כנסיית מריה הקדושה (ליבק)

מריינקירכה (בעברית: כנסיית מריה הקדושה, בגרמנית: Lübecker Marienkirche או בשמה הרשמי St. Marien zu Lübeck) היא כנסייה לותרנית בליבק, גרמניה. הכנסייה נבנתה בשנים 1250-1350 ובמשך שנים רבות הייתה סמל לעוצמתה ושגשוגה של העיר. הכנסייה נהרסה במלחמת העולם השנייה אך נבנתה מחדש ושוחזרה בשנים 1947-1959. הכנסייה היא השלישית בגודלה בגרמניה והיא הבניין הגבוה ביותר בליבק העתיקה. ביחד עם העיר, הוכללה הכנסייה ברשימת אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.

כנסיית מריה הקדושה
Marienkirche

מידע כללי
סוג	כנסייה
על שם	מרים, אם ישו
מיקום	העיר העתיקה של ליבק
מדינה	גרמניה
מפעיל	North Elbian Evangelical Lutheran Church
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	? – המאה ה־13
תאריך פתיחה רשמי	המאה ה־13
תאריך פירוק	29 במרץ 1942
חומרי בנייה	לבנה
סגנון אדריכלי	אדריכלות גותית לבנים
קואורדינטות	53°52′04″N 10°41′06″E
www.st-marien-luebeck.de

הכנסייה מהווה דוגמה קלאסית לסגנון גותיקת הלבנים של צפון גרמניה וצפון ומזרח אירופה, המשתקף בכ-70 כנסיות באזור הבלטי. בליבק, הגותיקה הגבוהה של צרפת הותאמה לסגנון הבנייה מלבנים אדומות. גובה הספינה הראשית הוא 38.5 מטר ובכך קמרונותיה מהווים את קמרונות הלבנים הגבוהים בעולם. גובה צריחיה המחודדים הוא 124.95 ו-124.75 מטר.

הכנסייה ממוקמת ברובע הסוחרים של ליבק, המשתרע מרציפי נהר הטרבה עד לכנסייה עצמה. זוהי הכנסייה הראשית של המועצה המקומית ואנשי ליבק, ולכן הוקמה ליד השוק ובית העירייה.

היסטוריה ומבנה

תוכנית הכנסייה (1906)

קמרונות הספינה הראשית

פנים הכנסייה ב-1820 ( תחריט מ-Zietz, Ansichten der Stadt Lübeck)

באתר נבנו כנסיות קודמות החל מההתנחלות הגרמנית הראשונה. הכנסייה הראשונה באתר הייתה מעץ אך בזמן הרפורמה בהקמת העיר ב-1156, נבנתה באתר כנסייה באדריכלות רומנסקית מלבנים. ברם, במאה ה-13 כנסייה זו כשלה לספק את צרכיה של קהילת הסוחרים המשגשגת, הגדלה והמודעת לעצמה. כנסייה זו נהרסה ופינתה את מקומה לכנסייה הגותית. חלק מפסליה, פיסול רומנסקי, נמצאים כיום במוזיאון סנט אנה.

הקתדרלות הגותיות בצרפת ופלנדרס נבנו מאבן טבעית והיוו דוגמה לבנייה מודרנית על תוכנית הבזיליקה בת שלושת האגפים. קתדרלות וכנסיות אלה שימשו מודל לכנסיות רבות באזור הים הבלטי.

הכנסייה הגותית נבנתה בשנים 1250-1350. שום כנסיית לבנים לא נבנתה עם קמרונות בגובה של 38.5 מטר לפני וגם כנסיות אבן בגבהים כאלה היו נדירות. מערכת של קביים הסיטה את כוחות הקמרונות לתמיכות, ובכך אפשרה את הבנייה לגובה כה רב. היוזמה של עיריית ליבק להתחיל במיזם בנייה ענק הוצדקה במחלוקת מרה עם הדיוקסיה. הקהילה רצתה סמל לרצון החופשי שלה ולעוצמתה אחרי שהעיר זכתה במעמד עיר אימפריאלית חופשית (Reichsfrei) בשנת 1226. עם מבנה ענק זה, המגמד את קתדרלת ליבק הרומנסקית שהייתה שייכת לבישוף, שנבנה בשוק שנוסד בידי היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה ועם בית העירייה, היו אלה טענה לעליונותה של קהילת הסוחרים וחברי ברית ערי הנזה.

קפלת ה-Briefkapelle ("קפלת המכתבים") נוספה ליד המגדל הדרומי ב-1310. לקפלה זו ,עם שער לכיוון השוק הציבורי, שימשה גם כמבואה לכנסייה עצמה. קפלת ה-Briefkapelle, שנבנתה ממזרח למגדל הדרומי, שימשה כאטריום וככניסה השנייה בחשיבותה לכנסייה. למרות שבמקור הוקדשה לאנה הקדושה, הקפלה קיבלה את שמה הנוכחי אחרי שלבלרים בתשלום השתמשו בה. הקפלה באורך 12 מטר, רוחב 8 מטר וגובה של 2 מטר, מקורה בקמרון אבן ונחשבת ליצירת מופת של אדריכלות גותית. היא הושוותה לעיתים קרובות לקתדרלות הגותיות האנגליות ובית מועצת הקתדרלה של מריאנבורג. כיום, קפלת המכתבים משרתת את הקהילה ככנסייה בזמן החורף, עם תפילות מינואר ועד מרץ: הספינה הראשית של כנסיית מריאנקירכה קרה מידי בשביל להתפלל בה בתקופה זו.

בפינה הדרום-מזרחית נמצא האמבולטוריום. מועצת העיר בנתה קפלה משלה ב-1390, הידועה כ-Bürgermeisterkapelle ("קפלת ראש העיר"). ניתן לראות בהבדל שבין הלבנים המזוגגות והלא-מזוגגות על הקירות החיצוניים. בקומה העליונה של הקפלה נמצא ה-"Trese": הארכיון המאובטח המכיל מסמכים עירוניים, כתבי זכויות וחוזים של העירייה. חלק זה של הכנסייה משמש גם כיום לאחסנת רכוש העירייה.

מ-1444 החלק המזרחי של האמבולטוריום הורחב עם קפלה בת מפרץ אחד, כש-5 קירותיה יוצרים כ-5/8 מתומן - ההרחבה הגותית האחרונה של הכנסייה. קפלה זו שימשה כמקום לשיר תפילות תדירות כחלק מהפולחן של מריה, דבר שנתן לקפלה את שמה Marientidenkapelle וכן Sängerkapelle ("קפלת הזמרים").

בסך הכל, למריאנקירכה יש 9 קפלות גדולות ו-10 קפלות קטנות. הקפלות קטנות משמשות בעיקר כקבר לחברי משפחה של חברי מועצת העיר.

הרס ושחזור

הריסות רובע הסוחרים ומריאנקירכה

הפעמונים שניתכו בחלקם מהשריפה של 1942

בליל יום ראשון של הדקלים בין ה-28 במרץ ל-29 במרץ 1942 נשרפה הכנסייה כמעט לחלוטין בזמן הפצצה אווירית של ליבק בידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה ביחד עם חמישית ממרכז העיר ליבק, כולל קתדרלת ליבק וכנסיית פטרוס הקדוש.

העוגב המפורסם Totentanzorgel, עוגב ריקוד המתים, בו ניגן דיטריך בוקסטהודה וכנראה גם יוהאן סבסטיאן באך, נהרס גם הוא. יצירת האמנות Totentanz על שמה הוא קרוי, הועתקה ב-1701, אך הושמדה גם היא במלחמת העולם השנייה.

יצירות אמנות אחרות הושמדו גם הן בשרפה, בהן: ה"המיסה של גרגורי הקדוש" מאת ברנט נוטקה, הדמויות המגולפות של "יובה" (הסורג), מזבח השילוש (Dreifaltigkeitsaltar) מאת יאקוב ון אוטרכט ו"כניסת ישו לירושלים" (Einzug Christi in Jerusalem) מאת פרידריך אוברבק. פעמוני הכנסייה נפלו בזמן השריפה וניתכו בחלקם. הם נמצאים במקום נפילתם עד היום, כיד זיכרון. ניתן לראותם בקפלת הזיכרון במגדל הדרומי.

הכנסייה הוגנה בגג זמני עד סוף המלחמה. בנייה מחדש החלה ב-1947, ותוך 12 שנים, הושלמה ברובה. בגלל האפקט ההרסני של השריפה והפצצות ויתרו על שחזור הצריחים והגג מעץ. תחת זאת, כל צריחי הכנסיות בליבק נבנו מחדש אחרי המלחמה תוך שימוש בשיטת בנייה שפותחה לשם כך במיוחד, בה הגג נבנה מחדש מבטון קל מתחת לשכבת נחושת. ציפוי הנחושת מתאים לתוכנית המקורית בעוד שבניית הגג מבטון תגן עליו משריפה שנייה.

צריח פלש (flèche), בגובה 30 מטר מעל הגג, נבנה מחדש ב-1980 לפי תוכניות ישנות וצילומים ישנים של הכנסייה.

לותאר מלסקאט וציורי הפרסקו

צריח מחודד מסוג Flèche

החום של השריפה ב-1942 הסיר טיח רב מהקירות והתקרה, וחשף ציורים מקוריים וקישוטים מימי הביניים, חלק מהם תועדו וצולמו בזמן מלחמת העולם השנייה.

ב-1948, העבודה של שחזור ציורי הפרסקו הגותיים ניתנה לדיטריך פיי. במה שנהפך לסקנדל זיוף האמנות הגדול ביותר אחרי המלחמה בעיר, פיי שכר את הצייר המקומי לותאר מלסקאט כדי לסייע לו ויחד הם היו אמורים להשתמש בצילומים ובתיעוד כדי לשחזר את הציורים על הקירות. מאחר שאף תיעוד או ציור בקומת התאורה של המקדש לא היה זמין, פיי ביקש ממלסקאט להמציא ציורים חדשים. כתוצאה מכך, מלסקאט הוסיף במקדש ציורים פרי עבודתו המקורית בסגנון המאה ה-14. ב-1951 ועדה של מומחים ביקרה עבודה זו כלא נאותה, אך רק אחרי הודאה של מלסקאט במעשיו אחרי שימוע.

דעת הקהל התעלמה מכך שרק חלק קטן מהציורים בכנסייה היו זיופים של מלסקאט; אף על פי כן, הציורים נמחקו בהוראת הבישוף דאז.

השילוש האדום-ירוק-אוכרה מעל הקיר הצפוני של הספינה הראשית עם סצנת הבשורה עם מלאך בין שני צליינים, שימש כמוטיב עבור גלויות וכתבנית לשני הבולים המציינים 700 שנה למריינקירכה ב-1951 (Wohltätigkeits-Gedenkausgabe 700 Jahre Marienkirche Lübeck) שהופקו ב-4 מיליון עותקים. הציורים בבולים, בניגוד למה שלעיתים חושבים, הם לא הזיופים של מלסקאט אלא ציורים מקוריים מהמאה ה-14 שתועדו בצילומים מ-1944.

עיצוב פנים

הספינה הראשית בכנסייה מתנשאת לגובה 38.5 מטר.

תמיכות דואות תומכות בקמרונות הגבוהים.

קומת התאורה של האפסיס.

הכנסייה זכתה לתרומות נדיבות ממועצת העיר, הרשויות וכן ממשפחות ויחידים. בסוף ימי הביניים היא הכילה 38 מזבחים ו-65 תרומות אחרות. אלה כוללים:

• מזרקת ברונזה מ-1337. עד 1942 היא הייתה ממוקמת במערב הכנסייה, וכיום היא נמצאת במרכז המקדש.
• המדונה של דארסו מ-1420. היא ניזוקה קשות ב-1942 אך שוחזרה ממאות חתיכות והוצבה בשנית ב-1989.
• "בית המקדש Sakramentshaus" מ-1479 עם כ-1,000 עיטורי ברונזה, חלקם מצופים זהב, בגובה 9.5 מטר, נמצא בקיר הצפוני של המקדש.
• מזבח עם כנפיים מאת כריסטיאן שוורטה, מסביבות 1495, עם המדונה על הסהר.
• מצבה מברונזה מאת ברנט נוטקה עבור משפחת הוטרוק (1505) בקפלת התפילה בצפון האמבולטוריום.
• מהסורג (ה"יובה") שרדו רק חלקים ודמויות אבן: אליזבת ויוחנן המטביל כילד, אנה זלבדריט, המלאך גבריאל ומריה (הבשורה), יוחנן הקדוש ודורותיאה הקדושה.
• תגליפים באבן חול באמבולטוריום (1515) עם סצינות מצליבת ישו והפסיון: בצפון רחיצת הרגל והסעודה האחרונה, בדרום ישו בגת שמנים ולכידתו.
• באותה שורה עם תגליף הסעודה האחרונה נמצא הסימן של ליבק: פעם משמעותי באגדת ליבק, עכבר קטן המכרסם את שיחי הוורד. מגע בו מביא מזל טוב.
• ספסלי התפילה ששרדו נמצאים ב-Marientidenkapelle וכן מזבח מרשים מאנטוורפן (1518). מלווה בסצינות מחייה, מותה של מריה מוצג במרכז המזבח בצד החגיגי המגולף של המזבח בעל שתי הכנפיים. הציור של ההקדשה השנייה מראה סצינות מחייהם של ישו ומריה. אם המזבח סגור לחלוטין, ניתן לראות את הבשורה.
• פסל עץ של יוחנן הקדוש מאת הנינג פון דר היידה (מסביבות 1505).
• פסל אבן של אנטוניוס הקדוש (מסביבות 1460).
• בקפלת ראש העיר (Bürgermeisterkapelle) בדרום האמבולטוריום נמצאים חלקים מספסלי התפילה הגותיים.
• "עם ישו בוכה", אחת מיצירותיו המרכזיות של נזרין פרידריך אוברבק, תלויה בקפלת התפילה בצפון האמבולטוריום.
• מחסומי בית המקהלה שוחזרו בתקופה האחרונה. בזמן ההתקנה החדשה ב-1959 המקדש נסגר בקירות עד לגלריית המגדל. קירות אלה נותצו בשנות ה-90 של המאה ה-20. מוטות הפליז של המחסומים עדיין נשארו עומדים אך חלקים מעץ נהרסו כליל בשריפה של 1942. מסגרות וכתרים של הקשתות נבנו מחדש משרידיהם עם מעץ אלון.
• "סגידה לשילוש הקדוש" מאת ברנרד ון אורלי.

העצם העיקרי מתקופת הבארוק, מזבח ראשי ענק שנתרם על ידי הסוחר תומאס פרדנהאגן ופוסל משיש ופורפיר על ידי הפסל תומאס קוולינוס מאנטוורפן ב-1697, ניזוק קשות בשריפה ב-1942. ב-1951 הוחלט לא לשחזר את המזבח אלא להחליפו בלוח מזבח פשוט מאבן גיר עם קרוסיפיקס מאת גרהרד מרקס. פרטים וחתיכות מהמזבח ממוקמים סביב האמבולטוריום: הצליבה עם מריה ויוחנן, הפרדלה משיש עם תגליף של הסעודה האחרונה ושלוש דמויות עם כתר, האמונות האלגוריות והתקווה וחזרתו של ישו. עד היום ישנו ויכוח האם זה אפשרי ורצוי לשחזר את המזבח הבארוקי.

אפיטפים

בתקופות הרנסאנס והבארוק התמלאה הכנסייה בעוד ועוד כתובות זיכרון על מצבות (אפיטפים) כך שהיא נהפכה כמעט להיכל תהילה המפאר את פטרוניה השונים של ליבק. האפיטף בספינה הראשית נעשה מעץ מסיבות סטטיות, בעוד שהאפיטפים בספינות המשניות נעשו גם משיש. כל 84 האפיטפים מעץ נשרפו בהפצצה ב-1942 ורק אלה העשויות אבן על קירות הספינות המשניות שרדו (חלק מהן ניזוקו קשות). האפיטפים שנותרו נותנות מושג על הנדיבות הרבה בה הכנסייה קושטה. האפיטף של השוננפהרר וקאנצלר העיר יוהאן פיכטינג († 1637), ששוחזר מספר פעמים היא עבודה הולנדית מתקופת המעבר בין הרנסאנס לבארוק, שנוצרה על ידי הפסל אריס קלאסזון שעבד מאמסטרדם.

חלונות ויטראז'

כל החלונות וקישוטי הוויטראז' שלהם נהרסו ב-1942. אלה כוללים השמשות שהוצלו מהריסת מנזר בורגקלוסטר שנהרס במאה ה-19 והותקנו בכנסיית מריה הקדושה על ידי קרל יוליוס מילדה. בבנייה מחדש, חלונות פשוטים יותר, שצורתם לכסנית הותקנו בפתחי החלונות. חלונות אלו היו דלים יותר וכללו לרוב רק עיטור ובו סמל התורם של כל חלון. מספר חלונות זכו לקישוטים אמנותיים יותר:

• החלונות בקפלת מריה מציגים לצד סמל הרי ההנזה ברמן, המבורג וליבק גם את מילות השיר "קנטטת ליבק" מאת דיטריך בוקסטהודה.
• החלון המערבי המונומנטלי מציג את יום הדין ותוכנן על ידי הנס גוטפריד פון שטוקהאוזן.
• שני החלונות בקפלת ריקוד המוות, תוכננו ב-1955 ו-1956 על ידי אלפרד מהלאו מציגים מוטיבים והיבטים מ-"Totentanze" (ריקוד המוות) של ברנט נוקטה שנשרף ב-1942 יחד עם שאר הכנסייה.
• בחלון בקפלת Gedenkkapelle במגדל הדרומי (בו נמצאים הפעמונים ההרוסים) מופיעים סמלי ערים, מדינות ומחוזות בגרמניה המזרחית.
• קפלת המכתב (Briefkapelle) קיבלה חלונות מפרופסור יוהנס שרייטר. צורתם הלכסנית הקרועה משמשת לא רק תזכורת להריסת הכנסייה, אלא גם מחלקת בין צעירים שסוגדים לישו לאלה שלא.
• בדצמבר 2002 נוסף חלון בטימפנון שמעל שער הצפוני של קפלת ריקוד המוות, שתוכנן על ידי מרקוס ליפרץ. חלון זה, כמו כל החלונות בקפלת המכתב מאת פרופסור שרייטר, יוצרו והורכבו בסדנת הזכוכית של דריקס מטאונסשטיין.

קברים

בכנסייה קבור דיטריך בוקסטהודה.

ממדים ומידות

כנסיית מריה הקדושה בליבק, מבט מדרום

• אורך: 103 מטר.
• גובה הספינה הראשית: 38.5 מטר.
• גובה הספינות המשניות: 20.7 מטר.
• גובה הצריחים המערביים: 125 מטר.
• שטח רצפה: 3,300 מטר רבוע.

חצר הכנסייה

חצר הכנסייה, הממוקמת מדרום לה, נותנת תחושה של עיר ימי-ביניימית טיפוסית עם הסגירות שלה, החזית הצפונית של בניין העירייה, בנייני המשרדים מאזנים את בית המלאכה של מרייה הקדושה. אגדה של ליבק מספקת רק מעט מידע מוצק על הפיסול שעל הציפוי. האגדה טוענת שקוביית גרניט ליד הכניסה לא הוצבה בידי בנאי הכנסייה ונשכחה על ידם, אלא הוצבה שם על ידי השטן בעצמו. פסל מודרני מ-1999 בדמות השטן יושב כיום על הקוביה. האגדה מספרת שהשטן חשב שהפועלים בונים אולם שתייה ולכן עזר להם. כאשר השטן הבין שמדובר בכנסייה, הוא ניסה להרוס את הקירות (ולטענת האגדה ניתן לראות עדיין סימני טפרים על האבן). האנשים שכנעו את השטן להניח לכנסייה לנפשה בתמורה לבניית אולם שתייה ממול.

צפונית ומערבית לכנסייה החצר פתוחה, שנוקה ונפתח בהדרגתיות במהלך הבנייה בימי הביניים. בפינת רחוב מנג ישנו שריד לקפלת מריה אם שטגל: יסודות האבן שלה (1415) ששימשו כחנות ספרים טרם מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 הוחלט לא לבנותה מחדש והקירות החיצוניים של ההריסות פורקו והוסרו מהמקום.

ברחוב מנג שמול חצר הכנסייה ניצב מבנה בעל 3 חלקים עם חזיתות מהמאה ה-18, הוא ה"פאסטוראט", מגוריו של הכומר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כנסיית מריה הקדושה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של כנסיית מריה הקדושה