מגילת תענית
חיבור עתיק העוסק בימים בהם אסרו חכמים להתענות / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מגילת תענית (במקורות קדומים כונתה גם סתם המגילה[1]) היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. המגילה היא רשימה[2] של 35[hebrew 1] מועדי שמחה (בני יום או כמה ימים),[hebrew 2] שנקבעו בעקבות ניצחונות או הצלה מגזירה של עם ישראל, בתקופת בית שני. בימי שמחה אלו לפי המגילה אין צמים[hebrew 3] ואין מספידים בהלוויות. הצום והמספד מסמלים אבל ועצב, ובמגילה נקבע שאין לעשותם במועדים אלו, ובחלק מהמועדים גם בימים שלפניהם ולאחריהם.[3]
העמוד הראשון של מגילת תענית בתוך המהדורה שנדפסה בשנת ה'ש"ם | |
מידע כללי | |
---|---|
מאת | Anonymous (Scroll of fasting) |
שפת המקור | עברית |
מהדורות נוספות | |
תאריך מהדורה ראשונה | מנטובה רע"ד |
תאריך מהדורה מדעית | מהדורת ורד נעם, ירושלים תשס"ד |
כתבי יד | אוקספורד, פרמה |
פרשנים |
|
קישורים חיצוניים | |
ויקיטקסט | מגילת תענית |
המאורעות בהם המגילה עוסקת משתרעים, ככל הנראה, על פני כ־500 שנה, מבניית חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה, במאה ה־5 לפני הספירה,[hebrew 4] ועד, לכל המוקדם, לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני.[6]
בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת תנאים בין רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לתוקפם של המועדים הללו לאחר חורבן בית המקדש.[7] להלכה נפסק שמגילת תענית בטלה (חוץ מהמועדים חנוכה ופורים שכתובים גם בה).[8]