ישיבת בית יעקב (וויגה)
ישיבה ספרדית בירושלים במחצית השניה של המאה ה-17 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישיבה ספרדית בירושלים במחצית השניה של המאה ה-17 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישיבת בית יעקב (נקראת גם: מדרש בית יעקב; 1658–1690 [בערך]), הייתה הישיבה הגדולה והחשובה ביותר בירושלים במאה ה-17. היא נוסדה על ידי רבי ישראל יעקב חאגיז, במימון האחים הגבירים ממשפחת וויגה בליבורנו. בישיבה למדו תלמידים כמעט בכל הרמות והגילאים והיא הוציאה חכמים בעלי שם, ומהם: רבי חזקיה די סילוה מחבר הספר "פרי חדש", רבי משה בן חביב, ורבי חיים אבולעפיה, מייסד היישוב היהודי בטבריה.
 | |
| שער הספר "הלכות קטנות", בו שאלות מאתגרות שנשאלו בישיבה מדי שבוע | |
| מוסד חינוכי | |
|---|---|
| השתייכות | ספרדים |
| תקופת הפעילות | ה'תי"ח (1658) – סוף המאה ה-17 |
| מייסדים | רבי ישראל יעקב חאגיז |
| התמחות | תנ"ך, משנה, תלמוד והלכה |
| בעלי תפקידים | |
| ראש הישיבה |
|
| תלמידים | |
| |
| שונות | |
| ספרים | הלכות קטנות (וונציה ה'תס"ד) מרבי ישראל יעקב חאגיז. הספר עוסק בפתרון לשאלות עיוניות ששאל בישיבה בכל שבוע. |
| מיקום | |
| מיקום |
 האימפריה העות'מאנית - העיר העתיקה (ירושלים) |
  | |
במחצית הראשונה של המאה ה-17 יצא רבי ישראל יעקב חאגיז, בן לשושלת רבנים מקהילת המגורשים בפאס, ממרוקו, כשבכוונתו לעלות לארץ ישראל. בדרכו לארץ הוא עבר בסלוניקי שהייתה מרכז תורני חשוב ביותר ליהודי המזרח באותה התקופה, הוא התרשם מקרוב מישיבותיה ומהסדרים ששררו בהן למופת. בהשראת ההתרשמות מישיבות סלוניקי הוא הגה תוכנית לייסד ישיבה דומה בירושלים, ופרסם את תוכניתו בערים שונות באימפריה העות'מאנית. לאחר שהסתובב בערי האימפריה העות'מאנית הוא הגיע לאיטליה והדפיס שם כמה מספריו. בספריו הוא מעלה על נס את משאלת לבו להקים את הישיבה בירושלים.[1] בליבורנו הוא פגש שלושה אחים עשירים: אברהם ישראל, יעקב ורפאל ממשפחת וויגה. אחים אלו הקדישו סכומי עתק בבנקים של ליבורנו ואמסטרדם למען הקמת בית מדרש בירושלים אשר יסייע לענייה וחכמיה. רבי יעקב הותיר עליהם רושם עז והם נרתמו להוות גב כלכלי לישיבה שבדרך.
בשנת ה'תי"ח (1658) עלה רבי ישראל יעקב לירושלים וייסד את הישיבה. שמה של הישיבה "בית יעקב", על שמו. ייסוד הישיבה הטיב את מצב העניים והתושבים בירושלים, ועד מהרה התלקטו אליה יהודים רבים. בין הבאים היו חכמים גדולים שעזבו את כבודם בקהילתם ובאו להסתופף בישיבה. כפי שמספר רבי משה גאלנטי, שהיה מתלמידי הישיבה, חמיו של רבי ישראל יעקב בזיווג שני וממלא מקומו בהנהגת הישיבה: ”שמיום שבא לעיר הקודש [=רבי יעקב חאגיז] ירושלים ת"ו, נתרב' באוכלוסי' ונתיישבה העיר וקפצו עליה גדולי ישראל, כמו הגאון המפורסם מהר"ש אלגאזי ז"ל, והגאונים: מהר"א חנניא ומוהר"א אמיגו ומוהר"ש גארמיזאן”.[2]
בישיבה למדו תלמידי ירושלים מגיל הילדות ועד זקנה. יצאו ממנה תלמידים מפורסמים שהיו מנהיגי קהילות בארץ ישראל ובתפוצות, וכן מחברי ספרים על התלמוד ופסיקה הלכתית (ראו להלן).
על אף שמתלמידי הישיבה יצא נביאו של שבתאי צבי, נתן העזתי, ראשי הישיבה וכמה מתלמידיה הובילו התנגדות תקיפה לשבתאי צבי וכת מאמיניו, ומהם ידועים ראשי הישיבה: הרב חאגיז והרב גאלנטי, רבי משה חאגיז, בנו של רבי ישראל יעקב ונכדו של רבי משה גאלנטי, ורבי שלמה אלגאזי.
בשנת ה'תל"ד (1674) נפטר ראש הישיבה, רבי ישראל יעקב חאגיז והמשיך אותו בתפקיד חמיו, רבי משה גאלנטי. הוא עמד בתפקיד עד לפטירתו בכ"א בשבט ה'תמ"ט (פברואר 1689). עוד לפני פטירתו התגלעו סכסוכים בתוככי הישיבה, ולאחר פטירתו פנו חלק מהחכמים בישיבה ליעקב אלזריש, מבני משפחת וויגה וממונה מטעמה על הכספים, לעכב את מינויו של רבי משה חאגיז היורש. אלזריש הפסיק כנראה את התמיכה וכתוצאה מכך החלה הישיבה להתפרק וחלק מהתלמידים עזבו את הלימוד בה ופנו לעסקים. רבי משה ניסה להמשיך את קיום הישיבה ויצא לשם כך למצרים וליבורנו. נראה היה שמאמציו בליבורנו כמעט עשו פרי, אך בשנת ה'תנ"ז (1797), ארבעה חכמים מירושלים ששמם לא ידוע הריצו מכתב לליבורנו, בו דרשו בתואנות שונות מגבירי המקום שלא למנות את רבי משה לשום תפקיד בירושלים. המכתב הוציא שם רע על רבי משה והביא את מאמצי גיוס הכספים לכישלון.
על סדרי הלימוד הראויים לילדים ברמות השונות כותב רבי ישראל יעקב חאגיז. הוא מבחין בין תלמיד שאביו מייעד אותו להיות תלמיד חכם לבין תלמיד שמתעתד לצאת לעבוד לפרנסתו: ”אחר שיהיה [=התלמיד] כבר שית כבר שבע [=בן שש כבן שבע] ולמד תורה נביאים וכתובים, יכניס אותו בלימוד קבע בגמרא עד שיהיה בן עשרים שנה ויתמלא כריסו מבקיאות ופלפול... והנהגתי מנהג זה בעה"ק ירושלים תוב"ב... זהו למי שחננו הי"ת [=השם יתברך] ונתן לו ולבנו הבנה שיהיה בעל תורה דוקא, אבל בכללות הלומדים בת"ת [=בתלמוד תורה], היותר טוב שיעצתי לאבות הבנים ולמלמדים הוא שיהיו בני מצווה שיתעסקו עמהם בתנ"ך עם פרש"י ז"ל, מדרשות והגדות ופסקי דינים מההלכות הנצרכות לצורך הנהגת היהדות... ושנים ושלושה ימים בשבוע ללמוד עמהם קצת משנה עם פי' [=פירוש] רבנו עובדיה ז"ל, ומעט גמרא עם פי' רש"י ז"ל.”
בנו, רבי משה חאגיז, מוסר כי אביו היה משתמש בתמריצים כספיים כדי לדרבן את תלמידיו לרכישת בקיאות נרחבת בתורה ”היה משתדל בכל עוז של תורה עם התלמידים... ומפריז להם מעות כדי שישנו את כל הש"ס בעל פה, ויש מהם שעלתה בידם ויש מהם שזכו במקצת, ויש מהם בשני סדרים... ומרי הרב המפורסם מר זקני [=רבי משה גאלנטי] היה אומר שכל סדר לימודו של א"א [=אדוני אבי] עשה והצליח ועלו ובאו בידו כמה וכמה מהם שכמעט כל התלמוד היה שגור בפיהם כקורא את שמע, וכמה וכמה בפסקי דינין... ולא יאמן כי יסופר אם לא שהוא היה רואה בעיניו סדר ההנהגה. וההבחנה שהיה לו בתלמידים כדי להכיר ולהבחין כח כלי הזכירה של כל אחד ואחד עד היכן היתה מגעת ולהיכן היתה נוטה...” הוא ממשיך לתאר כי היה מכוון כל תלמיד לפי כשרונותיו; חלקם למשנה, חלקם לתלמוד וחלקם לפסקי דינים.
מדי שבת היה ראש הישיבה, רבי ישראל יעקב חאגיז, מניח לפני התלמידים שאלה עיונית מאתגרת שהיה עליהם להשיב עליה. הוא עצמו כתב תשובות לשאלות, הן נדפסו לצד השאלות בספר "הלכות קטנות". בשער הספר נכתב ”אשר והכין מדי שבת בשבתו ביום הששי [...] להביא אל אהל מועד משכן העדות בית המדרש הגדול, מדרש בית יעקב אשר היה בירושלים...” (שער דפוס ראשון, וונציה, תס"ד). השאלות עוררו הדים רבים גם בין החכמים הגדולים, ואף ניתן למצוא את רובן מופיע, כמעט באותו הנוסח, בספריהם של חכמי ירושלים באותה התקופה.
בישיבה עסקו התלמידים גם בלימודי חול שמסייעים להבנת התורה: לוגיקה, מתמטיקה, והנדסה, "חכמת הטבע" ו"חכמת האלוהות". לימודים אלו היו ניתנים לתלמידים שלמדו תקופה מסוימת לימודי קודש.
