תעניות גשמים

תעניות גשמים הן סדרת צומות שנהגו בתקופת חז"ל בעקבות בצורת. הצומות לוו בתפילות מיוחדות המפורטות במסכת תענית העוסקת בחלקה הגדול בתעניות גשמים. תפילות אלו הן תפילות הציבור הקדומות ביותר שנשתמרו בידינו.

כיום, מוכרזת לעיתים תענית גשמים, אולם מדובר בתענית בה צמים רק יחידים באופן וולנטרי.

סדרת הצומות, מתחילה בחודש חשוון, כאשר הצומות נעשים חמורים יותר ויותר ככל שעובר הזמן ולא יורדים גשמים.

לתעניות הגשמים מספר רמות שונות. המעבר לרמות השונות תלוי בתאריך:

בשבעה עשר במרחשוון רק יחידים מתענים.
בראש חודש כסליו כל הציבור מתענים שלוש תעניות קלות.
אם הסתיימו תעניות אלו ולא נענו, גוזרים על כל הציבור שלוש תעניות חמורות שבהם נאסר לאכול מבעוד יום ואסורים אף בחמישה עינויים כיום הכיפורים, שהן: אכילה שתייה רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
לאחריהן גוזרים עוד שבע תעניות על הציבור, בהם היו תוקעין בחצוצרות, וממעטין בזמני פתיחת החנויות.

באותן שבע תעניות היה סדר תפילה מיוחד, כפי המובא במסכת תענית^[1]:

סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים... עמדו בתפילה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל, ויש לו בנים, וביתו ריקן, כדי שיהא ליבו שלם בתפילה. ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות...

אם אף לאחר מכן לא ירדו גשמים, לא גזרו עוד תעניות על הציבור, כדי שלא להטריחן יותר מדי, אך היו ממעטין במשא ומתן, ובשאר עניינים של שמחה (כאבל), ויחידים מתענים עד שהשמש תעבור את מזל טלה^[2] (8 במאי לפי תקופת שמואל וסביבות 21 באפריל לפי הידוע כיום באסטרונומיה).

על מנת לגזור תעניות גשמים יש צורך שבית דין יחליט על כך. אין גוזרים תענית על הציבור בראשי חודשים, ובחנוכה, ובפורים.