ובחמשה עשר ביה יומי פוריא אנון, ולא למספד. | בארבעה עשר בו ובחמשה עשר בו ימי הפורים הם ולא לספוד. | ניצחון היהודים על שונאיהם כמתואר במגילת אסתר, ימי הפורים.[ל"ח] |
| בשיתת עשר ביה שריאו למבני שור ירושלם[44] ולא למספד. | בשישה עשר בו התחילו[ל"ט] לבנות חומת ירושלים ולא לספוד | ראו דיון בהמשך |
| בשבעה עשר ביה קמו עממיה על פליטת ספריה במדינת כלבוס בבית זבדי והוה פורקין. | בשבעה עשר בו קמו העמים על פליטת הסופרים במדינת כלבוס בבית זבדי והייתה ישועה. | |
| בעשרים ביה צמו עמא על מטרא ונחת להון. | בעשרים בו צמו העם על הגשם וירד להם. |
|
| בעשרים ותמניה ביה אתת בשורתא טבא ליהודאי דלא יעידון מן אוריתא ולא למספד. | בעשרים ושמונה בו באה בשורה טובה ליהודים שלא יסורו מן התורה ולא לספוד. |
במגילה מצוינים שלושה ימים הקשורים לבניית חומת ירושלים (בארמית: "שוּר") ז' באייר וד' באלול המציינים ימים בהם נגמרה בניית החומה, וט"ז באדר המציין התחלה של בניית חומה או קבלת רישיון לבניית החומה. החוקרים נחלקו עם אילו חומות מזוהות החומות המוזכרות במגילה, והאם יש קשר בין תחילת הבנייה המצוינת באדר, לסיום הבנייה המצוין באחד מהימים האחרים. דעתם של החוקרים המסתמכים על הסכוליון עומדת בערבון מוגבל, כיוון שרוב החוקרים הכירו את נוסח הכלאיים של הסכוליון, שלקח הסברים שהופיעו בסכוליונים המקוריים ביום אחד, והצמיד אותם ליום אחר.
על פי הסכוליון[121] לז' באייר, שני מועדי סיום בניית החומה, מכוונים אחד לסיום בניית חומות נחמיה, ואחד לסיום תיקון החומה בתקופה החשמונאית. מבין החוקרים שקיבלו את הסבר הסכוליון, היו שנטו להתאים את מועד ד' באלול לבניית חומות נחמיה, המתועדות בכתוב בכ"ה באלול,[122][מ] ואת ז' באייר לחומה החשמונאית.[מ"א][125] לעומתם, היו שזיהו את ז' באייר עם בניית חומת נחמיה,[מ"ב] ואת ד' באלול עם חנוכת החומה החשמונאית.
במגילה ישנם שני ימים בהם לא מופיע נימוק לקביעת היום, אלא מצוין רק התאריך, או התאריך ו"יום טוב".[127] שני הימים הם ז' בכסלו וב' בשבט. על פי הסכוליון, שני הימים מציינים את מיתתם של מלכים רשעים שמשלו בעם ישראל: בז' בכסלו מת הורדוס, ובב' בשבט מת ינאי. בניגוד לנכתב בסכוליון, על פי כתבי יוסף בן מתתיהו עולה שהורדוס לא מת בחורף, אלא יותר לכיוון האביב. לפיכך היו שהציעו שחל בלבול בסכוליון ויש להפוך את המועדים ולומר שבכסלו מת ינאי ובשבט מת הורדוס.[מ"ג][132]
יום טוריינוס לא מופיע בכתבי יד אוקספורד ופרמה של המגילה, ונכנס לנוסח הכלאיים, ככל הנראה, כשאיבה מן המקבילות בתלמודים.[133] על פי המובא בתלמודים, יום טוריינוס בטל, עוד קודם שבוטלה המגילה כולה, בשל צרה שקרתה בו. במקורות השונים ישנם הסברים שונים, ואף סותרים, לשאלה מדוע נקבע יום טוריינוס, ומדוע הוא בטל. על פי התלמוד הבבלי, טוריינוס הוציא להורג את פפוס ולוליאנוס, ונהרג מיד לאחר מכן, וכשמחה על כך שנעשתה בו נקמה נקבע יום חג.[134] על פי הבבלי, יום טוריינוס בוטל כיוון שנהרגו בו "שמעיה ואחיה אחיו".[מ"ד] מרבית החוקרים מקבלים תיאור זה, אך סוברים שאין הכוונה לטראיאנוס עצמו, אלא לשליחו ובא כוחו, לוסיוס קווייטוס, מי שהיה הנציב ביהודה מטעמו לצורך דיכוי המרד היהודי הידוע בשם "פולמוס קיטוס".
מגילת תענית היא המקור החז"לי הקדום ביותר המצוי בכתב, והמקור הכתוב היחיד (מלבד התנ"ך) שעמד בפני התנאים והאמוראים.[מ"ה][135] מכיוון שהמגילה הייתה מקור כתוב, היה לה טקסט מוסמך, וחכמי המשנה והתלמוד יכלו לדקדק בלשונה כמו בספרי המקרא.[136]
ישנם כמה כיוונים העולים בספרות חז"ל ובמחקר באשר לשאלה מדוע נכתבה המגילה.
כיוון ראשון הוא שמטרת כתיבת המגילה היא לציין את הימים שבהם נעשו ניסים לעם ישראל. כך מעיד רבן שמעון בן גמליאל בברייתא במסכת שבת שהמגילה נכתבה על ידי אנשים ”שהיו מחבבין את הצרות”.[137] כך גם לדברי רבי יוסה בתלמוד הירושלמי ”לא באה אלא למנות ימים שנעשו בהן נסים לישראל”.[138][מ"ו]
כיוון שני, הדומה במקצת לראשון, הוא שהמגילה נכתבה בתקופת המרד הגדול על ידי מנהיגי המרד, במטרה לעודד את המורדים ולהראות להם שבעבר ה' הושיע את עם ישראל וסייע להם לנצח, וכך גם להם יש סיכוי לנצח. כיוון זה מתבסס, לרוב, על זיהוי של אלעזר בן חנניה, ממנהיגי המרד, ככותב המגילה.[140]
כיוון שלישי הוא שמטרת כתיבת המגילה היא הלכתית, והיא נועדה לקבוע את הימים המותרים והאסורים בתענית ובהספד. על כך מלמדים למשל, הסידור של המועדים על פי לוח השנה ולא בצורה כרונולוגית של סדר התרחשות האירועים, והתיאור הקצר והסתום של מה שאירע בתאריכים השונים. אולם מרבית החוקרים סברו כי המגילה היא מסמך היסטורי שנכתב מתוך תפיסה קנאית-לאומית-פרושית בימי המרד, בעקבות ניתוחו של צבי גרץ. לדעת אפרים אלימלך אורבך המגילה נכתבה במקור בתור מסמך היסטורי, ובשלב העריכה שלה הוסף לה החלק ההלכתי של איסורי התענית.[141]
ישנן כמה גישות לזיהוי זמן כתיבת המגילה. גישה ראשונה מתארכת את הכתיבה תוך התבססות על המסורת המאזכרת את כותבי המגילה. לפי גישה זו, המגילה נכתבה ככל הנראה בסוף תקופת הבית השני, ועורך המגילה קיבץ לתוכה מועדים קדומים (בעיקר מהתקופה החשמונאית, אשר מהווים עיקר המגילה) יחד עם מאורעות מזמנו.[מ"ז][142] גישה שנייה מתארכת את הכתיבה על פי המאורעות המופיעים במגילה. הנוקטים בגישה השנייה חלוקים ביניהם בשאלה מתי נערכה המגילה, כיוון שיש מחלוקות באשר לזיהוי המדויק של המועדים המופיעים במגילה.[מ"ח]
ישנם חוקרים הסבורים שיש במגילה מועדים המאוחרים לחורבן בית שני בשנת 70 לספירה, אולם גם לדעתם המגילה נערכה עוד קודם,[מ"ט] ומועדים אלו צורפו למגילה קיימת וערוכה. לא ברור האם איסורי התענית (וההספד בחלק מהמקרים) במועדים הקדומים נקבעו בזמן בו הם אירעו, או שעורך המגילה קבע את דיניהם של כל המועדים,[נ] אולם ככל הנראה המועדים עצמם, ללא קביעת האיסורים ההלכתיים בהם, נקבעו כבר בזמן בו הם קרו.[146]
על פי המסורת, כתיבת המגילה נעשתה בידי חנניה בן חזקיה,[137] או בידי בנו, רבי אלעזר בן חנניה.[147][נ"א] כדי לתרץ את הסתירה בין המקורות היו שהציעו להסביר שחנניה התחיל בכתיבת המגילה, ואלעזר חתם אותה,[149] והיו שהגיהו את הנוסח וקבעו שבכל המקומות יש לגרוס אלעזר בן חנניה. משפחת חנניה בן חזקיה בן-גוריון מוזכרת בכמה מקומות בתלמוד, כשהעיקרי שבהם הוא בתיאור הכינוס לגזירת שמונה עשר דבר, שהתקיים בעלייתו של חנניה בן חזקיה. בכינוס השתתפו תלמידי בית שמאי ובית הלל, שפעלו במאה האחרונה לפני הספירה, כך שהזיהוי על פי המסורת מוביל לתקופה זו. היו שהציעו לצמצם את הזיהוי בצורה ממוקדת יותר, וזיהו את אלעזר בן חנניה כותב המגילה עם אלעזר בן חנניה המוכר מספרי יוסף בן מתתיהו כמנהיג של אחת מקבוצות הקנאים.[150] לשיטתם, הוא כתב את המגילה ”על מנת להפיח עוז וגבורה בקרב בני עמו... לחזק את ידי המורדים בהעלותו על נס את הנצחונות המפוארים של בני החשמונאים על אויביהם.”[151] אולם זיהוי זה מבוסס על השערות רבות, ולא נתקבל במחקר,[152] והדעה העיקרית היא שאין דרך לקבוע מתי בדיוק פעלו בני משפחת בן-גוריון.[153]
הזיהוי על פי זמן ההתרחשות של המועדים נתון למחלוקות רבות. מוסכם על כולם, שרוב המועדים, גם אלו שאינם מזוהים בוודאות, התרחשו בתקופה החשמונאית. לפיכך, ישנה הסכמה כללית שהמגילה נערכה לכל המוקדם בסוף התקופה החשמונאית. אולם על הזמן המדויק של העריכה אין הסכמה. לדעת בן-ציון לוריא, המגילה נערכה בתקופתו של אלכסנדר ינאי, לאחר ניצחונו על היטורים בכלקיס.[נ"ב] לדעתו, המסורת המספרת על אלעזר בן חנניה רק מספרת מי העלה את המגילה על הכתב, אולם היא הייתה קיימת כספר שלם וערוך עוד קודם לכן.[154] ורד נעם מציינת שהמאורע המאוחר ביותר המזוהה באופן ודאי הוא ביטול גזירת הקיסר קליגולה (כ"ב בשבט) בשנת 41 לספירה, והואיל וקשה להניח שהמגילה נתחברה לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, ניתן לתחום את זמן כתיבת המגילה לשנים אלו, בדומה לזיהוי על פי המסורת.[155]
זמן חיבורו של הסכוליון אינו ברור לחלוטין, וככל הנראה הוא לא נוצר בפעם אחת על ידי עורך שליקט מסורות הקשורות למגילה, אלא התהווה במהלך הדורות החל מכתיבת המגילה ועד למאות הראשונות לספירה. השוואה לקטעי פירוש למגילה המופיעים בספרות חז"ל יכולה ללמד על שאיבה דו כיוונית של מסורות.[נ"ג]
בגמרא מצוטטים בכמה מקומות קטעים מהמגילה, יחד עם קטעי אגדה המפרשים אותם. מתוך ההקשר בסוגיות נראה שהחיבור בין קטעי האגדה למגילה לא נעשה על ידי הגמרא, והגמרא ציטטה קטעים מתוך "סכוליון"[נ"ד] שהיה לפניה, ככל הנראה בעל פה.[נ"ה][156] עם זאת, בתקופת הגמרא עוד נשמרה ההבחנה בין המגילה, שעמדה כקובץ בפני עצמה, לבין הביאור שלה.[157] בסך הכל בתלמוד הבבלי מופיעים שלושה עשר מועדים מהמגילה, ומתוכם מופיעים קטעי "סכוליון" על אחת עשרה יחידות.[158]
בתלמוד הירושלמי מופיעים תשעה אזכורים של המגילה. באחד מהם מופיע קטע אגדתי המבאר את המאורע (י"ג באדר, יום ניקנור).[159] אולם בשונה מהבבלי, בו מצוטטים קטעי סכוליון כיחידה אחת עם המגילה, בקטע המובא בירושלמי אין ראיה שהביאור עמד בפני האמוראים כחלק מ"סכוליון", וניתן להניח שהאמוראים עצמם הם שחיברו בין קטע האגדה לציטוט מהמגילה.[נ"ו][160]
במדרשי האגדה השונים אין אזכור של המגילה,[נ"ז] ואף בקטעים בהם מובאות אגדתות המקבילות לאגדתות המופיעות בסכוליון, אין כל ראיה לשאיבה של המדרשים מהסכוליון או להפך.[164]
קטעי הסכוליון שמופיעים בגמרא דומים לסכוליון נוסח פרמה הן במסורות הביאור הדומות,[נ"ח] והן בנוסח של מסורות הביאור שמובאות,[נ"ט] אולם גם בין שניהם ישנם הבדלים משמעותיים,[ס] המובילים לקביעה ששני הסכוליונים לא שאבו אחד מהשני (היינו שלפני הגמרא לא עמד סכוליון פרמה, ולפני עורך סכוליון פרמה לא עמדה הגמרא) אלא שאבו שניהם יחד ממקור שלישי, ככל הנראה מהדורת סכוליון שהייתה קרובה למדי לנוסח פרמה.[166]
סכוליון נוסח אוקספורד רחוק מאוד מהגמרא, שני הסכוליונים מביאים מסורות פירוש שונת לרבים מהמועדים, וגם במועדים בהם מסורות הפירוש דומות, שינויי הנוסח רבים כך שלא ייתכן ששתיהן שאבו מאותו מקור ערוך.
ורד נעם זיהתה שהסכוליונים השונים מכילים, מצד אחד, מסורות איכותיות ומקוריות, שאין להן אח בספרות חז"ל, ומצד שני, בחלק מהמועדים הסכוליונים לא מביאים מסורת של ממש, אלא רק משתמשים בתבניות קבועות כדי להסביר מועדים[ס"א] כמו כן, רבים מקטעי הסכוליון נמצאים מולנו בצורה קטועה כל כך, שלא ניתן להבין אותם ללא השוואה למקבילות.[168] לאור הממצאים המועטים של המגילה בשאר ספרות חז"ל, לא ניתן לקבוע איך ומתי בדיוק התחבר הסכוליון. את הדיון בנושא מסכמת ורד נעם כך:
אופיים האניגמטי של שני החיבורים, ויחסיהם הנפתלים זה עם זה ועם המהדורה התלמודית, מחייבים גם את השערותינו במורכבות ובזהירות.
נראה שבמהלכה של תקופת המשנה והתלמוד נתלו במגילת תענית כמה וכמה אשכולות של מסורות פרשניות, סיפורי מעשים וברייתות עתיקות. מסתבר שהקבצים הללו נתהוו אט אט, ומסורות שונות, בניסוחים ובלבושים מגוונים, היו נספחות והולכות אל כל אחד מהם בתהליך רב שנים. אחד מן הקבצים הללו היה רווח בעולמם של אמוראי בבל או, למצער, בעולמם של עורכי הסוגיות, וחלקו שוקע בתלמודם. הצל הענק שהטיל התלמוד הבבלי על ספרותנו בכללה ניכר היטב גם על פני נופיה של מגילת תענית. גם כאן נתקבעו ונשתמרו דווקא אותן מסורות אשר שימשו את הבבלי, והמהדורות החיצונות נדחקו לצדי דרכים של מסירה משובשת. גם כאן טויחו, הוקצעו והותאמו להקשרן האגדות שנכבשו במכבש הבבלי. בכך ניצולו, מחד גיסא, מן הטשטוש ומן השכחה, אבל איבדו, מאידך גיסא, מאפיינים אותנטיים של תוכן ולשון, מאפיינים ששרידיהם המחוספסים ניכרים עדיין במהדורות החיצונות. המהדורות החיצונות הללו הוסיפו להימסר, והשלמות וטלאים מאוחרים שבו וניתוספו עליהן עוד שנים אחרי חיתום התלמוד. אולם ההתעניינות במגילת תענית, מסמך קטן וחריג, נטול ערך הלכתי, פחתה בהדרגה, והחיבורים החיצונים הוזנחו. חלקם אבדו כליל, ושניים מתוכם שרדו בידנו בכתבי יד בודדים ומשובשים: שני קונגלומרטים צבעוניים, פרועי מראה, פרי התהוות רבת תלאות ובליה ממושכת.
— ורד נעם עמודים 374–375
בכותרת שבראש המגילה נאמר שהימים המופיעים בה אסורים בתענית, ומקצתם אסורים בהספד. ההבנה המקובלת של המשפט היא שתענית חמורה יותר, וכל הימים המופיעים במגילה אסורים בה, ואילו הספד קל יותר, ולכן רק חלק מן הימים אסורים בו.[ס"ב][169] ויש שהסבירו להפך, שההספד חמור יותר, ולכן כל הימים אסורים בו, ורק חלק מן הימים אסורים בתענית.[ס"ג]
המובן הפשוט של המונח "הספד", הוא אמירת דברים לזכרו של אדם בהלווייתו. מאיר בר–אילן הציע שמשמעות המונח הספד במגילה היא "קינה פולחנית", תפילה מסוג מסוים, כעין תפילות הסליחות ותחנון הנהוגות כיום. כמו כן, לדעתו איסור התענית נועד כנגד אנשים שהיו נוהגים להתענות בצורה סדירה, בין היתר כחלק מהמעמדות שליוו את עבודת המקדש, ולאו דווקא כנגד האפשרות של קביעת צומות על צרות, כדוגמת תעניות גשמים.[172]
במשפט הסיום של המגילה נאמר ”להן אנש דאיתי עליהו אסיר בצלו”. במשמעות המשפט נחלקו פרשנים וחוקרים לאורך הדורות. מוסכם, שהמשפט פוטר מאיסור התענית אנשים מסוימים, וקובע סייג למשפט "אלו הימים שאסורים בתענית", "מלבד איש ש", והמחלוקת היא מה משמעות הדברים "איתי עליהו אסיר בצלו". שני ההסברים העיקריים, הם: מלבד אדם שנדר תענית קודם שנכתבה מגילת תענית[ס"ד] או מלבד אדם שנדר נדר תענית כללי (כגון לצום כל ימי שני וחמישי) וימי התעניות שלו התנגשו בימים המופיעים במגילת תענית.
בימי השמחה שבמגילה נכללים חנוכה, פורים, ט"ו באב ועוד. גם ג' בתשרי וי"ג באדר נכללים במגילת תענית כימי שמחה, ורק מאוחר יותר נקבעו כימי תענית (צום גדליה ותענית אסתר, בהתאמה), כנהוג בימינו.
איסורי התענית של מגילת תענית נשמרו עד סוף תקופת התנאים, ובמאה ה־3 חדלו לנהוג לפיה. איסורי התענית הנוהגים עד ימינו הם אלה העוסקים בחנוכה ובפורים.
למגילת תענית יש כעשרה כתבי יד, אולם רבים מהם מאוחרים, ותלויים בדפוס.[ס"ה] נביא כאן את כתבי היד העיקריים של המגילה.
כתבי יד של נוסח פרמה
כתבי יד של נוסח אוקספורד
כתבי יד של נוסח הכלאיים
המגילה נדפסה לראשונה בשנת רע"ד במנטובה שבאיטליה, עוד קודם להדפסת התלמוד הבבלי בשלמותו.[ע"ה] מאז נדפסה המגילה עשרות פעמים[ע"ו] נביא את העיקריים שבהם. בכל הדפוסים הלא מדעיים של המגילה, הודפסה יחד עם המגילה גם מגילת תענית בתרא, כאשר בדפוסים המוקדמים אין הבדל בינה לבין המגילה, ובדפוסים המאוחרים יש הבדל בין החיבורים (החל מדפוס המבורג, אולם בצורה לא סדירה)[ע"ז]
מהדורות מדעיות
ערך מורחב – תענית צדיקיםמגילת תענית בתרא היא רשימה המונה ימים בהם נהגו לצום. רשימה זו נתחברה ככל הנראה במאות החמישית–השישית, והמקור הראשון המוכר לנו שמצטט אותה הוא בעל הלכות גדולות.[203] הרשימה הועתקה בכתבי יד שונים, וביניהם במרבית כתבי היד של מגילת תענית (כתבי היד של נוסח הכלאיים) בסוף המגילה, ולכן מכונה מגילת תענית בתרא או מגילת תענית פרק אחרון, אולם היא אינה חלק ממגילת תענית, וחלק מהמועדים שבה אף סותרים את מגלת תענית. הרשימה נפסקה בספרי הלכה רבים, ביניהם הטור והשולחן ערוך.[204]
רשימת התעניות צורפה למגילת תענית, ומופיעה במהדורות רבות כפרק האחרון של מגילת תענית. תוספת זו הביאה כמה אחרונים לטעון שהתענית הוזכרה בחז"ל, אך היעב"ץ בהגהותיו למגילת תענית הוכיח שרשימת הצומות אינה חלק מקורי של המגילה אלא תוספת שהוכנסה למגילה מדברי בה"ג. כך גם מקובל במחקר. אולם, בשל הופעתה בסוף מגילת תענית בכמה כתבי יד ובדפוסים רבים, מקובל במחקר לכנות אותה "מגילת תענית בתרא".[205]
מעמדה של מגילת תענית בתרא נדון בספרות ההלכה. בעוד בעל הלכות גדולות כתב בתחילת הרשימה שבתעניות אלו מתענים "מן התורה", כותבים רבים השמיטו מילים אלו.[206] בעל מנורת המאור כתב שמקצת חסידים מתענים בו, ורבי מנחם בן זרח בספרו צידה לדרך כתב שבעלי נפש מתענים בו. לעומתם, רבי יעקב חזן מלונדון כתב שרשימת התעניות בוטלה לגמרי, ובספר התדיר כתב שאין גוזרים גזירה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה ועל כן לא צריך לצום. בעל ספר האשכול התייחס לרשימה זו בביטול מפני שלא ידוע מי מחברה. רבי יוסף קארו בשולחן ערוך סיכם שראוי להתענות בימים אלו, ובעקבותיו כתבו כך פוסקים רבים, אם כי בספרו הבית יוסף כתב שלא ראה או שמע מעולם אף-אחד שנהג להתענות בהם. ורבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין כתב שלא גוזרים תעניות לאחר חתימת התלמוד.[207]
מגילת תענית, באתר ויקיטקסטהרב יעקב עמדין, סדר עולם רבה וזוטא ומגלת תענית מוגהים ומבוארים, המבורג תקי"ז, באתר היברובוקס
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
